שאלת המשכורת איננה מיוחדת למורים ולחינוך. זוהי אחת השאלות היסודיות שבפתרונה תלויה אפשרות הגדלת יכולתנו הכלכלית מבפנים. השאלה הזאת היא בבחינת “צבת בצבת” בכל דרגות חיינו ומושגי ההערכה הכלכליים השולטים בארץ – והיא מתחילה במנהלי הבנקים והאקזקוטיבה הציונית ונגמרת בפקידי הסתדרות העובדים ובשכר העבודה היומי. אולם החינוך זהו המשק היחידי במשקי הציונות בארץ שתשעים אחוזים בערך מהוצאותיו מוצאים למשכורת – לפיכך בכל פעם שבאים לדבר בשאלה זו נוגעים ראשונה בחינוך. הרבה דובר כבר בשאלה זו אצלנו ואפשר גם שלפעמים מתוך הגזמה יתירה – אולם ישנה בלי ספק גם הגזמה מצד השני, אם רוצים לדחות את השאלה הזאת בקש ולהקטין את חשיבותה וערכה.

הנסיון הרציני היחידי לקבוע מעין “אינדקס” בשביל התאמת המשכורת לתנאי החיים המשתנים, נעשה ע״י הסתדרות העובדים הכללית. גם כאן לא הביאו אמנם עדיין התוצאות לידי השוואה מוחלטת; ישנם עוד מוסדות אוטונומיים העומדים מחוץ לדרגא, וגם בשאר המוסדות ישנם עוד פקידים בעלי פריבילגיות שאין הדרגא חלה עליהם, בכל זאת נעשתה כאן התחלה וצריך לקוות כי גם ההדורים הקיימים עדיין כיום יבואו בקרוב לידי התאמה.

לעומת זה מקיימים כל הזמן באופן מלאכותי שיטת משכורת בלתי צודקת ובלתי מתאימה לתנאי החיים אצל הפקידות הציונית ואצל הפונקציונירים של החינוך. על משכורת הפקידים בהנהלה הציונית ובשאר המוסדות הציוניים שיש עליהם קונטרולה צבורית, עוד נשוב לדבר. אולם החלק העיקרי של המשכורת המשתלמת מקופת הציוניות עולה בחלקם של המורים – וכאן נפגשת תמיד שאלת ההפחתה במקהלה של צעקות ואיומים, וכל הנוגע בה כאילו נוגע בבבת־עינו.

אם מורים רווקים מקבלים משכורת של 40, 35, 25, 20 לי״מ לחודש, ובשעה שבאים לקמץ סוגרים ב"ס, גנים ומפטרים גננות ומורי בתי־ספר עממיים, ובמשכורתם של בעלי הפריבילגיה אינם נוגעים, הרי זהו יותר מעוול סתם. והוא הדין גם ביחס ליתר הפקידות הציונית. הוצאות ההנהלה הציונית בא״י אינן עולות אמנם על 15 אלף לי״מ לשנה, אולם דרגת המשכורת המגיעה עד 80 לי״מ לחודש היא משכורת של גזל ומשפיעה באופן דימורליזציוני גם על החינוך וגם על יתר המוסדות הצבוריים. התקוממות הפקידים וחוגיהם, בשעה שבאים לדבר על הפחתה, איננה מבוססת לגמרי. ישנם בפקידות הציונית בודאי גם פקידים ופקידות מנוצלים שמקבלים משכורת מינימלית, כשם שישנם גם במוסדות החינוך מורים מנוצלים המקבלים משכורת פחותה ממידת צרכיהם. אולם המדובר ביחס להפחתה, הוא קודם כל כלפי אותו החלק המקבל משכורת למעלה מהדרגא הנורמלית לכל הדעות – וביחס לעצם הדרגא הזאת, אף היא טעונה עדיין הגדרה וקביעות.

שאלת הפחתת המשכורת וקביעת דרגא נורמלית, מתאימה לתנאי החיים וליכולת הציונות – זוהי, איפוא, כיום אחת השאלות הכי אקטואליות. זהו מקור לקימוצים של הרבה עשרות אלפים לי״מ לשנה. ההגנה מפני ההפחתה הזאת בכוח של ארגון פרופיסיונלי, הן מצד המורים והן מצד הפקידים, איננה יכולה למצוא לה הצדקה גם בפרינציפים של הגנת העובד אצל תנועת הפועלים. מכאן צריך להתחיל קודם כל החסכון הפנימי והגדלת היכולת העצמית. אם האנרגיה הכלכלית של הציונות תבוזבז בחלקה הגדול על הוצאות המחלחלות דרך היד וחוזרות שוב החוצה או עוברות לידים אחרות, לא שלנו – הרי לא נתקדם הרבה בבנינה של א״י… ודוקא השנה הזאת, שבה נצטמצמה פעולתנו בארץ עד לקצה המינימום האחרון, צריך היה להתחיל בשינוי הערכין הפנימי הזה. פתרון צודק של השאלה הזאת, מלבד מה שהיה מגביר את היכולת הציונית, היה גם משרה מצב־רוח אחר לגמרי בארץ. הוא היה מפחית את הקנאה ואת הקטרוג, והיה סותם במקצת את התהום האיומה הרובצת בין החלק האחד הנדון למחסור ולמלחמה בעד אפשרות של קיום מינימלי, ובין החלק השני הנהנה מפריבילגיות מוגזמות.

תרפ״ד