במחזהו “הפרשים” שׂם אריסטופנס בפי גיבורו הדֶמוס בדמות זָקֵן אִמרה אחת שכדרך הרבה אמרות של חכמי־קדם וחכמי־יוָן במיוחד כוחה עומד עד היום. ״תכנית בנינו של נמל פיראוס — אומר הזקן למוכר־הנקניקיות מוקף הפרשים — היתה המצאה גאונית של תֵמיסטוקלס, אך שום דבר אינו דומה לכותונת ששרווליה ארוכים". ואין לפרש אמירה זו של זקן אתונאי פירוש צר כאילו נתכוון למעט בערכו של נמל פיראוס, זה סמל המעוף והפיתוח של אתונה הימית בפריחתה, ולהעדיף עליו דבר כה אֶגוֹצנטרי וכה חסר־חשיבות כמו כותונת לעורו. ההכרה האזרחית המפותחה של תושבי אתונה הספיקה בודאי גם לאותו זקן להבין שערכו של נמל להתפתחותה של מדינת אתונה חשוב לא פחות מערכה של כותונת בעלת שרוולים ארוכים לאחד דלת־העם שלה. אלא שנתכוון לומר כי הבעיה של כותונת ששרווליה ארוכים היא לפעמים מסובכת יותר מבעיית בנין נמל, וחכמת־האדמירלים של תמיסטוקלס, בונה הצי האתונאי, איננה מחויבת לעמוד לו כדי עשיית כותונת ששרווליה ארוכים.

הטלנו את המשל על מפתן דברינו לא רק כדי לתרום לאוירה האריסטופניסית ששלטה באחרונה על במותינו ולהוכיח כי חכם יוָני זה טיפל בבעיות חברה לא רק מזוית העריות, אלא כדי להראות כי בעיית “הנמל והשרוול” לא נולדה עם הרצאותיהם של מצביאים יהודים בימינו וכי האנושות, וביותר: הדמוקרטיה, התלבטה בה מאז ומקדם. ואף שקשה היה לדמוס להחליט בוַדאוּת מה עדיף, הוא הבין בחוש כי, כך או אחרת, נמל ושרוול הם שני דברים שונים מן הקצה עד הקצה. האדמירל והאורג — איש וחכמתו לענינו ולעתו.

ב    🔗

יש לנו דרך־ארץ בפני כל לובש־מדים בישראל. גם מפני שהוא מסמל אולי יותר מגילויים אחרים של חיינו את תקומתנו הממלכתית, גם משום שהוא מבטא אולי יותר מכל גילוי אחר את הרנסַנס הכולל של הדור בזקיפת הקומה והרוח ובנכונות כמעט מובנת־מאליה להגן במו חייו על ערכים. יש לנו דרך־ארץ עמוק בפני מצביאים יהודים גם משום שעצם התואר הזה מעלה מנבכי העבר הרחוק דמויות מופלאות שעליהן התרפקו דורות יהודים. גם משום שאנו מסוגלים להציץ מעבר למחיצת־הימים ולראות איך שמותיהם של מצביאים צעירים של ימינו הם עצמם נהפכים לסמל ומהם — לאגדה. דורות מרובים של יהודים יעלו שמותיהם ויגלגלו בהם מתוך השתאות והפלאה. ההיסטוריה היהודית, אולי תקפח פה ושם בציוּניה הפורמליים שליח־ציבור נאמן שעסק בענינים אפרוריים של חיינו, אך חזקה עליה שלא תקפח מצביאים. זה דרכם של דברי־הימים שתמרורי־צבא הם תמרוריהם, והמלחמות, אולי יותר מכל אירועים אחרים, הן העוקרות אותם מן השעמום. בקיצור: אם טוב הדבר ואם רע אלה הם הצירים שעליהם דברי־הימים סובבים. לגבי ההיסטוריה העברית, שהיתה חסרה אותו תבלין חריף של גייסות, מערכות וכיבושים, שבו נילושה עיסתם של עמים אחרים, נכונים הדברים שבעתים. עלילותיהם של מפקדים יהודים בימינו, שחרצו גורל עם, הולכות ונחרתות בדפי־הזמן לימים ארוכים. אבל אנו רוחשים הוקרה למצביאים יהודים לא רק מפני כבוד ההיסטוריה בעבר ומפני מוראם של דברי־הימים בעתיד. יש לנו דרך־ארץ בפניהם קודם־כל וראשית לכל מפני שאנו חָבים להם דברים שביסוד, אולי את עצם הקיום ואת יכלתנו הפיסית הפשוטה לכתוב שורות אלו. חוב החיים כפשוטם. זה הגדול בחובות שבשר־ודם יכול להיות חייב לזולתו. לגדוֹל המצביאים היהודים בימינו — אנו חָבים את גדול החובות.

ואולם גם אם המושג דרך־ארץ הוא מן המושגים הפרימריים בהליכות איש יהודי, וחכמים אפילו הקדימוהו לתורה, אין הוא הערך הראשון בסולם־הערכים לא האנושי ולא היהודי. ערך אמירת האמת עולה עליו. כי אם דרך־ארץ פירושו שמטעמים של כבוד למושיעים אין אנו צריכים לומר אשר המצפון — תאוֹמה של האמת האישית שלנו — ממריץ אותנו לומר, כי אז אין לנו דרך־ארץ בפני איש. אפילו לא בפני גדולי מציליו של העם. ועל כמה דברים נבוא, במלוא הכרת כבודם, בדין אִתם.

ג    🔗

שתי סגולות־היכר מיחדות את צבאנו בצבאות העולם: הגבורה והענוָה. אין דבר שמבליט יותר זיווגם של שני יסודות אלה בצבא־ההגנה־לישראל משילוב המגל והחרב. לובשי־המדים שלנו ענןָתם אינה נופלת מגבורתם ומידת המעטת־ערך־עצמם היא כמעט מידה־נרדפת לאומץ־לבם ולכושר־התושיה שלהם. גם בשובם ממערכות כמנצחים, כאשר כל אחד נושא להם בלבו חפנים של תודה ויקר, הם האחרונים המנופפים אלינו בנצחונותיהם. הם האחרונים האומרים לנו: אנחנו העשרנו את אברם. אולי משום כך גדולה חיבת העם אליהם שבעתיִם.

אך אולי משום כך אנו נכזבים שבעתיִם לכל גילוי של עודף־בטחון — אַל נחשוש לומר זאת — שאחדים ממצביאינו מגלים בעת הזניקה אל הזירה המורכבת לא פחות, היא זירת החיים האזרחיים. זירה זו איננה מטפלת בקטע אחד של החיים, ואפילו הוא חשוב וראשון במעלה, אלא בכל סוד ההתקיימות היומיומית של חברת בני־אדם, על רקמותיה האנושיות הדקות ועל שלל הרקמות האחרות של מאויים, צרכים, התנגשויות שמהן היא ארוגה. חיי בני־אדם וחיי הכלל האנושי נבדלים מחיי צבא בכך שאין בהם משימה ואין בהם חד־פעמיות של מטרה. יש להם יעוד, אך אין להם יעד. לכן מפליא שבעתיִם שמול הצמאון־לדעת, שמפקדים אלה מגלים בצבא, ניכר איזה שובע־דעת־גמור בשעה שהדברים אמורים במערכת החיים האזרחיים. ושובע זה גילוייו בשלושה: ראשית: עורבא פרח, אין בכלל מה לדעת. הכל פשוט בתכלית הפשטות. שרוול ותו לא — נוסח קוהלת; שנית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת, אנחנו יודעים מזמן — נוסח בן־סירא; שלישית, מה שאין־בכלל־מה־לדעת ואנחנו יודעים מזמן, אנחנו יודעים יותר טוב מאחרים — נוסח גורגיאס מן הסופיסטים.

מיעוט־הענוָה הזה, המתלווה אל הפריצה הסוערת לזירת החיים האזרחיים, גורם לכך שצמאוננו לבשורה חדשה לא זו בלבד שאינו מתרווה אלא שהוא מחריף. כי אפילו אִסתרים של אמת אם מטלטלים אותם בלגין של יהירות, סופם שאינם משמיעים אלא את הדו של הלגין.

ד    🔗

אין אנו באים לשים עצמנו פרקליטיו של הקיבוץ. ראשית, אין אנו חיים בו; שנית, אין אנשי עין־גדי או שדמות־שיזף צריכים לפרקליטות שלנו כי יותר משהם חבים לנו אנחנו חבים להם. עצם קיומו של חזיון אנושי וחברתי שקיבוץ שמו בתוך סביבה הנתונה לתהליך פרוגרסיבי של התפרקות מערכים, הוא דבר המעיין במקצת את המאזנַיִם המוסריים של חיינו. אילו חיפשנו אחרי אב־החומר של דמותנו המיוחדת כחטיבה לאומית ואנושית ייתכן כי היינו מגלים אותו ברועים של “להבות־הבשן”, ובמתישבים של יטבתה. בזכותם עדיין לא נתעוותו פני החברה שלנו כליל וייתכן שרק לעומתם מסוגלים עוד להתכרכם נערי־הפז ונערות־התסריט הממלאים את מדרכות־הכרך ומבקשים שנאמין כי הם־הם בבואתו האמיתית של הדור. לא נגזים אם נאמר שאם יש עדיין לישראל כמה נקודות־ארכימדס שעליהן תוכל אי־פעם להציב מנוף להתחדשות חברתית ומוסרית, הקיבוץ הוא אחת הנקודות הארכימדיות הללו. מכל־מקום: שום מנהלים מיעִלים, מומחים ואנשי־יֶדע לא השכילו עד כה לברוא אפילו משהו בדומה לזה שברא רצונו החפשי של עובד בן־חורין.

אילו היתה נהירה המונית לקיבוץ וכושר־הקליטה שלו היה מתמלא, הן מבחינה פיסית והן מבחינת צרכי העם, כי אז נחוץ היה להציב לה סכר ולהטות את זרמי־האדם הנוהרים אליו אל ערוצים חשובים אחרים שאינם מעטים בארצנו. אך כל עוד אין נדחקים בתור לקיבוץ וכל עוד לא תמה — ולא תִּתם עוד, כנראה, ימים רבים — השליחות המיוחדת שהקיבוץ ממלא בחיינו, מה טעם חינוכי הוא להכריז כי “אין הקיבוץ עוד המקום האחד שבו אפשר להגשים חלוציות”? לא נמהר לגלות בקריאה זו פנים שלא כהלכה. נאמין כי הכוונה היא להוסיף ולא לגרוע, ולתת לכל מי שנכון ללכת למדבר או לאזורי־פיתוח טעם־של־שליחות. אלא שקריאה זו כפשוטה יותר משנוטים להישמע לחיוב שבה נשמעים לשלילה שבה. אין הכרח ללכת לקיבוץ — את התיזה הזאת יאמץ לו נוער בנפש־חפצה. ממילא לא נהר ליטבתה. אלא שעתה יכול לטעון כי גם בשבילו הקיבוץ איננו חלוצי־למהדרין. הוא יישאר בקיום מחצית־המצוה, ביחוד בחלק “הלא־תעשה” שלה. הוא לא ילך לקיבוץ — אך ספק אם ילך לנגב.

ה    🔗

איננו יודעים כמה מובטלים או רעבים נחוצים למדינה כדי להגיע לעצמאות כלכלית וכמה עמל נחוץ כדי להשיג מספר־מושיע זה. הסטטיסטיקה מסוגלת בודאי לאכול מנה בלתי־מוגבלת כמעט של רעבים או מובטלים, אך שום מובטל או רעב אינו יכול לאכול סטטיסטיקה. כי המונח רעב או מובטל איננו רק מונח קולינארי או כלכלי־משקי. הוא קודם־כל מונח של גורל. יכול אדם בכושר ההסברה התמה להשתמש בכל דבר, רק לא לעשות את הרעב והאבטלה דגל להוליך בו אנשים אל יעדו, או לכפות על זולתו כפן כדי שלא תהיה לו ברירה וילך באשר יוליכנו הרעב. כי בתוך כל אדם, גם בעל הכרה אזרחית מפותחת ביותר, יש תחושה עמוקה של התקוממות נגד יסורים הכפויים עליו, אפילו בגזירת־טובתו, על־ידי אחרים. רבים נכונים לעלות בעצמם על מוקדות, אך מעטים מאוד מוכנים שמי שהוא ידחף אותם אפילו לתוך מי־ישועה.

ו    🔗

נכון, הציפיה להתעוררות ווֹלוּנטרית, לקרבן, היא תוחלת ממושכה מאוד. היא מחייבת חינוך, הסברה ומעל לכל — מופת אישי ותזמור כל המעשים האחרים כדי להוכיח שאינם עומדים בסתירה לקרבן המבוקש מן היחיד. זה מאריך מאוד את הדרך. זה מחייב ללכת סחור־סחור כדי לעקוף את זיזיו של הטבע האנושי. זה מוליד קוצר־רוח. אך אין ברירה. הדבר איננו בגדר מס לרגשות הוּמַניטריים, הוא מתחייב מעצם הטעם של קיום חברה שאיננה שוכחת כי בעיקרו של דבר היא צירוף של בני־אדם וכל אדם בתוכה — מלוא־עולם. רצונך: כל חכמת ניהוגם של חיים דמוקרטיים, לא במשמעותם הפורמלית אלא במשמעותם העמוקה ביותר של חיי אנשים בני־חורין, טמונה בנקודת־קולומבוס זו: הכושר להתגבר על התאוה האדירה לקיצור־הדרך או הכניעה לתאוה זו.

אלא שאין זו בעיה מוסרית בלבד. גם מבחינת התכלית עדיין לא הוכח כי דרך רפודה סבל אנושי ומצוקה, שיסודה בצו ובכפיה, היא־היא הדרך הקצרה ביותר אל המרה. כל הנסיון ההיסטורי של הדור האחרון מפריך את ההנחה הזאת. ארץ גדולה ורחבת־ידים חרתה את הכפיה על דגלה כאמצעי להשגת אידיאל גדול, אך ככל שהכבידה את הכפיה כן התרחקה מן האידיאל. וגם ביבשת עצומה אחרת, שניסתה זה עתה לקצר דרכם של מיליונים אל הקומונות בדרך הכפיה וההרעבה, מסתמנים במפורש אותות־האכזבה. מכל הערוגות של מאות־הפרחים רואים שם לפי שעה מעט מאוד פרחים, אך הרבה מאוד הרוגים. כי כלל אחד הוא: אין הרע המכוּון מוליד את הטוב אלא את הרע ממנו, כשם שאין ערך שלילי מסוגל להוליד ערך חיובי. ואין עבדות, בכל היקף שהוא ובכל גילוי שהוא, בונה אלא עבדות.

לא היינו משתהים ביותר בסוגיה מורכבה זו אילמלא הגיע לאזננו אותו ציוץ מוזר וצורמני שמשמיעים עתה כמה צַבָּרים חשובים בחיים האזרחיים שעיקרו: תמה ונשלמה תקופת הרצון והגיעה תקופת הצו. אם אין להשיג מטרות — ומטרות חשובות, כמובן — בדרך של התנדבות, של קרבן־מרצון, יש להשיגן בדרך הכפיה, כקרבן־חטאת. ולא היינו משהים אזננו על הציוץ

הבודד הזה, אילולא נשמע לנו כראשיתה של מקהלה שניסורה המתמיד בחללנו נראה לנו מסוכן לא פחות מאשר מוזר.

ז    🔗

כי אנחנו נרעדים מאוד לפילוסופיה הזאת של “פחות סנטימנטים”, שהתחילה מרחפת בחיינו ושכמה מבני־הנעורים שלנו נעשו לנושאי דגלה, מין קשיחות חמוּרה הולכת ונאחזת בחיינו שהמונח צער־אדם מתחיל להיות זר לה. שום דבר אינו מעיד כל־כך על הינתקות ממורשת האצילות שבאופי היהודי, מאשר הנוסח הקישח הזה. יש קוראים לזה בלשון לוטפנית: חספּוּס, מעין זיזי־צורה גרידא שהם ביטוי למרד בַּחֲלקות והם נמשי־החן של הדיבור הישראלי הצעיר. דברים כדרבונות שחינם בזיזם. אילו היו הדברים אמורים במישור היומיומי של רשות־היחיד ובמפגשי אדם עם חברו אולי היינו מעלים נוסחה זאת, אף כי לא היינו רואים בה ישועה מופלגת. כי גם בחיי יום־יום חספּוּס זה, המוּכר לנו היטב, מתרחק מן הפשטות ומתקרב אל העזוּת ואין זו המידה התרומית ביותר גם במגע יומיום שבין אדם לחברו. אלא שבמישור החיים הציבוריים חספּוּס זה יוצא מגדר צורה ונהפך למהות ומתחיל לעצב לא רק קליפתה של החברה אלא גם עקרונות חייה. קונדסיות מחוספסה זאת, שגורסים אותה כעין גומת־חן, נהפכת בתרגומה הסוציולוגי לקהות, לאטימות, לקשיחות. אנו פשוט יראים אותה. הרגלי היעילות, הקפדנות והדיוק עדיין רחוקים מלשלוט בחיי המעשה שלנו, אך הקשיחות ואוטם־הלב כבר הולכים לפניהם, כאילו הם התנאי ליעילות ורק עליהם היא תִכּוֹן. אם אומרים לנו: “שיפטרו חמשת אלפים, שיעבירו עשרים אלף, אין רע: כמה אלפים ירעבו, כמה אלפים יישברו, כמה אלפים בכל־זאת ייקלטו”; אם בארץ שבה נגזרת החברה שתי־וערב על־פי כל מיני חתכים סוציאליים, שבטיים, תרבותיים ואחרים רק לא על־פי החתך של לוחמים ושאינם לוחמים יען כי אין בה — ולא על דרך־המליצה — שום אדם שלא לחם או שאיננו לוחם; אם דוקא בארץ זאת מנסים לעשות גיזור חדש של זוחלים־בין־טרשים ושל יושבים־על־מִלֵאת, כי אז אין לראות בכך חספוס או נמש־של־חן או ניב חדש של מליצה אלא גילוי של זרמי־מחשבה ונסיון, מדעת או שלא מדעת, לעצב ריבוד חדש ומהות חדשה לחברתנו. איננו רוצים להביא הקבּלוֹת לא מארצות שונות ולא מחבלי־ארץ שונים כדי להוכיח לאן עשוי להוליך אותו “בלי־סנטימנטים” בפירושו המתפתח והקיצוני, אך חושינו מזהירים אותנו מפניו — אפילו אם רבים וחשובים בתוכנו עדיין מעדיפים לראות חספוסים וסיקוסים אלה בסלחנות ובחיוך אבהי.

ח    🔗

בין תנועות־הנוער החלוציות אנו מכירים תנועה אחת שבחרה לה כהמנון שירו של אחד מטובי משוררינו: “אנו עולים ושרים; על חרבות ופגרים”, כביכול, בפחות מזה אי־אפשר. ואולם תנועת־העבודה העברית בכללה רחקה מגירסה כזו ת״ק פרסה. היא ביקשה לבנות את העם תוך בנין האדם בתוכו ולאו דוקא על חרבותיו. אפילו הנוסח המרוכך יותר של משורר דגול אחר: ״אם כּשל הנחשל ויפול בעבודת־פרך — עזבנו עצמותיו היגעות בדרך", אף הוא לא נקלט בפשטות. שרו אותו הרבה, אך איש לא ניסה לעשותו תורת־חיים לחלוצים. וגם היום, על אף תמורות המושגים, היינו רוצים ללכת, באשר ניקרא ובאשר נלך, עם כל העצמות היגעות שלנו ושל אחרים — ולא להניחן בדרך. ואם בשל כך תארך הדרך במקצת — אין רע. בתהפוכות ימינו גם מבעד לדרך הנראית קצרה לא קל לראות בבהירות ובוַדאוּת את מחוז־החפץ. לכן צריך להישמר שבעתים מחפזון בכפיית הקרבן. חכמת ילדי ירושלים על דרך ארוכה שהיא קצרה עדיין עדיפה בעינינו מיצר קיצור־הדרך אפילו של דגולים בקרב הנוער העברי בימינו.

1959