חזית הקטרוג נגד צבור הפועלים בארץ־ישראל הולכת ומתארכת מיום ליום. מכל הצדדים התחילו ההתקפות ובכל מיני כלי־זין. הננו נמצאים עתה באמת בתוך “טרוֹמלפויער” משונה של דיבות, שקרים וסרוסי עובדות, שהולכות ונפוצות בדרכים שונות והמכוונות להטיל זוהמה ושימצה בצבור זה שהנהו נושא הסבל הכי קשה בשעת מבוכה זו לציונות ולישוב. כל החולדות והשונרות עשו שלום ביניהן למטרה זו. בעירית ת״א נתנו את ידם אלה לאלה האינטליגנציה הדמוקרטית, כביכול, עולי־פולין, דתיים, שכנים ורביזיוניסטים כדי למגר את “שלטונה” והשפעתה של סיעת הפועלים, בלי רחמים ובכל מחיר, אפילו במחיר חורבן האבטונומיה ועמדתה העצמית של העיר. לכל אורך החזית הציונית, ממי־השלוח עד מפרץ הודסון ועד הויסלה, הולכות ונרקמות האינטריגה והמלחמה בכל האמצעים נגד התישבות צבור הפועלים ונגד השפעתו על דרכי ההתישבות הלאומית. כל אשר לשון לו – יחרצנה. מתוך הכללה, מתוך אי־ידיעה, ומתוך עם־הארצות איומה של פטפטנים עלובים ושטחיים, המקיפים כל גרעין של אמת בבקורת־העצמית שלנו במפלי־חלב של פוליטיקניות ומזימות־הכשלה ונקם. זוהי קוניונקטורה. שעה של חולשה לצבור הפועלים הרעב למחצה, המטופל בדאגות קשות, המתענה במלחמת קיומו על יום עבודה בשבוע והמשלם בנפשו ובדמו בעד כשלונם של אחרים. את הקוניונקטורה הזאת מריחים כולם, מריחים אותה בחוש־ריחם המפותח גם “העסקנים הציוניים הותיקים” שזה מזמן ירדו מעל במת החיים הצבוריים ושולחים את חיצי רעלם מתוך חוריהם.

בזכרון־יעקב קרה מקרה מביש. פקידי פיק״א, שאף הם הריחו כנראה בקוניונקטורה, הרשו לעצמם להסב את המעלות לדור שלם אחורנית ולחדש את הימים הטובים כקדם שבהם הופיעו כעריצים קטנים הרודים בנתיניהם להנאתם. שלושים ושבע צעירות עבריות, בנות־טובים, בין אם הן יוצאות־מצוקה או יוצאות הרוחת־חיים בבתי הוריהן שעזבו כדי להחלץ לעבודה ולחיי עבודה בארץ־ישראל, עובדות בפרדס פיק״א בשכר של 15 ג״מ ליום (קרא וכתוב: חמשה עשר ג״מ ליום), בעבודת עונה אשר בעוד חודש־חדשים תגמר ותהיינה צפויות אח״כ לחוסר־עבודה גמור. לפקיד, שהוא בעצמו מקבל בודאי שתי לירות ליום, נראה השכר הזה ליותר מדי גבוה והוא רוצה להורידו ולהעמידו על 10 ג״מ, ושולח גייסות בצעירות הללו, המגינות באמצעים חוקיים וכשרים על שכר עבודתן המינימלי ועל זכות עבודתן. הגייסות סוחבים את הצעירות בשערותיהן, מקיעים את אצבעותיהן, מכים בקתות הרובים ואוסרים את חבריהן שבאו להגן עליהן. צעירה אחת בהתרגזותה מנפצת שמשה בחלון הפקידות. והנה אחרי כל זה – לא פקידי פיק״א הם הפורעים, כי אם הפועלים!

אינני רוצה להכנס בבחינת כל יתר העובדות. הפועלת בזכרון־יעקב שניפצה את השמשה במשרד פיק״א, עשתה מעשה פזיזות. צבור הפועלים בארץ־ישראל איננו רואה באמצעים כאלה את דרכי מלחמתו. גם במקרה חיפה נעשו מתוך התמרמרות ויאוש, דברים שאינם בהחלט לפי רוחו ומסורתו. אבל במצב זה של התעללות והתכחשות מצד חלק גדול מהישוב למצוקה הפרטית והלאומית שצבור העובדים הרעב נתון בה, יש להתפלא על השמשות השלמות במקומות ידועים, ויש להעריך את מידת־האחריות של הצבור הזה, הכובש את צערו וסבלו, ולא להביא בחשבון את ההתפרצות של יחיד או יחידים, כדי להוציא לעז ודיבות בזויות שהנה צבור הפועלים בא״י פורע פרעות, הורס ומבעיר את הבית־הלאומי…

צריך היה לנסות פעם אחת להעמיד את “מכבי האש” הללו בתוך האש הזאת של המצוקה הנוכחית שבה נתון צבור העובדים. צריך היה לנסות לספק את צרכיהם בארבעה ימי עבודה לחודש או “בסיוע” של עשרים וחמשה ג״מ לשבוע. צריך היה לנסות לראות מה יעשו אלה אז, איך יעצרו ברוחם “השקטה” וישקדו על שלותם “הקדושה” ואם עוד בכלל יכירם מקומם אז על אדמת א״י. העמדת פנים זו של יראת־שמים מעושה והכרזה פתטית: הצילו את המולדת מידי מהרסיה ומחריביה, מתוך שובע ומתוך השתמטות לשאת באיזו מידה בעול המצב ובאחריותו. זהו ציניזם גס! זוהי ממידתם של כל מיני “שיברים” בסיסמאות לאומיות, המבקשים להם אמתלאות לכלות את חמת כשלונם וחוסר כשרונם במישהו ולהראות כצדיקי עולם וכחרדים על המולדת שלא תעלה ח״ו בלהבה…

ואל נא ידאגו האנשים הטובים האלה לטהר את האטמוספירה של צבור הפועלים ולהסיר את הרע מקרבו. לזה הוא דואג וידאג בעצמו. אבל יסירו נא קודם כל את הקורות מבין עיניהם, ויטהרו את האטמוספירה שלהם עצמם, זו המורעלת עד אפס מקום וזו הספוגה כל הזמן רוח־רעה של מלחמת מעמדות אגרסיבית, קטרוג, דיבות וחרחור ריב. ואל נא יתחכמו, כמו אותו הגנב הערום להשתמש במבוכת השעה ולצעוק "תפסו את הגנב״ כלפי אחרים. – – –

תרפ״ז