רקע
ישעיהו אברך
הלהב והניצב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

“דבר מזעזע הוא, לדעתי, כאשר שני בחורים שלנו נמצאים בתעלה או בבקעה ובמרדפים ואחד מהם השאיר בביתו משפחה שאיננה חייבת לדאוג לפרנסתה ואילו השני השאיר בית עם אחים ואחיות קטנים, אב חולה או חסר־מקצוע שאינו משתכר מספיק לכלכלת בני המשפחה. — אני בטוחה שהבדל כזה אי־אפשר לשאת”.

[ראש־הממשלה גולדה מאיר]

״השאיפה שלי? שהילדים לא יעשו בושה למשפחה של אבא שלי. אני רוצה שיגדלו. שיהיו חיילים טובים. ילמדו מקצוע. יתחתנו. אבל אני לא יודעת אם מה שאני רוצה יבוא. אולי גם הם יסבלו כמוני. אני מפחדת מפני המחשבה הזאת כמו מפני החושך".

[אם לתשעה ילדים בראיון ל״מעריב"]

הימים ימי חזית וכל מה שעולה אלינו מן החפירות משליט עצמו על הוייתנו. אנו נוסקים עם הבנים ואנו נרעדים יום־יום מן הפלאים ומן הקרבן. אל מול אלה נראה אולי כל השאר מעוט־משמעות. כל השאר — פרט לדבריה של אם התשעה מחפירות העוני, “המפחדת מפני מצב כזה כמו מפני החושך”.

 

ב

איננו יודעים היכן מתחברים הדברים. אבל אין לנו ספק שהם מתחברים. אין לנו ספק כי באיזה מקום ישנה — מוכרחה להיות — נקודת־חיבור בין היכלות שאנו מקימים, אולמות־ראוָה שאנו בונים, תיאטראות גדולים וחשובים שאנו חונכים בתרועת־פאר — ובין צריף־העוני המט ליפול ותשע הילדות הישנות בחדרו האחד, הפרוץ. כשם שאין בלבנו שמץ ספק כי יש — מוכרחה להיות — חולית־חיבור בין השפע הבזבזני, המתיהר, המלגלג עלינו מעט, של הילולות־ערב ומכוניות־פאר ומסעדות מפוארות, המזינות את היבואנים והמפיקים והתעשיינים והפקידים הרמים, לבין חמישים וששה אלף המשפחות, כחמש מאות אלף נפש, המתגוררות בצריפים או בבקתות מטות והמסוגלות לתת לילדים רק כוס חלב אחת בבוקר — ועתים אף לא אותה. ואין לנו ספק בחיבור הזה לא משום שמקובלת עלינו איזו תורה סוציאליסטית או משום שאנו מסתייעים בחכמת “ערך מוסף”. אין לנו ספק בכך משום שבמשק קטן כשלנו, שחוליותיו מחוברות זו בזו, ובמעגלו המצומצם, יש אולי הרבה פלאים — אך אין נסים. ואין בזבזנותו של האחד יכולה להתקיים אלא על חשבון מצוקתו של האחר. וכך אמנם היא מתקיימת.

 

ג

אך יותר מכל אין לנו ספק כי הטיית הלב לעוני ומצוקה איננה ניגודו של מאמץ המלחמה אלא, בסופו ובתחילתו של דבר, טעמו ותמציתו. כי אולי אין הציבור יכול להכיל שני מתחים הסותרים זה את זה, אך הוא יכול — גם חייב — להכיל שני מתחים המשלימים זה את זה. מתחים שבהם כל אחד לא זו בלבד שאינו גורע מכוחו של האחר אלא מוסיף עליו ומחזקו. כי המתח המעַוות את מאמץ המלחמה ומקפחו איננו מלחמתם של עובדים בעיירות־פיתוח בתחתית סולם המחיָה והקיום על שיפור חייהם ומעמדם, על מעט תוספת לתפריט הילדים ועל עוד מחיצה או פרגוד בחדר האחד, הכפוי לשַׁכּן יחדיו הורים וילדי־גן ונוער בעצם פריחת התבגרותו. הדבר המשבש את מאמץ־המלחמה איננו זעקתה של אותה אם לתשעה הנבלעת בתוך זעקת־הקרב של בניה. לא היא ולא הדוָרים ולא השדרנית הקטנה והנשכחת מבית־שאן מעוותים את המאמץ הזה ולא קולם הוא הדיסוֹנַנס הצורם בין קולות המלחמה של הימים. זעקת־מצוקה העולה מעריסתם של תינוקות אכולי־זבובים ונשוכי־חולדות, אפילו היא מושמעת בניגוד לכל סולמות התוים, אין מנגינה ואין סולם שבו אין היא רשאית או חייבת להשתלב.

אך אם יש דבר המעוות את מאמץ־המלחמה זוהי הבהילות ללקט את נסורת הרוָחים המצטברת מסיבובו האדיר של משוֹר־המלחמה. מי שרואה בכך סימנה של נורמליות, מי שמבקש לראות במהלך זה של “איש לעסקיו” קיום האִמרה: ״באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח״ — אולי לא איבד עדיין הבנת משמעותוֹ של “שלח”, אך איבד הבנתה של “מלאכה” ויותר מכל איבד את כוח־האבחנה בין גילופין לטירוף.

 

ד

כי העובדה שגם הבזבזנות וגם המצוקה יכולות לדור בכפיפה אחת משום שאנו שקועים במערכה על בטחוננו — איננה הסבר או תירוץ המישבים חומרה זאת, אלא נימוק המחריף אותה ומעמיקה. אם יש זמן שאינו יכול לשאת אף קוצה של אפליה בין שכבה לשכבה ובין חלק אחד של העם לחברו, זהו הזמן שבו אין הסכנה נוהגת בהם איפה ואיפה. תקופה שבה שוים הכל לפני החרב, יהיו בה, קודם־כל, הכל שוים לפני הלחם. לא לחם כפשוטו. אנו יודעים כי עדיין אין — ונקווה כי לעולם לא יהיו — רעבים בארץ הזאת. אנו יודעים גם מה אדיר המאמץ שהושקע כל השנים על־ידי הנהגת המדינה עם שר־הכספים בראשה, כדי שאמנם לא יהיו רעבים. כדי שיתנשאו ארובות ויימתחו תלמים ויורחבו בסיסי חרושת וחקלאות ושלא יחסרו עיסוק ופרנסה למבקשיהם. אך שוים לפני החלב ולפני החמאה ולפני המגורים ולפני החינוך ולפני ההזדמנויות לתקומה חמרית וחברתית — לפני המעט הזה שאם בו מקפחת חברה את היסוד האלמנטרי של השויון כאילו קירקרה כל חומת חייה. חברה המערערת אמונת חלק מאזרחיה בקיום שויון הזכות, עלולה לאורך־ימים לעורר את ספקם גם לגבי צדקוֹ וכרחוֹ של שויון החובה. ויותר מאשר שלום ישראל איננו יכול לשאת גילויי־אפליה אלה — מלחמת ישראל אינה יכולה לשאתם. ואם יכפו על המלחמה לשאת ימים ארוכים עיווּת חברתי זה — ספק אם יוכל העיווּת לשאת לאורך ימים את המלחמה.

 

ה

איננו יודעים אם במציאות, ולא רק להלכה ולאמירה, עדיין יש היום חיבור מהותי וישיר בין כל מעמד העובדים השכירים לבין חצי מיליון עניים ויותר, בתוכו או מחוצה לו, הנתונים במצוקה ומהם חלק — בתת־תזונה. להיפך: אנו חוששים כי חיבור זה הולך ונחלש, לא מפני שהנתונים בדחקות אינם רוצים בו אלא מפני ששכבות ניכרות בין העובדים פועלות, מדעת או שלא מדעת, להחלישוֹ — אם לא לנתקו. ואנו חושבים כי למעשה הולך ומתהווה בארץ חתך לא לשני מעמדות, של מעבידים ושל עובדים, אלא לשלושה והמעמד השלישי הוא מעמד הדחקות, העוני, ריבוי הילדים והניוון החברתי — וכמו היו שני המעמדות הראשונים, או לפחות שכבה ניכרת גם בתוך מעמד השכירים, הולכים ומתרחקים ממעמד זה איש לדרכו, איש לתביעותיו, איש ליצריו החמריים.

אבל אנו יודעים היטב כי מעיקרה ובמהותה שכבת־העוני הזאת — וכל דקדוקי־העניות של מומחים המתאמצים להבחין אבחנה סטטיסטית בין תת־עוני לעל־עוני ערכם כקליפת־השום לגבי תפריט המזון הממשי של מי שאינו אוכל לשובע — שכבה זאת לא נגזרה לא מיבואנים, לא מיצואנים, לא מחרשתנים ולא ממתווכים אלא מעדת אנשים החיים על עמלם. היא איננה כולה שכבה של אוכלי לחם־סעד. חלק ממנה הם אנשים שנצטרפו בהם ברכת הריבוי וקללת המיעוט: ברכת ריבוי המשפחה וקללת מיעוט השכר.

מזויות שונות פורצת כפעם בפעם הלבּה הסוציאלית החבויה הזאת: מן הנשירה בבתי־הספר, מן העבריינות, מן השידולים בקרנות־הרחוב, מן הניוון ומן הפשע. אך כל טובי המוחות, בארץ שטופת־מחקר כארצנו, עדיין לא חיברו חוליה לחוליה ותופעה לתופעה כדי לראות את החזיון הסוציאלי כולו גם על סכנותיו, גם על מקורו ולהצביע על מוקד־ההתלקחות המרכזי שאליו יש להפנות את מכשירי־הכיבוי של החברה: מוקד העוני.

 

ו

בחידונים החברתיים הנפוצים באחרונה בארץ, שאפשר לכנותם "חידוני מיהו — מה?״: מיהו נץ ומי יונה; מי יהודי ומי אינו יהודי; מי רואה את הנולד ומי צופה מראש את העבר — נשתרבבה גם השאלה: "מי היא, ככלות הכל, תנועת־העבודה״? הציגה את השאלה, כמדומה, ידידתנו שולמית אלוני, שאיננה, כידוע, סתם מקשן. הקוֹנטכּסט שבו נשאלה השאלה — המלחמה בעד הטלויזיה בשבת או בעד הזכות לרשום אנדרוגינות לאומית או דתית בתעודת־הזהות — אפשר לחלוק עליו. ההנחה כי תמצית הקִדמה של תנועת־העבודה היא המלחמה לנוחות, לקריעת חוליות משרשרת מסורתה של היהדות — היא עצמה בעינינו הנחה רדודה, אבל איש, כמדומה, לא יחלוק על כך כי אם יש משהו מיוחד, טובע־חותם, הקובע כל מהותה ויִחוּדה של תנועת־העבודה בארץ — זוהי מצוה להיאבק בלי־הפוגה על שויון כל אדם לפני מינימום הקיום האנושי. שויון האדם וילדיו וכל אשר לו לפני המינימום הנקבע לא רק על־ידי מודדי הקַלוריוֹת בשברים עשרוניים, אלא לפני המדד הנקבע, באופן מעשי ופסיכולוגי, גם על־ידי המַכּסימוּם החמרי ההולך ומתגבה, של שכבת האמידות בארץ. אם יש עדיין לתנועת־העבודה תפקיד בימינו זו תמציתו. בשעה שתחדל לראות אותו בראש מטרותיה לא יושיעו אותה לא הרוָחים המפליגים של מאזני הבנקים שלה ואפילו לא הכשרון המסחרי העילאי של צרכנותה. היא תסוּף מן הבמה החברתית של ישראל עוד בטרם תתמוטט ההגמוניה הפורמלית שלה.

אדם נוטה להתנוון בחיי בקתה — גופים ציבוריים מיטיבים להתנוון בארמונותיהם. ואם תוסיף ההסתדרות להיות שקועה בתאוָתה להרבות נכסים בלי להרבות דאגה לנחשליה, בלי להתיצב בראש המלחמה למענם ־לא רחוק היום ואפשר יהיה בוַדאוּת לדבר עליה כעל תנועה חברתית נושאת בשורה — בלשון עבר. ועבר מתרחק.

 

ז

ויש כמדומה סיכוי להסתדרות להתיצב בכוח ובנחרצות בראש המלחמה לעקירת העוני לא רק משום שזה תפקידה וזו שעתו אלא מפני נושא החובה והתפקיד הזה. מבטיח את הסיכוי הזה — נאמר מפורשות: יצחק בן־אהרן. והוא מבטיח אותו משום שהדברים נשמעים מפיו בקוצר־רוח של הרגשת זעם השעה ואחרוֹנוּתה, תוך זלזול בשיקולי יוקרתה שנהפכו לדאבון־הלב אסונם ומכשולם של רבים וטובים בהנהגה הציבורית שלנו. ועובדת היותו איש קיבוץ לא זו בלבד שאיננה גורעת מכוחו במערכה זאת אלא מוסיפה לה ממד של קנאוּת והכרת־יעוד שבלעדיהן היתה גם קריאת־תגר שלו נבלעת בחלל הציבורי כהיבלע סיסמאות־עסקנים שגורות. ואם מנגנון ההסתדרות — ולא רק המנגנון — יבזבז נכס אישי זה של הנהגה וניווט בדרך הביזוי הקרתני שבו נוהגת הארץ כלפי הנועזים במנהיגיה — ייתכן שיבוזבז אחרון הסיכויים להתחדשות ההסתדרות ולתקומתה.

אלא אם כן כופר מי בעצם הנחיצות של תקומה כזאת או נואש מן האפשרות לחוללה.

 

ח

הטוען למלחמת־תנופה לשם ביעור העוני דוקא עכשיו, בעיצומה של המערכה על הגבולות, לא למלחמת מעמדות הוא קורא אלא לאי־התגבהות מעמדות; לאותו גרעין מהותי ואלמנטרי של צדק חברתי שלמענו לא פחות מאשר למען התחיה הלאומית קם כל הטורח הזה של בנין מדינת היהודים.

כי אם להוציא מונח זה של מלחמת־המעמדות ממשמעותו הווּלגארית אין אדם צריך להעמיק בקורות ישראל כדי להיוָכח שכל־כולן רצופות מלחמה כזו. אם הדאגה לחלש, לגר ולנתון במצוקה היא ביטוי למלחמת־מעמדות, כי אז לא עשו ישעיהו ועמוס והושע וחבריהם כל הימים דבר זולת ההטפה למלחמה כזאת — ולא היו אלא גדולי מסיתיו ומחרחרי־ריבו של העם בכל הדורות. ואם ליטול בחשבון כי את תוכחתם החמורה, הקיצונית והמאיימת ביותר, השמיעו בעיצומם של נצחונות ובעיצומן של סכנות — כמעט ניתן להאשימם בהסחת דעת־העם — אם לא בבגידה.

אך האמת היא שכוחו של העם היה תמיד בכך שצדקתו בעמים לא היתה נתוקה מצדקו בבית, ומוסר מלחמתו נשען קודם־כל על מוסר־חייו, ובשום תקופה לא הגיע לשיא כוחו ועָצמתו כּמו בתקופה שבה היה צלמו האנושי והחברתי מבית יתרון מכריע על־פני צלמם של הצרים עליו מבחוץ.

 

ט

לענין עיתוי המאבק על ביעור העוני דוקא לימי קרב, אי־אפשר שלא להיזכר בלבטיו של אותו יהודי שגגו היה דולף והיה טוען כי לעולם, כנראה, לא יוכל לתקן את הגג: בעיצומו של הגשם הן לא יעלה על דעתו של אדם שפוי לטפס על הגג כדי לתקנו, ואילו באין גשם — לשם מה התיקון? ובכן, אין למדינה ברירה אלא לנסות לתקן את דליפת גגה בעצם המטר הסוחף, בעצם סערות. אין לה ברירה אלא לטפס על הגג עם כל כלי אומנותה, כשהיא נרטבת עד לשד־עצמותיה ומטולטלת מסופה, ולסתום — בשיכון, בחינוך, בעיסוק לנוער — את נקבות העוני והמצוקה שדרכן מחלחל היום טיפין־טיפין אך בהתמדה קילוח של יאוש וסִכּלוֹן.

ושבעתיִם אין לה ברירה — בימי מלחמה. גם להב המלחמה המושחז ביותר אינו יכול בלי ניצב חברתי איתן. הם תלויים זה בזה תלות של גורל.

1970


המלצות קוראים
תגיות