רקע
יצחק לופבן
אכזבת בזל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א. “אל תגידו בגת”

אילו יכולנו למחוק את הקונגרס הזה מלוח ההיסטוריה שלנו, למען לא ייחד בכינוסי מקראי־ציון ולא יבוא במחזורי המאמצים המתחדשים והמאבקים הפנימיים על דרך הגאולה והתמורה — היינו עושים בודאי שרות טוב לתנועת השחרור העברי; שרות טוב כלפי חוץ, וטוב ממנו כלפי פנים, כלפי חינוך הדור הצעיר, הנקרא לשאת בתפקידים ההיסטוריים הגדולים שהתקופה הזאת מעמיסה עליו.

הקונגרס הזה נועד מלכתחילה להיות קונגרס חשוב, קונגרס נעלה בחשיבותו. משהו מתכונת הקונגרס הראשון נתגלה בהופעתו החיצונית ובתנאי הופעתו. בזמן לא זמן, בתקופה שלא הותקנה לכך, בעונת החורף הקשה, שאינה מקנה תענוגות צדדיים ל“טיילי” הקונגרסים ודורשת ייחוד השם והכוונה — נתכנסו שליחי היהדות והציונות מכל כנפות הארץ ופינות התבל הרחוקות ביותר. ברכבות, בספינות ובמטוסים נהרו לבזל; אפשר שהיו גם עולי־רגל; וודאי שהיו פורצי גבולות סגורים, מעפילי הקונגרס, כאחד השלבים של העפלת ציון. לא היה זה דרך של שובבות והבאי. כך, סתם, כשהדבר אינו נוגע עמוק מאוד ללב והענין אינו מחריד ומטלטל את האנשים, אין בני־אדם עוקרים את עצמם לעת כזאת ממסגרות חייהם, כדי להפליג לארצות נוד. היתה תשוקה פנימית עצומה להפגש שוב, להפגש עם שארית הפליטה היהודית, עם שארית הפליטה הציונית, לראות פנים בפנים את שליחי הנשארים בחיים, להפליא עצה במשותף על עתידות העם, על ריפוי השבר הגדול, על אמצעים נבונים להסרת המכשולים הנתונים על הדרך היחידה להצלה ולתקומה.

הרצון הזה היה חי אצל רוב באי הקונגרס הכ״ב, ואילו היה מתמיד והיה חזק עד כדי לעמוד בפני היצרים הרעים של הפוליטיקה הפנימית המסכסכת, של החשבונות הישנים והחדשים אצל מפלגות וזרמים, אשר ראו באספקלריה העכורה שלהם את שעת־דכא זו דוקא כשעת הכושר להביא את החשבונות האלה לידי גוביינא — היינו יכולים לחדש את המלוכה הציונית בבזל ולצאת מן הקונגרס הזה בכוחות מעודדים ומחושלים כדי להתייצב בתוקף מוסרי וממשי גדול יותר במערכה החמורה על זכותנו ועל עתידנו.

אך לא אסתייעא מילתא. הענינים הכיתתיים והטפלים השתרגו ועלו על צוארי הקונגרס הזה ודחקו את הרצון הפנימי וגם את ההכרח הגורלי לתקן את התקנה הגדולה הדרושה לציונות בשעה הזאת. מזג האויר הקודר של בזל בעונה זו, ללא פיסת שמים כחולה וללא קרן שמש מאירה ומנחמת, אפף גם את הקונגרס מבחינה רוחנית. הכל נבלע ונעלם בתוך הערפלים. כל שאירע לאומה במשך שבע השנים הרעות הללו שבין קונגרס לקונגרס, התכנס והתכווץ ביתמותו הטראגית בקרן־הזוית של טקס חיצוני, אשר נשכח מהר מן־הלב — והבת־השובבה שבציונות הלכה בדרך לבה התועה וערכה הלולא “מתרבא דביש־גדא” הישראלי.

רגש הבושה שבקרבנו לוחש לנו: “אל תגידו בגת”, פּן ישמחו יושבי שכם ופלשת, וכל ערלי עולם המבקשים רעתנו יצחקו למשבתנו. אך זה הוגד כבר באזני כל. בזל היתה גלויה ופעורה לעיני העולם, והחל מן הכתבים של כל העתונים עד בעלי־המלונים והאכסניות, שבתוך כתליהם נערכו הפגישות וההתייעצויות — באו כולם בסוד הענינים, התחבולות והקנוניות של הקונגרס הזה. מלבד זה מכה לפנינו באצבע צרדה חובת האמת ומצווה עלינו לא להעלים את מראות־הנגעים שלנו, שהם בנפשנו, בנפש הציונות ובנפש עתידה של האומה הישראלית. אנו מצוּוים לגעות כשוורים על התקלה הגדולה שאירעה לנו בבזל, על חוסר האונים שנתגלה בקרבנו לעצור באיזו מידה שהיא את מרוצתנו העיוורת לקראת ההשמדה העצמית בעצם הימים שאנו מושמדים במידה כזאת ונדחפים לקראת השמדה נוספת ע״י כוחות מבחוץ.

 

ב. מי האשם?

אין לנו הזכות להטיל את האשמה על אחרים בלבד. כולנו אשמים. אף אחד אינו נקי ואף אחד לא מנע את עצמו מהביא את “תרומתו” לכשלון זה. יתר על כן: תנועת העבודה בא״י טרחה להכין את הכשלון הזה עוד בערב הקונגרס. לא נדבר כאן על עצם העובדה שתנועת הפועלים העברית מפולגת כיום במידה כזאת שלא היתה כמותה מעודה. אך זה שבשעה שידענו כבר את המתרגש לבוא לא עלה בידינו להופיע בקונגרס ברשימה אחת ולכונן אגף עבודה מלוכד אחד, שהיה עלול להיות הכוח הראשי, המקיים בידו את האיניציאטיבה לכל החלטה ולכל מסקנה ארגונית — היה ראשית חטאת, שמנעה מאתנו להציל ברגע האחרון מה שהיה אולי עוד אפשר להציל.

מלבד זה: כוחה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית לא היה מעולם במנין ובמספר. הוא היה בזה, שמאז העליה השניה עמדה תנועת הפועלים העברית על המשמר, בחינת הצופה לבית הציונות, והדריכה את התנועה הציונית בתבונתה, במעשיה הקונסטרוקטיביים ובאחריות המלאה. היא ידעה תמיד לבור את הבר מן התבן ולהבחין בחושה הבריא ובשכלה הישר בין הדרך המהימנות המובילה למטרה לבין דרכי תעתועים האובדות בתוהו. בידה האחת אחזה במחרשה ובאמת הבנין ובידה השניה היתה מנכשת את העשבים השוטים — ועשבים שוטים עלו לרוב בשדה הציונות מאז ומתמיד, ותנועות המאיימות להטות אותה מן הדרך הישרה נתגלו בכל הזמנים. בכוח זה הועלתה הציונות מהמולת־סרק להיותה תנועה בונה ומגשימה. ״לא אוהל תוהו ועליות שחקים — בית אחר תבנה ואוהל אחר תקים״ — חרוז זה שב“מתי מדבר האחרונים” לביאליק, היה ה״שויתי״ של תנועת הפועלים העברית — ו“הבית האחר” וה“אוהל האחר” הם הכיבושים הממשיים והנצחיים שנכבשו ע״י תנועת הפועלים בציונות, שבזכותם היא שלטה שליטה רוחנית בתנועה עוד טרם היותה לכוח גדול בתוכה, ובכוחם הגיעה גם לידי הגמוניה והשפעה בכל השטחים הארגוניים, המדיניים והמעשיים.

הגמוניה זו נתערערה מבפנים עוד בטרם שהתנכלו אליה לשברה מבחוץ. היא נתערערה, אך לא נשברה. היא נתערערה ע״י השתבשות הדרך, ע״י הסתננות אלמנטים לתוכה שידענו להשמר מפניהם כל הימים. אין אנו דנים בשעה זו על ה“קו”. המפלגה החליטה אשר החליטה בענין זה, והחלטותיה מחייבות ומטילות את האחריות על כולנו. אך מן ההכרח שיהיה ברור בתוכנו, כי בשם ה“קו” אין תנועת הפועלים יכולה לשלוט בציונות או לשמור על ההגמוניה בתוכה. כל קיטע יוצא ב“קו” שלו, וככל שאצל מישהו הוא בולט יותר, “רדיקלי” יותר, מעוטר בפראזות יותר נשגבות ובמעשים יותר מרעישים — הוא עושה גם רושם גדול יותר ומסוגל לכבוש יותר לבבות נבוכים ולרכוש דעות נפסדות.

 

ג. נצחון הסילבריזם

הסילבריזם ניצח משום שמסע הכיבוש שלו לא נפגש בהתנגדות רצינית. ההתנגדות היחידה שהיתה יכולה לעצור בעד ההתנשאות של ה“טמני הול” לשלטון, עלולה היתה לבוא מציבור הפועלים המאוחד. אך הלזה בא לקונגרס לא רק מפורר, כידוע, אלא שחלק ממנו, זה המכנה את עצמו בשם “התנועה לאחדות העבודה־פועלי ציון”, כרת מראש ברית עם הסילבריזם כדי להכשיל את המפלגה השלטת ולהסב יחד עם הריאקציה הסילבריסטית־הרביזיוניסטית ב“כירה הגדולה”, ולהעלות מתוכה במזלג “האידיאי” רב־השינים איזו שוק או ירך לעצמו. עצם ההסתערות הסילבריסטית נשענה על קואליציה משוערת של סיעת סילבר, סיעת הרביזיוניסטים, סיעת המזרחי וסיעה ב׳, כלומר “התנועה לאחדות העבודה” וכו'. והיה זה מחזה “מרהיב” בקונגרס, כאשר סיעת פועלים סוציאליסטית כזאת ורדיקלית כזאת לא נלאתה מלחלק תשואות ומחיאות כפים “סוערות” לכל פרזה קלוקלת אשר יצאה מפי סילבר ומשרתיו, ורקדה לפי החליל שלהם בכל שאלה ובכל הצבעה.

ואעפ״כ היתה מפלגת הפועלים הגדולה, מפלגת פועלי א״י והאיחוד העולמי, יכולה להתנגד בכוח אפקטיבי יותר להסתערות סילבריסטית זו, אילו היתה שלמה מבפנים ואילו לא הפכה את חילוקי־הדעות באחת השאלות, שמעולם לא חשבנו אותה לעיקרית וקובעת בדרך הציונות, לקו גנרלי, מפלג ויוצר מעין סיעות בתוכה. הבירה לא נכבשה, איפוא, מבחוץ. היא לא נכבשה בכלל. אך במידה שנפתחו מבואות להשתלטות הסילבריזם בתוכה, הם נפתחו מבפנים. עובדה זו חייבת לשמש לנו אזהרה, ואנו מצווים להשקיע מאמצים רבים לבדק הבית ולסתימת הפרצות הללו שנבעו בחומתנו.

כי על כן לא היה בקונגרס זה ויכוח מדיני כלל. מה שנראה היה כויכוח מדיני, לא היה אלא מסך של עשן, שמטרתו היתה להאפיל על כוונות התוססות בלב החלק הריאקציוני של הציונות מזמן רב — לקצץ את כנפיה של תנועת הפועלים ולצמצם את השפעתה.

הורדת ווייצמן מכהונתו כנשיא ההסתדרות הציונית, הנעוצה, כמובן, גם בחשבונות אישיים, בקנאה ובשנאה הלוחשות בחוגים ידועים נגדו זה שנים רבות, היתה גם אחת התחבולות לפגוע בתנועת הפועלים. הברית בין תנועת הפועלים לבין ווייצמן נחשבה כמכשול העיקרי לעלית כוחות הריאקציה בציונות לשלטון, לפיכך ראו הללו הכרח לעצמם לפוצץ בתחילה את הברית הזאת, תוך תקוה שלכשיכשל עוזר יכשל עזור ממילא. על כן נערך “הויכוח המדיני” בכיווּן זה. אחת ההוכחות הבולטות לכך היא ההחלטה ביחס לועידת לונדון. ספק אם היה ציר אחד בקונגרס הזה אשר חשב ברצינות כי יש הגיון פּוליטי כלשהו בהחלטה זו. ההרגשה הכללית היתה שאנו מצוּוים במפגיע לבקש מוצא מן המבוך הפּוליטי שאנו נתונים בו בדרך של מו״מ על תכנית קונסטרוקטיבית לפתרון בעית א״י — ועם כל החשבת הגורמים המדיניים האחרים, ידע כל אחד היטב כי מקום המו״מ הזה הוא לונדון ולא כל מרכז מדיני אחר בעולם. ואם בכל זאת הצביע הרוב בעד ההצעה לא ללכת ללונדון, ידעו המצביעים היטב שאין החלטה זו קובעת עמדה מדינית של הקונגרס הציוני, כי בין כך וכך נצטרך לחפש דרך למו״מ, אבל היא קובעת עמדה ארגונית, היא חוסמת את הדרך בפני ווייצמן להבחר כנשיא, והיא מביאה במיצר ובמבוכה את מפלגת פועלי א״י, שנלחמה על כך לתת בענין זה יפוי־כוח להנהלה החדשה שתבחר.

 

ד. חילופי רשויות

נקוה כי השינויים שהכניס הקונגרס הזה לא יביאו תקלה לציונות בעצם התקופה החמורה הזאת שהיא נאבקת בה על קיום מפעלה ועל עתידה. ווייצמן לא נבחר, לא משום שהעם לא רצה בו ולא משום שנתגלו כוחות אחרים המצויינים במעלות ובמידות המצויות אצל ווייצמן, אלא משום שבמסיבות הזמן הכו את התנועה במבוכה ונפתח מרחב רב למשובת “עדת אכולי משטמה ומזי קנאה”, הרואה זה שנים רבות בהפלת ווייצמן את ה“תכלית” הציונית הנעלה שלה. בשנת 1931, כשהועבר ווייצמן מכהונתו, אמר הח׳ ד. בן־גוריון במסיבה אחת: “יש בחירים ויש נבחרים — ווייצמן הוא בחיר התנועה הציונית גם בשעה שאינו נבחר באופן פורמלי”. ואנו יודעים היטב את האיש הדגול הזה ואת הליכותיו: הוא לא מנע את טובו, את סגולות־רוחו, את שרותו ואת השפעתו הגדולה, כאשר לא שימש בכהונת נשיא אז, והוא לא ימנע אותם עתה. גם העולם הפנימי וגם העולם החיצוני יראו בו, כאז גם עתה, את הנשיא, ואליו יפנו כשיהיה צורך להטיל על כף המאזנים כוח השפעה מדינית בעל משקל גדול. כי על כן, אין עדיין כיום איש בתנועה הציונית, אשר ירכב על סוסו, ישב על כסאו וישתמש בשרביטו.

סילבר ניצח, אך הנצחון שלו אינו אלא למקוטעין. את ה“אידיאל” להוריד את ווייצמן — השיג. אך הרצון לשבור את ההגמוניה של תנועת הפועלים, שהיה תקיף ומתוח בתחילה, מוכרח היה להצטמצם ולהתכווץ קצת באחרונה, משום שנוכח לדעת שאי־אפשר להקים הנהלה ציונית בעלת סמכות ובעלת כושר פעולה בלי סיעת ״האיחוד״, כלומר: מפלגת פועלי א״י. המפלגה שמרה על עמדותיה באקזקוטיבה, אם כי שטח השפעתה נתקפח במידת מה. אולם הציונות איננה ילידת “בין המצרים” פוליטי בלבד, ואנו מקווים כי סוף סוף נתגבר על המשבר שאנו נתונים בו כעת, וממשלת הפראזות והנאומים המדברים עתק תעבור מהר — אז ינוסו הצללים האלה אשר נטשו כיום על הבמה הציונית, וההשפעה וההכרעה בכל הענינים החיוניים יתרכזו שוב בידי הכוח היוצר והבונה בציונות, ואכזבת בזל תהיה כלא היתה.

תש״ז


המלצות קוראים
תגיות