רקע
ישעיהו אברך
ספיח גרמני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לפני זמן־מה נתקיימה בבריסל ישיבת הועד הפועל של הפדרציה של האיגודים המקצועיים החפשים ובה נבחר מועמד האיגודים הגרמניים אוטו קרסטן למזכיר כללי. ההסתדרות בישראל, המיוצגת בועד־פועל זה, נמנעה מהצבעה, וזאת מתוך הסתייגות עקרונית ממסירת כהונה זו לידי גרמני — אף שלא נתעלמה מעברו של המועמד ומזכויותיו האישיות.

אפשר היה לראות באופן זה של הצבעת ההסתדרות סוף־פסוקו המכובד של הענין, שעלה לפני חדשים אחדים לא בלי פיק־ברכים מצד עסקנים ומצד כותבים. ואולם לא כך אירע וביטוי למורת־הרוח מהצבעה זאת נתן שלמה שפיר, שעטו מכובד עלינו, בקטע ״הימנעות מפוקפקת״1 ;2. לא נותר לנו, איפוא, אלא להפטיר בענין זה שורות אחדות, ולו רק כדי לפקפק מעט בפקפוק הזה ולגאול את המפקפקים מפיק־הברך.

״קשה להשתחרר מן הרושם — אומר ש. ש. — כי הימנעותנו מהתמיכה בקרסטן גרמה נזק לא מבוטל ליחסים ההדוקים עם ברית האיגודים הגרמניים ועם המזכ״ל החדש".

ובכן, מי שנזקק מלכתחילה לרושם כזה, אולי קשה לו להשתחרר ממנו ופעמים ה“רושם” איננו דביק פחות מכל סיוט אחר שאין לסלקו בכלי־ההגיון בלבד. ואולם מי שלא נלכד ברושם כזה, אין לו ממה להשתחרר — וכותב הטורים, למשל, פטור לחלוטין מן היגיעה הזאת.

 

ב

והוא פטור ממנה משום שרק פשטנות מדינית יכולה להניח כי עמדה ישראלית שמקורה ויניקתה מסיוטי־עבר, היצוקים עדיין כעופרת בדמם של רבים, עשויה להתנקם בענינים החיוניים של ישראל כפי שהם עתידים להשתקף ביחסה של גרמניה אלינו. מי שנזדמן לו לבוא במגע עם גורמים גרמניים בעולם, יכול היה להיוָכח כי עמידה מוסרית כנה של ישראלי, שהיתה אחוזה ברגשות עבר ובאימיו ללא שום פיזוזים דיפלומטיים, לא זו בלבד שלא הקנתה חרפה אלא הנחילה הבנה וכבוד. ממילא, לא זו בלבד שלא הזיקה לישראל אלא שפעמים גם היתה מַטָה את דעתו של בן־שיחו הגרמני לחשוב, שאם זו יכולה עדיין להיות דעתו של ישראלי בימינו, אולי נחוץ מאמץ גדול בהרבה כדי לכפר על העבר, אם ניתן בכלל לכפר עליו.

אלא שכל ענין השכר וההפסד במובנם המקובל ובשייכותם לכאן עדיין טעון בחינה. ייתכן מאוד שמה שנראה כהפסד מדיני פרגמַטי באותו רגע, איננו אלא זכיה חינוכית־מוסרית שעל אדניה נבנה כל בנין הטיעון הישראלי מעיקרו. ומעטים מאוד הענינים שבהם לא תיתכן כלל מדינאות של רוכלי־סידקית כמו בנושא “יהודים — גרמניה”, ענין שחותמו בין נרצה בין לא נרצה, יהיה עוד ימים רבים כחותם הברזל המלובן במעשי העם ובכל הליכותיו בבית ובחוץ.

 

ג

אמרנו “פשטנות מדינית” לא רק מפני קמעונאות החשבון והילוך האימים עלינו בשל כך, אלא גם משום שגישה כזאת פוגעת — ולא בעקיפין — גם בכוח־האבחנה של אוטו קרסטן עצמו. ואילו היתה ההימנעות הישראלית מהצבעה, מטעמים עקרוניים ולא אישיים — והיא בלבד — מסוגלת לחולל מהפך גמור ביחסו לישראל ולהטות את הכרעותיו לרעתה, כי אז ייתכן שההימנעות היתה גם לגופו של ענין יותר מוצדקת.

אלא שמידת האבחנה והחוש המדיני של המועמד הגרמני הם, לפחות, שונים, אם לא מחודדים יותר, משל כמה ישראלים, וביטוי לכך נתן אוטו קרסטן בראיון לעתונאי לאחר בחירתו, בתגובה להצבעה הישראלית: ״אני יכול להחליף את חליפתי, אבל לא את דעותי״ — אמר קרסטן בן ה־43 בשיחה עם כתב סט״א. “לא שיניתי את עמדתי כלפי מדינת ישראל, ובעתיד לא אסתיר אהדתי לישראל ואף לא את רצוני להגן על האינטרסים הישראליים”.

סוף האימים.

 

ד

כי נושא גרמניה, כנושא המעסיק את המחשבה הציבורית ומטריד מבחינה מוסרית, הולך ונדחק מפרקנו — בכך אין עוד חידוש. אנו מרוצים בסתר נפשנו, וגם לא בסתרהּ, להתרחק ממנו ומכל האסוציאציות שהוא מעורר — אולי לא פחות מהרבה גרמנים. באופן פרדוכסלי ניתן לומר, כי יש היום בעולם שני גורמים חשובים המעוניינים לשכוח נושא זה ולדחוק אותו אל קרקעית תודעתם: גרמניה וקצת יהודים בישראל. לשניהם, כל אחד מטעמו שלו, יש סיבות שלא להיות להוטים לדשדש ב״עקבות העבר״. אך על דבר אחד לפחות אנו מצוּוים: להגן על כך שאדם שעדיין לא השלים עם טבעיות ההשכחה הזאת, לא יוצג כבלתי־שפוי מבחינה מדינית, ושמידה ניכרת יותר של דרך־ארץ תחייב את המשיגים על דעתו.

 

ה

“לנו אין כניסה לגרמניה — גם לא לתנועת־הפועלים הגרמנית — שאיננה עוברת את שערי דאכאו”, כך אמר לפני זמן־מה מזכיר ההסתדרות יצחק בן־אהרן בטלויזיה הגרמנית, בשהותו כאורח האיגודים המקצועיים שם.

שום מטבע לשוני לא ייטיב, כמדומה, לבטא את נפתולי גישתנו לגרמנים — גם גרמנים טובים — מתבנית צרופה זאת.

1972



  1. “דבר”, מיום 20 בינואר 1972.  ↩

  2. “דבר”, מיום 20 בינואר 1972.  ↩

המלצות קוראים
תגיות