רקע
ישעיהו אברך
במרי הנושא הגרמני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

שורות אחדות בענין גרמניה, שהעלינו לפני זמן־מה כספיח לויכוח, העלו עלינו חמתה הרשמית של הלשכה המדינית של ההסתדרות והערות־ויכוח שקולות של ש. שפיר. כיון שאנו רואים את נושא גרמניה כנושא שלא יסולק מחיינו אפילו על־ידי הודעה מגוהצת של לשכה מדינית; וכיון שאנו מכירים בזכותו של נושא זה לנחשל את חיינו ולהסעירם לא פחות מהתפלגותה של סיעה קקיונית בכנסת או מאנקתם של צעירים מקופחים בקונגרס ציוני — נחזור אל הנושא הגרמני בדברי־הפטרה אחדים. ומפני כבוד התקנים הציבוריים נפנה תחילה אל ההודעה הרשמית.

 

ב

נעים לראות איך שׂרד המלים הדיפלומטיות קונה לו יותר ויותר אחיזה גם בלשכה מדינית ווֹלוּנטרית כגון זו של ההסתדרות, וכי הדיוק הפילולוגי מטריד אותה גם בשעה שהדברים אמורים במהות שענינה חורג בהרבה מתחום הסינטכּסיס.

לכן כה חשוב היה — עד אין קץ חשוב היה — להבהיר רשמית, כי אי־הזדהות עם מועמד מסוים אין פירושה הסתייגות וכאשר אין מזדהים — עדיין אין מסתייגים, ועם התיקון הפּרֶציזי הזה שוב אין מקום לאי־הבנה, והמשנה המדינית בהירה ככוכב־נוגה בצהרים. אי־הזדהות — דבר אחד, הסתייגות — דבר אחר. לא כל־כך חָלק — אבל חד.

 

ג

ואולם אנו מבינים היטב, כי תיקון זה יותר משהוא מכוון אל הקורא העברי הוא מכוון אל הקורא הגרמני, ולא אל הקורא הבינוני, שאיננו מאומן על דקויות סגנון, אלא אל המיקרוביולוגים שבמכונים הדיפלומטיים שבהם, כידוע, פולים את המלים ומפרקים אותן לטעמי־המקרא שלהן ושם חשוב מאוד שלא יינתן, חלילה, מקום לטעות. מבחינה זאת צר לנו, כי מחוסר זהירות גרמנו, כנראה, לכמה צוערים מדיניים פיק־ברכים חדש עד שראו הכרח בהסתייגות רשמית מהתבטאות עתונאית.

עם זאת נדמה לנו כי היתה זו טִרחה פזוזה ומיותרת מעט שכּן חוש־האבחנה של הדיפלומטיה הגרמנית מאומן בודאי להבדיל בין הרהורים של אזרח מן השורה לבין התבונה הרשמית והיא לא תראה בטורו של איזה קולמוסן ישראלי רפלקציה של התבונה המדינית המאורגנת של הציבור — ובודאי לא של לשכותיו המדיניות.

 

ד

בעוד אנו כה חוששים להפנות פנינו אל העבר ואל משרפותיו כדי שלא ניהפך לנציבי־אש וכדי שלא יהיו כל דברינו כולם עפר ואפר, אין אנו מהססים לגרור עמנו אל כל ויכוח עבר אחר, מסוכסך וקרתני מאוד, הוא העבר הקרוב או הרחוק של יחוסי מפלגות בישראל1. כאילו הויית המפלגות של ימינו אין בה כדי לפרנס דיָה את יצרי־הרכיל המדיניים והאחרים שלנו, וכאילו ניתוח השרשים הסוציו־פוליטיים של אדם ודעתו הכרחי כדי לנקוט עמדה לגופו של ענין הנע בפרוזדור הצר והאפלולי שבין המותר והאסור בענין גרמניה.

כל אשר חשבו, אמרו ופעלו מפלגות בישראל, לרבות מפלגות־פועלים, בענין השילומים, הנשק וביסוס קשרים רשמיים עם גרמניה — כל הדברים האלה חקוקים במגילות ואינם ניתנים למחיקה. וכאשר נדון בתולדות מפלגות, התנבאותן והתבדותן, קישוח עמדותיהן או סיגולן — לא תהיה ההזדקקות גם לענין גרמניה מיותרת. אך גרירת המערכה הזאת, חזור וגרור, אל כל נושא בלי לצַלל אותו ובלי לשפוט אותו לגופו — אולי מפיגה יצרי־ניגוח, אך אין היא מסייעת מאומה לא לביסוס עמדה אהת ולא לניתוץ עמדותיהם של אחרים. ככלות הכל, גרמניה היא עדיין הנושא ולא “אחדות־העבודה”.

 

ה

והדבר המבוקש בתחום זה איננו אימוץ עמדה מסוימת ובודאי לא כפייתה אלא הכרה מעמיקה יותר במורכבות הענין. הוצאתו מכלל פשטותן של פעולות חיבור וחיסור אלמנטריות ושיבוצו במרחב חסר־הספֶרוֹת והמנין של תלאות עם ונפתוליו; העלאת נושא גרמניה, כל נושא הנוגע לגרמניה, לא כגלגול כדור לרשת־משחקים אלא כהטלת אבן לתוך יורה רותחת. ומעל לכל: כוח־שפיטה בלתי־פוסק ללא משנוֹת ודאיות וחד־משמעיות. לא אמירה המתירה הכל ולא אמירה האוסרת הכל, אלא בחינת הדברים לפי משקלם ומהותם. והעקרון המכריע, שעל־פיו חייבים הדברים להישקל אפילו בימים ההולכים ומתרחקים משוֹאה ומאימתה, הוא מה חיוני לישראל ומה איננו חיוני לה, אפילו הוא חשוב.

ובתחום הבלתי־חיוני אנו מצוּוים לקבל על עצמנו מראש לא רק את האפשרות שנחסיר מעצמנו פה ושם טובת־הנאה וטובת־נוחות, אלא גם את הקשיים הצפויים לנו מהסברת עמדה מורכבת זאת; את הלעג שאולי נעורר, את התמהון, את החיוך המפוכח של אנשי־מעשה ואת ההיתקלוּת המפורשת והחריפה במשׂוֹר החד של ההגיון. כן, וגם את אי־הנעימות החברתית והסַלוֹנית — בכלל זה הסַלוֹן הדיפלומטי — העשויה להיגרם בשל עמדה ארכאית ולא־תכליתית זאת.

אין ברירה. המחיר, ככלות הכל, איננו רב מדי. ואף זה אהד החובות הדלים שאנו יכולים לפרוע לזכרם של אבות ואחים שגרמניה היתר. להם גרדום, והרבה גרמנים ־ גרמנים ללא ספוֹר ־ קושרי קולרם.

 

ו

הויכוח הפרבֶנטיבי שפתח בו ידידנו הטוב ש. שפיר במאמרו האחרון2 לרגל ביקורו הקרוב של ראש ממשלת גרמניה וילי בראנדט הוא, בהקשר־דברים זה, מיותר ומעיד על גזירה שאיננה שוה.

יסודו של הויכוח שפתח ש. שפיר עם עצמו יצוק על הקל־וחומר הנודע של איש־העם מאוסטרופולי, שסירב לרפד את ספסל־השינה שלו בבית־המדרש בכסת ממולאה נוצות משום שטען: מה ספסל־עץ שנוצה אחת מונחת עליו, כל־כך קשה לשכב עליו — קל וחומר ספסל שרופד בכסת שלמה של נוצות…

הנה בדיוק מקומו של המאמץ הדיפרנציאלי. לא משום שאין נימים רדומות מתעוררות לגבי ביקורו של ראש־ממשלה גרמני, אפילו נקי־יד וטהור כוילי בראנדט. ומי שנושא בלבו צלקות שלא נגלדו, בודאי לא יכלא זעקתו גם לכך — ואין לצוות עליו כליאה כזאת ואין להשתיקה.

אך הצו האכזר של חיזוק ישראל וקיומה גוזר את כרחוֹ וקובע עצמו כפסק־דין מר. והוא חלק מן המסכת הסבוכה והמפותלת שבה כה קשה אך הכרחי למתוח קו בין שאיפה, פעמים בלתי־מודעת, לנוחות מדינית לבין ההכרה כי קיום הריבונות היהודית הוא לא רק ערובה מפני כבשנים חדשים אלא גם גילוי נקמתה של ההשגחה, או, מה שהיראים להזכיר את אצבע־אלוהים קוראים: ההיסטוריה. וכל מה שתורם לביסוסו של מבטח זה, לא זו בלבד שהוא מותר אלא שהוא בגדר חובה.

זה היה טעם השילומים — וצדקתם; זה היה טעם הנשק הגרמני וצדקתו: וזה גם טעם ביקורו העתיד של וילי בראנדט — והגיונו. והוא יהיה גם להבא טעם כל הדברים שעליהם יוכל העם ־ לא בלי ויכוח עם עצמו ־להחליט כי הם חיוניים לקיומו. כשם שלצדם יוסיף תמיד להתקיים ההבדל החד בין טנק גרמני לבין “פולקסואגן”, בין מסכות־גאז הנחוצות להתגוננות לבין תכשירי־קוסמטיקה, בין משלחות־רכש לבין משלחות־נוער ישראליות בהולות וראשי־עיר ישראלים הבהולים לא פחות לקשור את ערינו עם עריהם בטבורי־תאומים.

 

ז

אמת, לא קל לעמוד במלאכה מתמדת זאת של פיצוח מוסרי ורגשי. אך גם אלה שגזרו בזמנם, כי “פיקוח נפש דוחה שבת” לא ידעו להגדיר־כמו את מהותו וגבוליו של פיקוח־נפש. אף־על־פי־כן מצא לו העם את דרכו בין המותר והאסור ונתקיים אלפי שנים גם בשמירה על השבת וגם בהפרתה בעת הצורך להציל נפשות. אין זה למעלה מתבונתו של עם למצוא מבחינה זאת את דרכו גם בענין גרמניה. מובן, כל עוד אין הדבר למעלה מיצריו.

מה שמבוקש בנושא זה הוא מעט בלמים מול הרבה תאוצה; מעט “שמא” מול הרבה מאוד “ברי”. כי אין דבר פחות בריא לכוח־הזכרון היהודי של החברה הישראלית מן ה“ברי” הגרמני המתפשט על כל תחום מחיינו.

 

ח

מזוית זאת של הדברים נעשה, יימחל לנו, אפילו בלתי־רלוַנטי מעט, אם לשכה מדינית מחליטה על הימנעות או על אי־הזדהות או על הסתייגות. לנוכח הפקעת הנוראה של רגשות, התיסרות, דאבון־לב אמיתי של שכולים וחשבון זכרונה הקרוע של אומה — אפילו הגדרות אלו והקפידה הדיפלומטית על דיוקן נעשות כבגד התפור על לא־גוף או כשרוול מגוהץ על יד גידמת.

1972



  1. ש. שפיר, ״דבר״, 3 בפברואר.  ↩

  2. ש. שפיר, ״דבר״, 3 בפברואר.  ↩

המלצות קוראים
תגיות