לפני שבוע ימים הפליגו מחוף יפו כשלוש מאות איש, אשר יצאו את הארץ בדרכם למדינות־הים. רוב היוצאים מבני הישוב הישן היה, ילידי ״ארבע הארצות הקדושות״ ותושביהן; חלקם היה גם מאנשי הישוב החדש, מבני המושבות ומבין העולים החדשים, שלא מזמן נכנסו לארץ, ואשר נלאו מסבל חיפוש־העבודה וצער־הקיום, או אשר נושאים את נפשם להצלחת־חיים יותר גדולה בארצות רחוקות.

אלה שהיו באותו מעמד מספרים ע״ד מצב רוח מרומם ששרר בשעת פרידה. לא כנדחי־מולדת נכאי־הרגשה יצאו, אלא ביד־רמה, כמנצחים ששחקה להם השעה – ויצר הרע של קנאה פעם את הרבה מהמלווים, שאף המה צובאים על המודעות של חברות־האניות השונות, המבשרות נסיעה מהירה וזולה ל“מקלט בטוח” זה שבאמריקה.

אין ספק בדבר, כי רובם של שלוש מאות היוצאים הללו אינם מסוג “שלוש מאות המלקקים” הנועדים להיות הלוחמים־הכובשים ונושאי כיפת־הבנין של א״י החדשה. “יוצאים” בכלל אינם הופעה חדשה בתולדות הישוב, הם היו וישנם והם עתידים להיות, פעם במידה יותר קטנה ופעם במידה יותר גדולה, בכל המצבים ובכל התנאים. עם כל זרם של עליה נגררים גם “עולי־אריות” וכל מיני פליטים ודזרטרים אשר הארץ לא תעצור כוח לקלטם ולהנעים עליהם את סבל העבודה והבנין; וגם אצל אנשי הישוב הישן והישן למחצה נמצאים וימצאו תמיד כאלה אשר הארץ תקיאם, בהיותה משוללת יכולת למלאות גם את חצי תאותם ל“פרנסות קלות” ול“עשית חיים”, אשר כל קבצן בישראל רואה אותם מרמזים מתוך פרספקטיבות ה“גאולה” בארץ הדולרים.

ובכל זאת אין כאן אף שמץ של נחמה בשבילנו. בכל זאת הרי הופעה זו של יציאה המונית וצפיה להזדמנות של יציאה, המעסיקה כיום חוגים שונים בארץ, איננה יכולה לעבור עלינו מבלי שנקדיש לה שימת לב רצינית. מתוך חזיון שלילי ומכאיב זה עלינו להקשיב לקול האזהרה החמורה, שאם לא נקדם את פני הרעה, אם לא נשכיל למצוא דרכים בכדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץ ובכדי להסיר את הגורמים האובייקטיביים המפתים והמסייעים ליציאה – עלולה כל התאמצות העליה שלנו להיהפך לצרור נקוב, וכל אותה מלחמה שאנו מכריזים בעד “דלתים פתוחות” ובעד המשכת העליה והרחבתה, תתבדה ותיעשה פלסתר מבפנים.

אפשר שבעד בני ירושלים ובני המושבות אין בידינו לעכב. הללו סוף סוף עוזבים את הארץ גם בשנים כתיקונן וגם בימים שאין בהם משבר, לא מתוך חוסר עבודה דוקא, אלא, להיפך, מתוך בעיטה בעבודה – וההפסד הכרוך ביציאתם איננו גדול ביותר. לא נוכל לעכב גם בעד הגסטרולירים הזמניים אשר יד המקרה טילטלה אותם הנה, אגב רהיטה של נדידה, וא״י משמשת להם רק פרוזדור ל“טרקלין” אחר. אולם, על מחנות היוצאים נלוים גם בורחים מהמערכה, נלוים גם כאלה אשר עלייתם היתה בקדושה חלוצית, מתוך משאת־נפש נאמנה לצרף את כוחות־הנעורים שלהם להתחדשות העם והארץ, ולבסוף, אחרי נשאם בעול נדודי העבודה השונים, בסבל רב והתלבטות קשה, כשלו מתוך יגיעה בדי ריק.

הללו אינם יוצאים ביד רמה, אלא בושים ונכלמים כמתגנבים, ורק בעקבותיהם הולכת המרירות, הולכים היאוש, ההתמרמרות והמחאה, כלפי השטן שעמד להם בדרכם וכלפי המכשולים האכזריים הניצבים בפניהם כמו נד והמשברים את רצונם ואת נפשם.

הפסד הכוחות הצעירים האלה, הממירים את נדרם אשר נדרו לעם, מתוך חולשה זמנית ומבלי יכולת לעמוד בפני התנאים הממרים – הוא אשר עושה בעיקר את הפרוצס הזה של יציאה לטרגי בשבילנו. הן אלה לא ביקשו ואינם מבקשים לא עושר ולא “מותרות” ולא “הצלחות” מוגזמות, אלא יום עבודה משביע, אפשרות מינימלית לקיום אנושי וניצוץ של תקוה להגיע לעבודת יצירה על אדמת א״י! הן לא היתה אף פעם תקופה בארץ, שמידת הצמצום וההסתפקות במועט של העולים והעובדים תגיע למדרגה כזו של היום! – ואם למרות הכל יציאה, ולמרות הכל בריחה ועזיבת המערכה, הרי זו תקלת המצב המתעלל בנו באופן אכזרי, ואשר לא נוכל לעמוד נגדו, אם לא ימצא הפתרון לכל הפחות ליצירת האפשרות המינימלית הזאת.

היו ימים בארץ שפועלי א״י היו מפטירים אחרי חבריהם המתיאשים־ויוצאים בכינוי־חרם: “בגידה”. זה היה אז, בראשית העליה השניה, כשהעולים היו בודדים ומעטים והיוצאים היו בודדים ומעטים וגורמי היציאה היו בעיקר סובייקטיביים ובלתי מותנים בתנאי העבודה ומציאותה. אולם מסופקני אם מי שהוא יעלה כיום מלת־חרם זו במחשבה. שכן אם ל“בגידה” – הרי לכולנו חלק בה: לעם העברי בגולה ולישוב העברי בא״י, למוסדות הציבוריים ולעסקנות הציבורית, לעתונות ולדעת הקהל, לועדי המושבות ולעיריות, לאנשי המושבות ולאנשי העיר – ולכל אלה אשר הקריאה לעבודה ואנקת־סבל זו של מחוסריה פגשו אצלם הרגשה קהה ומטומטמת, והם עברו עליה לסדר היום של אינטרסים איגואיסטיים או של פוליטיקה עקרה ודברי־הבאי ציבוריים.

וכי מה עשה הציבור הא״י להקלת המצב? האם מי שהוא זע? האם מישהו הראה סימני התעניינות רציניים? וכי מה עשו מייסדי “הקלובים” של “ציונים כלליים” ודורשי הדרשות הבעל־ביתיות על “פוליטיקה” ו“התישבות”, על ויצמן ו“הסוכנות היהודית”, במה עזרו לעמוד בפרץ, בפני הקטסטרופה הפנימית הזאת? וכיצד ענו ועונים אנשי המושבות ואנשי החרושת והמסחר בעיר, אם לא במלחמה בפועל, אם לא בהתנקשות בשכרו, בתוספת קטרוג וניבול ובניצול ההזדמנות הזאת של חוסר־עבודה, כדי לדכא ולהתעלל!

וכיצד ענתה על שאלה זו העתונות העברית הכללית, זו הרואה בפיטוריו של איזה פקיד טרגדיה לאומית, הנתלית בכל מראה נגעים פוליטי ואינה רואה את הנגע הכי מסוכן, היוצאת חוצץ כ“חשמונאים קטנים” בחרבות של עץ ובפסוקי־דזמרא נגד “קריעת” עבר הירדן, ואיננה רואה את “הקריעה” הפנימית הזאת העמוקה כתהום, שבין רעבים ושבעים?

וכי מה חוללו באספות הקהילות ובועידות לעזרת העולים? האם היה בהן יותר מאשר משחק של עסקנים משתעממים ומו״מ פלטוני, אשר בהיגמרו שבה הדממה כשהיתה?

לא נגלה את המלה “בגידה” מלבא לפומא, באשר זאת היא מלת־פיפיות, היכולה להיות מכוונת להרבה צדדים – ומי שלא עמד במחיצתם של רעבים וסובלים, ייזהר מלהשתמש בה כלפי אחרים.

מובן, שלא נבוא ללמד סניגוריה על העוזבים את המערכה. יציאה מן הארץ כשהיא לעצמה, מאיזה טעמים שהם, איננה יכולה להיות מוצדקת בשום אופן מנקודת השקפתנו, הרואה את תנועת העבודה בארץ כתנועה חלוצית הנתבעת להתמדה בדרך הקשה של כיבוש וביצור עמדתנו הלאומית. ועידת הפועל הצעיר האחרונה אשר נגעה בשאלה זו, ציינה את תנועת היציאה מבין העובדים כסימני כשלון של ציבור הפועלים, ומצאה לנחוץ, בקשר עם סימני כשלון אלה ואחרים, להכריז ולהדגיש מחדש על כיוון דרכו של הפועל העברי שהוא “גם כיום – דרך החלוץ הכובש, השואף להתחדשות עצמו ולהתחדשות העם ע״י עבודה” וכו׳ וע״ד הצורך “להלחם בעד שמירת אפיו החלוצי של ציבור הפועלים”. בהכרזה זו של ועידת הפועל הצעיר ניתנה תשובת־משקל פנימית, המעמידה את ציבור הפועלים שוב בפני דרישת המקסימום מאת עצמו ובפני ריכוז הכוחות המוסריים בכדי לעמוד בפני תקלת הזמן.

מבחינת הערכה זו של תנועת העבודה, דרכה ותפקידיה, אין מקום ליאוש וליציאה, אלא להתאמצות מרוכזת ומלחמה נגד התנאים הממרים; מלחמה בעד הגברת כוחו ויכולתו של העובד ובעד פעולת התישבות מחודשת ומחדשת, שיש בה כדי להכניס ניצוצות של תקוה לתוך קשי־יומה של העבודה המקרית, אשר בצורתה הקיימת היא משוללת סיפוק כלכלי וסיפוק יצירה גם יחד.

במאורעות העבודה בארץ, בהשתלשלותה והרפתקאותיה, הרי גם הופעה זו של יציאה איננה יותר מאשר אפיזודה מכשילה, אשר צריך להתגבר עליה. גם לפני שלוש שנים, עם התחלת העליה, הורגשה תנועת יציאה מן הארץ. גם אז היתה הפרספקטיבה של העבודה צרה ומוגבלת, ופעולת־התישבות כמעט שלא היתה לגמרי. ובכל זאת לא נרתענו לאחור – באשר ידענו כי בכל מקום ששם הסכנה צפויה, שם צפויה גם ההצלה. אף הפעם לא נבוא לידי רפיון. לעומת תמונת היציאה, המעציבה והמדכאה, המעמידה אותנו במבוכה ישובית ומדינית – תהא נא לפנינו תמונה אחרת, תמונה זו של אלפים, אלפים נאמנים, מתמידים ומגשימים, העומדים בנסיון הקשה של פגעי התקופה הזאת.

נקשיב לאזהרת היציאה, נשרה עלינו את הדאגה למצוא את המענה הדרוש על תביעת השעה – אבל יחד עם זה יהיה ברור לפנינו: כי העליה תימשך, היא לא תתעכב גם על ידי הכשלון הזה, ותימשך ההתאמצות.

תרפ״ג