רקע
יצחק לופבן
באור נכון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

היחס בין הכניסה והיציאה בזמן האחרון, יש בו כדי לעורר הרהורים קשים על התפתחות ענינינו בארץ. עצם היציאה של איזו מאות או אפילו איזו אלפים אנשים, אשר לא נקלטו באדמת המולדת והולכים לנוע על ה“אושר” הגדול המחכה להם במרחקים, איננו מפחיד ביותר. יציאה היתה תמיד ותהיה תמיד. כל זורע שדה יודע כמה גרעינים הוא משליך לשוא אל חיק האדמה, אשר לא ינבטו ולא יעשו פרי. ואם בממלכת הצומח כך, ששם כאילו מלאכים ממונים על כל גרעין וגרעין ואומרים לו “גדל” – הרי בפרוצס של בנין והתישבות, הנתון כל הזמן בתנאים יותר מעכבים מאשר מדרבנים, ואשר מ“חוץ־לדרך־הטבע” של מאמצים חלוציים נמצא בו בלי הרף במלחמה מרה עם “דרך־הטבע” היהודי – על אחת כמה וכמה. מצב של קליטת מאה אחוזים לא היה עדיין בארץ־ישראל, והוא לא היה גם בשום ארץ הגירה אחרת.

ברם, לא היציאה עושה, כי אם הפסיכוז שלה, היציאה ב“יד רמה”, היותה הגיגם כל היום של מאות ואלפי אנשים; הבעיטה הזריזה הזאת במולדת, וקלות־התנועה של כניסה ויציאה במידה שוה של פאתוס ובמידה שוה של דמיון. זה עומד מחוץ לחוקי־הגירה נורמליים, וזה מעמיד אותנו במבוכה קשה מאד כלפי עתידות עבודתנו: מאמצינו וכוחותינו על מה הם כלים?

אי־אפשר להעלים עין מהסיבות. המשבר קשה בארץ. חוסר עבודה, חוסר פרנסה וגם רעב במלוא מובנה של מלה זו. על פת־לחם יפשעו לפעמים גם אנשים נאמנים וישרים. גם אצל עמים בני־קבע הלחץ הכלכלי מעמיס את תרמיל הנדודים אפילו על שכמם של בנים המושרשים ודבקים ברגבי מולדתם מדורי דורות. בדברי מוסר בלבד אי־אפשר לפעול כאן הרבה. תנו עבודה לעובדים ותנו לחם לרעבים! – זהו האמצעי האחד והיחידי המכריע בשאלה זו. אבל, כמו תמיד כך גם עתה – הראשונים בין היוצאים הם לאו דוקא הראשונים בין הסובלים. יוצאים קודם כל אלה אשר ארץ־ישראל היתה להם קוניונקטורה מלבבת בלבד, כמו שהיתה להם מקודם וינה, אחר כך ברלין וכיום, במידה ידועה, פריז; אלה היוצאים חוצץ תמיד בראש מחנה הנודדים הגדול, אשר בימי האינפלציה באירופה התיכונה צייר אותם קריקטוריסטן אחד בדמות תהלוכת חגבים, העוזבת את העץ אשר כבר הובישו ענפיו והלבינו שריגיו והולכת לקראת רמזי־ירק של עץ אחר במרחקים. הרוב המכריע בין היוצאים הוא המעמד־הבינוני. יש ביניהם בודאי רבים עמוסים סבל רב, ואולי אין להם באמת ברירה אחרת. יציאתם של אלה גם אינה מפתיעה. אפשר היה להבין מראש, שזה יהיה סופה הטבעי של נחלה מבוהלת זו, אשר רק עיורים יכלו לראות בה תוספת קנין וערכין במפעלנו הישובי. לאן היהודים האומללים האלה הולכים עתה? – לא ידוע. בעולם ההגירה הן לא נשתנה מאומה כמקודם. אין עתה יותר ה“בלתי־ידוע” הזה, שהיה מושך תמיד את לבות המהגרים אשר שמו את פניהם לעבר הימים. איזה טעם יש לחזור בדרך האבלה הזאת לאוקראינה ולרוסיה אשר זה רק ברחו משם, כמו מתוך גיהנום, ומה כונת השיבה לפולין, לתוך מעגל העוני הזה שהולך מיום ליום ונעשה יותר צר מסביב לחיי־היהודים ואפשרות קיומם הכלכלי – אין להבין. אלה בכל אופן טעונים רחמים; לא נצדיק עליהם את הדין, אבל גם לא נבוז להם ולא נקללם. אולם יש הופעות ציניות ביציאה זו, שמקורן בדימורליזציה ובסגולות־נפש מבישות, שאין להן אף שמץ של הצדקה. אם מתיסדת כאן “אגודת חוזרים למולדת”, אגודה של “רפטריאנטים” רוסיים; אם חוזרים כאלה, שעוד טרם טעמו את סבל המצב; אם עוזבים את הארץ אנשים שבעים, שאינם יודעים כל מחסור, או אנשים שהזדקנו בתוך הציונות – משום שרואים את עצמם מקופחים בעמדתם הצבורית – הרי לא יאומן כי יש עוד גוי אחד בעולם, אשר אצלו אפשריות הופעות כאלה. זה לא משבר, לא רעב, לא הכרח־לא־יגונה – זאת היא הצועניות אשר בדמנו, זה השורש־פורה־ראש־ולענה אשר ממנו צומחות תיאוריות “לאומיות” נגד ההתאזרחות, וממנו נזונה כל ההכשלה הגדולה הזאת שהננו נתקלים בה על כל צעד ושעל בעבודתנו הישובית והצבורית.

 

ב

הננו מגוללים את האבן במעלה ההר – והיא נופלת שוב. חדוה קצרה מאד ומפח־נפש ממושך. לאן נגיע עם הקללה הזאת של עמל־סיזיפוס על שכמנו?

אין אלה הרהורים פסימיסטיים מתוך “השקפת עולם”. נסיון־חיים מר מכה לפנינו באצבע צרדה. שעת מצוקה כבדה מנשוא רובצת על פתח־העינים שלנו ומכריחה אותנו לראות את האתמול ואת היום באורם הנכון ולחשב את חשבון עולמנו כלפי המחר. הננו מקבלים אמנם תנחומים והננו מנחמים גם את עצמנו כי אין להתיאש, כי המצב הזה לא ימשך וכי יבואו שוב ימים יותר טובים. אבל אין אלה תנחומי אמת. את ההפסד של שנה אחת רעה כזאת קשה למלאות גם בשלוש שנים טובות. זהו מצב כרוני של תמורת־החמרים בפעולתנו הישובית, רעה־חולה ההופכת את המזון, שנועד להזין את הגוף ולהוסיף לו און, לחמרים מזיקים המתישים את כוחותיו. שנה אחת רעה כזאת מוצצת ומכלה למשך כמה שנים את המרץ הרוחני והחמרי, שנועד לבנין. אלה הן אבדות שאינן חוזרות. ובשעה זו שאנו עמוסים דאגות חמורות של חיי־רגע, דאגת עבודה למחוסריה ודאגת לחם לרעבים, אסור לנו בכל־זאת לשכוח שלא באלה קוטב השאלה המטרידה ולא באלה פתרונה.

מה יהיה גורל עבודתנו במצב זה, בחוסר פוליטיקה בריאה בעליה, בחוסר פוליטיקה תכליתית בהתישבות, בדמגוגיה כלכלית זו הרווחת והמבלבלת עלינו את עולמנו המבולבל למדי בלאו הכי? – זוהי השאלה!

בארץ עניה כמו ארץ־ישראל, שאין בה מכרות זהב ואין בה אוצרות כלכליים קדומים שנערמו על־ידי אחרים, אי־אפשר שההתישבות תלך בדרך האנרכיה של “העליה הרביעית” וכל איש הישר בעיניו יעשה. מוכרח להיות כוח מרכזי ומארגן אשר ישלוט בענינים ויכוון אותם; מוכרחה להעשות פעולה שיטתית המקדמת את פני הדברים; צריך לדעת מה מוקדם ומה מאוחר; צריך לדעת היכן הם המבצרים הכלכליים שעלינו לכבוש אותם תחלה ושמהם אפשר להגן על כל חזית היצירה שלנו; וצריך לבחור בדרך הארוכה־והקצרה המובילה אל המטרה, ולא בדרך הקצרה המובילה אל האפס ואל פשיטת־הרגל.

אנחנו מחכימים, כמובן, תמיד לאחר־המעשה. זהו סימן מובהק לאוילים. אבל מוטב שנהיה אוילים לבנין ולא נהיה חכמים להריסה. הפרק הזה של “העליה הרביעית” עם הסיום המעציב שלה, צריך ללמד אותנו דבר־מה. הוא צריך ללמד אותנו קודם כל שכיום אין עוד אפשרות של עליה בלתי מוכנה ובלתי מאורגנת לארץ־ישראל, של עליה סתם הנדחפת על־ידי גורמים חיצוניים ועל־ידי קוניונקטורות כלכליות רעות במקומות היציאה; שבארץ־ישראל יש כיום מקום רק לשני סוגים של עולים: לכוחות־עבודה ולכוחות יוצרי־עבודה; שיצירת עבודה אין פירושה חנוונות ובנין בתים לרנטה, כי אם יצירת מפעלים כלכליים קבועים ומתרבים מתוכם; שאֵם כל המפעלים הכלכליים היא האדמה ופריה.

תרפ״ו


המלצות קוראים
תגיות