מאתים וחמשים שליחי ישראל מכל שדרות העם ומכל חלקי הארץ, קמו, כאיש אחד, על רגליהם ובהתרגשות רבה ובאובציות סוערות קיבלו פה אחד החלטה הקובעת את הקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים ושל הועד הלאומי. בהחלטה זו הונח היסוד לאוטונומיה הלאומית של העם העברי בא״י.

השעה היתה שעת רצון רבת־עלילה. בבת אחת נקצץ הקשר הגורדי שהיה מעכב בעד איחוד הלבבות. הקטגוריה כלתה כעשן. הספקות והפקפוקים פסקו, והפוסחים על שתי הסעיפים הכריעו את גילוי־רצונם לכף זכות.

באותה שעה יצאה אסיפת הנבחרים הראשונה של יהודי א״י אל הפועל. זה היה רגע נשגב של התקדשות לאומית, אשר הכיל בקרבו את כל התוכן ואת כל הרעיון של אסיפת הנבחרים. השאר היו מומנטים צדדיים, אפיזודים של התרגשות או של התרגזות, חילופי דברים בכדי להקים את שיווי המשקל ברוחות, בכדי לנטוע אמון הדדי במקום אי־האמון ויחסי־החשד ששלטו עד עתה.

האסיפה עמדה על גובה תפקידה במידה יותר גדולה מאשר אפשר היה לקוות למפרע. מעשית לא היתה ולא יכלה להיות. מפעלים ריאליים לא יצרה לע״ע ולא יכלה ליצור. אבל היא איחדה את כל חלקי הציבור העברי לנקודת שיתוף אחת, שיתוף של רצון ושיתוף־אחריות, והיא הטילה על הישוב העברי המאורגן את הדאגה לגורלו הפנימי, המדיני והכלכלי, ומסרה בידו את הכוח המוסרי הדרוש לכך.

שבטים, שבטים נכנסו הצירים לאסיפה: לא רק שדרות ומעמדים, אלא גזעים כמעט. באי־כוחה של כל הגלות העברית. יוצאי אזורים אתנוגרפיים שונים; צאצאי תימן ובבל, מרוקו ובוכרה, אירופה המזרחית והמערבית. ריבוי גוונים ופיזיונומיות, שלל צבעי בגדים ושלל צבעי דעות והשקפות. בני תרבות שונה, נושאי משאלות ודאגות נפרדות בחיי הפרט והעדה. שבטים, שבטים נכנסו, ועם יצאו ממנה, חטיבה שלמה מאוחדת במשאלה אחת גדולה ומשותפת לכול – המשאלה הלאומית, המבטלת ומטשטשת את כל החותמות המיוחדים שהטביעה עלינו הגולה.

זרמים, זרמים נכנסו הצירים לאספה – וזרמים, זרמים יצאו ממנה. ההבדלים הפרינציפיאליים והאידיולוגיים בכיוון הדרך לבנין הישוב וצורתו – לא נפחתו. במקום שנגעו בהבדלים הללו באסיפה התגלתה תהום, התפרץ זרם של רוגזה רותחת – בעיקר באותו הצד ששם הכשלון גדול ביותר, במקום שהטרגיות של “ניצחוני בני” מעיקה על שערות השיבה של חלוצי־הישוב בעבר, של אכרי המושבות הקיימות. נפחתו רק ההבדלים המדומים בפריציפּ העיקרי של האחדות הלאומית, נוכחו רק שבעצם כל הדרכים מכוונות למטרה אחת, אם גם לא כולן מובילות אליה.

מפלגות הפועלים, שאמנם לא היו רוב באסיפה, כפי שהיה מקובל בקהל, אבל הצטרפו למיעוט מכריע, בכמות ובאיכות, תפסו עמדה מתונה באסיפת הנבחרים, מתונה לפעמים יותר מדי. לא משום שוויתרו על איזה דבר, לא משום שרצו להראות כ“בנים טובים”, כפי שחשדו בחוגים ידועים, אלא משום שהם הרגישו כי האחריות בעד אסיפת הנבחרים מוטלת על שכמם יותר מאשר על אחרים. משום שהם היו מעונינים בהצלחת האסיפה יותר מאשר אחרים – לא בשביל עצמם, אלא בשביל המטרה המדינית והלאומית המשותפת. לפיכך השתדלו למנוע בעד קונפליקטים, השתדלו לבלי לתת למי שהוא מקום להאחז בו בכדי להכשיל את אסיפת הנבחרים.

וצריך להודות כי הטכסיס הזה מצד מפלגות הפועלים הציל את אסיפת הנבחרים. הוצא הנשק מידי הצד שכנגד, אשר בא למלחמה ומצא ידים פרושות לשלום. בזה נסתיים הפרק הראשון של התפקיד החשוב אשר מילאו מפלגות הפועלים בארגון הישוב. הן נתנו את הדחיפה הראשונה. הן התחילו אותו, הן העבירו אותו בין המכשולים הרבים אשר הניחו ואשר זממו להניח על דרכו מכל צד, והן סיימו אותו באופן הכי מוצלח. עכשיו מתחיל הפרק השני – המפעל הציבורי של הישוב המאורגן.

אסיפת הנבחרים מילאה את תפקידה בשלמות. היא נתנה את כל מה שיכלה לתת. עצם התאספה הוא גילוי רצונה, עצם יציאתה לפועל זוהי הכרזה פומבית על האחדות הלאומית של הישוב העברי. כניסתם ויציאתם של צירי ה“קלפי החרדית”, זה היה אפיזוד בלתי חשוב ובלתי ניכר. הקומפטנציה של האסיפה והאבטוריטט שלה לא נפחתו ע״י כך במאומה. ברגע הסליחה וההבנה ההדדית אשר השתרר באולם האסיפה בשעת קבלת ההחלטה החגיגית, ניתנה שבועת אמונים לקונסטיטוציה של אסיפת הנבחרים, המחייבת לא רק את הנצבים באותו מעמד, בתור שליחי העם, כי גם את אלה שלא היו באותו מעמד. היא מחייבת את הארץ ואת הגולה, את תושבי א״י בפועל ואת תושבי א״י בכוח, את העיר ואת המושבה, את הפרט ואת חלקי הציבור המאורגנים. היא מחייבת, כמובן, חובה מוסרית, ומטילה על כולנו חובה של משמעת לאינסטנציה העליונה שנוצרה, לביאת הכוח החוקית היחידה של העם העברי בא״י, אשר צריכה להיות מעכשיו המוציאה והמביאה של כל ענינינו הציבוריים והלאומיים.

זהו התפקיד העיקרי שיכלה אסיפת הנבחרים למלאות והיא מילאה אותו בהצלחה. היא הקימה את האורגניזציה של היהדות הא״י, היא צירפה אותו לכוח בעל חובה וזכות לאומית. יתר השאלות וההצעות שדנו בהן באסיפה, יותר מאשר עלו על הפרק למעשה, באו לשם הדגשת האקטואליות שלהן, לשם ציון פומבי כי השאלות הללו תובעות את פתרונן מאת הציבור. אחת השאלות הללו היתה השאלה בדבר “העליה והעבודה”, השאלה הכי בוערת והכי מטרידה אשר בה מתבטא כרגע המפעל החי היחידי, הציוני והישובי. החלטות רשמיות לא נתקבלו בשאלה זו, אבל היא הוצגה בפני אחריות כל הישוב ונמסרה כהחלטה מוסרית שעל הועד הלאומי לעסוק בה.

הצעד הראשון נעשה. התפקיד האורגניזציוני היסודי של אסיפת הנבחרים נגמר כמעט. הושם קץ לאנרכיה הציבורית ולביאות הכוח השונות בישוב. נוצר ארגון מרכזי חוקי ואחראי כלפי פנים וכלפי חוץ. המשך העבודה הזאת מוטל כעת על הועד הלאומי. במידה שהוא ידע למלאות את תפקידו, ירכוש, בלי ספק, את אימון הציבור כולו ואת תמיכתו המוסרית והחמרית.

תרפ״א