חלק גדול מצבור הפועלים בחיפה נמצא במצב של שביתה. הלוק־אוּט שהכריזו הקבלנים בתל־אביב, אף הוא נמשך בעקשנות מאורגנת. המוקיון הירושלמי צועק: ״חוּרבן!״ ועושה העויות כ“אוהב הראשי” על במת האופּירה של הספסרות הא״י, ואחריו יחרו יחזיקו קולות ובנות־קולות הדופקים על רגשות פטריוטיים ומכריזים בלי הרף כי ה“בית הלאומי” בסכנה.
מכל צד נשמעים דברי מוסר ושפת־חלקות אל צבור הפועלים, הבאים להזכיר להם את חובתם ואת אחריותם, שכן לא יעשה במקומנו ושבל ישעו למנהיגיהם־מסיתיהם המשיאים אותם לדבר עבירה. ודרך־אגב נשמעות גם התורות הסוציולוגיות החדשות־הישנות, המוכיחות באותות ובמופתים, שאצלנו אחרת מאשר בכל העולם, שאצלנו אין עדיין בעלים מנצלים ופועלים מנוצלים ואין מקום להתבדלות ולשביתות ולכל מיני מעשי־נערות כאלה, אלא אדרבא, אנחנו ואתם נחלק בינינו את השדה – לכם הקש ולנו הפרי…
צבור הפועלים בא״י מאזין ומקשיב לכל החכמות האלה זה עשרים שנים רצופות. מימי הבויקוט בפ"ת עד הלוק־אוּט האחרון בת״א, משתדלים האנשים הטובים האלה לסלף את אמת החיים ולעקל את המציאות הא״י, כדי להכריז על תעלוליהם האיגואיסטיים כעל מפעלים לאומיים מקודשים, ועל שאיפת צבור הפועלים לעבודה ולאפשרות של קיום בעבודה כעל הרס וסתירה. זאת תהיה, בלי־ספק, הורדת הניבוֹ המוסרי של הפועל העברי אם הוא יבוא כיום להכנס בויכוח עם פושקי־השפתיים הללו; אם כיום הזה, אחרי שתי עשרות שנים של מסירות נפש בחזית הראשונה של העבודה החלוצית בארץ, אחרי כל מפעליו הכלכליים והתרבותיים הקונסטרוקטיביים, שהם נשמת הציונות ויסודותיה – יבוא הפועל העברי בא״י להעמיד את עצמו למבחן בפני הכנופיה הזאת של הסרסורים ובעלי הרינטה, המתמוגגת בפרזות לאומיות.
אלה המקבלים כדבר המובן מאליו את תעתועי הספקולנטים ומפקיעי השערים ורואים בהם הופעה נורמלית ומעודדת של יצירה לאומית; אלה הנכנעים, מבלי לפצות פה, לכל חנוני המקטין איפה ומגדיל שקל ולכל בעל־בית הפושט עור ומעלה את שכר הדירה במאה או במאה וחמישים אחוזים – פושקים שפתים וצועקים חמס כשהפועל העברי, העובד בחומר ובלבנים, הבונה את הארמונות לאחרים והוא עצמו מצטמצם בד׳ אמות של אוהל־בד וצריף רעוע, דורש הוספה של שילינג אחד על שכר יומו ומבקש אפשרות של קיום מינימלי!
אלה המנהלים והפקידים העליונים, אשר משכורת אחד מהם עולה על שכרם של עשרה פועלים, מעיזים להכריז על דרישת הפועל ללחם ולבגד כעל התקוממות ומרד וכעל “הפרעת השקט” של “בנין הארץ”!
האין האנשים האלה כמתעתעים? האין הם אומרים להפוך שאלות כלכליות פשוטות לתיאולוגיה, וקונפליקטים כלכליים – שישנם ושיהיו בכל משק ובכל מקום שיש בעלים ופועלים, מעבידים ועובדים – לקטסטרופות לאומיות?
יוקר צרכי החיים, העלאת מחיר הלחם ב־70%, שכר הדירה ב־40־30% ובמתכונת זו גם יתר הצרכים ההכרחיים, הכניסו במצוקה חמרית את הפועל.
הספסרות מסביב הולכת וגדלה, אנשי בינים צצים לרוב, הפקעת השערים מתרבה ומצב הפועל הולך ורע ע״י כך. השכר המצומצם אינו מספיק לכלכלת הבית.
משפחות הפועלים הולכות וגדלות. הרווק הולך ונעשה בעל משפחה, הבודד מביא קרובים, לרוב הורים זקנים, ואין פרנסה. אגב, מתמחה הפועל במקצועו, תוצרתו הולכת וגדלה ומגדילה בזה את התבססות המשק; אולם המנהלים ונותני העבודה גזרו אומר, כי פריון העבודה שייך רק להם, להוסיף רווחים, להגדיל את משכורת הפקידים הגבוהים, לרבות תפנוקיהם; אך לפועל אסור למלאות פיו לחם בעולם הזה: ואם נתייקרו הלחם, הבשר, הדירה – הרי יש עצה, יאכל הפועל פחות, יגור במרתף, באהל, בחוץ, לא איכפת.
“לחם ודירה לעובד!” – בתביעה צנועה זו, שעליה הכריזו פועלי חיפה השובתים, ישנה הבלגה על כל מידה של מרירות ועל כל נוסחאות מעמדיות, שדוקא בעלי הרינטה של הרכוש והעבודה אשר בתוכנו מרבים להשתמש בהן בזמן האחרון יותר מכולם. יש כאן התאפקות, הכרה חלוצית והרגשת האחריות של צבור הפועלים בא"י גם בפני צורות כלכליות כאלה שהוא שולל אותן להלכה וחושבן לדרך עקש בבנין החיים שלנו בארץ. אם לא יהיו לפועל העברי “לחם ודירה”, אם לא תהיה לו אפשרות של קיום, אז אין ערך ואין שיור לכל הבנינים ולכל החרושת המוקמת.
אמת אלמנטרית זו, מן הראוי שתהיה ידועה גם ל״בוני הארץ" שלנו.
תרפ״ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.