רקע
יצחק לופבן
עם עלית המונים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בפרשת העבודה הציונית הננו נפתעים לעתים על ידי מאורעות רבי־עלילה וכבדי־תוצאות, שאיננו מוכנים אליהם אף פעם. מתוך הפרספקטיבה של צפרדע, שבה אנו מבקשים פתרונים לדאגות־היום הקטנות, איננו מסוגלים לנחש את הבאות ולצפות מראש את האפשרויות של השתלשלות הענינים. גם הצ׳רטר הפוליטי בא לציונות בהיסח הדעת ומצא אותה דלה וריקה, משוללת יכולת ומרותקה לצעדי־צב של “הלכתא למשיחא”. ואף עכשיו, כמעט בהיסח הדעת, הולכת ונוצרת על־ידי מצב ההגירה בעולם, ההנחה היסודית השניה בדרך הגשמת הציונות, הולך וקם “הפלא של קבוץ ההמונים”, אשר חזה אותו הרצל ואשר אנחנו לא יכולנו לחוללו עד עתה בכל הקריאות שלנו לחובה ולרגש הלאומיים – ואף הוא מצא אותנו שוקדים בלי הרף על המחאה נגד סגירת השערים, אבל בלתי מוכנים לגמרי, לא במובן הטכני, לא במובן החמרי ואף לא במובן הפסיכולוגי, לקבל את העליה הזאת הנעשית לעינינו לעובדה מציאותית.

עוד לפני זמן מה נראה היה לנו, שאלמלי גם נפתחו שערי ארץ־ישראל לרווחה לא היה נמצא מי שיבוא בשערים הללו. המימרא על־דבר העם העברי המתדפק על פתחה הנעול של הארץ היתה אז אגדה, אגדה בדויה שהשתמשנו בה בכל עת מצוא, כדי להשמיע את מחאתנו נגד הגבלת העליה; אבל צריך להודות, שבעומק לבנו היתה אצלנו לא פעם ההרגשה, כי סגירת־שערים זו איננה רק מבחוץ.

כל זמן שהיתה עוד איזו אחיזה שהיא בגולה, כל זמן שאפשר היה עוד לחיות חיי־שעה וכל זמן שהיתה עוד איזו ארץ אחרת, שאפשר היה לקוות ממנה להרוחה כלכלית, לא עמדה ארץ־ישראל על הפרק למעשה בתוך החוגים הרחבים של העם. מלבד המאות האחדות של חולמים והוזים, הרי גם כל אותם הציונים הפורטים כל היום על פי נבל “התחיה”, לא הזדרזו לשפוך את המים העכורים בטרם שיובטחו להם למפרע המים הנקיים. כיום נשתנה המצב לגמרי. ישנם אחרים השופכים את המים העכורים שלנו. היהודים הולכים עכשיו לארץ־ישראל לא רק בכוח ההכרה החיובית של המקום אשר הם באים לשם, אלא בכוח ההכרה השלילית של המקום אשר הם יוצאים משם. ובין אם נהיה שבעי־רצון מאופיה של עליה זו ומגורמיה האובייקטיביים או לאו – עלינו לקבלה כעובדה, כשם שאנו מקבלים כעובדה את שממות ארץ־ישראל, בצותיה וסלעיה, ועלינו להתאמץ במידה האפשרית להפוך גם את הקללה הזאת לברכה.

כיום שוב אין זאת אגדה. היהודים מתדפקים באמת על שערי ארץ־ישראל. מתדפק היהודי הנצחי, הנודד והמהגר, אשר מנת־הגורל מטלטלת אותו לכל מקום שיש בו דרך לעבור גולים. והיהודי הזה הוא בכל זאת מהטובים שבין היהודים. עם כל סמל הגלות אשר בו, עם הפרצוף המסוכסך הזה של חנות־מכולת נודדת ועם בגד־העדים אשר לנפשו ולבשרו, יש בו בכל זאת יותר גרעינים אידיאליסטיים מאשר אצל הציונים הותיקים הללו, המתמנים לחברי “לגיונות הכבוד” בצרפת ובארצות האחרות. הוא הנהו נושא סבל הממרק עוונות וחטאים של עיוות־החיים בעבר, ומתוך “שלא לשמה” זה אפשר בכל זאת לחשוף כוחות לאומיים מתחדשים, העתידים לההפך לכוחות־יצירה בארץ.

שאלת ה“עליה המבוהלת”, שממנה צפויה באמת סכנת טשטוש כלכלי ותרבותי למגמות עבודתנו בארץ, מתחילה כאן בארץ, בתחנות הכניסה, והיא מוכרחה כאן למצוא את פתרונה. ההופעות השליליות המתגלות כבר היום בעקבותיה של עליה זו, הן קודם כל פרי האנרכיה וההפקרות שהעליה נתונה בהן. מצבם של בעלי־המשפחות דלי־האמצעים או חסרי האמצעים הוא הגרוע בין העולים. בשביל אלה אין מוסד אחראי שיטפל בהם, שינהלם בעצה וידריכם בצעדיהם הראשונים בארץ. אותם בעלי־הבתים הציונים, המתיימרים להיות האפוטרופסים של החוגים האלה והמדברים בשמם, משוללים כל כשרון של פעולה צבורית. אלה המכריזים השכם והערב על הגאולה שב“יזמה הפרטית” – מלבד חנות לא השכיל אף אחד מהם להקים עד עתה שום דבר בארץ, ומחוץ לספסרות במגרשים איננה מגיעה האינציאטיבה שלהם. וכך נשארים המוני העולים הללו עזובים לנפשם, בלי מודע וגואל, מופקרים לכל מיני סרסורים וספקולנטים, ונאחזים, במקרים רבים רק מתוך מבוכה ויאוש, בפרנסות־קלוקל הללו של תגרנות וגזוז, או לכל היותר מוציאים מהם את פרוטותיהם האחרונות בעד מגרש־חול בתל־אביב וסביבותיה או בעד מגרש טרשים על הכרמל והדרו.

המצב מחייב שצבור הפועלים המאורגן, שהוא כיום היחידי הנושא בעול ובאחריות של פעולת ההגשמה הבלתי אמצעית של הציונות, ירחיב את־גבולות עבודתו גם על החוגים האלה ויעמיד את המנגנון שלו ואת מוסדותיו לשרות העליה הזאת, במידה שהיא נושאת בקרבה יכולת של כוחות עבודה עתידים. לנו אסור להשלים למפרע עם הרעיון, כי הננו מטילים שני גורלות על העליה היהודית לארץ־ישראל, האחד לד' והאחד לעזאזל. אותם החוגים שהם הם הכוחות הרזרביים העיקריים של העליה הגדולה והנכספת, אשר בשמם ובשבילם הננו נלחמים על כניסה חפשית – בבואם לארץ־ישראל אינם רשאים להיות מועמדים מחוץ לכל דאגה צבורית בכלל ומחוץ לדאגתו, השפעתו וכוונו הישובי של צבור הפועלים בפרט. רגש האחריות שלנו לגורל העליה ולעתידה הכלכלי והתרבותי איננו מרשה לנו להתעלם מן העובדה שאין כיום בציונות ובצבור הארצישראלי שום חוג אחר אשר אפשר לייחס לו אמון ויכולת לנהל את העבודה הקשה ורבת־האחריות הזאת. כל הנסיונות שנעשו בנדון זה, כל הועדים והחברות לדאגת העולים, המשרדים ולשכות המודיעין – לא היה להם ערך ממשי. גם לועד הלאומי בצורתו הנוכחית ובכשרון־המעשה שהוא מחונן בו אין לייחס יכולת של פעולה זו. אולם, אלמלי היו גם מתגלים “דואגים” אחרים, אסור היה לנו להפקיר בידיהם את המוני־העולים הללו; אשר מלבד חנונים יש בתוכם גם יסודות עמלים, שיכולים להיות לברכה גם בפעולתנו החקלאית וגם בענפי עבודתנו האחרים בארץ.

תרפ״ד


המלצות קוראים
תגיות