ב״פנטזיה" של פרשים מ״בני בנימין" וב״טכס נהדר“, כפי מבטאו של “דאר היום”, נתכנסה בפתח תקוה ועידת אנשי המושבות, המכונה “ועידת החקלאים”. עפ״י הצורה שהטביעו עליה האינציאטורים של ועידה זו, נועדה היא להיות מעין “ועידת תערוכה”, להראות למי שצריך לראות את “רוב עשרנו” ולהקים את ההתאחדות אשר תיצור את “הקשר הגדול עם העולם היהודי הגדול” ובכוחות משותפים תשיג את העזרה החמרית לתיקון המצב ול”הבראת" הישוב החקלאי, הנתון במצוקה.

כונתם של מחוללי הועידה היתה די ברורה וגלויה, למרות צעיפי מלים ורמזים שפרשו עליה. בכל הקומדיה הזאת של מועצות וועידות מבוהלות היתה צפונה מחשבת ערמה של מקח וממכר פוליטי. בכוח הרמזים ע״ד צלצול מטבעות מעבר לאוקינוס, באו ל״ארגן" את המושבות, או, כדבריהם, את “הישוב החקלאי” ולהעמידו תחת האבהות הברנדיסיסטית בתור כוח־משען ארץ־ישראלי המכוון למלחמת התחרות בציונות.

“הנה מדברים בשמנו בחו״ל, מבלי שאנחנו נהנים מזה, מאספים כסף בשמנו ובשבילנו ואת הכסף הזה מוציאים לדברים בטלים כמו קבוצות וחלוצים וכדומה, ולכיסנו אינה מגיעה אף פרוטה – הבה, נתן יד לאנשים אחרים, המתעניינים בנו ובענינינו וידברו הם בשמנו ותקום לנו תשועה”… בנוסחא דומה לזו, בכל אופן בכיוון זה ובתוכן זה, נקבעה הפּרוגרמה. הבה נבגוד בהסתדרות הציונית! – זאת היתה הסיסמא. נשתחרר מהאפוטרופסים המדברים בשם א״י, שאין להם הרשות לכך, באשר א״י זאת היא אנחנו, החלוצים מלפני ארבעים שנה, סלתה ושמנה וטובי הבנים ילידי הארץ – זאת היתה הכונה אשר הונחה ביסודה של ועידה זו.

הסרסורים למקח וממכר זה היו אהרנסון ופסקל. הופעת השמות האלה בתור בעלי איניציאטיבה של הועידה עוררה אי־אמון גם בחוגי האכרים הכי חשובים ביהודה ובגליל. ודוקא “זקני הישוב”, אלה היודעים את הלך־הרוח מבפנים יותר מאשר אחרים, דוקא הם הרגישו את הריח הרע הנודף מכל המעשה הזה והלכו לועידה זו בלי רצון מיוחד ומתוך חשדות גלויים.

לא רצו ללכת ובכל זאת הלכו. באסיפות מוקדמות התקוממו ומחו, ובכל זאת לא עלה בידם להוציא את הועידה מידי האיניציאטיבה החשודה. אחדים מהם, מ“צעירי האכרים” בגליל ומ“זקני הישוב” ביהודה, שרצו לקרב את המו״מ בועידה לנקודה הנכונה, שהתקוממו נגד האבנטורה של כת המרגלים ו“בני בנימין” והטיחו דברים כלפי התאחדות לשם שנוררוּת מאורגנת ומכירת הבכורה בעד נזיד עדשים – הללו נראו בעיני הרוב כ“שמאליים” שגרמו “להפחתת ערכה של הועידה”. ורק ל“אושרה של האסיפה הגיע השופט מק, נשיא ההסתדרות הברנדיסית, בשעה אחת־עשרה אל האולם ובמנאמיו הנלהבים החזיר לועידה חגיגיות ותקוה שעוד הכל יגמר בשלום ובפשרה”…

קשה לדעת אם אמנם נגמר הכל בשלום – ב“פשרה” בודאי נגמר. התפשרו, כפי הנראה, על נוסחא של תקנות סתמיות ומעורפלות שאפשר לגלות בהן פנים לכאן ולכאן. על העיקר בכל אופן לא דנו בועידה זו. הדיבור המתחיל שנשמע פה ושם, נפסק ונשטף במבול של נאומים ומליצות פטטיות. נסיון רציני למצוא פתרון לשאלת המושבות ומצבן המדולדל לא נעשה כאן.

וצריך להודות כי אמנם נתונות רוב המושבות העבריות ביהודה ובגליל במצוקה כלכלית קשה. השנים האחרונות הוכיחו כי מלבד מה שאין זכות קיום מוסרית ולאומית למושבות הבנויות על עבודה בלתי יהודית ועל עבודת חוץ בכלל, אין למושבות האלה גם זכות־קיום כלכלית בטוחה. הויכוח סביב השאלה הזאת הוא כבר בבחינת אנכרוניזם ישובי. השיטה היא אשר בגדה ובוגדת באופן עקשני. אלה הרוצים לטשטש את הרושם ולהאפיל על המצב האמתי של הדברים, מנסים לזקוף את המשבר על חשבון תקופת־מעבר, שאינה מן המנין, העלולה מחר להשתנות ולהאיר שוב את פניה בהצלחה. אולם, תקופת מעבר זו נמשכת כבר תשע שנים – והבקיאים בדבר מעיזים להוכיח שגם לפני כך לא היה המצב מזהיר ביותר, אלא בשעה שהפנקס היה עדיין פתוח והיה מי שמקיף ורושם ואפשר היה להטליא טלאים על גבי טלאים, לא היו הדברים בולטים ביותר. כעת המצב אחר לגמרי; החובות והרבית, שנצטברו ולא נשתלמו במשך זמן רב, מעיקים ומחניקים; השווקים שהיו קולטים את רוב התוצרת של מושבות הנטעים, היין והשקדים, כמעט שנסגרו לגמרי ובודאי לא מחר ולא מחרתים ייפתחו שוב לרווחה; הקמח הזול מאוסטרליה מתחרה עם התוצרת הארצית של הפלחה – ובאמת ישנם מושבות ואכרים כאלה שאצלם הגיעו המים עד נפש והם צפויים להרס ולכליה.

אולם ועידת פתח־תקוה לא נתכנסה לבקש פתרון לפרובלימה היסודית, היא לא באה לחפש את התיקון למצבן הירוד של המושבות אצל עצמן ולבדוק את התנאים האובייקטיביים של המשקים, אם יש להם תקנה במצבם הנוכחי או אין. המו״מ הכלכלי, כביכול, בועידה היה רק לבוש למגמת הארגון הפוליטי, ובמקום שנגעו בשאלה הכלכלית דיברו שוב ע״ד טלאים, ע״ד הלוואות חדשות לסלק בהן את הקודמות, ע״ד עזרה מן החוץ כדי להקל על המצב לרגע קט ולדחות את הסך־הכל המעציב לעוד איזה זמן.

על העיקר לא דנו בועידה. על שינויים רציניים מבפנים, שרק הם עלולים להבריא את המצב ולהציל מה שיש להציל, לא התעכבו. המלה “עבודה־עצמית”, שהשמיע מי שהוא מהמסובין, נחשבה בתוך האטמוספירה הזאת כאובסטרוקציה שמאלית. והמלה הזאת הרי היא סוף סוף היחידה הגואלת, שיש בה כדי להכניס דם חדש וכוחות חדשים לעבודת־ארבעים־שנה זו, הנמצאת במצב של התרופפות, ובמקומות ידועים גם במצב של גסיסה. המושבות הסתלקו אמנם מכל חובה לאומית־צבורית. הן העמידו את עצמן מחוץ לדאגה הקוליקטיבית לקליטת העליה ולפרובלימת העבודה, שנעשתה כמעט טרגית בזמן האחרון, ובכל זאת אין אנו רשאים להשתחרר מדאגתנו אנו לגורלן של המושבות. בשבילנו זוהי קודם כל אחת האפשרויות הריאליות להגדיל את הישוב העובד וליצור נקודות קליטה בשביל מתיישבים חדשים. כמובן, במקום שהללו דוגרות עדיין על השיטה הנפסדה, מבלי לזוז ממנה, שם לא יהיה קשב לדברים האלה; אולם מתקבל רושם, כי מחוץ לאוירה של “גדעונים” ו“בני־בנימין”, ישנם מקומות אשר בהם ניתנת האפשרות להתפתחות רעיון כזה. בכל אופן דבר אחד הוא ברור, כי בלי שינויים רציונליים במשק, בלי מתיישבים חדשים על יסוד עבודה עצמית והספקה עצמית, אי אפשר יהיה לעכב בעד הפרוצס של דלדול פנימי המורגש בהרבה מהמושבות. שום אמצעים מלאכותיים לא יועילו כאן.

תרפ״ג