ביום השני, י״ג אדר״א, היו אנשי ירושלים נבוכים – לא ידעו מה לעשות ואיך להתנהג: להתענות ולצום כגזרת הרב זוננפלד וסיעתו, או לאכול ולשתות ולהרבות בשמחה כגזרת הרב קוק וסיעתו. כל אבן מקירות ירושלים זעקה ממודעות גדולות ומכתבי פלסתר: מה ש“להקת משחקים” אחת אסרה, התירה השניה והפכה למצות־עשה, ובכל לשון של גדופים וחרמים, מתובלים במליצות של “יראת־שמים” ובהוכחות מפוסקים ראשונים ואחרונים, השליכו זה על זה שקוצים וחיללו שם ישראל ברבים.

זו היתה הפרלודיה לאותו “מחזה שעשועים” הנקרא “אסיפת הרבנות הראשית בא”י".

בחוגי הישוב המאורגן לא העריכו כראוי את התקלה הצפויה לנו מכל הקומדיה הזאת. כל הברכות הללו שנשלחו לאסיפת הרבנים, מצד הועד הלאומי, ועדי הערים ויו״ר ועד־הצירים, עלולים, בלי ספק, להיהפך עלינו לקללה. ואם בירושלים, במקום שמתפעלים מהכל ומלווים את הכל במחיאות־כפים סוערות, אפילו את נאומיו “העבריים” של הגנרל סטורס; במקום שרואים בכל פגע־רע “מומנט היסטורי” – אם שמה נבוכו והתחילו לרקוד גם סביב העגל הזה, הרי בודאי אויר המקום גורם. אולם חלקי הישוב האחרים, בעיר ובמושבה – מה ראו המה לשטות זו, מה ראו המה לאשר בשתיקה – כהודאה, או גם בהשתתפות אקטיבית, יצירת מוסד כזה העלול להיהפך לרועץ ולמפגע בחיינו הציבוריים והפרטיים?

במבוכה הכללית השוררת בחיינו – אנחנו עושים ואיננו יודעים מה אנו עושים. האנרציה המכוונת את כל מעשינו בימים הנוכחיים, מולידה לפעמים קוריוזים משונים כאלה, שועד העיר ליהודי יפו, המורכב ברובו משליחי ציבור הפועלים ומאלמנטים מתקדמים, שולח לגאטים לאסיפת הרבנים ומברך בברכת הכנעה את המוסד המתכונן לשעבדו; שחברי הנשיאות של הועד הלאומי מקדמים בברכה אסיפה “קדושה” זו, אשר בתוכנה ובעצם כוונתה היא חותרת תחת הועד הלאומי ואסיפת הנבחרים גם יחד.

אכן, מבוכה על כל צעד ועל כל שעל, פוליטיקה, בולמוס של פוליטיקה, המכה בתמהון ובעיוורון ומראה לנו צל הרים כהרים. – ומתוך פוליטיקה נבוכה זו, באים מעשי־שטות וכשלונות, הנותנים הזדמנות מצוינה לכל מיני פוליטיקנים לצוד דגים במים עכורים, ונותנים הזדמנות לאנשי “דואר היום” מצד אחד ולאנשי “המזרחי” מצד השני ללבוש מסכות של אצטלא דרבנן בכדי להחזיר את התורה ליושנה ולקומם את שלטון הדת בארץ.

שאלת הקומפטנציה של המוסד הרבני המאורגן, איננה מעניינת אותנו בעצם. אותה השאלה שהקהילו עליה קהילות בירושלים, שאלת שיווי זכויות האשה במשפט הדתי, היא רק אפיזודה צדדית ובלתי חשובה לגבי גופו של ענין. מה שמעניין אותנו, זהו עצם מסירת כוח חוקי בידי “סינוד” של רבנים, עצם יצירת הקליקה הזאת בצורה אויטוריטטית ובתוספת של שינים בפי הכנופיה של פוליטיקנים, שהיא אולי הסמל הכי בולט של דראון חיינו וירידתנו המוסרית. יהא זה ב״צ ידלר והרב זוננפלד, או רבנים אחרים – כולם מתכוונים להשליט את עצמם על הציבור ולפרוש את רשתם על מוסדות הישוב ועל חיי הפרט וחופשתו.

הגבלת הקומפּטנציה לא תועיל כאן כלום. “הרבנות” האוטוריטטית היא אימפּריאליסטית מטבעה, היא שואפת להרחבת הגבולין – וכשמושיטים לה אצבע היא בולעת את כל היד. בכל מקום שהיה או שישנו כוח־שלטון בידי הכנסיה הנוצרית, היא משתדלת תמיד להכניס תחת כנפי אדרתה את כל החיים. את הקודש ואת החול, את החינוך ואת הפוליטיקה גם יחד. “לכנסיה ישנה קיבה רחבה” – כך שגור בפי העם. אצל היהודים לא היתה מעולם “כנסיה” שלטת. הרבנות היהודית בעירות ישראל, בפולין ובליטא, היתה צנועה ועממית בתכונתה, היא פעלה רק בכוחה המוסרי ובכל מקום שהיתה ישרה, בלי כוונות פוליטיות, היתה השפעתה ניכרת והיתה מתחבבת על הציבור. בירושלים, במרכז הקדושה היהודית, היתה הרבנות תמיד קן של צביעות, שקר ומרמה. בתוך האנרכיה השוררת בעולם החלוקה, הולכת הדת ויראת־השמים תמיד אחרי המטבע. והמטבע מצויה פעם בקופה הציונית ופעם בקופה אחרת, המתנגדת לציונות.

אולם כל זמן שהרבנות הירושלמית היתה משוללת כוח אחר מלבד החרם וכתב־הפלסתר, לא היתה מסוכנת ביותר. השפעה מוסרית לא היתה לה מעולם. אנשי ירושלים, ודוקא החרדים ויראי שמים באמת, מתייחסים תמיד בלעג ובביטול לכל העויותיה, מודעותיה וחרמיה. אבל בשעה שניתן לרבנות זו כוח חוקי לפסוק את דיננו, בשעה שנוצרת “כנסיה” אוטוריטטית הנתמכת ע״י הממשלה, הרי עומדת לפנינו סכנה שלתוך הערבוביה, השלטת בלאו הכי בחיינו, ייכנס גורם שלילי חדש, אשר יהפוך את הקערה על פיה.

נלחמנו בעד אסיפת הנבחרים והוצאנו אותה לפועל; טיפלנו במשפט השלום וביססנו אותו במידה ידועה; יצרנו ועדי ערים וועדי מושבות – קבענו צורה אלמנטרית לחיינו האוטונומיים מבפנים. למרות הליקויים והמגרעות אשר במוסדות הללו, אנחנו רואים בהם את היסוד ואת הגרעין לצורת חיים מאורגנים. והנה פתאום מרכיבים על ראשנו, מבלי לשאול את פינו, מוסד־“קודש” חדש, אשר כל הטנדנציה שלו היא להיות באות כוחה הרשמית של היהדות בא״י והדיקטטור של חיינו הציבוריים והפרטיים.

אנחנו רוצים במשפט לאומי – אבל לא במשפט דתי ובאינקוויזיציה של רבנים. המשפט הלאומי שלנו הוא משפט השלום העברי, והאויטוריטט הציבורי הוא בשבילנו אסיפת הנבחרים, הנבחרת ע״י העם. בשביל אלה אנו תובעים כוח חוקי – ולהם ניכנע. ואם על תביעה זו עונה לנו הממשלה בחיזוק האוטוריטט של הרבנים, אנחנו לא ניכנע לאוטוריטט זה, לא ניכנע אפילו אם יהיה מוקף שוטרים. רבנות אנרכית או רבנות מאורגנת – זה איננו מעניננו.

מתוך מבוכה נוצר המוסד הזה. אין לציבור העברי צורך בו ואינו רוצה בו. שגינו כי לא ביטלנו אותו למפרע, כי לא נלחמנו בו בטרם יצא לפועל. בכל אופן אין אנו מקדמים אותו בברכה. אם הוא ירעה בשדות קודש אשר במעונות החלוקה, לא נשעה אליו – אבל אם יבוא לרעות בשדותינו אנו, בחיינו הציבוריים או הפרטיים, נילחם בו.

תרפ״א