גוֹרלנוּ הקשה לימד אוֹתנוּ לעבוֹד לאחר התבוּסה וליצוֹר מתוֹך המבוּכה. את שגיאוֹתינו ואת חטאינוּ נגלה וננַתח ללא רחם, נגיע עד מקוֹר החוּלשה הפּנימית ונעקוֹר את הטעוּן עקירה. וּצרוּפים שבעתים נהיה נכוֹנים להתקפה חדשה. לא נבטיח לאיש כּי אחרוֹנה היא גם ההתקפה הבּאה. אין מוֹצא. והן אתה יוֹדע, יוֹדע בּכל חוּשיך, בּבטחוֹן גמוּר, שיש ויש מוֹצא, אלא שהוּא טרם נתגלה לפניך.

מ. בּילינסוֹן

 

א    🔗

בּלכת משה בּילינסוֹן מאִתּנוּ בּדמִי ימיו נקבּעה דמוּתוֹ בּקרבּנו כּדמוּת השוֹער על זינוֹ, נאמן-בּית-הנצוּרים, אשר בּגוּפוֹ גוֹנן על השער, לא נטש עמדה ולא נסוֹג אחוֹר, ורק לאחר שחצי האוֹיב עשׂוּ לבּוֹ כּכברה נפל על אזנוֹ. שנוֹתיו האחרוֹנוֹת, חדשיו האחרוֹנים, ימיו האחרוֹנים היוּ כּוּלם קוֹדש לעמידה אחרוֹנה בּשער, לריב את ריבנוּ וּלאַמץ את רוּחנוּ. עצם עמידתוֹ זאת אימצה את ידינוּ וחיזקה את רוּחנוּ בּקרָב אשר כּפה עלינוּ האוֹיב שבּא להשמידנוּ.

וכל כּך התרגלנו לדמוּת זוֹ של בּילינסוֹן, שכּמעט שכחנוּ מה היה לנוּ לפני כּן וּמה היתה דמוּתוֹ בּבוֹאוֹ אלינוּ: לא כּאַבּיר-לוֹחם, לא כּמוֹרה-הוֹראָה, ואף לא כּאֶזרח בּעמוֹ, המתישב בּהרחבה אוֹ תוֹבע את מקוֹמוֹ. הוּא בּא אלינוּ כּמגָשש שח-קוֹמה, כּבן נידח המבקש למצוֹא את קן-המשפּחה, ותוֹהה על עצמוֹ אם ימָצא לוֹ מקוֹם בּקן, כּשהוּא מוּכן ומזוּמן לכל חבלי-קליטה. אין הוּא מבקש אלא להשריש וּלהוֹעיל. להוֹעיל כּלשהוּ. לשרת. “אבן” היה אחד מפּסידוֹנימיו הראשוֹנים, והיה בּדעתוֹ להסב כּך גם את שם משפּחתוֹ. היה מפרש: אבן לבנין, אבן לערימה, אבן להתגוֹננוּת, ובשעת הצוֹרך גם אבן לֵידוֹת. עוֹד בּטרם ידע מה יפעל – ידע מה אוֹרח-חיים יבחר. “שלך אנכי, דלוּת סַבלנית וּברה” – פּסוּק זה של רחל כּאילוּ גם מלבּוֹ נאמר. לא מִשׂרה טוֹבה, לא חיי רוָחה. תנוּעת עַם עני אנחנוּ – היה לא רק מוֹטיב חוֹזר בּכתיבתוֹ. זה היה לקו-חיים מיוֹמוֹ הראשוֹן. וּלקו זה היה נאמן עד יוֹמוֹ האחרוֹן. וּבבוֹאוֹ לבחוֹר לוֹ “מקצוֹע” – לאחר שבּחן את עצמוֹ בּעבוֹדה גוּפנית בּמוֹשבה ולא עמד בּמבחן – ויתר על הרפוּאה ובחר בּעֵט. בּחר לאחר התרוֹצצוּת פּנימית, עדיין היה הדבר לוֹ עצמוֹ בּגדר שאלה.

הוּא בּא לארץ לאחר שפּירסם כּמה מאמרים בּעלי-משקל, רצוּפי מחשבה וחיפּוּשׂים, בּכתבי-העת של הציוֹנוּת הגרמנית, השתתף כּכתב פּוֹליטי בּעתוֹנוּת הרוּסית הרצינית שבּמערב, והקוֹרא העברי בּארץ ידע אוֹתוֹ לפי מכתביו מרוֹמא בּ“קוּנטרס”. אוֹתם המכתבים שבּאוּ לסַפּר על המתרחש בּאיטליה הנסערת שלאחר המלחמה – היה בּהם איזה חידוּש והיתה בּהם הבטחה. לא היתה בּהם תביעה לספרוּתיוּת, ל“יוֹפי”, וגם לא לחַקרנוּת, להנחת תיאוֹריוֹת. ואין צוֹרך לוֹמר שלא היה בּהם כּלוּם מן הרפרוּף אוֹ מן ההתרברבוּת של כּתבים מקצוֹעיים, היוֹדעים בּמה לקחת את לב הקוֹרא התמים. היה זה רֶפּוֹרטַז' פּוֹליטי עניני. כּתיבה זהירה, שקוּלה ופשוּטה. ניכּר היה שהכּוֹתב יוֹדע את הענינים שעליהם הוּא כּוֹתב. ויוֹתר מזה, הוּא חי את הדברים, נלבּט בּהם. הוּא מסתכּל מן הצד, אך איננוּ אדיש. הוא עוֹקב אחרי ההתרחשוּיוֹת ונַפתוּלי-הכּוֹחוֹת וּתנוּדוֹת-הדעוֹת כּבן-בּית, כּאדם פּנימי, לא רק בּעין בּוֹחנת, אלא אף בּלב חרד. הוּא רוֹאה את עניני המקוֹם, שבּוֹ הוּא מתבּוֹנן, לא רק מפּאת עצמם, כּי אם גם בּקשריהם עם העוֹלם אשר מחוּץ להם ועם שאֵלוֹתיו הגדוֹלוֹת. יתר על כּן, הוּא רוֹאה לפניו גם את הקוֹרא הארץ-ישׂראלי, מתכּוון אליו ולצרכיו, כּפי שהם נראים לוֹ מרחוֹק, ומבקש למצוֹא את הקשר בּין התוֹפעוֹת והלבטים שהוּא כּוֹתב עליהם לבין מה שעשׂוּי להטריד – היוֹם אוֹ מחר – את הקוֹרא הזה בּמסיבּוֹתיו הוּא.

ידידיו האמינוּ כּי בּרכה בּעֵטוֹ. ראוּ בּוֹ את רוֹחב ההשׂכּלה, את היקף ההתענינוּת, את כּוֹח ההתמדה, את פּוֹריוּת העבוֹדה, סגוּלוֹת שעתוֹנוּת-העבוֹדה בּארץ כּל כּך זקוּקה להן, ועל הכּל וּמתחת לכל אלה את מַצפּוּניוּת הגישה לכל דבר וּלכל שאלה. אך אין לוֹמר שהם שיערוּ מה יהיה כּוֹחוֹ לפּוּבּליציסטיקה העברית. הידע הוא את כּוֹחוֹ, השיער הוּא מה מצפה לוֹ בּאוֹתה לשוֹן שעוֹדנוּ טוֹרח על דקדוּקה וּמִלוֹנה – הוּא, שעמד כּתוֹהה על כּל גילוּי חדש בּחיי הארץ וּבספרוּת העברית, וּכתלמיד לפני רבּוֹתיו עמד לפני כּל מי שקָדם לוֹ בּארץ וּבישוּבה אוֹ בּהשׂכּלה יהוּדית? מתוֹך הקפּדה חמוּרה על מוּתר ואסוּר, מתוֹך הכּרת הטירוֹניוּת שלוֹ בּחיינוּ, בּיקש כּכל האפשר להימנע מהבּעת דעה בּענינים הפּנימיים. בּחלוּקת התפקידים הראשוֹנה בּמערכת “דבר” ניתן לוֹ, לרצוֹנוֹ, כּלאָדם שעוֹד לא העמיק שרשים בּקרקע המוֹלדת, תפקיד הנחשב “פּחוֹת אחראי”, תפקיד של מתַווך בּין הקוֹרא הארץ-ישׂראלי וּבין “העוֹלם הגדוֹל”: סוֹקר ומוֹדיע, מסַפר על המתרחש, בּוֹרר וּמברר מה שחשוּב לוֹ לקוֹרא העברי שידע, מַסבּיר וּמפרש את המאוֹרעוֹת השוֹטפים בּעוֹלם.

אין עתה צוֹרך לסַפּר שחלוּקת תפקידים זוֹ לא אָרכה הרבּה. עבוֹדתוֹ של בּילינסוֹן חָרגה מהר מן התחוּמים אשר תחַם לעצמוֹ בּראשוֹנה. השתרשוּתוֹ, שהעמיקה והתמידה, צמיחתוֹ הבּלתי-פּוֹסקת, התמדתוֹ המתגבּרת על חוֹלי ועייפוּת וּמפריעים, עֵרנוּתוֹ שלא פּגה, חרדתוֹ לגוֹרל הענין, המבּט המרוּכּז תמיד אל הקשר שבּין ההוֹוה לבין הנוֹלד, ונוֹסף לאלה סגוּלוֹתיו המיוּחדוֹת כּאדם היוֹדע להלבּיש את מחשבוֹתיו ואת חוָיוֹתיו בּדברי-כּתב פּשוּטים וּבהירים – כּל אלה עשׂוּ בּמהרה את האיש החדש, את האדם מן החוּץ, את ה“גֵר” – לראש המדבּרים בּספרוּת-העבוֹדה בּשאלוֹת פְּנים, בּעניני הציוֹנוּת, המדיניוּת הארץ-ישׂראלית, הישוּב וחיי הפּוֹעל וּתנוּעתוֹ, לראשוֹן בּמערכה החיצוֹנית והפּנימית.

 

ב    🔗

והנה הכּרך הראשוֹן ממִבחר כּתבי מ. בּילינסוֹן הניתן עתה לקוֹרא העברי איננוּ “בּשער” ואיננוּ “בּמרי שׂיח”, איננוּ מוּקדש לפּוּבּליציסטיקה המדינית אוֹ הישוּבית אוֹ ההסתדרוּתית, כּי אם למאמרים “חיצוֹניים”, לאוֹתוֹ סוּג כּתיבה אשר בּוֹ התחיל את פּעוּלתוֹ העתוֹנאית בּארץ.

המוּצדק הדבר?

הקוֹרא העברי לא פּינק את הפּוּבּליציסטים שלוֹ. אבּירי הפּוּבּליציסטיקה העברית לא זכוּ בּחייהם לראוֹת את פּזוּרי דבריהם מקוּבּצים. לא סמוֹלנסקין, לא יל"ג, לא ליליֶנבּלוּם, לא פּינס, לא בּן-יהוּדה. רוּבּם לא זכוּ עד היוֹם לכינוּס מַקיף של כּתביהם. מאוֹרוֹת קטנים יוֹתר (מבּחינה פּוּבּליציסטית), שהשפעתם בּזמנם היתה רבּת-ערך (למשל: ישׂראל בּרנשטיין בּספרוּת ההשׂכּלה, דויד גוֹרדוֹן וּמשה אייזמַן בּחיבּת-ציוֹן, זאֵב יעבּץ ויהוֹשע בּרזלי בּספרוּת הישוּב, בּר-טוֹביה בּפּוּבּליציסטיקה העיוּנית) לא זכוּ בּחייהם וגם לאחר מוֹתם לשמץ קיבּוּץ נידחים. ארוֹן-הספרים העברי הוֹד “הנצח” חוֹפף עליו. ואם בּדוֹרוֹת הקוֹדמים היה מַשמעוֹ של הנצח: יִראָה, מוּסר, הלָכה – הרי בּדוֹרוֹת האחרוֹנים אין נצח אלא “יוֹפי”. סוֹפרים הכּוֹתבים לדוֹרם, העוֹסקים בּדברים שהזמן גרמם – די להם בּחיי-שעה חטוּפים (יצאוּ מן הכּלל יחידי-סגוּלה, אשר דוֹרם זיכּה אוֹתם בּחיי-נצחים, כּאחד-העם, אוֹ שזכוּת-אָמן עמדה להם, כּבּרדיצ’בסקי, בּרנר, פרישמן). בּגלל מידה זוֹ אין הפּוּבּליציסט העברי בּא על שׂכרוֹ אלא בּמעט מן המעט. אין הוּא זוֹכה למלוֹא מידת-ההשפּעה שהוּא ראוּי לה לפי חיוּניוּתוֹ וּשׁאָר-רוּחוֹ. אין קוֹלוֹ מגיע אלא לאוֹתוֹ חוּג קוֹראים אשר דבריו נזדמנוּ להם סמוּך לפרסוּמם ולמעטים הנוֹטים לחַטט בּעתוֹנים ישנים. הוּא נשאר סמוּי מעיני קוֹראים אשר היוּ עלוּלים למצוֹא בּוֹ מזוֹן לרוּחם. נגזרת עליו שכחה בּטרם זמן. אך יוֹתר ממה שמתקפּח הסוֹפר העברי מתקפּח הקוֹרא, אשר תביעוֹתיו מרוּבּוֹת ואיננוּ מקבל מספרוּתוֹ גם את אשר יש בּידה לתת, מתקפּחת הציבּוּריוּת המאבּדת בּידיה את ירוּשתה הרוּחנית.

מ. בּ. נתעוֹרר על כּך בּאחד “הקיסמים” וטען על הדלוּת הפּוּבּליציסטית בּשוּק הספרים העברים, ולא מחמת העדר פּוּבּליציסטיקה עברית, כּטענת הטוֹענים. “היא היתה בּדוֹר ההוֹלך והיא יֶשנה בּדוֹר הנוֹכחי, אלא שאין לה גמוּל. היא מפוּזרת בּירחוֹנים, בּשבוּעוֹנים, גם בּעתוֹנוּת היוֹמית, בּ”הפּוֹעל הצעיר“, בּ”אחדוּת“, בּ”קוּנטרס“, בּ”אדמה“, בּ”מַעבּרוֹת“, בּ”התקוּפה“, בּקבצים וגם בּ”דבר“. אוֹצרוֹת נפש, מאמצי מחשבה טמוּנים בּמכתבי-העֵת הללוּ – עדוּת לחיי הרוּח של דוֹר שלם, אשר אנחנוּ ממשיכים את פּעוּלתוֹ”. כּנגד הטענה שדברי פּוּבּליציסטיקה אינם מאריכים ימים, בּשעה שספרוּת יפה קיימת לדוֹרוֹת, עוֹנה מ. בּ.: “אָמנם שירי הגאוֹנים – אֵלה העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם – ממַלאים תפקיד העוֹלה בּהרבּה על כּל הפּוּבּליציסטים יחד, ואוּלם הגאוֹנים הללוּ מעטים הם”, וּשאר דברי השירה אף הם אינם אלא בּני-דוֹרם, “לפּוּבּליציסט בּינוֹני (פּוּבּליציסט גאוֹני הוא כּבר פּילוֹסוֹף ועוֹמד על מדרגה אחת עם פּייטן גאוֹני) ישנה חשיבוּת יתירה גם בּשביל הדוֹר הבּא, אם הוּא רק ידע לבטא מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”.

מאז נשתנוּ הדברים בּמקצת בּספרוּתנוּ. מַשהוּ נעשׂה¹. שמא להניח על יסוֹד מַשהוּ זה כּי גדל קוֹרא עברי, החי את חיי הזמן והמבקש בּספר העברי את זמנוֹ, את דוֹרוֹ? שמא להניח שקיים כּבר קהל-קוֹראים, הרוֹאה בּפּוּבּליציסט העברי את ידידוֹ, את מוֹרוֹ, או את חברוֹ הקשיש, והוּא מוֹצא בּוֹ ענין גם למחרת היוֹם שקרא את מאמרוֹ בּהוֹצאָה-עִתּית? קוֹרא זה, אם יֶשנוֹ, מוּכן להניח את בּחינת “הנצח” לדוֹרוֹת הבּאים: יבוֹאוּ הם ויעידוּ מה קיים בּשבילם מפּרי-רוּחנוּ, מה חי בּשבילם בּעזבוֹננוּ, ואנחנוּ דיינוּ אם נמצא בּכתבי ימינוּ בּני-לוָיה בּנתיבוֹת הנפתלוֹת, בּשבילים-על-עֶברי-פּי-פּחת של דוֹרנוּ.

אך כּל כּמה שיִצדק הרצוֹן הציבּוּרי-תרבּוּתי להאריך את ימיו של הסוֹפר-ליוֹמוֹ, להוֹציא את דבריו אל חוּג קוֹראים רחב יוֹתר, אשר לא הגיעוּ אליהם בּשעתם, להפגישוֹ מחָדש עם קוֹראָיו מאָז – רשאי הקוֹרא לשאוֹל: ואף על פּי כּן, היש בּמעשׂה-כּינוּס זה יוֹתר מאשר מצבת-כּבוֹד לסוֹפר אוֹ עדוּת להיסטוֹריוֹנים? כּבוֹדוֹ של סוֹפר בּמקוֹמוֹ מוּנח, אך דברים בּני-יוֹמם, דברים-לשעה, דברים חטוּפים – היש לשוּב אליהם לאחר זמן? ואם היתה בּהם רעננוּת האִם לא נשדפה בּחַמסיני הזמן? וענינם האִם לא גרפוּ אוֹתוֹ שטפוֹנוֹת ימינוּ?

ואָכן, מִבחן-הזמן מבחן חמוּר הוּא לכל סוֹפר-עתוֹנאי. לא רבּים הם הסוֹפרים ליוֹמם, המקיימים את אַקטוּאַליוּתם לזמן ממוּשך. אך מיוֹם היוֹת כּתיבה עתוֹנאית ודאי לא היה מבחן-הימים חמוּר כּל כּך כּבתקוּפתנוּ אנוּ, תקוּפת הפיכוֹת ותהפּוּכוֹת, ההוֹפכת כּפעם בּפעם על פּנינוּ את דעוֹתינוּ, הערכוֹתינוּ וּפּרוֹגנוֹזוֹתינוּ, ועוֹשׂה לבַדאוּת את ודאוּיוֹתינוּ. מי שמלבּיש את דעוֹתיו בּנוּסחאוֹת חַקרניוֹת, בּסרק תיאוֹרטי, אפשר יכוֹל עוֹד להתחבּא מאחריהן, אך סוֹפר כּבּילינסוֹן, אשר מעוֹלם לא בּחר בּהפשטה, והיה נוֹהג לגשת בּלי עקיפין לעצם מאוֹרעוֹת השעה, אשר דן בּעיקר בּפּרקטיקה של המדיניוּת העוֹלמית, אשר היה מתבּוֹנן בּעוּבדוֹת, בּשיטוֹת, בּתכסיסים, מחַשב חשבּוֹנוֹת, מַעריך, מבקר, מַזהיר – מסר עצמוֹ כּוּלוֹ למבחן-הזמן.

בּילינסוֹן, כּמִבטאוֹ, בּיטא “מה ששׂם דוֹרוֹ בּפיו”, ליֶתר דיוּק, בּיטא את השאלוֹת אשר שׂם הדוֹר בּפיו, אך הוּא לא היה מקבּל על נקלה את התשוּבוֹת אשר בּני הדוֹר היוּ מבקשים לשׂים בּפיו. הוּא הקשיב לדוֹר – ונאבק עמוֹ. הוּא לא ידע מוֹרך-רוּח. הוּא הבּיט בּעינים שלוֹ “ואת אשר יראה יגיד”. הוּא, “יד” בּמערכת של עתוֹן פּרוֹבינציאלי בּפינה נידחת של העוֹלם, לא ידע התבּטלוּת גם בּפני פּוֹסקי-הלכוֹת בּבירוֹת-עוֹלם. “לא מפּי המוֹדה האחרוֹנה אנוּ חיים, אלא מפי האמת אשר אִתּנוּ”². עמד בּתוֹך הנַחשוֹל, מוּל השוֹט השוֹטף, ראָה לתוֹכם של הדברים, התחַקה על שרשיהם, הזהיר את קוֹראיו מפּני תוֹצאוֹתיהם. מתוֹך צוֹרך נפשי לעצמוֹ, לדעת וּלהבין, מתוֹך רצוֹן להוֹעיל, לפַנוֹת אבני-נגף – למד ולימד, בּחן וחזר וּבחן, וכל הבּוֹחן דעוֹת וּמעשׂים מַעמיד עצמוֹ למבחַן-הבּאוֹת. וילקוּט-מאמרים זה – תמצית של חמש-עשׂרה שנוֹת פּעוּלה עתוֹנאית בּשאלוֹת כּלליוֹת של הדוֹר, תנוּעוֹתיו וּמַשבּריו, שגיאוֹתיו וּזדוֹנוֹתיו – מוּגש עתה לקוֹרא לאחר המבחן האכזרי שההיסטוֹריה האנוֹשית הטילה עלינוּ. מוּגש כּספר אַקטוּאַלי בּתכלית.

 

ג    🔗

לקט מאמרים עתוֹנאיים, כּתוּבים בּזמנים שוֹנים, מפוּזרים על פּני שנים, לצוֹרך השעה, לצרכי העתוֹן, מה עוֹשׂה אוֹתם לחטיבה, לספר? – האישיוּת, אישיוּתוֹ של משה בּילינסוֹן, עוֹלמוֹ הרוּחני, גישתוֹ לתוֹפעוֹת החיים של הפּרט והכּלל, יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי, אהבתוֹ ושׂנאתוֹ – אהבת האמת והחירוּת והשויוֹן האנוֹשי, שׂנאת השקר והשעבּוּד והצביעוּת – דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה, הרצוֹן המַבריח בּקשיוּת-עוֹרף את כּל כּתיבתוֹ. כּמה תכוּנוֹת וּסגוּלוֹת אישיוֹת חָברוּ בּוֹ יחד וצירוּפן עשׂה אוֹתוֹ לחטיבה אישית מיוּחדת בּספרוּתנוּ.

דרכּוֹ בּמלאכת הכּתיבה. כּמה פּעמים אתה עוֹמד ותוֹהה על סוֹד כּתיבתוֹ. אפשר לוֹמר עליו שהוּא ידע את סוֹד הכּתיבה. כּאילוּ ידע איזה סוֹד, מיוּחד לוֹ לבדוֹ. לא היתה חציצה בּין המחשבה שהוּא רוֹצה להביע לבין קוּלמוֹסוֹ. לכאוֹרה, בּאֵילוּ אמצעים דלים השתמש. מי כּמוֹהוּ מיעט בּסַממנים. וּמיעוּט למדנוּתוֹ הלשוֹנית! למדנוּת של אדם אשר סיגל לוֹ את העברית רק תוֹך כּדי עבוֹדתוֹ העתוֹנאית. אך מזלוֹ, אוֹ אישיוּתוֹ, הפכה גם חסרוֹן זה ליִתרוֹן. הוּא הצליח לעשׂוֹת משׂפתוֹ הדלה כּלי גמיש למחשבתוֹ על עשׁרה שלה. כּל כּמה ששקד והוֹסיף דעת הלשוֹן העברית³ – לא זכה ל“עוֹשר שמוּר לבעליו לרעתוֹ”. והעוֹשר שרכש – לא הפך לרעתוֹ. לא חננוֹ אלוֹהים בּשׂפת-יֶתר, ההוֹרגת כּמה סוֹפרים מחוּננים בּעיני קוֹראיהם, לא סִלסוּלי-מחשבה ולא צעצוּעי-שׂפה, ולא כּוָני-חן, אשר אנוּ הקוֹראים מתרפּקים עליהם (לעתים – רק עד שהם נעשׂים עלינוּ למַשׂא), לא שעשוּעי-פּרדוֹכּסים היוֹצרים דיסטַנץ בּין הסוֹפר וּבינינוּ ונוֹעדים לעוֹרר בּנו אֵמוּן בּחריפוּתוֹ וּבמקוֹריוּתוֹ של הסוֹפר. לא שיחד את הקוֹרא בּהתגלוּת-לב אישית, בּגילוּיי משפּחתיוּת, ואף לא בּיקש להתמיה אוֹ להדהים בּסימני עילָאוּת. לא יצא בּבגדי-צבעוֹנין (לא בּמקרה בּחר לוֹ בּין השאָר פּסידוֹנים “אפוֹרי”). כּאילוּ ויתר מלכתחילה על כּל אוֹתם התבלין אשר בּהם מסתייעים אנשי-עֵט, בּיכוֹלת ושלא בּיכוֹלת, לצוֹרך ושלא לצוֹרך. אפשר לוֹמר שהיה מַגיש לקוֹרא “פּת יבשה”. וּראה זה פּלא, הוּא מצא מסילוֹת ללב הקוֹרא, מצא כּמעטים. אפשר לוֹמר בּוַדאוּת: מעוֹלם לא שיעמם את הקוֹרא – עוֹנש זה שבּוֹ לוֹקים לעתים גם סוֹפרים מחוּננים. גם הקוֹרא המפוּנק, אוֹתוֹ קוֹרא עברי האָמוּן על מכמני הלשוֹן ועל דקוּיוֹת המַניֶרה הספרוּתית, השלים לוֹ סוֹף סוֹף. וגם הקוֹרא המתנגד, הבּר-פּלוּגתא מלכתחילה, למד סוֹף סוֹף ממנוּ, וּלעתים גם נכבּש לכוֹח הוֹכחתוֹ.

ודרכי ההוֹכחה? כּשם שנהג נזירוּת בּצוּרה כּך גם גָדר עצמוֹ בּתוֹכן. כּשם שהדיר הנאָה מפּרחי-נייר כּך גם נמנע מלהטי-רוּח. לא בּא בּעב-הענן של אידיאוֹלוֹגיה, אשר בּלעדיה אין בּר-בּי-רב צוֹעד צעד. לא התימר להיוֹת בּין מַניחי התיאוֹריוֹת, אוּמני ההגדרוֹת והנוּסחאוֹת, לא התיצב על כּתפיהם של מוֹרים וּפוֹסקים, לא תיבּל את דבריו בּציטטין מַחכּימים. מישוֹר. לא חריפנוּת ולא עמקנוּת. פּשוּט: עתוֹנאי העוֹקב אחרי עניני השעה, המַסבּיר לא תוֹרוֹת אלא מאוֹרעוֹת, מפרש את המתרחש.

בּמה בּכל זאת כּוֹח כּתיבתוֹ גדוֹל? וּבלי משׂים עוֹלה על הדעת מאמרוֹ של אוֹתוֹ חכם אשר נשאל: מה יעשׂה אדם ויהיה סוֹפר מענין? והשיב בּערך כּך: תעלה על הנייר מה שאתה חוֹשב. לא יוֹתר.

בּילינסוֹן לא עשׂה “יוֹתר”. הוּא רק העלה על הנייר את תוֹם-נפשוֹ ויוֹשר-הגיוֹנוֹ ועוֹז-רוּחוֹ ואת גישתוֹ לחיים, גישה חיוּנית, מן השיתין.

 

ד    🔗

התיחס בּכבוֹד לקוֹרא. לא התנשׂא עליו, לא העמיס עליו מַשׂא-טרמינוֹלוֹגיה ללא צוֹרך, לא הגריס בּחָצץ שיניו. דיבּר אליו כּדבּר אל איש-עמיתוֹ. בּלי חַיִץ, בּלי קמיטת מצח, בּלי הקדמוֹת וּבלי עקיפין. כּשם שנהג בּחיים כּך גם בּכּתיבה – “ישר לענין”, לעֶצם הענין. פּשטוּת, מלה זוֹ שכּל כּך דשוּ בּה, ויש מפרשים אוֹתה לגנאי: “מידתם של עניי הרוּח” – היא המציינת את אוֹרח כּתיבתוֹ. אוֹתה בּיקש והיא ניתנה לוֹ. פּשטוּת, הוֶה אוֹמר: צלילוּת הדעת, בּהירוּת ההרצאָה, שליטה בּחוֹמר. הוּא מבקש להשפּיע, אך הוּא בּררן בּאמצעים. אינוֹ מרים קוֹלוֹ, אינוֹ מבקש נצחוֹנוֹת קלים. אינוֹ זוֹרק מרה ואינוֹ מתכּבּד בּקלוֹן הזוּלת. אינוֹ מוֹקיע חטאים להנאתוֹ. ושוּב: הוּא מתיחס בּכבוֹד אל הקוֹרא. אינוֹ פּוֹנה ליצרים. הוּא פּוֹנה אל כּוֹח שיפּוּטוֹ, אל ישרוֹ ואל הגיוֹנוֹ.

היה כּוֹתב, כּפי שקוֹראים לכך, בּלי “קוֹשי”. שפע הענינים המעסיקים אוֹתוֹ והתוֹבעים “פָּרְשנוּ” היה מרוּבּה, ורק הבּיישנוּת – שמא הוּא תוֹפס מקוֹם מדי, שמא הוּא נוֹטל לעצמוֹ זכוּיוֹת למעלה מן המידה – עצרה בּעדוֹ. עבד הרבּה, לא רק כּאיש-התנוּעה, כּאיש-מוֹסדוֹת, כּעוֹרך. עבד הרבּה כּסוֹפר, אך לא על עצם הכּתיבה. היה עוֹבד לפני הכּתיבה. לא חדל ללמוֹד, לברר, לחקוֹר, לשאוֹל, בּטרם ניגש לכתיבה. היה כּמעט תמיד בּמצב של התכּוֹננוּת, של הצטיידוּת לצוֹרך העבוֹדה. “בּשעת כּתיבה – אמר פּעם בּחיוּך, כּמגלה סוֹד, בּאחד הרגעים המעטים שהתיר לעצמוֹ לדבּר על עבוֹדתוֹ – המחשבוֹת בּאוֹת אלי מעצמן, כּמתעוֹפפוֹת וּמתכּנסוֹת”. הרגשת האחריוּת לתוֹצאוֹת לא נסתיימה עם הכּתיבה. היתה אפילוּ גוֹברת לאחר שהדברים כּבר נאמרוּ ועדיין לא נתפּרסמוּ. היה מחַשב חשבּוֹן פּרסוּם כּנגד הפסדוֹ, לא חשבּוֹן הכּוֹתב, כּי אם חשבּוֹן הענין. לטוֹבת הענין היה מוּכן לדחוֹת, לדוּן לגניזה. מאידך, אם הענין דחק – לא הקפּיד על כּך שלא עלה בּידוֹ “להשלים”, “להקיף” את הענין, “למַצוֹתוֹ”. כּמי שרגיל בּמלאכת הכּתיבה ואין עליו אימת-העֵט, ידע כּי עוֹד יהיה סיפּק בּידוֹ לשוּב וּלמלא מה שהחסיר, וּבלבד שבּינתים לא יוּזנח הענין.

וּלשם הענין היה מוּכן גם לכלוֹא את דברוֹ. חלקוֹ לא היה עם הסוֹפרים-המוֹכיחים, השׂשׂים להוֹציא את חִצי-בּיקרתם וּמצטערים על כּל חץ שעוֹד נשאר בּאַשפּתם. הוּא לא אץ להוֹציא חץ-בּיקוֹרת בּטרם שקל וחזר ושקל את צדקתוֹ וגם את פּגיעוֹתיו ותוֹצאוֹתיו. הוּא ידע כּי זרים-לא-יבינוּ ואף ידידים שנוּנים וחשדנים ידבּיקו עליו את תו “האוֹפיציוֹזיוּת”. הוּא ידע כּי מוּכנה לוֹ עטרת-סוֹפרים יוֹתר מַבהיקה ויֶתר-אֵמוּן כּלמוֹכיח “בּלתי-תלוּי” אם יערה על הנייר כּל הרהוּר-בּיקוֹרת וכל דבר-תוֹכחה אשר הוּא נוֹשׂא בּחוּבּוֹ. אלא שויתר על יוֹתרת-כּבוֹד-סוֹפרים ועל יֶתר-אֵמוּן, ולא ויתר על הכּרת-אחריוּת ועל חוֹבת-הזהירוּת; לא ויתר על שיקוּל-תמיד אם האמירה יש בּה להוֹעיל אוֹ להזיק. הוּא לא ראה עצמוֹ סוֹפר “חפשי”, אשר אין לוֹ כּל “חשבּוֹן” מחוּץ לחשבּוֹן כּתיבתוֹ. אצל בּילינסוֹן קדם חשבּוֹן הענין לחשבּוֹן הכּתיבה.

מיחסוֹ אל הענין נוֹבע גם יחסוֹ אל כּתיבתוֹ הוּא, מה שמיעט כּל כּך לתבּוֹע לעצמוֹ זכוּת-סוֹפר, וּמה שהרבּה כּל כּך לתבּוֹע מעצמוֹ, כּכוֹתב, כּדן בּענינים, כּמברר ונוֹקט עמדה. והוֹאיל והוּא לא ויתר כּלל וּכלל על הערכה ספרוּתית של דברים, וּלגבּי סוֹפרים נחשבים עליו – ולא רק “בּמרחקים”, כּי אם גם מקרוֹב, וגם בּני-פּלוּגתא – היה מגלה דאגה יתירה לכבוֹדם וחרדה לצרכיהם, הרי שמוּתר אוּלי להניח מה שלא נאמר על ידוֹ בּפירוּש, – שהוּא היה נוֹטה להעביר קו מַבדיל בּין הסוֹפר הרוֹאה את כּתיבתוֹ כּמטרה יצירתית לעצמה וּבין הסוֹפר המבקש בּכתיבתוֹ למלא תפקיד חברתי. הראשוֹן – נקרא לוֹ: העוֹבד את עבוֹדת האמנוּת בּאמוּנה – אפשר זקוּק לקהל, אפשר גם מתכּוון לקהל, ואף על פּי כן יצירתוֹ היא תכליתוֹ ולא “הקהל”. הקוֹרא איננוּ בּשבילוֹ אלא מקבּל, נהנה. השני – נקרא לוֹ: עוֹבד עבוֹדת הציבּוּר בּאמוּנה – עבוֹדתוֹ היא האמצעי, והקהל הוּא התכלית. השׂכּלת הרבּים אוֹ הפעלת הרבּים היא המטרה⁴.

היוֹתוֹ בּחיים “נחבּא אל הכּלים”, יוֹשב אוֹהל, נתוּן לנפשוֹ, הניח חוֹתם מוּבהק על כּתיבתוֹ. התעטף בּכל מיני פּסידוֹנימים. הוּא, בּעיקר, שגרם לכך ש“דבר-היוֹם” בּ“דבר” יצא בּלי חתימה אינדיבידוּאַלית. דוֹמה, קשה למצוֹא לוֹ בּן-זוּג בּספרוּתנוּ, אשר ישליט בּכתיבתו מידה כּזוֹ של אַנוֹנימיוּת, אשר יתאַמץ לכתוֹב כּבן-בּלי-“אני”. לא “אני” המדבּר לפניכם, אלא הענין מדבּר, השׂכל הפּשוּט מדבּר. יטעה מי שיחשוֹב כּי מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת יתירה, או מתוֹך יֶתר-שׂכליוּת, אוֹ מתוֹך “יבוֹשת נפשית” בּא הדבר. כּאן אוּלי ההתחַפּשׂוּת היחידה של בּילינסוֹן הסוֹפר. חַד-התרשמוּת כּמוֹהוּ, מהיר-תגוּבה, חריף-הוָיה – הקפּיד על כּך שיצא אל הקוֹרא רק לאחר סינוּן מספּיק, לאחר אוֹבּיֶקטיביזציה.

וּמכּאן, אפשר, גם התחוּמים אשר תּחַם לעצמוֹ בּכּתיבה. אדם, אשר בּתוֹך כּל המוּלת הציבּוּר וטרדוֹת הרבּים, נתוּן לנפשוֹ, לחיי נפשוֹ, לחשבּוֹנוֹתיו המסוּבּכים, מתבּוֹנן חַד בּכל מה שנוֹגע לספֵירת החיים האישיים, בּעל עין סקרנית וּבוֹלשת בּחיים וּבספרוּת – הדיר עצמוֹ בּקשיוּת-עוֹרף בּכתיבתוֹ מנגיעה בּכל מה שמחוּץ לרשוּת-הרבּים. כּאילוּ אמר לעצמוֹ: לא לכך ניתן לי העֵט. לא הקוֹרא בּשבילי, בּשביל התגלוּת-לבּי, אלא אני בּשביל הקוֹרא, כּדי לשמש אוֹתוֹ ולעזוֹר לוֹ.

 

ה    🔗

יחסוֹ לתפקיד העתוֹנאי. בּעבוֹדת-הרוּח, יוֹתר מאשר בּכל ספֵירה של החיים, אך כּפסע בּין הנעלה לבין הנקלה. שֵם אחד, – סוֹפר, עתוֹנאי, מטיף – חוֹפף גם על מאמצים להשׂכּיל וּלהיטיב, וגם על ליבּוּי יצרים אפלים, על הגנת החלשים, וגם על פּרכּוּס התקיף, על קידוּש החירוּת ועל נשיקת השוֹט, על טוּב-טעם ועל תפלוּת, על מסירת-נפש ועל רדיפת-בּצע. ולא מקרה הוּא ששמוֹת אשר נוֹעדוּ לעוֹרר יִראַת-כּבוֹד הוֹפכים לשמוֹת-גנאי. בּילינסוֹן בּחר לוֹ את מלאכת העתוֹנאי, מלאכה אשר רבּים חיללוּה. בּהכּרה עשׂה אוֹתה לעבוֹדת חייו. כּלי טהוֹר למטרוֹת טהוֹרוֹת.

בּעבוֹדת העתוֹנאי מעטים רגעי-החג וּמרוּבּוֹת שעוֹת-החוּלין. בּילינסוֹן ידע להכניס גם לתוֹך עבוֹדת-החוֹל את מלוֹא הרגשת האחריוּת, את רוֹחב הידיעה ואת עוֹמק הידעוּת. בּחלוּקת-העבוֹדה לא בּיקש לעצמוֹ את התפקיד המַרהיב. לא היה בּררן: יש שהוּא נוֹשׂא דגל ויש שאוֹחז בּמטאטא אוֹ מקוֹשש קיסמין, יש שניצב בּשער ויש פּוֹקד סימטוֹת עזוּבוֹת, יש שהוּא, כּכָרוֹז, מזעיק את המחנה ויש שהוּא מהלך עם פּנס בּלילות אפלים. שוּם תפקיד לא היה אָפוֹר בּעיניו, וכל תפקיד שנטל לעצמוֹ בּיקש להפרוֹתוֹ כּכל אשר בּידוֹ.

וכך עשׂה מרשימוֹת עתוֹנאיוֹת בּנוֹת-יוֹמן, הבּאוֹת למלא בּעתוֹן את חלל האינפוֹרמַציה המדינית – את חשבּוֹנוֹ של הדוֹר, את חשבּוֹנוֹתיה של ההיסטוֹריה העוֹלמית הגדוֹלה, השוֹטפת לעינינוּ. הוּא חי אוֹתה כּמעטים, חָד את חידוֹתיה, כּאַב את קלוֹנה, את פּראוּתה ואַכזריוּתה, נאבק עם המבוּכה, למד ולימד, העמיק לשאוֹל את עצמוֹ בּטרם השיב.

כל חייו הקוֹדמים נתגלוּ עתה כּ“הכשרה” לתפקידוֹ. העוֹלם – בּיתוֹ. עליו אפשר בּאמת לוֹמר: כּל דבר אנוֹשי לא זר לוֹ. ראה ארצוֹת, ידע עמים, תִייר דוֹרוֹת. למד לא רק מתוֹך ספרים, כּי אם גם מתנוּעוֹת חיוֹת, מאנשים, ממראֵה-עינים, מחיי הזוּלת. ההיסטוֹריה האנוֹשית בּכללה, וההיסטוֹריה של הדוֹרוֹת האחרוֹנים בּפרט, על תרבּוּתם, מגדלוֹתיהם וּמַשבּריהם, היתה בּשבילוֹ לא דבר מן החוּץ. עינוֹ למדה להבחין בּמציאוּתם של קשרים נעלמים שבּין תוֹפעוֹת, בּחשיבוּתן של תוֹפעוֹת בּלתי-נחשבוֹת.

הספרוּת הרוּסית, הגדוֹלה והעמוּקה, היתה אוֹמַנתוֹ. צאצאם של דוֹרוֹת תוֹרניים-ליטאים – אשר נחל מאבוֹתיו מוֹרשת-אוֹפי וכוֹחוֹת רוּחניים, אך לא כ“ב אוֹתיוֹת של לשוֹן-הקוֹדש – ספג את התרבּוּת הרוּסית מינקוּתוֹ, והיא שהיותה את שכבת-היסוֹד בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אפשר להמליץ עליו שהיה “בּקי בּכל חדרי” השירה והמחשבה והציבּוּריוּת הרוּסית, לגווניהן וּלקמטי-קמטיהן. כּמה קוים יסוֹדיים בּדמוּתוֹ וּבאוֹרח-חייו וּבעבוֹדתוֹ הספרוּתית מקוֹרם בּשכבת-יסוֹד זוֹ. וּבלי כּל התימרוּת להגדיר אוֹתה על כּל העמוֹק והמוּרכּב שבּה אפשר לציין קוים אחדים: שלטוֹן המַצפּוּן, החמרת האדם עם עצמוֹ, חשׂיפת השקר בּחיי החברה וּבחיי היחיד, הצלָפת האוֹנאה העצמית, הבּוּז ל”נאֶה דוֹרש ואינוֹ נאֶה מקיים“, תיעוּב הפיליסטריוּת (כּל פיליסטריוּת, גם זוֹ הצוֹעקת נגד פיליסטריוּת וּמתעטפת בּגלימה רדיקלית ואוּלטרא-רדיקלית), ראִיית האדם בּמרכּז הדברים, אַחריוּת אישית לסבל הזוּלת, חרדת-אמת ל”אחים הקטנים" – לחלכּאים ולנדכּאים, אי-הפרדה בּין האֶתיקה החברתית והאֶתיקה האישית.

בּן עשׂרים וּשתים עזב את רוּסיה. מאָז התלוֹנן בּאַכסניוֹת-של-תרבּוּת של אירוֹפּה המערבית. הוּא לא היה מן המלקקים, שאַב בּדליים מלאים. בּזוֹ אחר זוֹ בּאה היניקה משוייץ, מגרמניה, מאיטליה: ספרוּת, שירה, מדע, מחשבה עיוּנית ציבּוּרית (ספרוֹ “בּימי תחיית איטליה”, פּרי שקידה והתעמקוּת, מעיד לא בּלבד על ידיעה רחבה, כּי אם גם על חדירה נפשית לגוֹרל עם זר, של אדם אשר מצא את עמוֹ שלוֹ, מזדהה עמוֹ וּמתעמק בּשאלוֹת גוֹרלוֹ). בּאוֹתוֹ זמן בּאה גם התוַדעוּת לספרוּת הצרפתית, ואחר כּך גם לאנגלית⁵. וּבינתים – השקידה, שלא פּסקה עד יוֹמוֹ האחרוֹן, על רכישת קניני היהדוּת.

מה שנרכּש בּתקוּפה זוֹ היה בּוֹ כּדי להרחיב את דמוּת העוֹלם, להַשיב רוּח בּיקוֹרת וּלהעביר תחת השבט כּמה וכמה וַדאוּיוֹת-נעוּרים. רוּח זוֹ הפּילה כּמה מגדלוֹת, ותחת “לישר הדוּרים” וּלישב קוּשיוֹת – העמיקה ספקוֹת וּסתירוֹת. היא לא הביאה אִתה מַרגוֹע וקוֹרת-רוּח שבּ“שחרוּר ממוּשׂגי-ילדוּת”, כּי אם הוֹסיפה להעמיק את סערוֹת הנפש. הסַפקנוּת לא דחתה את הנאמנוּת – זוֹ תכוּנת-האוֹפי היסוֹדית. הן חילקוּ בּיניהן את השלטוֹן בּנפשוֹ.

 

ו    🔗

אך כּל מה שספרים וחוֹברוֹת ולימוּדים תפסוּ מקוֹם ניכּר בּעוֹלמוֹ של בּילינסוֹן, הרי נסיוֹן חייו האישי, האַכזרי, רצוּף-מַשבּרים, היה שקוּל כּנגדם וּמַכריע. אילוּ ניתן להציץ לתוֹך מה שעבר על בּילינסוֹן בּאביב חייו – דברים שהיוּ בּהם להביא אדם עד דכּא וּלשברוֹ שבירה שאין לה תקנה – אפשר היה לעמוֹד על כּוֹחוֹת-הענקים שנצפּנוּ בּוֹ, שאיפשרוּ לוֹ לשוּב אל החיים – בּיגוֹן-לא-יפוּג, אך לא בּמרירוּת – ולפעוֹל בּהם כּאשר פּעל: אדם אשר לא יִיעף ולא יכּנע ולא יאמר נוֹאָש.

בּנסיוֹן חייו האישיים היה מַשהוּ מיוּחד, גוֹרלי, לוֹ לבדוֹ. נסיוֹן חייו הציבּוּר-הרעיוֹני היה משוּתף לוֹ ולבני-גילוֹ, אשר עלוּמיהם החלוּ בּערב המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה. אך לא רבּים מבּני דוֹרוֹ חיוּ אוֹתוֹ נסיוֹן כּמוֹהוּ.

ישנם אנשים שהם מטבעם “עסקנים”: המוּלת-הציבּוּר היא להם כּבריכת-שׂחיה; יצר-הפּעוּלה, תאווֹת ההתנַצחוּת והליכה בּראש ושלטוֹן הם המניעים העיקריים שלהם. בּילינסוֹן לא קוֹרץ מן החוֹמר הזה. גם ציבּוּרָנוּתוֹ היוּ בּה יסוֹדוֹת אחרים. ציבּוּרנוּת של אנשים שמטבעם הם יוֹשבי-אוֹהל, אנשי-תוֹרה, נתוּנים לחיי-נפשם וּלהגוּת-רוּחם, נוֹטים להתבּוֹננוּת יוֹתר מאשר לפעוּלת-חוּץ, אלא שסבלוֹתיהם של בּני-אדם, העמק העכוֹר של החיים, העוול, השעבּוּד, המעוּוָת שבּחיי הפּרט והכּלל – מוֹציאים אוֹתם מעוֹלמם האישי. כּך בּא בּילינסוֹן לחיים הציבּוּריים. וגם השנים, האַכזבוֹת, הסביבה, “ההרגל” – לא יכלוּ לוֹ, לא הקהוּ את רוּחוֹ ולא הטילוּ חלוּדה בּנפשוֹ.

בּעוֹדוֹ נער נכנס בּילינסוֹן לחיי עֶרב המהפּכה הרוּסית. רבּים החיים בּשעוֹת גדוֹלוֹת, אנוּשוֹת, של ההיסטוֹריה, אך לא כּל אחד חי אוֹתן. יש מזדמנים ויש קרוּאים, קרוּאי-גוֹרל. רבּים היוֹצאים “היוֹם למרוֹד, מחר לסגוֹד לרשע” (שלוֹנסקי), וּמעטים אשר עליהם נאמרוּ הדברים: “אַשרי אדם אשר בּא לעוֹלם בּרגעיו הגוֹרליים, כּבן-שׂיחם קראוּהוּ אֶראֶלים למשתה” (טיוּטצֶ’ב).

אוֹשר זה איננוּ נקנה בּזוֹל. מי שזוֹכה לוֹ משלם בּעדוֹ הרבּה, לעתים – בּכּל. בּילינסוֹן היה מאלה המשלמים בּעדוֹ מחיר יקר מאד.

מנעוּריו – שטוּף בּקריאה וּבמחשבוֹת. ספרוּת המהפּכה הגיעה אליו בּמוּקדם, ודאי בּטרם ידע להבחין בּה הרבּה, אך שתה אוֹתה בּצמא. מגוֹרשים פּוֹליטיים היוּ בּני בּיתם של הבֵּילינסוֹנים. ואמוֹ – לפי כּמה סימנים: אשה חכמת-לב וטוֹבת-שׂכל – היתה מטפּלת בּאסירי המלכוּת⁶, והנער איננוּ מסתפּק בּסקרנוּת בּלבד, בּקריאה בּלבד. הוּא רוֹצה לסייע, “להשתתף”. הוּא מתרחק מחבריו בּבית-הספר, כּי איננוּ יכוֹל “להישאֵר עוֹד בּין האנשים הללוּ המַגדירים עצמם בּדיבּוּרים ללא מעשׂה כּלשהוּ – כּך כּוֹתב הנער בּן חמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ – ורעה מזה, הם מעלים את אֶפס-עשׂייתם כּעיקרוֹן וּמדבּרים על נשמוֹתיהם הנאצלוֹת שהעבוֹדה המפלגתית מצוּמצמת בּשבילן”. הוּא רוֹצה, וּבטוּח כּי יכוֹל יוּכל, “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”, “ללמוֹד ולדעת” ולא להיוֹת כּאחד “הידענים למחצה”, בּאשר “הסוֹציאליזם צריך להיוֹת מדע ואני חייב לעמוֹד בּשירוּת הלוֹחמים בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. אך גם לפי שעה אין הוּא פּטוּר ממעשׂה ממש והרי הוּא נעשׂה נוֹשׂא-כּלים, ממַלא תפקידים, מביא את ההוֹרים לידי כּך שמתוֹך חרדה לבּן יעשׂוּ את דירתם הם ל“תחנה מקשרת”, מַחזיק נשק, מטיל סכּנה על עצמוֹ ועל בּיתוֹ וּמשלם את מלוֹא המחיר, אם לא יוֹתר מזה, בּעד השתתפוּת ילדוּתית בּמהפּכה. השתתפוּתוֹ המעשׂית בּעֶרב המהפּכה היא השתתפוּת של נער, השתתפוּתוֹ המעשׂית בּימי השפל, בּשנוֹת הריאַקציה, היא של חבר מפלגה, שוֹמר אמוּנים בּקיצוֹניוּת לתוֹרת האוֹרתוֹדוֹכּסיה המַרכּסיסטית בּלבוּשה הרוּסי. אך אין אלה אלא פּרוֹזדוֹר בּחיי רוּחוֹ. נסיוֹן שנוֹת המהפּכה והפּעוּלה בּמַחתרת והגיאוּת והשפל בּמהפּכה לא עברוּ עליו לריק.

 

ז    🔗

המהפּכה, כּתוֹפעה היסטוֹרית מיוּחדת בּמינה, בּעלת תכוּנוֹת משלה וחוּקים משלה, יוֹדעת שנים של התרוֹממות-הרוּח, שנים אשר בּהן "שׂמחה לחיוֹת (כּדברוֹ של אוּלריך פוֹן הוּטן, איש ראשית המאה השש-עשׂרה, וּכמוֹ שחוֹזר ונשנה אצל ההוּמַניסטים, אצל אנשי המהפּכה הצרפתית, אצל בּני 1848 ועוֹד ועוֹד) והיא יוֹדעת שנים אשר בּהן לא רק עצוּב לחיוֹת, אך גם בּוּשה לחיוֹת. שוּם חברה אינה יוֹדעת שׂיאים אנוֹשיים כּבימי לידת המהפּכה, ואינה יוֹדעת תהוֹמוֹת כּבימי ירידתה. הציפּיה לבּאוֹת, האמוּנה בּטוֹב, התעוֹררוּת ההמוֹנים, החדוָה הפּוֹרצת, ההתגבּרוּת על הרגשוֹת בּדידוּת ויתמוּת, התלכּדוּת של בּני-אדם המגיעה גם לידי גלי אַחוה כּבּירים – אלה מציינים את ימי התכוּנה למהפּכה ועלייתה. וּלעוּמתם המדרוֹן המַהפּכני: ההתפּוֹררוּת החברתית, האַכזבה, השממוֹן, פּירוּד-הלבבוֹת, ההתפּרקוּת, המַשׂטמה, המנוּסה, הבּגידה⁷. יתר על כּן, סיסמַת ערב-המהפּכה היא: אדם לרעהוּ אָח, סיסמַת שקיעתה של המהפּכה: אדם לאָחיו – קיִן. גוּסטב לַנדוֹיאֶר, ידען וחוֹקר בּתוֹלדוֹת המהפּכוֹת וּמן המעמיקים לראוֹת לנשמתה של המהפּכה ולדיאַלקטיקה הטרגית שלה, מצא כּי בּתקוּפת-המדרוֹן של המהפּכה קיים “היחס היוֹתר מזוּהם שיכוֹל להיוֹת בּין בּני-אָדם”⁸. הדברים נאמרוּ בּשנים הראשוֹנוֹת של המאה הזאת כּשבּני-אדם, הלוֹמדים כּל כּך מעט מפּי העָבר, לא ראוּ בּמהפּכה אלא מַרש-נצחוֹן בּמַסע הקדמה ההוֹלך למישרים (ואוֹמרם, הצוֹפה למרחקים, ודאי לא צפה שהוּא עצמוֹ עתיד להיוֹת קרבּן מהפּכה אשר שמשהּ שקעה בּטרם עלתה). ימינוּ אנוּ אישרוּ את האִמרה הגאוֹנית הזאת, אישוּר אכזרי העוֹלה על כּל דמיוֹן אָפל⁹.

(מאמר מוּסגר: יש ענין מיוּחד להתבּוֹנן לתוֹפעוֹת המַקבּילוֹת למהפּכה בּהיסטוֹריה שלנוּ. התנוּעוֹת המשיחיוֹת שלנוּ, שעדיין אנחנוּ יוֹדעים עליהן כּל כּך מעט, ידעוּ את החג הגדוֹל של ההתגלוּת והתכוּנה להתגלוּת, את שפע השׂמחה, הציפּיה, ההתלכּדוּת והאַחוה והן גם ידעוּ את ההתבּדוּת ואת השקיעה, על הבּגידוֹת והכּחש, את הדרך המכוּשפת והמאוֹררה מן הכּיסוּפים המשיחיים אל משיחיוּת-השקר. מאידך: “העליה השניה”, כּתוֹפעה אנוֹשית, היתה – בּיוֹדעים אוֹ שלא בּיוֹדעים או בּיוֹדעים למחצה – התאַבּקוּת לא רק עם אידיאוֹלוֹגיוֹת אַנטי-לאוּמיוֹת ואַנטי-היסטוֹריוֹת ששׂררוּ בּמהפּכה, כּי אם גם עם כּשלוֹנה הנפשי של מהפּכת 1905, עם גילוּיי ירידתה, התאַבּקוּת על ערכי-היסוֹד שלה, שנמוֹגוּ. מכּאן גם יסוֹד ההתלכּדוּת והאַחוה שמילאוּ את עוֹלמה של העליה השניה, בּניגוּד לאוירת-החנק והמַשׂטמה וההתפּוֹררוּת ששׂררה בּשנוֹת הריאַקציה בּרוּסיה וּבאֶמיגרציה הפּוֹליטית).

בּילינסוֹן חי את שתי המהפּכוֹת של דוֹרוֹ בּכל נפשוֹ. הוּא שתה את קוּבּעתן עד תוֹם. מהפּכת רוּסיה 1905 נוּצחה ונפלה. מהפּכוֹת 1918 ניצחוּ ונפלוּ. נפלוּ כּוּלן, אם כּי לא כּוּלן כּאחת.

וּמכּבשן התקוּפה יצא אלינוּ בּילינסוֹן האיש, ההוֹגה המדיני, הסוֹציאליסט. כּמה קליפּוֹת-נעוּרים נשרוּ מעליו, וכמה אמוּנוֹת תמימוֹת נרצחוּ בּאכזריוּת. אך נתקיים מה שכּתב הנער בּן החמש-עשׂרה לאחוֹתוֹ: הוּא בּא “לחיוֹת חיי עבוֹדה טהוֹרים”; הוּא בּא לא כּאחד “הידענים למחצה”; הוּא התיצב בּשוּרוֹת הלוֹחמים “בּעלי ההכּרה המזוּינים מכּל בּחינה”. התבוּסוֹת לא יכלוּ לוֹ, הוּא הציל את חייו ואת אמוּנתוֹ. ולא אוּדי-דוֹגמוֹת הוֹציא מן האש, כּי אם נסיוֹן-חיים וחכמת מנוּצחים, היא גם גבוּרת מנוּצחים אשר אינם כּוֹרעים לפני המנַצח.

 

ח    🔗

אִמרתוֹ המפוּרסמת של מיכאל בַּקוּנין: “יצר ההריסה הוּא הוּא יצר היצירה”, יש בּה משוּם עדוּת היסטוֹרית לא רק להלָך-רוּחוֹ שלוֹ, איש-חידוֹת העוֹמד על פּרשת-דרכים של עוֹלם, כּי אם גם של חבריו-יריביו ואֶחיו-מנַדיו. יֶתר על כּן, של כּל הדוֹר הראשוֹן לבשׂוֹרת המהפּכה הסוֹציאלית. היה בּזה מתרוּעת-ההתקפה של דוֹר המאמין בּעצמוֹ, בּתוֹם-בּטחוֹנוֹ הילדוּתי, בּטרם כּל נסיוֹן-חיים וטרם כּל מבחן וּתבוּסה, כּי הוּא יוֹדע בּדיוּק מה וָמה להרוֹס, ויוֹתר מזה אין לוֹ צוֹרך לדעת, בּאשר היצירה הנכספת, העילָאית, שהיא היא “ממלכת החירוּת” והתבוּנה והצדק, תצמַח מאֵליה על משׁוּאוֹת הישן. אין אנוּ צריכים אלא להפוֹך למשׁוּאוֹת את העוֹלם הישן על אַשפּתוֹ וזוּהמתוֹ, ועוֹלם חדש כּלוּל בּהדרוֹ – יקוּם מאֵליו. לא פּינוּי, לא ניכּוּש ולא טיהוּר, אלא עָרוּ ערוּ עד היסוֹד בּה“. הלָך-רוּח זה, אשר בּימינוּ הוּא עשׂוּי לעוֹרר התלהבוּת בּגיל מסוּים שבּחיי הפּרט, היה בּשעתוֹ הלָך-רוּחוֹ של גיל היסטוֹרי מסוּים בּתנוּעת המהפּכה. ולא מקרה הוּא שמאָז האוּטוֹפּיסטים הגדוֹלים אשר חָזוּ חלוֹמוֹת בּהקיץ, לא ראוּ לעצמם כּמה דוֹרוֹת של מהפּכנים כּל צוֹרך פּנימי להגוֹת בּעתידה של המהפּכה, לחשוֹב היטב על טיב הבּנין ועל סגוּלוֹת הבּוֹנים. היה בּרוּר שהעוֹלם הישן נדון לכלָיה, ו”היוֹרש" בּוֹא יבוֹא למוֹעד.

משיצאה האִידיאה הסוֹציאליסטית מתוֹך מוֹחם וסערת-נפשם של יחידים וירדה לתוֹך גוּף המוֹנים, בּאה תקוּפת המעשׂה של תנוּעת הפּוֹעלים. תקוּפה זוֹ הביאה את בּיכּוּריה: צמיחת הסוֹלידריוּת בּקרב המוֹנים, כּלי-ארגוּן ההוֹלכים וחזקים, הטבה מַתמדת בּמצב העוֹבדים, חדירת הגנת העוֹבד לתוֹך המַנגנוֹן הממלכתי, כּיבּוּש זכוּיוֹת מדיניוֹת להמוֹנים, זכוּת הבּחירה הכּללית, זכוּיוֹת מדיניוֹת לאשה, הרחבת ההשׂכּלה העממית, ועוֹד ועוֹד. וּבני הדוֹר התחילוּ רוֹאים עצמם כּהוֹלכים מחַיִל אל חַיִל. ואמנם הישׂגי הטכניקה והציביליזציה, הדמוֹקרטיה המדינית והתרבּוּתית בּארצוֹת אירוֹפּה המערבית, בּמחצית השניה של המאה הי"ט וּבראשיתה של המאה העשׂרים, היוּ מַפליאים. מי שיבוֹא עכשיו לקרוֹא ספרוּת כּלכּלית, פּוֹליטית, היסטוֹרית מאוֹתם הימים, מי שילך וידפדף בּסקירוֹת פּרלמנטריוֹת של אוֹתוֹ זמן – ימצא עוֹלם מלא אוֹפּטימיוּת, בּוֹטח בּהתקדמוּתוֹ, כּוּלוֹ צוֹפה לקראת ימים טוֹבים. אֵי-שם עוֹד ישנם אֵילוּ כּתמים כּהים – כּוֹחוֹת ריאַקציוֹניים, אַנטישמיוּת, מיליטַריזם, שׂרידי אַבּסוֹלוּטיזם, ארצוֹת נחשלוֹת. אך אלה אינם אלה שׂרידים של עוֹלם אשר שעתוֹ כּבר עברה. מה כּל אלה היצוּרים הרוּדימנטליים לעוּמת פּריחת המדע, התפּשטוּת ההשׂכּלה ועליית ההמוֹנים שוֹאפי חירוּת ושויוֹן ודעת על בּימת ההיסטוֹריה? עשירוּת חמרית הוֹלכת ועוֹלה; צמאוֹן הדעת מקיף חוּגים רחבים וּמתרבּים, התבוּנה משתלטת וכוֹחוֹת השְחוֹר יוֹדעים בּעצמם כּי נדוֹנוּ לעבוֹר למלכוּת-הצללים. ההיסטוֹריה עצמה זוֹקפת כּפוּפים, מַגבּיהה שפלים וּמַבטיחה אָביב חדש לעמים. תיקוּנים פּוֹליטיים, סוֹציאליים וגם תרבּוּתיים בּאים זה אחרי זה בּמהירוּת אשר הדוֹרוֹת הקוֹדמים לא ידעוּה, וּבלי מהפּכות-דמים. הדיבּוּרים על הריסה ועל שחרוּר בּזרוֹע אף הם לא פּסקוּ, אלא שהפכוּ לרוֹמַנטיקה מַהפּכנית, לתוֹספת פּיוּטיוּת אוֹ למסוֹרת שנוֹהגים בּה כּבוֹד ונשבּעים לה אמוּנים, כּל עוֹד איננה מַפריעה. כּמעט כּמוֹ שאָמר בּשעתוֹ פַּסקל, ההוֹגה הצרפתי: מה טוֹב להינשׂא בּסירה בּשעת-סוּפה בּדעתך כּי אין כּל סכּנה צפוּיה לך.

והנה בּאה מלחמת-העוֹלם והחריבה את כּל מה שבּנתה המאה שקדמה, מאַת ההתקדמוּת וההשתחררוּת והאמוּנה בּקִדמה וּבשחרוּר. כּוֹחוֹת התבוּנה, השלוֹם, החירוּת – היוּ חלשים מדי למנוֹע אוֹתה, והיא עצמה שיחררה את כּל כּוֹחוֹת האפלה והרֶשע, אשר לכאוֹרה כּבר הלכוּ לעוֹלמם, אוֹ רבצוּ בּמרתף-ההיסטוֹריה כּשהם כּבוּלים בּשלשלאוֹת. עתה פּרצוּ מעֵמקי-שאוֹל והשׂתררוּ על העוֹלם, חדרוּ ללבבוֹת, חדרוּ גם אל לבּוֹת יריביהם, הנלחמים כּנגדם, ועשׂוּ שַמוֹת בּנפש הדוֹר, בּנפש המדינאי וּבנפש הילד. מאֵרת מלחמת-העוֹלם לא סרה מן העוֹלם גם לאחר שהמלחמה נסתיימה. “כּל מה שנוֹצר על ידי המלחמה נוֹשׂא את חוֹתם קללתה”, אוֹמר בּילינסוֹן¹⁰. המהפּכוֹת שפּרצוּ בּשלהי המלחמה בּאוּ לא מכּוֹח עצמן אלא מכּוֹח כּוֹחה. וקללת המלחמה רבצה עליהן מתחילתן. מהן שנפלוּ בּמהרה קרבּן למהפּכוֹת-שכּנגד, מהן שנוֹלדוּ קצוּצוֹת-כּנף והתבּוֹססוּ בּמשך שנים, עד שהיוּ למדרס. והאחת שניצחה – תבוּסתה בּנצחוֹנה: סירוּס האִידיאה של המהפּכה, שׂריפת נשמת המהפּכה כּשגוּפה קיים. “מי שרוֹאה לאִידיאה [של מהפּכת אוֹקטוֹבּר] כּוֹרע בּרך לפני גָדלה, מי שרוֹאה את השלטוֹן – פּוֹנה עוֹרף להשפּלת האדם שבּיסוֹדוֹ”¹¹.

 

ט    🔗

כּל שגיאה וכל חטא וכל מפּלה של תנוּעת הפּוֹעלים חי בּילינסוֹן כּשגיאה, כּחטא וּכמַפּלה שלוֹ. אם בּא הכּשלוֹן “מימין” אוֹ “משׂמאל” שבּתנוּעה, אם הנכשל היה “הסוֹציאליזם הרֶפוֹרמיסטי” אוֹ “הסוֹציאליזם המַהפּכני” – היינוּ הך. בּילינסוֹן ראה בּזה לא ענין “שלהם”, של אוֹתוֹ אגף בּתנוּעה, כּי אם של התנוּעה כּוּלה, לה המפּלה ועליה האַחריוּת. הוּא לא ניעֵר חָצנוֹ ולא רחץ בּנקיוֹן כּפּיו. דרכּם של יפי-הרוּח, הנהנים מכּשלוֹנוֹתיהן של ההסתדרוּיוֹת ההמוֹניוֹת, והמתהדרים בּעילָאוּתם שלהם על קטנוּת-המוֹחין של הללוּ, לא היתה דרכּוֹ. דרכּם של הפּוֹרשים והמתבּדלים, המתגאים בּזה שלא הם חטאוּ ולא להם יד בּכּשלוֹן – אף זוֹ לא היתה דרכּוֹ. מי שאיננוּ יוֹדע למנוֹע את הכּשלוֹן נעשׂה ממילא שוּתף לוֹ ונוֹשׂא בּאַחריוּתוֹ.

אך מי שכּוֹאֵב את הכּשלוֹן לעוּמקוֹ, מי שחש לעתים את הקלוֹן שבּכּשלוֹן – לא יחַפּה עליו, לא ימציא לוֹ תירוּצים, לא יטיח אוֹתוֹ טיח. הוּא יבקש את שרשיו, הוא יפנה פּנימה. הוּא יאחז בּאיזמל הבּיקוֹרת הפּנימית, הוּא לא יניח למַדוּחים ולשבּשתוֹת, הוּא גם לא ירָתע מבּדיקת היסוֹדוֹת. זאת היתה דרכּוֹ של בּילינסוֹן כּסוֹפר לפּוֹעלים.

“אַזהרה לבּנים” קרא לאחד ממאמריו. כּל מה שכּתב ראוּי לוֹ שיקָרא: אַזהרה לאָבוֹת ולבּנים. הוּא בּיקש להנחיל את נסיוֹנוֹ לקוֹראיו, לציבּוּר אשר דבק בּוֹ. הוּא לא החניף לציבּוּרוֹ, לא נכנע לשגרוֹתיו, לא השלים לחוּלשוֹתיו. אהבת הפּוֹעל אַל תכסה על פּשעיו. תביעתוֹ הראשוֹנה לעצמוֹ, ולתנוּעה כּוּלה וּלהנהגתה היתה: לאמוֹר את “האמת לאמיתה”, לא להעלים קשיים וסכּנוֹת, לא לחַפּוֹת על שגיאוֹת וחטאים, לא להחזיק בּנוּסחאוֹת נוֹשנוֹת בּזמן שלמעשׂה נוֹקטים בּדרכים הסוֹתרוֹת אוֹתן. יהיוּ הפּה והלב, התעמוּלה והפּרַקטיקה, שוים. הוּא לא הסתיר את נקיעתוֹ הנפשית מאוֹתוֹ סוּג של מנהיגים, שאינם מנהלים, אלא נגררים, שמסכּימים לַכּל “וּבלבד שלא להסתכּן וּלהישאר בּתוֹך מיעוּט, ורק לא להגיד את אשר לא יתקבּל בּמחיאוֹת-כּפּים”, שאינם נאזרים “בּכוֹח הגבוּרה הסוֹציאליסטית האמיתית, זוֹ שאינה מוֹסרת את הדגל לאחרים בּרגע של עליה ואינה מַרכּינה אוֹתוֹ בּרגעי ירידה”¹². “המנהיג המוַתר על דעתוֹ, המסתלק מהיאָבקוּת עם מחנהוּ כּשמַצפּוּנוֹ מצוה עליו את ההיאָבקוּת הזאת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד האמת, לא לבד שהוּא חוֹטא נגד עצמוֹ, אלא הוּא חוֹטא גם נגד המחנה שבּחר בּוֹ למנהיג ולא לעֶבד”¹³. וגם אוֹתם המנהיגים שאֶת רמתם המוּסרית והאִינטלקטוּאַלית הוּא מעריך בּכבוֹד וּבהוֹקרה, איננוּ מנקה על שאינם מוֹדים בּפירוּש בּשגיאוֹת ששגוּ הם וּתנוּעתם¹⁴.

רוּח הבּיקוֹרת החברתית, אשר נתחַדדה ונתעצמה בּבּילינסוֹן מתוֹך נסיוֹן חיי הדוֹר, לא בּאה לשעשע את הרוּח, להתנחם בּאמירה: “הבל הבלים”, וליצוֹר הרגשת עליוֹנוּת על “הפּתאים המאמינים”. אדרבּא, אמוּנתוֹ בּצדקת האידיאה הסוֹציאליסטית, בּדרכי-היסוֹד שלה, נצרפה בּכוּר החיים וּסתירוֹתיהם ועָנשיהם, ועמדה כּצוּר בּאפלת הימים. אפשר לוֹמר כּי דביקוּתוֹ בּחזוֹן הסוֹציאליסטי יקדה בּוֹ בּשנוֹת-הבּינה לאחר כּל האַכזבוֹת – לא פּחוֹת מאשר בּתוֹם נעוּריו. אלא שדרך ההגשמה נתגלתה עתה כּמוּרכּבת וקשה יוֹתר. לא החזוֹן אִיכזב, כּי אם נוֹשׂאָיו, שיטוֹתיהם, דרכיהם והליכוֹתיהם.

וּמתוֹך ראִיית החזוֹן לעוּמקוֹ וּלהיקפוֹ וּמתוֹך התבּוֹננוּת בּלתי-פּוֹסקת בּמציאוּת אשר בּה צריך החזוֹן להתגשם, פּנתה הבּיקוֹרת אל גילוּיי הסתירוֹת שבּין האידיאה לבין דרכי הגשמתה, בּין האידיאה לבין הליכוֹת החיים של נוֹשׂאיה.

 

י    🔗

הבּיקוֹרת של בּילינסוֹן מוּפנית בּעיקר אֶל הפּרָצוֹת וּמקוֹמוֹת הרפיוֹן שבּמעשׂה התנוּעה, ורק בּמידה שהוּא רוֹאה את מקוֹרן בּטעוּיוֹת שבּתוֹרוֹתיה המתהלכוֹת הוּא פּוֹנה אל נקוּדוֹת החוּלשה שבּמדרש התנוּעה, שעליהן הוּא מטיל אחריוּת – אך לא את מלוֹא האחריוּת – לכּשלוֹנוֹת. הוּא בּוֹדק את מידת האמת שבּתעמוּלתה וּבמדיניוּתה, את מידת הסוֹלידריוּת המעמדית הקיימת למעשׂה בּחייה, ורוֹאה אוֹתה לא כּשאלה ארגוּנית בּלבד, כּי אם גם כּשאלה סוֹציאלית פּנימית בּתוֹך מעמד הפּוֹעלים. הוּא מתבּוֹנן להליכוֹת החיים של התנוּעה ושוֹאל אם היא יוֹדעת למנוֹע התהווּת מעמדוֹת שוֹנים בּתוֹך מחנה העבוֹדה, הוּא מַבחין בּמציאוּתן של שכבוֹת חלשוֹת ועזוּבוֹת וּמדוּלדלוֹת בּתוֹך מעמד העוֹבדים ושוֹאל: האם מכּיר המחנה כּוּלוֹ בּאחריוּתוֹ לגבּיהן. הוּא בּוֹחן את מידת אַחריוּתה של תנוּעת הפּוֹעלים לגוֹרל העם והמדינה, את תבוּנתה המדינית, את מידת הכּרתה בּתנאי המציאוּת. הוּא מבקש לדעת אם מכּירה התנוּעה בּיחסי הכּוֹחוֹת שבּחברה והנוֹבע מזה: מה חוֹבה לעשׂוֹת בּלי לדחוֹת וּמה אי אפשר לעשׂוֹת וחוֹבה להימָנע ממנוּ. הוּא רוֹאה בּעין-בּיקוֹרת את חוּש הזמן שלה (מצב מסוּים הוּא מציין בּערך כּך: מה שהיוּ צריכים לעשׂוֹת אתמוֹל מחליטים היוֹם לעשׂוֹת מחר). הוּא מבקש לראוֹת אם ניחנה התנוּעה בּחוּש הסכּנה וּבראִיית הנוֹלד, והעיקר – אם תחת מַסוה של נאמנוּת מילוּלית אוֹ דוֹגמַתית אוֹ טמפּרמנטלית – אין מסתתרת התכּחשות לערכי-היסוֹד של הסוֹציאליזם, אם אין שכחת העיקר: האדם, זכוּת חייו, חירוּתוֹ, כּבוֹדוֹ; אם האמצעים הנקוּטים על ידי התנוּעה יש בּהם כּדי לקָרב את החזוֹן אוֹ לדחוֹתוֹ.

אין הבּיקוֹרת שלוֹ יוֹצאת בּצינוֹרוֹת השיגרה, והוּא טוֹרח לא מעט לגלוֹת את פּריכוּתם של אוֹתם הצינוֹרוֹת. אין הוּא מוֹצא סיפּוּק בּתליית הקוֹלר בּ“מנהיגים”, לא משוּם שהוּא מנַקה אוֹתם (אדרבּא, הוּא בּא אליהם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת ואיננוּ מֵקֵל בּאַחריוּתם), אלא משוּם שהוּא מתבּוֹנן וּמוֹצא (כּמוֹ בּהתפּרצוּת המלחמה אוֹ בּתבוּסה הגרמנית) מה היה חלקם של ה“מוּנהגים”, וּמפני שהוּא נוֹטה למצוֹא – לגבּי מגמוֹת עיקריוֹת – סיבּוֹת יוֹתר כּוֹללוֹת מאשר שגיאוֹת אוֹ פּשעים של יחידים. אין הוּא מנַקה את המעמד כּוּלוֹ: “היוֹרש” אשר אליו יִחלוֹ דוֹרוֹת, ועל כּתפוֹ העמיסה ההיסטוֹריה את כּוֹבד האחריוּת לגוֹרל האדם ותרבּוּתוֹ בּיוֹם-דין לעוֹלם – הוֹכיח בּמעשׂיו כּי טרם הגיע לבגרוּת רוּחנית, המצדיקה את “קבּלת הירוּשה” של העוֹלם הישן. וּבלי בּגרות רוּחנית של היוֹרש אין המהפּכה אלא נֵפל. “אם יוֹרש אמת אַיִן – בּאים בּמקוֹמוֹ יוֹרשי-שקר, מתעתעים, שוֹדדי-דרך וזייפנים”¹⁵.

וכן אין הוּא מסתפּק בּהגדרה השגוּרה: “רפוֹרמיזם” ו“רבוֹלוּציוֹניזם”, אשר בּהם כּאילוּ המַפתח להבנת המאוֹרעוֹת וּלהערכת המאוֹרעוֹת, וּלהערכת המעשׂים והעוֹשׂים. עוֹד לַסַל ידע כּי לא הלבוּש הרבוֹלוּציוֹני אוֹ הרפוֹרמיסטי קוֹבע, יען כּי “רבוֹלוּציה יֶשנה בּכל מקוֹם שעיקרוֹן חדש בּא בּמקוֹם משטר קוֹדם. אם הוּא בּא בּעזרת אַלָמוּת אוֹ בּלעדיה – היינוּ הך, האמצעי איננוּ משנה כּלוּם. מאידך, רפוֹרמה קיימת שם בּאשר עקרוֹן המשטר הקיים נשמר וּמתפּתח, בּסַפּקוֹ תביעוֹת יוֹתר הוּמַניוֹת, מַסקניוֹת וצוֹדקוֹת. ושוּב, גם כּאן לא האמצעים קוֹבעים. רפוֹרמה יכוֹלה להתגשם בּדרך מרד, בּנחלי-דם; רבוֹלוּציה יכוֹלה להתהווֹת תוֹך כּדי שלוֹם גמוּר”. בּילינסוֹן סבוּר כּי כּל מדיניוּת יש בּה יסוֹדוֹת אוֹפּוֹרטוּניסטיים, כּלוֹמר, מידת-התפּשרוּת מסוּימת עם כּוֹחוֹת המציאוּת. בּילינסוֹן איננוּ שוֹלל כּלל וּכלל את יסוֹד הפּשרה בּיחסי עמים וּמעמדוֹת – הוּא מוֹצא כּי גם כּשהצדדים יוֹצאים זה נגד זה בּכל כּוֹח הזרוֹע הם אנוּסים לסַיים, לאחר המלחמה, בּפשרה – אוּלם הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת מוּתרוֹת מבּחינה עקרוֹנית, אלה שמוַתרוֹת על דברים צדדיים אוֹ מִשניים וּמקיימוֹת בּנאמנוּת את העיקר, לבין פּשרוֹת הפּוֹגעוֹת בּעיקר וּמערערוֹת את יסוֹדוֹתיה של התנוּעה וּמחריבוֹת את מקוֹרוֹתיה. הוּא מַבחין בּין פּשרוֹת בּמשׂא-וּמתן עם נוֹתני-עבוֹדה, בּהסכּמים פּרלמנטריים, פּשרוֹת של חשבּוֹן, שצדקתן אוֹ טעוּתן היא בּעצם החשבּוֹן, וּבין פּשרוֹת שבּהן התנוּעה מוַתרת על מצפּוּנה, “פּשרוֹת לגבי הרע והשקר אשר בּחברה הזאת, לגבּי אוֹתם הדברים שהסוֹציאליזם מחוּיב לקדש עליהם מלחמה, אשר אסוּר לוֹ להשלים עמם, אם הוּא רוֹצה בּנצחוֹן, בּנצחוֹן יעוּדוֹ האמיתי ולא זה העשׂוּי פּלסתר”¹⁶.

 

יא    🔗

החטא הסוֹציאליסטי הגדוֹל בּיוֹתר בּעיני בּילינסוֹן הוּא: ההשלָמה עם העוֹלם הקיים כּמוֹ שהוּא, על שקריו ועל חטאיו, על עוֹשק העבוֹדה וגזל זכוּיוֹת האדם שבּוֹ, ההסתלקוּת מלשנוֹתוֹ.

חטא ההשלָמה מצוּי גם בּתנוּעוֹת הרפוֹרמיסטיוֹת וגם בּתנוּעוֹת המַהפּכניוֹת. יש שהתנוּעה מַשלימה מתוֹך חוֹסר כּוֹח אוֹ חוֹסר רצוֹן להילָחם, מהפרזה בּכוֹחוֹת האוֹיב אוֹ מקוֹטן-אמוּנה בּחזוֹן הסוֹציאליסטי. ויש שתנוּעה יוֹצאת למלחמה עזה וכבּירה, “מלחמה ללא ויתוּרים”, וּמיליוֹני לבבוֹת מרתתים לדגל אשר היא נלחמת עליו – ותוֹך כּדי מלחמתה ונצחוֹנה ושלטוֹנה היא חוֹזרת ושוֹקעת בּשקריו ובזדוֹנוֹ וּבאַלימוּתוֹ וּבשעבּוּדוֹ של העוֹלם אשר בּוֹ היא נלחמת. וַתרנוּת כּזאת, וַתרנוּת על חשבּוֹן המַצפּוּן, וַתרנוּת על ערכי-יסוֹד, רוֹאה בּילינסוֹן בּבּוֹלשֶביזם: “הפּשרנוּת של הבּוֹלשביזם היא בּהשלָמתוֹ עם כּל תכסיסי השלטוֹן של העוֹלם הישן; בּזה שיָרש לוֹ את כּל אלה וגם הוֹסיף עליהם נוֹפך לא קטן משלוֹ. ועל ידי כּך ויתר הבּוֹלשביזם על היעוּד האמיתי של הסוֹציאליזם”¹⁷.

את הפּשרנוּת הזאת על חשבּוֹן המַצפּוּן רוֹאה בּילינסוֹן לא רק בּמפלגת הדיקטטוּרה הרוּסית, כּי אם גם בּאוֹתוֹ הלָך-הרוּח הרוֹוח, שמַתיר לממשלת הפּוֹעלים מה שהוּא אוֹסר על כּל ממשלה אחרת: אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּיטוּל משפּט מות בּכל העוֹלם וּמַתיר אוֹתוֹ בּמדינת הסוֹביטים; המזדעזע על רצח מַתיאוּטי וּ“מבין” לאלפי הרציחוֹת הפּוֹליטיוֹת בּססס"ר; המוֹקיע את קלוֹן היטלר בּרצחוֹ את חבריו וּמוֹצא נימוּקים לרציחוֹתיו של סטאלין. אוֹתוֹ הלָך-רוּח התוֹבע בּכל מקוֹם חוֹפש-המַצפּוּן וחוֹפש-הפּוּלחן וחוֹפש-הדיבּוּר וחוֹפש-העתוֹנוּת ורוֹאה בּהם ראשית-שחרוּר-אדם מכּבלי עריצוּת, אוּלם הוּא סבוּר כּי כּל אלה רצוּיים והכרחיים בּמדינה בּוּרגנית, בּמדינה שלפני המהפּכה, אך בּמדינה שלאחר המהפּכה, בּמדינה שבּה פּוֹעלים שוֹלטים – הרי הן מסוּכּנוֹת אוֹ מיוּתרוֹת. אוֹתוֹ הלָך-רוּח הדוֹרש מכּל מדינה שלא תתערב בּעניני דת, הצוֹעק על כּל משטר המדכּא לשוֹן נתיניו אוֹ תנוּעה לאוּמית תרבּוּתית בּתחוּמיו, ואינוֹ צוֹעק על כּך שמדינה הקרוּיה “בּרית רפּוּבליקוֹת סוֹציאליסטיוֹת”, קוֹבעת לעצמה דת ממשלתית (דת הכּפירה), ורוֹדפת דתוֹת אחרוֹת וכוֹלאה בּמחנוֹת-ריכּוּז וּמַגלה לסיבּיריה בּעווֹן נאמנוּת לעם וללשוֹן, ואוֹסרת לשוֹן, רוֹדפת ספרוּת, ולא בּלבד שהיא רוֹדפת ספרוּת עברית סתם, אלא אף את ספר-הספרים של התרבּוּת האנוֹשית; אוֹתוֹ הלָך-רוּח הסבוּר, בּדרך כּלל, כּי זכוּת האדם לעבוֹר כּרצוֹנוֹ ממקוֹם למקוֹם היא מן השלבּים הראשוֹנים לציביליזציה המוֹדרנית, אלא ממשלת פּוֹעלים אינה יכוֹלה, כּנראה, להתיר את חוֹפש התנוּעה של נתיניה בּתחוּמיה, ועל אחת כּמה וכמה שאיננה יכוֹלה להרשוֹת לאזרחיה לתוּר ארצוֹת וּלהתבּוֹנן בּחיי עמים וסדריהם, והיא מצווה אפילוּ להטיל איסוּר היציאה על כּל מי שרוֹצה לצאת לגמרי מתחוּמי המדינה, וגם כּשאֵלה הם ילדים הרוֹצים להוֹריהם אוֹ הוֹרים הרוֹצים לבניהם; אוֹתוֹ הלָך-הרוּח הדוֹרש בּכל העוֹלם כּניסה חפשית למהגרים, ועל כּל פּנים זכוּת מקלט לפליטי רדיפוֹת פּוֹליטיוֹת וגזעיוֹת, אך “מבין” כּי מדינת-המהפּכה, אשר מחוֹלליה נהנוּ בּשעתם מזכוּת-מקלט בּכמה ארצוֹת, אינה יכוֹלה לסַכּן את עצמה בּפתיחת שערים למעוּני הפאשיזם וגם לנרדפים בּגלל נאמנוּתם למדינת המהפּכה; אוֹתוֹ הלָך-רוּח אשר על כּל פּשעים נגד חיי אדם, נגד חירוּתוֹ, נגד כּבוֹדוֹ, תכסה האהבה והאמוּנה בּצדקת כּל מה שדוֹגל בּשם “שלטוֹן פּוֹעלים”. הוֹטֶנטוֹטִים מִסכּנים! העוֹלם התרבּוּתי עדיין אינוֹ חדל להסתייע בּשמכם, בּבוֹאוֹ ללגלג על מוּשׂגים מסוּימים של טוֹב ורע: “טוֹב זהוּ כּשאני גוֹזל את אֵשת חברי, רע זהוּ כּשחברי גוֹזל את אִשתי”. האם לא הגיע הזמן שיאָמר: חדלוּ לכם מן ההוֹטנטוֹטים, בּתוֹככם אתם מצוּיה יתד אחרת לתלוֹת עליה את מוּשׂגיכם אַתם על טוֹב ורע?

 

יב    🔗

“אם גם לסוֹציאליזם איפה ואיפה, אם הסוֹציאליזם מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי מפלגת פּוֹעלים שניצחה אחרת מאשר הוּא מתיחס לעלבּוֹן וּלמעשׂי-אוֹנס הנעשׂים על ידי הבּורגנוּת המוֹשלת, הרי אין כּל חדש ואין כּל שינוּי מַהוּתי בּסוֹציאליזם”¹⁸.

כּי מַהוּ הסוֹציאליזם? האוּמנם אך משק-מדינה תכניתי, מסוּדר יפה, ושלטוֹן-מדינה המחַלק את העבוֹדה ואת פּרי העבוֹדה בּין הנתינים? (זוֹהי הגדרה לעתיד לבוֹא. וּבינתים, בּתנאי המציאוּת הקיימת, פּירוּש הדברים: משטר כּלכּלי, אשר בּוֹ כּל אזרחי המדינה הנם פּוֹעלים שׂכירים אצל השלטוֹן, וּלמען יתבּצר המשטר ולא יִמוֹט חייבים האזרחים להסתלק מאוֹתן “הזכוּיוֹת”, נחלת העָבר, אשר היוּ להם בּעוֹלם הישן). ותוּ לא? ועל זאת מרדוּ המוֹרדים ונלחמוּ תנוּעוֹת-החירוּת בּכל ההיסטוֹריה האנוֹשית? וּלכך יִחלוּ דוֹרוֹת? וזאת היא “ממלכת-החירוּת” אשר אוֹתה בּישׂרוּ המבשׂרים, ועליה נתנוּ את חייהם בּחירי האנוֹשוּת? “הסוֹציאליזם זהוּ קוֹדם כּל וראשית כּל: הכּרה, חירוּת, יצירה חפשית, בּחירה חפשית”¹⁹, עוֹנה בּילינסוֹן. מה הבטיח הסוֹציאליזם? – “להקים חברה אשר אינה יוֹדעת אַלָמוּת, כּפיה, עריצוּת, להקים חברה אשר ניצוּל הזוּלת מגוֹרש מגבוּלוֹתיה וכל אחד מתקיים על עבוֹדתוֹ. להקים חברה המבטיחה לכל אחד את לחם חוּקוֹ ואפשרוּת לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹת היצירה אשר חננוֹ הטבע. להקים חברה אשר אינה יוֹדעת הבדל וּמחיצה בּין עוֹבדי העיר ועוֹבדי הכּפר, עוֹבדי הגוּף ועוֹבדי הרוּח, וכיבּוּשי התרבּוּת האנוֹשית והמחשבה האנוֹשית הם בּה קנין משוּתף של הכּלל ושל כּל אחד ואחד. להקים חברה אשר תרים מאַשפּתוֹת כּל מדוּכּא וּמוּשפּל, בּין שמקוֹר הדיכּוּי וההשפּלה הוּא בּיחסי הרכוּש וּבין שהוּא בּעמדת המינים אוֹ בּגזע וּבלאוֹם. להקים חברה אשר כּבוֹד האדם ויצירתוֹ הם יסוֹד יסוֹדוֹתיה”²⁰.

וּמתפיסה זוֹ של סוֹציאליזם – כּמשטר חיים של חירוּת ושויוֹן וּכבוֹד-אדם – נוֹבע גם היחס לדמוֹקרטיה. “אין ערכים חברתיים-אנוֹשיים יקרים יוֹתר, הכרחיים יוֹתר, מעיקרי הדמוֹקרטיה, אשר כּל האבנים מוּשלכוֹת עתה עליה”, כּוֹתב הוּא בּמכתב פּרטי מבּרלין, בּיוּני 1933, בּעצם הימים אשר בּהם הוּא מתבּוֹנן וּמתחַקה על תבוּסתה האיוּמה של הדמוֹקרטיה. כּי מַהי דמוֹקרטיה? האוּמנם רק “אחרי רבּים להטוֹת”, פּיתקת הבּוֹחר, מוֹסדוֹת פּרלמנטריים, ותוּ לא? כּשם שהסוֹציאליזם הריהוּ הרבּה יוֹתר ממה שכּלוּל בּנוּסחה הפּשטנית של “משק מתוּכּן”, כּך גם אין הדמוֹקרטיה ניתנת להסתכּם בּנוּסחה של “שלטוֹן רוֹב”. יש בּה דבר עיקרי, הקוֹדם לכל הצבּעה של רוֹב וּמיעוּט, לכל מוֹסד פּרלמנטרי, דבר אשר בּהיעדרוֹ כּל “בּחירוֹת” וכל “משאלי-עם”, וכל “קוֹנסטיטוּציה” וכל “מגילת-עבוֹדה” אינם אלא מעשׂי-תרמית ושעבּוּד; ודבר עיקרי זה הוּא העיקרוֹן של זכוּיוֹת האדם, הפּרט, זכוּיוֹת אשר אין שוּם משטר ושוּם שליט רשאי לגזוֹל ממנוּ. יש בּה הוֹדיה עקרוֹנית בּשויוֹן בּני-אדם, שויוֹן משפּטי וּפּוֹליטי, הוֹדיה בּחירוּת הרוּח, בּחוֹפש מַצפּוּנוֹ של אדם, בּחוֹפש המחשבה והבּיקוֹרת, בּחוֹפש האדם להתאַגד עם חבריו, בּזכוּת האדם לחַפּשׂ ולשגוֹת, בּזכוּת האדם להשמיע דעוֹת שאינן לרצוֹן השליטים (דמוֹקרטיה הבּאה בּכוֹח “הרוֹב”, בּכוֹח “משאל-עם”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – היא דמו­­­ֹקרטיה מזוּיפת, כּשם שהסוֹציאליזם הבּא בּשם “הפּוֹעל”, בּכוֹח “שלטוֹן הפּוֹעלים”, לגזוֹל זכוּיוֹת אדם ועקרוֹני חירוּת וּמשפּט – אינוֹ אלא סוֹציאליזם מזוּיף). אכן, הדמוֹקרטיה שבּמשטר הקפּיטליסטי, דמוֹקרטיה שאין עמה שויוֹן כּלכּלי, גם השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי שבּה צוֹלע, והדמוֹקרטיה עצמה, מכּמה בּחינוֹת, עשׂוּיה להתקפּח, להזדייף. וּמה תקנתה, תקנת-אמת? בּהרחבת עקרוֹני השויוֹן הפּוֹליטי והמשפּטי גם על שׂדה הכּלכּלה, בּהוֹספת חוֹבת העבוֹדה וּזכוּת האכילה לכל שאר החוֹבוֹת והזכוּיוֹת של האזרח המקוּימוֹת בּשלימוּתן.

אך גם מה שיש בּה, בּדמוֹקרטיה הבּלתי-מוּשלמת, כּיוֹם זהוּ הכּיבּוּש המעט והיקר אשר כּבשה החירוּת האנוֹשית משיני העריצוּת והעבדוּת של אלפי דוֹרוֹת. וּמי שבּא לזרוֹק אוֹתוֹ אל גל האַשפּה ההיסטוֹרית, וּלהחליף – ולוּ רק “בּדרך” ל“מלכוּת-החירוּת” – את הדמוֹקרטיה הפּגוּמה בּמשטר-טירַנים בּלתי-פּגוּם, הרי הוּא גוֹזל מאת האנוֹשוּת את היקר שבּאוֹצרוֹתיה, את אשר הוּשׂג בּסבלוֹתיהם וּבמאמציהם של כּל הדוֹרוֹת, בּעקידוֹתיהם וּבבַּריקַדוֹתיהם של נביאים והוֹגים, קדוֹשים וּמוֹרדים, סוֹציאליסטים וּמַהפּכנים. משטר העבוֹדה והחירוּת אשר אליו אנוּ נוֹשׂאים את נפשנוּ ועליו אנוּ נוֹתנים את נפשנוּ, לא יבָּנה על זלזוּל בּהישׂג העיקרי של החברה האנוֹשית. את פּרי הזלזוּל אנוּ אוֹכלים, ותחתיו כּוֹרע דוֹרנוּ בּפצעיו וּבאפָלתוֹ.

 

יג    🔗

מוּבן מאליו שאין לקרוֹא בּמאמרי בּילינסוֹן כּקרוֹא פּסקי-הלכוֹת. הוּא כּתב לשם עיוּן ודיוּן. וזה היה תפקידוֹ המחַנך: להשׂכּיל את הרבּים וּלהביא לידי התבּוֹננוּת. כּכוֹתב פּוֹליטי, הכּוֹתב על דבר יוֹם בּיוֹמוֹ, שאינוֹ מתחבּא מאחרי אמירוֹת מוּפשטוֹת, אלא דן על המתרחש, על הקרוֹב להתרחש, על מאוֹרעוֹת והצפוּן בּהם, ודאי לא נמלט גם מטעוּיוֹת, מניחוּשים שלא נתקיימוּ. וּבעיקר, בּמקרים שראה את הדברים על אימתם, ואף על פּי כן לא רצה לוַתר על פּתח-תקוה שעוֹד ימָצא פּתרוֹן לטוֹבה. אוּלם הקוֹרא המעיין בּכתביו יתפּלא לראוֹת בּכמה וכמה מקרים ראה בּבהירוּת את הנוֹלד.

פּעוּלתוֹ העתוֹנאית של בּילינסוֹן התקיימה בּפרק-הזמן שבּין שתי המלחמוֹת הגדוֹלוֹת, ונפסקה שלוֹש שנים לפני המלחמה השניה. לא הגיע אליו מה שאירע בּספרד (ולא רק מצד המחנה הפאשיסטי והמדינוֹת “הבּלתי-מתערבוֹת”, כּי אם גם בּקרב המחנה הלוֹחם נגד הפאשיזם, דברים אשר בּהם בּלבד היה כּדי להנחיל לרפּוּבּליקה מכּה ניצחת). הוּא לא ראה את כּיבּוּש אוֹסטריה, את חוּרבּן צ’כוֹסלוֹבקיה, את בּרית סטאלין-היטלר, את פּרוֹץ המלחמה השניה, את חלוּקת פּוֹלין – אך כּמה מקוֹמוֹת תמצאוּ בּכתיבתוֹ שיש בּהם מתחוּשת מה שיבוֹא ויש בּהם להאיר מה שיבוֹא²¹.

 

יד    🔗

אם נרצה להגדיר בּמלים מעטוֹת את הפּעוּלה החינוּכית של בּילינסוֹן בּמאמרי-הסבּרה שלוֹ בּשאלוֹת המדיניוּת העוֹלמית נאמר: החזרת הסוֹציאליזם אל מקוֹרוֹתיו. לא אחת ראינוּ בּהיסטוֹריה האנוֹשית תנוּעוֹת גדוֹלוֹת, דתיוֹת וחברתיוֹת, שבּדרך הליכתן – וּבפרט כּשהן הוֹלכוֹת “מחַיִל אל חַיִל” – הן מתרחקוֹת מנקוּדוֹת-מוֹצאָן, שוֹכחוֹת את יסוֹדוֹתיהן, ויש שגם מכּוֹת וּמַפּלוֹת אין בּכוֹחן להזכּירן נשכּחוֹת, להחזירן אל מקוֹרן. תפקידוֹ של בּילינסוֹן כּהוֹגה וּמחַנך סוֹציאליסטי היה לגלוֹת לנוּ את הסוֹציאליזם בּטהרתוֹ מתחת לכל מה שנערם עליו, לצרף אוֹתוֹ מן הקליפּוֹת שדבקוּ בּוֹ. “ישנה סכּנה שישָכחוּ היסוֹדוֹת האלה, שמבּלעדיהם התנוּעה הסוֹציאליסטית איננה קיימת אוֹ אינה ראוּיה לשמה”²² וּכתיבתוֹ, בּין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת העוֹלם הגדוֹל וּבין שהוּא כּוֹתב בּשאלוֹת עוֹלמנוּ הקטן, בּין שהוּא תוֹבע זכוּת העשוּק מאת עוֹשקוֹ, זכוּת העם העשוּק, זכוּת המעמד העשוּק, זכוּת הפּרט העשוּק – וּבין שהוא תוֹבע מאת מעמד הפּוֹעלים את תביעת השכבוֹת המקוּפּחוֹת שבּוֹ, ותוֹבע מאת הכּלל את עלבּוֹן “האחים הקטנים”, וּבין שהוּא מַקנה ערכי תרבּוּת וּמחַנך לאַחריוּת לגוֹרל האוּמה וּלהוֹקרת כּל הישׂג אנוֹשי שהוּשׂג לאחר דוֹרוֹת של אַלימוּת ואכזריוּת, וּבין שהוּא בּא בּתביעוֹת-של-אוֹפי ל“הנהגה” – הרי הוּא עוֹשׂה אוֹתה שליחוּת: מזכּיר את יסוֹדי-היסוֹדוֹת. הצירוּף של השקפוֹתיו, דרך-חייו וּתכוּנוֹתיו האישיוֹת עשׂוּ אוֹתוֹ לאדם הראוּי לשליחוּת זוֹ.

הסוֹציאליזם הוּא בּשבילוֹ “ההבטחה הגדוֹלה”. רבּים הקמים עליה, לסַכּל אוֹתה, לעשׂוֹתה בַּדָאוּת. אך שוּם דבר איננוּ מסוּכּן בּעיניו ואיננוּ מכאיב כּמוֹ הפרת ההבטחה על ידי הדוֹגלים בּה.

 

טו    🔗

יש לשאוֹל: מנַיִן שאַב בּילינסוֹן את הכּוֹח, לאחר כּל התבוּסוֹת, לאחר הלקח המר, לאחר שהכּיר את האוֹיב היוֹשב בּקרבּנוּ, לאחר שגם אוֹתה תנוּעה, שבּה דבק מנעוּריו וּבה ראה את הנוֹשׂא העיקרי של עוֹלם חדש, נגלתה לפניו בּקוֹצר-ידה וּבפגימוֹתיה וּבחטאיה – מנַיִן שאַב את הכּוֹח להאמין בּבוֹאוֹ של עוֹלם חדש, להיאָבק עליו, להיאָבק על דמוּת חיים וּדמוּת חברה סוֹציאליסטית?

למקוֹרוֹת אמוּנה מי יבין? מי יֵרד למעמקי הנפש, אוֹ למעמקי מוֹרשת הדוֹרוֹת, וימצא שם את התשוּבה: מנַיִן ההכרח להאמין, מנַיִן הכּוֹח להאמין? ניתן לנוּ רק לראוֹת כּיצד בּשעוֹת-תבוּסה הקשוֹת בּיוֹתר, בּשעת ליקוּי אוֹרוֹת, מַסבּיר בּילינסוֹן לעצמוֹ וּלקוֹראָיו מדוּע לא ניכָּנע מפּני התבוּסה, כּשהכּל מסביב לוֹעג וּמוֹשיט לשוֹן, וּבפְנים המחנה הניגף – מבוּכה וּמבוּקה.

“כּלוּם אתמוֹל נוֹלדנוּ? – – יצאנוּ לשנוֹת את פּני העוֹלם, לשׂים קץ לשעבּוּד אדם בּאדם, ושרשוֹ נעוּץ בּחביוֹן הדוֹרוֹת. מתי נוֹלדנוּ? בּשעה שניצוֹץ כּבוֹד ראשוֹן הוּצת בּלב העבד. מתי הרימוֹנוּ את הדגל? בּשעה שהתקוֹמם המוּשפּל הראשוֹן נגד מַשפּילוֹ. העלינוּ להוֹריד את הדגל משוּם שלא עלה בּידינוּ לשנוֹת בּמשך שנים מספּר את פּני העוֹלם ולעקוֹר משרשה את מסוֹרת הזדוֹן בּת הדוֹרוֹת ללא ספוֹרוֹת? – – נוֹלדנוּ עם הנץ החמה של האדם המשתחרר ואנוּ שוּתפים בּכל מאמץ שלוֹ וּבכל הנפתוּלים שנפתל. בּכל מערכוֹת האנוֹשוּת לחירוּת שם היינוּ, בּכל שׂדה-קטל של מדוּכּאים, בּכל “יציאוֹת-מצרים” של כּל העמים וכל הדוֹרוֹת: על גרדוֹם ועל מוֹקד, בּבתי-כּלא ועל בַּריקדוֹת. אנוּ יוֹדעים תבוּסה מה היא. טעמנוּ את טעמה עשׂרת מוֹנים. מלוּמדי-קרב אנחנוּ ועל כּן גם מלוּמדי-מפּלה – – טעינוּ? ודאי טעינוּ. רבּוֹת טעינוּ ורבּוֹת חטאנוּ – – ואנוּ משלמים בּעד כּל טעוּת וכל חטא טָבין וּתקילין – – “רוּח הזמן” הוּא נגדנוּ? רוּח בּאה ורוּח הוֹלכת, והאמת שלנוּ נצחית היא, כּי נצחי הוּא רצוֹן האדם לשחרוּר”²³.

הקוֹרא הקשוּב ישאל: הקוֹלוֹ של בּילינסוֹן הוּא זה? והלא ידענוּהוּ כּמַצניע-יקוֹד, כּעוֹטף את תקיפוּת דעתוֹ בּאמירה נמוּכה, בּקוֹל משׂוֹחח, והפּעם – קוֹל בּכוֹח, קוֹל בּהדר. האם קוֹל היחיד הוּא אוֹ בּת-קוֹל של כּוֹחוֹת עצוּמים, של ההיסטוֹריה עצמה, מדבּרת מתוֹך עֵטוֹ?

אָכן, היסטוֹריה. הראִיה ההיסטוֹרית היא שעוֹמדת לוֹ לבּילינסוֹן בּשעת ליקוּי-מאוֹרוֹת. כּבר אמר אחד הרוֹאים: “מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּנוֹבע מתוֹלדוֹתיה של האנוֹשוּת בּמשך מאוֹת ואלפי שנים – לא יֵדע ולא יבין ולא ירגיש אוֹתוֹ. מי שאיננוּ רוֹאה את הסוֹציאליזם כּהמשך של היסטוֹריה ארוּכּה וקשה איננוּ יוֹדע עליו ולא-כלוּם. הסוֹציאליסט מוּכרח לתפּוֹס את כּל החברה, לדעת את העבר, להרגיש ולדעת מאַין אנוּ בּאים וּלהסיק מתוֹך כּך לאָן אנוּ הוֹלכים” (ג. לַנדוֹיאֶר).

הראִיה ההיסטוֹרית – בּה נעזר בּילינסוֹן בּשעה “שהתמוֹטט העוֹלם שבּנית לך, רגע קט והוּא עוֹמד ליפּוֹל, עוֹד מעט וכוּלוֹ הוּכּה לרסיסים”. הוּא רוֹאה את קוֹרוֹתיה האיוּמוֹת של החברה האנוֹשית. הוּא רוֹאה מה רב המחיר שהאדם משלם בּעד כּל תיקוּן, בּעד כּל שחרוּר, בּעד כּל קִדמה, מה אִטית הדרך וּמה אכזרית, מה מרוּבּים הזיגזַגים, ואף על פּי כן: “נוֹע תנוּע”, ואף על פּי כן: הזרע יצמיח. הנה הוּא מתבּוֹנן לתנוּעוֹת שחרוּר העמים: “בּתוֹלדוֹתיה של כּל אחת מן התנוּעוֹת הללוּ ישנם דפּים אשר הקוֹרא אוֹתם מוּכרח לעמוֹד לפניהם ולשאוֹל את עצמוֹ: העם הזה ניהל מלחמה קשה בּעד שחרוּרוֹ והנה הגיע לנקוּדה אשר עקבוֹתיה של המלחמה הזאת נעלמוּ ואין רמז לה, הכּל מחוּק כּאילוּ לא היתה מעוֹלם, ואין לעם הזה לא הוֹוה ולא עתיד, אין לוֹ כּל תקוה – – וסוֹף הנצחוֹן בּא. – – אין מספּר לתחנוֹת המפּלה – – אין גבוּל להיקף המפּלוֹת – וּבכל זאת התגשם דבר שחרוּר העמים הללוּ. אוֹ שהתגשם מכּבר אוֹ הוֹלך וּמתגשם ושוּם איש אינוֹ מפקפּק שיבוֹא יוֹם וכל עם ועם יהיה אדוֹן לעצמוֹ”²⁴.

הוּא מתבּוֹנן בּהיסטוֹריה האנוֹשית ורוֹאה גם עד מה עצוּמים המאמצים וּזעוּמוֹת התוֹצאוֹת: “כּמה זמן – עשׂרוֹת מאוֹת בּשנים – נמשך כּיבּוּש, אשר לנוּ הוּא נדמה עתה כּה פּשוּט וּמוּבן מאליו, שצריך היה להתגשם בּן-רגע וּבהסכּמה הדדית, בּלי שוּם התנגדוּת. וּבכל זאת כּל צעד וצעד, הקטן בּיוֹתר, הפּעוּט בּיוֹתר, בּהתקדמוּת האנוֹשוּת עוֹלה בּדמים וּבדמעוֹת, בּמלחמה קשה, בּמחיר עצוּם. מה פּשוּט יוֹתר מהמחשבה שאין אדם נוֹלד כּדי להיוֹת עבד לזוּלתוֹ, וכמה אלפים בּשנים עברוּ עד שחדרה ההכּרה הזאת למוֹחוֹת בּני-אדם? מה מוּבן יוֹתר מזכוּת האדם להתפּלל לאלוֹהיו כּאשר עם לבּוֹ אוֹ להגיד בּפשטות וּביוֹשר את מה שיש לוֹ להגיד? ו”הזכוּת" הזאת, חירוּת הדת והדעה – מי ימוֹד את הדם אשר נשפּך בּגללה בּלי שהגענוּ לחוֹפש זה בּשלימוּתוֹ גם היוֹם?"²⁵

 

טז    🔗

וּלאחר כּל אלה – הוּא קוֹרא את המחנה החלוּצי בּישׂראל – כּמוֹ כּל חלוּץ בּעמוֹ – להמשיך בּדרכּוֹ, “בּכל התנאים, וערפל הסיכּוּיים לא יפחיד אוֹתוֹ”, וּלאחר כּל אלה הוּא אוֹמר בּכוֹח: “בּוֹא יבוֹא היוֹם ההוּא” אשר בּוֹ “יקוּם האדם בּמלוֹא קוֹמתוֹ ויתגלה לעין כּל בּאוֹר הנצחים הצפוּן בּוֹ, כּשדעתוֹ רחבה ולבּוֹ טהוֹר, וידיו נאמנוֹת וחייו חוֹפש וצדק, ועֶבד אין, לא עבד עברי ולא עבד כּנעני, לא כּוּשי ולא סיני, וּכבוֹד כּל אדם ראש-פּינה הוּא לחברה הנגאֶלת!”²⁶

אֵש-דת! יקוֹד-אמוּנה! אין זה האוֹפּטימיזם העליז והבּוֹטח, שהיה נַחלת קוֹדמינוּ. אין זאת האמוּנה התמה והנעימה בּ“פּרוֹגרס”, ששפכה את שלטוֹנה בּעוֹלם הרוּח של המאה הי"ט, זה הפּרוֹגרס הרכוּב על רכב-בּרזל, מדלג על פּני תהוֹמוֹת, וּמגרש כּל אפלה בּמסע-נצחוֹנוֹ. אין זאת גם האמוּנה בּקפיצה אחת לתוֹך “הקרב האחרוֹן” שאחריו בּאים ימוֹת-המשיח.

זוֹהי “התפיסה הטרגית של פּרוֹצס השחרוּר” כּהגדרתוֹ של בּילינסוֹן. זהוּ ההוּמַניזם הסוֹציאליסטי, שקם מאֶפרוֹ לאחר מלחמת-העוֹלם, שיצא מכבשן-האֵש וּמבּוֹר-הדמים, ועוֹדנוּ מהלך כּשמסביבוֹ מַאפּליה וצלמות. הוּא מלוּמד בּיסוּרים, הוּא מכּיר בּטרגדיה האנוֹשית, מכּיר בּמציאוּתה של ירוּשה חוֹלה וּמרה, בּמציאוּתם של כּוֹחוֹת אפלים, החוֹזרים וּמרימים ראש גם לאחר שמַכניעים אוֹתם, הוּא מכּיר גם בּחוּלשוֹתיו של המחנה הלוֹחם. הוּא יוֹדע שלא רק התקדמוּת יֶשנה בּעוֹלם, כּי אם גם נסיגוֹת וגם קטסטרוֹפוֹת. אוּלם הוּא יוֹדע גם זאת: אי אפשר שהאדם נוֹצר לחיי עבדוּת! וּלפיכך: לא כּניעה, לא השלָמה עם הרע, עם השעבּוּד, עם ההשפּלה, עם הניצוּל. זוֹהי הפּילוֹסוֹפיה הסוֹציאלית של “ואַף-על-פּי-כן”: “אתה מַמשיך בּעבוֹדתך, בּלי אוֹתוֹ חשבּוֹן מַתימַטי מדוּיק שהיה קוֹדם בּידך, בּלי לתבּוֹע אוֹתוֹ מעצמך וּמזוּלתך, מתוֹך אמוּנה שלמה שבּוֹא יבוֹא, שבּעקב המשך עבוֹדתך יבוֹא, מתוֹך נאמנוּתך לדרכּך אתה, בּזכוּת הנאמנוּת הזאת”. זאת “חכמת הנאמנוּת” אשר בּילינסוֹן הגה והוֹרה.

תנחוּמין אוֹ המתקת הטרגדיה האנוֹשית? אמוּנה אוֹ האפשרוּת היחידה לחיוֹת? “תנחוּמין אינם אלא שפלוּת”, אמר גתּה. וּמי שידע בּחייו אֵבל לאמיתוֹ – לא יערער על המשפּט הקשה. אך מעֵבר לתנחוּמים וּמעֵבר ליאוּש, ממעמקי-מעמקים קוֹראת הנשמה כּי אדם לחיי-אָדם יוּלד. וכל עוֹד רוּח בּאַפּוֹ יהיוּ אנשים אשר לא ישקטוּ ולא יכָּנעוּ, כּי אם יוֹסיפוּ להיאָבק בּתוֹך עצמם וּבתוֹך החברה על החיים הראוּיים לאדם.