רקע
יצחק לופבן
בין תקוה לפחד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

ספינת־התקוה של העם היהודי מטולטלת עתה על פני הגלים הסוערים של המדיניות העולמית הזדונית. היא עולה שמים ויורדת תהומות, ככתוב ב“הודו”; לעתים היא נישאת מלמעלה ולעתים היא נוטה על צדה ומסתתרת מאחורי נחשולים רמים וגועשים. איש מאתנו אינו יודע עתה אם אמנם מתקרבת היא לחוף מבטחים, או אם תושלך שוב לאחור. אכן, לא השלינו את נפשנו מראש וידענו היטב כי על הדרך מהמלצות הועדה המיוחדת לעניני ארץ־ישראל עד למדינה היהודית כמציאות קיימת נתונים מכשולים עצומים, וכי נועדה לנו עוד היאבקות חמורה בזירה המדינית הבינלאומית, מבלי לדעת כיצד ואיך היא עלולה להסתיים. ואם כי הטלטלה הזאת, בין תקוה לפחד ובין פחד לתקוה, גורמת לנו סחרחורת ומחלת־ ים קשה, אנו חייבים להודות כי חיים אנו באחת התקופות הגדולות ביותר במלחמת החרות של העם היהודי. על כל עם ועל כל גוי אינה עוברת תקופה כזאת בלי לבטים חמורים וללא חליפות של התקדמות ונסיגה. הדבר שבעינינו הוא פשוט ביותר, נהפך למסובך מאוד בתוך התסבוכת של העולם. אנו מוכרחים להביא תמיד בחשבון כי הודאי שלנו ייתקל בהמון ספקות, היסוסים ואפילו שלילה מפורשת אצל אחרים. אך אין לנו כל ברירה. אנו מצווים לחתור במשוטים במים העזים הגועשים הללו, כדי להביא בשלום את ספינתנו אל החוף הנכסף.

אין כמעט מה להוסיף על הדברים שנאמרו כבר לגבי התפקידים המוטלים עלינו בתקופה הזאת, שאנו חוזרים ומשננים אותם לעצמנו השכם ושנן. החסידים בישראל, שהיו מצפים לגאולה בידי שמים, היו עושים תמיד את כל ההכנות למען יוכלו לקום וללכת מיד לכשישמע קול שופרו של משיח. אנו, שאיננו מצפים לנסים, חייבים להיות מוכנים לכל האפשרויות, גם לאפשרות של הקמת מדינת היהודים בזמן הקרוב וגם לאפשרות של המשך ההיאבקות המדינית על הקמתה. שתי האפשרויות הללו מצריכות תכונות שוות כמעט, רציניות וקשות למדי. אשר אמרנו כל השנים כי מדינת היהודים לא תנתן לנו ע״י אחרים, שריר וקיים גם עתה, שעה שאנו מחכים להחלטות ארגון האומות המאוחדות, והוא יהיה שריר וקיים גם כאשר ההחלטות האלה יהיו כרצוננו ולטובתנו. את מדינת היהודים אנו חייבים לבנות, לבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח, ואפשר לבנות אותה תוך הרווחה פורתא, בתנאים מדיניים נוחים, ויש הכרח לבנות אותה גם במיצר ובמצוק, בתנאים מדיניים בלתי נוחים. הצרכים והתפקידים שווים בכל התנאים: עליה גדולה, התיישבות רחבת מידות, בטחון. כל אלה דורשים מאמצים כבירים, רוחניים וחמריים; כל אלה דורשים אמונה גדולה בכוחו של הדבר הצודק להגן על קיומו ולנצח גם בעולם אגואיסטי זה, אשר השליך את הצדק ארצה.

עליה, התיישבות, בטחון, עצמאות לאומית — זהו הסדר ההגיוני של דרך ההגשמה שלנו מאז ומקדם. לפעמים אפשר לו לסדר הזה שישתנה באופן זמני. ונראה הדבר כי השעה הזאת הזיזה את ענין הבטחון לראש השורה. אנו נמצאים במצב, שייתכן מאוד כי אנו צפויים בו לעמוד לפני נסיון מצד ידוע לשנות בכוח את ההתפתחות הטבעית של מעמדנו המדיני הממשי בארץ הזאת, או לעכב בכוח את המשך התפתחותנו. הפעם עלולה בעיה זאת להיות חמורה יותר מאשר בכל הנסיונות הקודמים שעמדנו בהם. עלינו להיות נכונים, באשר התנאי הפוליטי העיקרי לאפשרות עלייתנו, התיישבותנו ועצמאותנו, הוא הפעם הבטחון. ככל שנפקפק בתוכן איומיהם של הערבים ו״בתכנית בלודאן" הסודית, אנו חייבים להביא בחשבון את האפשרות הזאת של נסיון לחבל במפעלנו ובישוב היהודי. אנו צריכים להיות מוכנים גם לזה, שאם תחליט אסיפת או״מ ברוח הרוב של הועדה המאוחדת, נדרש אנחנו לתת את כוחות־הבטחון העיקריים לבצע אותן.

אין אנו יודעים איזו מידה של רצינות ואמת יש בהודעת מיניסטר המושבות הבריטי, לפני הועדה של או״מ לעניני א״י, כי ממשלת בריטניה החליטה להוציא מיד את הצבא ואת האדמיניסטרציה הבריטית מן הארץ. אנו עוד נשוב להלן לבחינת ההודעה הזאת. אך יש צורך להקדים ולומר כי לא זה היה תוכנה ותכניתה של היאבקותנו המדינית. אנו לא ביקשנו את הריב עם בריטניה ולא את הרוגז עמה. כשניתנה הצהרת בלפור, היינו אנחנו הראשונים והתומכים הנאמנים ביותר בדרישה כי הפקדון המדיני של א״י יופקד בידי בריטניה, וככל שאפשר היה לשער את התפתחות הדברים מראש, לא עלה על דעתנו שאנחנו נגיד לצבא הבריטי: “צא!” אילו היתה הרוח של הצהרת בלפור ממשיכה לשרות על המדיניות הבריטית בארץ־ישראל, היתה היא מביאה לידי פעולת גומלין הדדית, שהיתה מחזקת גם את עמדת היהודים וגם את עמדת הבריטים בפינת עולם זו. וגם במאבק של התקופה האחרונה, התנגדנו התנגדות נמרצת לאלה שראו בצבא הבריטי בארץ “אוֹקוּפּאנטים” וחינכו את דעת הקהל לתפיסה הנפסדת שמגמת מלחמתנו המדינית היא “לגרש” את הבריטים מן הארץ. אנו לא הפרזנו מעולם בהערכת כוחות עמנו. הננו עם קטן בעולם בכלל, ורק אחוז קטן ממנו הגיע כבר למולדתו, ואנו יודעים היטב כי במשטר הכוח השורר בעולם, קשה לו לעם קטן לעמוד לבדו. והיחסים המדיניים והאנושיים בין העם היהודי והעם הבריטי במשך דורות רבים הניעו אותנו להאמין, שאין עם אחר בעולם שאנו יכולים להיצמד אליו באימון גדול יותר מאשר האומה הזאת.

המעבר ממשטר המנדט למשטר של עצמאות יהודית בארץ־ישראל, יכול היה לבוא, ללא תקלות גדולות, בשני דרכים: או מתוך הסכם בין היהודים לבין הערבים, או מתוך הסכם בין היהודים לבין ממשלת המנדט. הדבר הראשון נמנע מאתנו ע״י העמדה העוינת, הבלתי פשרנית, של מנהיגי התושבים הערבים בארץ; הדבר השני נמנע מאתנו מפני טירוף הלב והדעת של מנהיגי הממשלה הבריטית.

אולם לא אנו אלא הממשלה הבריטית הנוכחית הפכה את הקערה על פיה. היא שנעצה את חרב הבגידה ביחסים שלנו בשמונה השנים האחרונות. כל הנסיונות מצדנו ליישב את חילוקי הדעות שבינינו בדרך של הסכם, נפגשו במשטמה גלויה ובתעתועי התגרות, שעמדו בסתירה מוחלטת לכל מושגינו על האומה הבריטית ועל תכונותיה. ולא זו בלבד, אלא שממשלתה הנוכחית קידשה עלינו מלחמת תנופה, איומה ואכזרית, המעידה שכל כוונתה אינה אלא להשלים את מעשי הדיכוי וההשמדה כלפי השארית היהודית שנותרה לפליטה מן הטבח הנאצי. ואם אמנם נכון הדבר שמחמת הקשיים הפנימיים של בריטניה היא נכונה עכשיו לצאת את הארץ, כפי שהיא מודיעה, לא נוכל כמובן לאחוז בשולי בגדיה ולעכב אותה. אך ברור לנו כי המצב המדיני אשר יווצר ע״י כך בארץ, לכל הפחות בתקופה הקרובה ביותר, יהיה חמור למדי, ואנו חייבים לגייס את כל כוחות ההתגוננות, את כל כושר המעשה ואת כל מידת האחריות, למען נוכל לעמוד עמידה איתנה ומכובדת בתמורה זו, שהיא הרת תקוות גדולות והרת סכנות מרובות.

 

ב.

הדיונים על ענינינו באסיפת או״מ אך החלו, ואין אנו יודעים כמה זמן הם ימשכו ומתי יסתיימו. הדבר הודאי היחידי בתחומי הדיונים הללו הוא לעת עתה הדין־וחשבון של הרוב בועדה המיוחדת, שאם כי יש עליו עוררין גם מצד חלקים ידועים בתוכנו, הרי התנועה הציונית, כמו העם היהודי ברוב המכריע, גילתה נכונות לקבל אותו כבסיס לפתרון קונסטרוקטיבי. אך לעומת הדבר הודאי הזה, הקובע ללא ספק עובדה פוליטית בעלת משקל רב, קיימים דברים נעלמים רבים, המונעים כל אפשרות של ניחושים על גורל הדין־וחשבון הזה. אילו היתה השאלה הזאת על שולחן העמים נידונה לגופה, אי־אפשר היה להטיל ספק בתוצאות הדיון הזה ובמסקנותיו. אולם כל שאלה העולה כיום לפני הפורום הזה, אינה נידונה לגופה, אלא משמשת מעין חוט־של־גיבוש, שמסביבו מתרכזים גבישי־עמים לרגל תנועות ההסתכסכות של האימפּריות הגדולות. אין צורך להחזור ולשנן באזננו את העובדה, כי חיי העולם וחיי העמים אינם מודרכים ואינם נקבעים כיום לפי ההגיון ולפי הצדק, אלא לפי האינטרסים האגואיסטיים של שנים או שלושה בני־בטיח אימפּריאליים המתגוששים ביניהם על פני הזירה הבין־לאומית. זאת היא התגוששות אכזרית, ללא חמלה וללא התחשבות, שכל האמצעים כשרים לפניה: “אלה וכחש ורצוח וגנוב” וכו'. וכל הנדרים וכל ההתחייבויות, כל השבועות וכל ההבטחות, מוצאים להם היתר קל מניה וביה, ללא כל מוסר כליות וללא כל בושה.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשתחררות הפּוליטיקה של המעצמות הגדולות מכל מעצור מוסרי ומכל מידה של הגינות, היתה ללא ספק ההצהרה שנמסרה ע״י מיניסטר המושבות הבריטי בשם ממשלתו לפני הועדה המיוחדת שנקבעה לדון בעניני א״י בלייק סאכסס. מיניסטר החוץ של בריטניה הוא שמסר את ההכרעה בעניני א״י לידי ארגון האומות המאוחדות. בהסכם עם הממשלה הבריטית נתכנסה אסיפה מיוחדת של או״מ, אשר בחרה בועדה לקביעת עובדות ולבירור השאלות של א״י. הועדה באה לארץ־ישראל, ביקרה בארצות השכנות, שלחה שליחים למחנות, חקרה ודרשה, התבוננה וראתה, שמעה עדויות מפי יהודים, ערבים ונוצרים — ומכיוון שמסקנותיה אינן עולות בד בבד עם הקונצפציה שנוצרה בדעתו המטורפת של בווין, אלא יש בהן רצון לעשות צדק כלשהו לעם היהודי, חוזרים מנהיגי הממשלה הבריטית על אותן תחבולות הכזב עצמן שנהגו בהן כלפי מסקנותיה של הועדה האנגלית־האמריקנית. ולא יתבוששו. כשתקום מדינת היהודים בארץ ישראל, נצטרך לשלם מס לאגדה היסטורית אחת, ולהקים במקום מתאים מצבת־זכרון גאה ללבן־הארמי, שאנו חשבנו אותו כאבטיפוס לכל הרמאים מאז ומקדם. לעומת תעתועי הרמיה של ממשלת בווין ושליחיה יכול הוא להיחשב לצדיקו של עולם.

לא נכנס כאן בניתוח ההודעה הזאת. היא נערכה כבר כהלכה בעתונות היהודית ובעתונות הכללית (פרט לבריטית, כמובן) והיא נותחה באחרונה לכל חלקיה ופרטיה בנאומו הממצה של בן־גוריון, יו״ר הנהלת הסוכנות, בכינוס האחרון של אסיפת הנבחרים לכנסת ישראל. קשה לחשוב שאומות העולם שלחו ל“לייק סאכסס” שליחים מטומטמים כאלה שאינם יכולים לעמוד על הצביעות שיש “בנדיבות לב” זו, כי “ממשלת הממלכה המאוחדת מוכנה ליטול על עצמה את האחריות להגשים כל תכנית שעליה יושג הסכם בין הערבים והיהודים”. אילו הושג הסכם כזה, לא היינו זקוקים כלל וכלל לא “לאחריותה” ולא לחסד נכונותה של הממלכה המאוחדת. בכל שנות השלטון של בריטניה בארץ־ישראל, היא לא עשתה שום דבר שהיהודים והערבים לא היו יכולים לעשות מתוך הסכם ביניהם. ואשר ל“טוהר המידות”, של רתיעה מפני “כפיית מדיניות בארץ־ישראל בכוח הנשק”, הרי השקר שבו צועק כלפי שמים, כשהוא נשמע מפי ממשלה הכופה בלי הרף את מדיניות הספר הלבן בכוח הנשק, ובצורה הברוטלית ביותר.

נוכח הכזב הקדוש הזה אין פלא שנתעורר אצל רבים ספק ברצינות ההצהרה החגיגית, שבריטניה מוכנה לצאת את הארץ בהקדם! אך בין אם זה רציני ובין אם לא, דבר אחד ודאי הוא, ש“הצהרה חגיגית” זו משמשת הזמנה חגיגית לתוהו ובוהו בארץ־ישראל. הפרשנות הבריטית הרשמית להצהרת קריץ׳ ג׳ונס מרמזת על כך בצורה שאינה יכולה להשתמע לשני פנים. מכל המסורת הגדולה של הממשל האימפריאלי הבריטי נשאר כיום כנראה “כשרון” זה בלבד, לסכסך עם בעם, כדי להוכיח שבלי פיקוח “המשטרה של האדם הלבן בעולם” אין תקומה לסדר ולבטחון. הענינים בהודו אינם נמצאים בתחומי הידיעה המלאה שלנו. אך הבקי קצת בקורות העתים יודע היטב, שהמדיניות הבריטית בארצות האימפריה שלה היתה בנויה בחלקה הגדול על רפיון המעצורים הנפשיים והמוסריים של העמים אשר היא שלטה בהם. במשך כל שנות השלטון בהודו היתה בריטניה חותה תמיד את הגחלים של הניגודים והקנאות הדתית שבין שני החלקים העיקריים של תושבי הארץ הזאת, כדי לחזק את עמדת שלטונה. לפיכך יכלה לשלוט בהודו במעט מאוד צבא ובמספר גדול של נרגנים קולוניאליים. גם בארצות אחרות, וארץ־ישראל בתוכן, היתה נוהגת כך. עתה. כאשר מחמת חולשה פנימית היתה מוכרחת לעזוב את הודו, השכילה להטמין מוקשים בכל פינות הארץ הנרחבת הזאת, למען יתפוצצו סמוך ליציאתה. את אשר רצתה להשיג ע״י כך השיגה. פאקיסטן כבר פנתה אליה בבקשה לעזרה. האם אין הכוונה של ממשלת בווין לחזור על משחק זה גם בארץ־ישראל?

היהודים ודאי לא יילכדו בפח של פּרובוקציה זו. אך הערבים, לו השכילו ולא הלכו אף הם באופן עיוור אחרי הטירוף חסר הפשרה של מנהיגים אחדים, היו חייבים לקבל את היד המושטה להם לשלום ולשיתוף פעולה, שעלולים להיות לברכה רבה לשני העמים בפינת עולם זו.

 

ג.

על פני הגלים הסוערים של המדיניות העולמית הזדונית נישאת ספינת התקוה שלנו. נפשנו ברעה תתמוגג מחמת הטלטולים האלה. ככל שמגיעה אלינו איזו קרן שמש, היא מתכסה מיד בחשכת עבים של מזימות ותחבולות רעות. “מאהבינו”, שבטחנו בהם, שהשמיעו באזנינו הבטחות ערבות, פוגשים אותנו בקרירות לב ובמסכה של אבן דוממת, שאפשר לנחש בה יותר כוונה של בגידה מאשר ארשת של נאמנות אנושית. זהו למעלה מהשגתנו התמימה, כיצד אפשר להתנכר למסקנות של שתי ועדות מוסמכות, שבזו אחרי זו הגיעו, לפחות בנקודות העיקריות, של ביטול הספר הלבן ותכיפות העליה היהודית בעלת־מידות גדולות, לדעה אחת. ואעפי״כ אין דבר בלתי אפשרי בתקופה זו שאנו חיים בה. לא רק לנו, כי אם לעולם כולו זאת היא תקופה שהיא בחינת “לילה מחזון וחשכה מקסום”. אך אמונתנו בצדקת היאבקותנו המדינית אומרת לנו כי צפונה עוד קרן תנחומין לעמנו הבודד והאומלל. אנו מצווים לחתור הלאה במשוטים ואנו חייבים להיות מוכנים — והתכונה היא אחת בכל המצבים ובכל התנאים שאנו עתידים להמצא בהם.

תש"ח


המלצות קוראים
תגיות