רקע
יצחק לופבן
השיטנה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

"קחי כנור סבי עיר,

זונה נשכחה,

היטיבי נגן, הרבי שיר,

למען תזכרי…

(ישעיה כ״ג)

על פני כל החזית נטושה השיטנה. כל אשר לשון לו – יחרצנה. “התהוללו התהוללו רוחות רעות”! יש עכשיו קוניונקטורה מצוינה. כל כתב פלסתר על הקיר יכול להשפיע, כל מאמר־ראשי ב“דואר־היום” וב“רזסביט” קולע אל המטרה. ישנן עכשיו בא“י ובגולה אזנים קשובות עשויות כאפרכסת, הקולטות כל זוהמת־דברים המושלכת על צבור הפועלים, כל בדיה על “אוירת האימה”, כל דבר שקר על טירור, על פרעות ועל בולשביות. הלשינו, הלשינו – יש תקוה לקבל פרס. הלשינו, אתם “דואר־יומיסטים” מכל המינים, “מזרחיסטים”, “רביזיוניסטים”, “קבלנים” ו”עובדי בנין". קראו לנחשים!…

וכי למה לא להלשין? יש “עליה רביעית” אשר אפשר לנעוץ בה את כל הקנים הרצוצים ולהעלות שרטונות בשביל הריאקציה הצבורית. אפשר להתכסות היטב בעלי־תאנה, להעמיד פנים כמצילי המולדת, כדואגים את דאגותיה, ככואבים את מכאוביה, כחרדים על גורלה. יש אידיאולוגיות מוכנות, קלות מסובין, אשר אפשר להשתמש בהן בפוליטיקה ובכלכלה וביחסי־שכנים. יש חופש הדיבור, חופש הכתב והדפוס; אחריות איננה נדרשת – ולכל פטפטן ריק ניתן להראות כלוחם, אפילו כגיבור ואפילו כמעונה על קידוש השם.

מה לא נאמר בימים האלה על פועלי א“י? מה לא יחסו להם? – כל אשמת שומרון וכל חטאות אפרים! יד־אל־יד, שכם־אל־שכם יצאה חוצץ כל הסטרא־אחרא שבציונות עם חניתות ממורטות במקהלה של שיסוי, של זעם, של זרוז הדדי לנקום ב”אויביהם" ולהכות ב“שונאיהם”. ה“התקפות הפוליטיות”׳ אשר הכריזו עליהן ואשר אפשר היה לחשוב שהן אומרות להוריד מן השמים מולדת של אש בנויה ומוגמרה, מכוונות לע“ע בשורה הראשונה נגד הפועל העברי. צבור הפועלים נהפך בפיהם לחבר בוגדים, בוגדים בציונות, בוגדים בפוליטיקה הלאומית, בוגדים בעבודה העברית, ובפי ז׳בוטינסקי – אפילו ל”מאה שחורה“. כל ה”אזרחות" הציונית בא״י ובגולה, על עסקניה וסופריה, מתפלשת להנאתה בתוך ביב־השופכים של “דואר־היום” כמו תואי־בצה. היא צועקת “לאומיות” – וחושבת “מגרש”; היא צועקת “פוליטיקה” – וחושבת איך להונות את הדעת, איך להשתחרר מהחובה העצמית, איך להשתמט מאחריות מוסרית; היא מכריזה על ה“מעמד הבינוני” – וחושבת איך להיפקד, כדי להגיע לשלטון, לכל הפחות לאפס קצהו…

אבל יש לחשוב, כי הדבר לא יצליח. את מזימותיהם לא יפיקו. אפשר לבזות את צבור הפועלים, אפשר לנבל את שמו, לבדות עליו את כל השקרים שבעולם, אבל אי־אפשר לשבור את רצונו. הוא, אמנם, איננו מוגן עדיין די צרכו. פרזות ישב לע“ע, בודד במועדו, בהתאמצותו ובסבלו – אבל הוא די חזק לנער מעל עצמו את כל קלגסי־השקר הקמים עליו מכל צד. אחרי עשרים שנות יצירה בארץ, יצירת כפים ויצירת הרוח, איננו זקוק אפילו להענות לכל הוכוח התפל הזה, איננו זקוק לסנגוריה ולהגנה עצמית מפני ההתנפחות ה”הירואית" של מוגי־לב. על מפת א“י חרותים ובולטים מפעליו החיים של הפועל העברי, אשר בלעדיהם אין שיור ואין תקומה לכל חלום המולדת. ה”מליצה הרשמית" הזאת, אשר שמה עבודה ועובדים, היתה לבשר, לדם־התמצית, ולרוח־החיה! בלעדיה אי־אפשר. עשרים אלף העובדים בחומר ובלבנים, במעדר ובמחרשה, “מניר אל ניר, ומחומה אל חומה” – אילו סילקו את ידיהם ואת שכמיהם רק לרגע אחד, כי אז, וי, כל ה“בית הלאומי”, הגדול והקטן גם יחד, היה מתנפץ לרסיסים, ואי אפשר היה להצילו לא בלגיונות של ז׳בוטינסקי ולא באימפּרוביזציה הכלכלית והפוליטית של הבורגנות הציונית הקטנה. לפיכך: הלשינו נא כאוות נפשכם. שירו שיר־השירים לספקולציה ולאינציאטיבה הפרטית המחוללת נפלאות, קדשו אותן, הכתירו אותן בכתר היצירה הלאומית: קשרו נא קשרים עם “בעלי המלאכה”, החניפו להם; בודאי, בשבילכם יותר טוב בעל־מלאכה מסוכסך, עני ואביון, כפוף־גו ונושא־סבל בהכנעה, שאין לו בעולמו אלא חלום של דלים אודות שכר יום־עבודה למחיה – מאשר הסתדרות פועלים מאורגנת, בעלת רצונות ומאויי־יצירה, היוצאים מעבר לתחום יום העבודה ושכרו. בודאי, לכם יותר נוחה התחרות חפשית, הפקרות של פועל־עבד־שכיר, בלתי מאורגן, המקבל בקידה מה שנותנים לו, הנותן את גוו לניצול ומשמש גשר בשביל “האדם העליון” מרחוב נלבקי אשר בורשה או מאיסט־סייד אשר בניו־יורק – מאשר עובד בעל הכרה, הנושא את נפשו ליצירה העברית החפשית ולבנין המשק הלאומי בעבודה עצמית.

הרבו שיר, הרבו שטנה. צבור הפועלים איננו רשאי ואיננו יכול, אמנם, להביט על כל המתרחש היום בציונות ובא״י בלי דאגה רצינית, בלי מיפקד הכוחות, בלי חיזוק המחנה, ליכודו וטהורו – אבל הוא אינו יכול לייחס לכל התעלולים האלה יותר ערך מאשר לקליפת השום. תהרו חשש – ותלדו קש. המולדת העברית תבּנה ע״י עבודה, ע״י ארגון חדש של העבודה, ע״י המשק העצמי של העובד בכפר ובעיר – או שלא תבנה כלל; או מה שיבנה לא יהיה מולדת ולא יהיה עברי, כי אם סימטת־ארץ יהודית־ליבנטינית מרופשה באסיה הקטנה. שום דבר לא יועיל. שום סוּרוֹגוֹט אינו אפשרי. שום מזימה לא תזעזע את יסודות־האמת הללו שהונחו, עפ״י גזרת התנאים האובייקטיביים וברצונו של העובד העברי, מתחת למציאות העברית החדשה הנוצרת בארץ. אפשר, כמובן, להפריע; אפשר להכביד את הדרך; אפשר גם לבזבז הרבה אנרגיה חומרית ורוחנית של העם לאבנטוּרוֹת פוליטיות וכלכליות; אפשר גם בשעת הצורך להשתמש בעזרת הפּוֹליציה כדי לרדוף באף את הפועל העברי בת״א או בחיפה; אבל אין טעם ואין תועלת לערוך מלחמה נגד ההכרח המוכרח, נגד גזרת הגורל המכוונת את דרכה של התחיה הלאומית העברית, שאין ממנה מפלט.

הדברים האלה לא יובנו על נקלה. בתוך מחנה הציונות ישנם רק יחידים בודדים, מחוץ לצבור הפועלים, אשר יודעים להעריך את המצב אל נכון ומבינים על מי נשענת כיפת־הבנין, שאנו בונים אותו, ועל מי היא יכולה להשען. יש רק מעטים מאד אשר לא נתפסו ל“הגיונות הברזל” של כל מיני דמגוגים ועושי־פּרוייקטים, האומרים לשדד את המערכות ולהעביר את נקודת הכובד של ההתישבות מהכפר אל העיר, מן העובד אל החנוני. אבל אלה היודעים והמבינים הם הטובים והנבונים בעם, הכוחות הפרודוקטיביים שבו והנושאים באחריות; בהם גם כאלה אשר מעבר השני של מחצית חייהם הם אוחזים במעדר ובמחרשה כדי לפתוח את התלם הראשון בימי חלדם וכדי להדבק באדמה ובעבודה.

תרפ״ה


המלצות קוראים
תגיות