מאמרי ההתנפלות על ד״ר רופין, שהחלו להדפס מחדש ב“דואר היום”, שונים הפעם במקצת בפרצופם ובסגנונם מאלה שקדמו להם. במקום הרכילות האנונימית והמסתתרת, המפיצה דיבות ו“סודות” ע״ד גנבות וגזלות, העלמות ורמאות – שאימת־הדין סתמה, כנראה, את לועה, הופיע בעל הדבר בכבודו בעצמו ובהעויות נלעגות של כהן־מטהר הוא מזה את מי־הנידה שלו על רופין בתור מנהל מחלקת ההתישבות באקזקוטיבה הציונית.

חיצי הלהג האלה, אם גם בפעם הזאת הם מכוונים להטיל זוהמא ברופין, שמציאותו בראש מחלקת ההתיישבות איננה לרצון בעיני קומץ של ספקולנטים שואפי הפקרות, הרי הם פוגעים בכל זאת בעיקר בנו, בצבור הפועלים, שהננו שותפים אקטיביים ב“חטא הגדול” של שיטת התיישבות זו שרופין היה מהמתווים את ראשית דרכה ושהננו רואים ברופין עד היום את האדם הקרוב לנו במחשבה ובמעשה והנאמן לרצון היצירה של העובד העברי על אדמת א״י.

אין זה מהתפקידים הנעימים ביותר להכנס בפולמוס עם עתונות נצורת־לב. רק באטמוספירה של הפקרות צבורית כזו השלטת כיום בעולמנו, הספוגה רוח של רשעות, שנאה וקנטור הדדי, אפשר שקברט־מזרחי כ“דואר־היום” ייחשב כאחד “הגורמים הצבוריים” אשר באים אתם בטרוניה ומפנים להם שימת לב. אולם זאת תהיה אונאה עצמית מצדנו, לבלי להרגיש שאישיותו של רופין חדלה בפעם הזאת להיות פרט, ושכל הדברים האלה אינם אלא פרילודיה לקטגוריה מאורגנת, המתכוננת להתקפה נגד המפעל הישובי של צבור הפועלים, שמוצאת לה את שופרה המצוין ב“דואר היום”.

דעת הקהל הבלתי משוחדת בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ יודעת להעריך את ערכו של העובד הנאמן והצנוע הזה, הרחוק בעצם מכל פוליטיקה ואינטריגות צבוריות ואיננו נאחז בתשוקה מיוחדת גם בכסא־הכבוד של האקזקוטיבה הציונית. ההחלטה שנתקבלה במועצת ההסתדרות האחרונה, מוכיחה למדי שההערכה הזאת היא משותפת לכל צבור הפועלים בא״י, בלי הבדל זרם ומפלגה. לא זאת היא גם ההזדמנות להתוכח על דרכי ההתישבות של א״י ולהגן על מפעליו הישוביים של צבור הפועלים מפני תוקפיהם. להכנס בנדון זה בוכוח עם “דואר־היום”, הרי זו הורדת הניבוֹ של השאלה עד לדיוטה התחתונה של דיספּוּט ציני. על דברים העשויים למפרע לבדח את יצרם של רודפי סנסציות, אין בכלל לענות ממין הטענה ואין לגשת אליהם באמת־מידה של הערכה צבורית. אולם עלינו בכל זאת לקחת בחשבון שישנה גם דעת־קהל תמימה מאד, שלא למדה עדיין להפלות בין הפאטוס המזויף של צעקנות ליבנטינית ובין דברי בקורת נאמנים, ונתעית על נקלה לקבל כמטבע עוברת לסוחר כל מזימה המסתתרת תחת הצעקה המרמה: ״תפשו את הגנב!״…

אין צורך בהבחנה מיוחדת כדי לדעת עד כמה ישנה בצעקה מחרישת־אזנים זו מלחמה לשם שמים של “אנשי אמת ושונאי בצע”. אין יודעים לאיזה אדון או אדונים נתון כעת שרות זה של “דואר־היום”. “האדיבות” המתמוגגת לויצמן, המלוה את מעשי־הניוול האלה, נתנה כנפים לשמועה, שבל תאומן, כי יש איזה קשר שהוא בין ויצמן ובין הקובה הז׳ורנליסטית הזאת אשר בירושלים. וצר מאד שעלינו לחזור על לחישות חשדניות ביחס לאישיות יקרה זו של ויצמן, שיש לחשוב אותן למפרע לבדויות. אולם, עלינו להגיד גלוי, שאלמלי היה קושט דבר־אמת בשמועה זו, היה זה מעשה מביש ומחפיר, לא רק לגבי האישיות של ויצמן, אלא לגבי ההסתדרות הציונית שהוא נשיאה ובמידה שהננו מוקירים ומעריצים את מעשי ויצמן החיוביים, היינו רואים חובה קדושה להלחם נגד פּרוֹפנציה זו של משרת הנשיאות הציונית. קרוב הדבר לודאי שגם שמועה זו נפוצה בכוונה תחילה ע״י אותה כנופיה עצמה, המבקשת לה בזה כסות־עינים והכשר צבורי. אבל, שמועה כזאת איננה רשאית להיות מוטלת אפילו בספק־ספיקא הכי קטן – ועלינו לדרוש מויצמן הכחשה ברורה ומפורשת והבעת יחסו הגלוי למלחמה מכוערת זו. באשר אם צפויה סכנת ירידה לציונות, הרי מכאן, מקשרי סתרים כאלה עם חבר מופקרים, היא צפויה במידה יותר גדולה מאשר מקומבינציות כלכליות ופוליטיות סביב שאלת הסוכנות.

ברם, בעלי־הדברים שלנו אינם “דואר־היום” ועורכיו, כי אם אלה שעומדים מאחוריהם ומדברים מתוך גרונם; אלה המשתמשים בלצים ההומים הללו לסכסך ולזהם גם את הפינה האחרונה של חיינו אשר נשמרה עד עתה, במידה ידועה, בטהרתה, את פינת העבודה וההתישבות החקלאית. אין להתעלם מן העובדה שישנה כיום בציונות קבוצה בעל־בתית בעלת השפעה, המבקשת לה במת־צופים כדי לקלל ממנה את פעולת ההתישבות החלוצית של צבור הפועלים. הכרכורים סביב הפיקציה של מרכז בעלי־המלאכה והסיסמאות הכלכליות, כביכול, האומרות להטות את האנרגיה הציונית מהעבודה החקלאית אל העיר, אל חרושת עירונית מדומה – משמשים בעיקר אמתלאות פוליטיות כדי להכשיל את השפעתה של תנועת העבודה בציונות. ההופעה המוזרה והמתמיהה, שיש אנשים הממלאים תפקידים רשמיים בהנהלה הציונית, אשר בבואם לא״י הם נותנים את ידם לכנופית הספּקולנטים, החותרת באופן גלוי תחת הציונות ומוסדותיה, וחושבים עוד את זאת לעצמם כזכות – מוכיחה שמעשי התעתועים הללו היקפם יותר רחב ושורשם יותר עמוק מאשר איזו אינטריגה עתונאית בעלמא. “דואר־היום” משמש כנראה רק לתפקיד המהולל של ״לכה ארה לי״ – וקבוצה ציונית המבקשת לה כאן את האגנטורה הפוליטית שלה, נותנת כבר, דרך אגב, תעודה מספיקה על ערכה ועל תוכנה המוסריים.

הכונה איננה, איפוא, רופין, אלא צבור הפועלים. הכונה היא הגמוניה בעל־ביתית בדרכי הפעולה הציונית, האומרת: הפקרות, התחרות חפשית בקנית קרקעות, מסחר ותעשיה במקום חקלאות, עלית חנונים קטנים במקום פועלים וחלוצים וכו׳ וכו׳. בתוך “שינוי־ערכין” זה רוצים, כנראה, להיוושע גם איזה עסקנים ציוניים מקופחי שכר, אשר בתנאים הנוכחים אינם יכולים להגיע לשלטון.

תרפ״ד