רקע
ישעיהו אברך
מלחמות היהודים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

האניה ”שלום" לא תופעל בלי מטבח כשר.

[מן העתונות]

בארץ הזאת אין אדם צריך לחכות שנים כדי להשיג פרספקטיבה של זמן ולראות מבעדה את ימינו. האתמול הוא, לפעמים, מרחק־זמן מספיק כדי לראות כראוי את השלשום, המחרתים – את המחר, ובחודש אדר כבר רואים את טבת כאיזה הד ממרחקים או כבת־קול לתקופה שצללה מכבר. לא הפיסיקה של הארץ עושה זאת. עושה זאת הפסיכולוגיה. מזגו של העם הוא העושה זאת. כן, המזג. עַם שרגשותיו נקלעים במהירות הקול־של־עצמו מעליית־הגג אל המרתפים – כאשר הוא משקיף מן הקרקעית אל הפסגה הוא רואה את עצמו מפרספקטיבה עמיקתא. וכך להיפך.

מלחמות היהודים ליד שער מנדלבוים – מתי שמענו את הדברים האלה לאחרונה? לפני שנה, שנתים? לא. לפני חָדשיִם. על השער הזה ועל מתרסיו עמד העם כולו. בנעוריו ובזקניו. במאה־שערים עלה מחיר האבנים ובאזורי הקיבוצים של ”השומר הצעיר" עלה שער האַלוֹת. זקנים ראו עצמם צעירים למדי כדי לידוֹת אבן וצעירים ראו עצמם זקנים למדי כדי להניף שוט – ושני המצפונים עמדו זה מול זה כתרנגולים מכורבלים, ואין לך מִפגש מושחז יותר ממפגש של מצפון מול מצפון. יהודים־של־שבת בסימטה אחת בירושלים כבר ראו סיכוי ברור מוחשי מאוד של הכנעת כופרים. על רכבם ועל כרעיהם. ואילו הליגה נגד כפיה דתית, אותה אלילְיָה נרדמת של הכופרים, כמו נתעוררה למלחמה מכרעת נגד האלוהים. סוף־סוף – מלחמה על אדמתו הוא. לא במשמר־העמק רק במאה־שערים. רק ילחצו את האלוהים היהודי בסימטה דתית חשוכה בירושלים – וחסל סדר קלרוּס. ועוד אנחנו בתל־אביב נסענו לנו נסיעת־שבת שלוה ברכב ישראל ובפרשיו אל חוף הים – עמדו שליחינו, בשר מבשרנו, על הצריחים בקלוב”מנוֹרה" בירושלים וכפרו עד אחרון כוחותיהם.

וכפרו וכפרו – וכבר עמדו לנצח, אלא שכאן הופיע פתאום הכתוב השלישי, היא ממשלת־ישראל, וכמנהגה בשיאו של כיבוש – נסוגה. פשוט הלכה לקאנוֹסה. ברגל, כמובן. מפני השבת. וכך נוּסַח אותו דוקומנט ממשלתי מפורסם מלא סוֹגריִם, שלפיו גם נוסעים (גם לא נוסעים) בשבת במאה־שערים. ומחיר האבנים ירד. וכמוהו – מחיר האַלות. ועמן אבד כל סיכוי לרנסַנס אנטי־דתי – תקוַת תקוותיה של חברתנו המתחדשת.

 

ב

בארץ הזאת ממשלה היא, כידוע, תאוַת־טרפם של כל מושכי־עט. הפתיון שעל החכה. ספק אם יש עוד מקום בעולם שבו מוכנים לזלול ראש־מִמשל ושריו שלוש פעמים ביום, בוקר, צהרים ומנחה, כפי שנכונים לעשות זאת, בארץ היעודה, אפילו טבעונים מובהקים. איך אמר אותו רב: יהודים אוהבים לאכול ראשים. אבל לפסגת התאוה של אכילת־ראשים הגיעו אצלנו, כמדומה, בענין השבת בשער מנדלבוים. חשכת ימי־הבינים הילכו עלינו. איימו בליקוי־חמה כללי של הקִדמה שיתחיל במאה־שערים וסופו – מי ישורנו. וַתֵּר כחוט־השׂערה ליהודים העבדקנים האלה בשבטי־ישראל וכל האוטו־אמנסיפציה שלנו היתה כלא־היתה, הַינוּ: אין אוטו בשבת במאה־שערים – אין אמנסיפציה. מדינה שיש לה צה"ל כזה, חיל־אויר שכזה וצוללות־אשר־כאלו עומדת מול סימטה והיא חסרת־אונים. כוח הראו להם! שלטון החוק! וההזדעקות, כרגיל, כללית. קיצוניים ומתונים, עירוניים וכפריים. ועם כל חמשת החושים כולם. רק בלי חוש אחד נוסף: מעט חוש של פרספקטיבה.

כי הנה עובדה: צוללות לא הופעלו, ואפילו חיל־האויר, שקל יותר להפעילו בירושלים, לא נסק ובכל־זאת מגיעים גם היום מירושלים העתיקה אל רחוב בן־יהודה, כנראה בלי נס של קפיצת־הדרך. ובסימטה – אַל נפתח פה לשטן – מסתובבים אנשים בשבת כהופכים שאין להם אבן והמאמרים הראשיים בעתונות שקועים עתה בסוגיות מוחצות אחרות של מלחמות־היהודים – כמו הכּיריִם של ”שלום" – ושער־מנדלבוים המהולל כמו צלל בנשיה.

טעמו של זנב־פרספקטיבה. חָדשיִם.

 

ג

הבאנו נשכחות אלו מן העבר הלא־רחוק לא רק כדי להוכיח כי מה שנראה לפעמים כנחשול איננו אלא בועה. דוקא ממשלה מחוננת, לפעמים, במה שאבירי־חופש ולוחמים נלהבים מאבדים בסערת רוחם: מעט שכל־הישר. כי מה שנראה לכאורה כגרוטסקה של מערך ”מדינה מול סימטה", היה בעינינו אחת מגומות־החן של שלטון הבטוח בכוחו. הנִצרה שנשארה סגורה על אלותיהם של שומרי־החוק בשער־מנדלבוים, למרות התגרות מזה והסתה מזה, – היא אחד מביטויי האומץ של מדינתנו, והסוגרַיִם שלפיהם נוסעים (וגם לא נוסעים) בשבת – הם לא רק חכמת־ניסוח חיננית אלא הפיוס הגדול שבתבונה.

ואולם הבאנו דברים אלה כדי לומר כי אין כל הכרח להטיל את המדינה כל שבוע לחצבת־דתית ואנטי־דתית חדשה. כי טעמה האמיתי של גלות מתחיל להיות פחות בגידול זקן ופיאות ובעמידה על קדושתה של סימטה ויותר בלהט המלוּבּה של מחלוקת, שבה מגויסת כל האנרגיה המוסרית והאינטלקטואלית של העם משני הצדדים – בלא מינימום חוש־מידה. והבאנו דברים אלה בשעה שהחצבת היבשתית הזאת חוזרת ומגיעה אלינו מחדש בדרך אמפיבית, מן הים הגדול.

 

ד

איננו יודעים בדיוק מי הם נוסעי הצי המסחרי הישראלי. אבל אנו יודעים כי אם יש, גם בימינו, מה שמרתיע לא־יהודים מלהיות סמוכים אל שולחננו זו לא כשרות המטבח שלנו אלא עצם יהדותו. ולא כל־כך של המטבח. של בעל המטבח. זה מוזר אולי לומר את הדברים בעצם אביב־העמים של אמצע המאה הנאורה הזאת. האוזן נצרמת והלב כמו דוחה מעצמו הרהורים טורדים כאלה. אבל זו אמת. ודאי שאין עולמנו המעפיל בראשית הששים דומה לעולם המידרדר של תחילת השלושים. הימים שונים ורוחם שונה מעט. את השוני הקל הזה ביחס העולם הלא־יהודי אל יהודים הולידה לא רק רוח ההוּמַניזם והחסד שדרכה לפשוט בעולם לאחר כל קטל הדדי כהתחדשות העור לאחר שָׁנית; גם לא רק נס תקומתה והישגיה של מדינת היהודים. הולידה אותו קודם־כל העובדה הטרגית הפשוטה של התמעטות יהודים. היעלמם הפיסי של שליש מבני העם היהודי. אבל שוני קל איננו תמורה. ויצער הדבר כאשר יצער – עדיין אנו רחוקים מתמורה מהפכנית של ההמון הלא־יהודי ביחסו אל יהודים. אליהם, אל שירותיהם – וגם אל תפריטם. ועוד הרבה אקומניות תהיינה נחוצות כדי לחולל ראשיתה של מהפכה כזאת.

אנו מקווים כי איננו בוגדים במארחינו ואיננו מגלים סוד אם נספּר כי כבר הפלגנו בספינה ישראלית באזור־של־טריפה המאושר גם על־ידי הרבנות (יש אזור כזה בין קוי־הרוחב ה־12 וה־14, הוא האזור קאריבי) ומצאנו בתפריט היהודי גם שבלולים, גם מיץ־צבים, גם צלעות, שמוצאן האנימַלי עד היום אינו ברור לנו, אך כמעט שלא מצאנו בה לא־יהודים. זה היה תפריט אוניברסלי למופת, אך לא נמצאו לו נוסעים אוניברסליים, פרט ליהודים. כי לא חוסר כרעי־צפרדעים בתפריט מפריע ללא־יהודים לנסוע בהמוניהם באניותינו. מפריעים – עדיין מפריעים – היהודים. ולא רק החך קובע, קובע האף. שלנו. שום דבר אינו מצדיק, איפוא, שחדשים על חדשים נקטום זה לזה את אפינו בשל טעמם המשוער של המוני לא־יהודים – שאינם נוסעים. כלומר: נוסעים, אבל לא אתנו.

 

ה

ואולם מוזרים לא פחות הם הרחמים הקולינאריים על הנוסע היהודי מן הדור העולה והמשכיל, היהודי הפרוגרסיבי מן העולם החדש. כל עולמו הרוחני ועולם תענוגותיו הגשמי קמים ונופלים, כביכול, עם סרטני־ים צלויים או עם ארנבת ביין. ראינו מעט את הדור החדש הזה. בריאותו הנפשית, כנראה, גדולה משלנו. הוא כבר עבר את השלב שבו אכילת־טריפה בפרהסיה היתה סימן־היכר ראשי למרדנות ולקִדמה. הוא כבר יכול להרשות לעצמו אכילת כשר בפומבי בלי להיחשד בפיגור תרבותי או סוציאלי. ולא רק השקפותיו יכולות לשאת זאת. גם החך. כאשר כל בתי ישראל היו כשרים למהדרין חייב היה אדם לרדת לים באניות כדי לטעום טעם טריפה. היום, כמדומה, יחוש אדם יותר טעמו של השינוי אם יאכל על הים – כשר. ועובדה: כבר ראינו תפריט מלא כרעי־צפרדעים באניה מלאה יהודים ”מן הדור החדש" ולא ראינו תור לצפרדעים.

ראינו ספינות־הסוחר של צי ישראל בימים גדולים ורחוקים. לא ריח התבשילים העולה בנחיריהם של הצופים היהודים באיי הודו ההולנדית ואפילו בחופי ארצות־הברית הוא הכובש אותם אל האניה הישראלית ועושה אותם נוסעים בה. צבע הארובה הוא העושה זאת. עושה זאת הדגל שמצויר עליו חלום. עושים זאת שבעה כוכבים בתפזורת והלובן המבהיק של העצמאות היהודית הצפה. עושה זאת יותר היִחוּד משירותי־ים אחרים ופחות – הדמיון להם. גם יִחוּד של תפריט. יִחוּד – לא כל־כך על מה שיש בתפריט. אלא על מה שאין בו. והדבר הזה שבגלל טלפיו נזדעזעה חומת ירושלים ת“ק פרסה – אניית היהודים איננה מפסידה מאומה כשהוא איננו בתפריטה. לא מפני שהוא פגום מבחינה קולינארית. אלא מפני שהוא – הוא. ואפילו החינוך האתאיסטי הקיצוני שקיבלנו – וקיבלנו אותו ממיטב המקורות המהפכניים – עדיין אינו מניח לנו לראות זה בקרבת זה גם אזניו ונחיריו של אותו מפריס־פרסה – וגם דגל ישראל. אולי נחוצות גם לנו ”אקומניות” אחדות לעקור משפטים קדומים ולחולל בנו תמורה. אולי. אך לנהל עליו – ובימינו – את מלחמות־היהודים בזעף כזה, בהפעלה כזאת של אנרגיה רוחנית – לא. מכל־מקום: לא עתה.

 

ו

אבל מלחמות אלו אינן נחוצות לנו לא רק מפני שדריכות העם, רצונו וגם יצריו נחוצים עתה לאפיקים אחרים. הן אינן נחוצות לנו מפני ששום דבר אינו קורע כל־כך את העם לגזרים כמו המערכה בתחום הרגיש ביותר של חייו הפנימיים: הדת. מימי דתן ואבירם שום מחלוקת אצל יהודים לא לבשה צביון חריף יותר, חסר־פשרות יותר והרה־סכנות יותר מהמחלוקת הרוחנית־היצרית הזאת. הבינה זאת היטב תנועת־התחיה שלנו שביסוד הדבר לא ויתרה על עקרונות של קִדמה ושל חירות־הפולחן ואי־הפולחן, ועם זאת עשתה הכל כדי לעקוף מוקדים של מחלוקת דתית. ואת תבונת העקיפה הזאת יש לזכור שבעתיִם בימי ריבונות. דוקא משום שהכף למעשה הוכרעה. דוקא משום שתנועות חברתיות מתקדמות ורבות־כוח – ותנועת־הפועלים בראשן – טבעו דפוסי עצמאותנו כדפוסים חילוניים בעיקרם ובכך עיצבו פניה לדורות. דוקא משום שאין לקעקע עוד בשום פנים את חירות־הרוח שהונחה ביסוד המדינה הזאת ומשום שגם קנאים דתיים יודעים כי גלגלים אלה אין להחזיר עוד אחורנית וכי נגזר על מלחמתם להיות מלחמת־מאסף.

ויש לזכור זאת לא כדי לוַתר לכיתות פוליטיות־דתות בענינים שיותר משהם בתחום האמונה הם בתחום התכך המפלגתי. בשום מקום ב“אורח־חיים” או ב“חושן־משפט” לא כתוב, למשל, שמורה בבית־ספר בקרית־גת, לא זו בלבד שהוא חייב להורות תורה בכיסוי־הראש אלא שעליו להיות חבר במפלגה דתית, ותמיד – במפלגה מסוימת מאוד. כיוצא בזה לא נאמר בספרים אלה שרק פנקס־חבר של אותה מפלגה מכשיר אדם לפרום את גיד־הנשה בבית־המטבּחַיִם. מלחמה נגד מנהגים אלה איננה מלחמה בדת. היא מלחמה בהשחתת פני החיים הציבוריים ולא פחות מזה – מלחמה לחירותו של האדם המאמין. ואם יש דבר העושה פני חברתנו לקלס ציני בעיני הדור הצעיר, זו לא הסובלנות שאנו מגלים לעקרונות של מאמינים יהודים. אולי אחת התופעות הבריאות בדור זה היא שאין לו קומפלכס אתיאיסטי־להכעיס כפי שניכר עדיין פה ושם אצל המשכּילים מבני הדור שקדם לו. יוצר את הקלס הזה השקר המוסכם, שלפיו נכנעת חברתנו לכמה עיווּתים שקליפתם, כביכול, דת ותוכם – תועבה מפלגתית. לא לשם ויתורים אלה יש לזכור את לקח ההיסטוריה היהודית.

יש לזכור אותו כנגד כמה סימני־יִחוּד יהודיים שחרותים בלב היהודי ובמצפונו ושעליהם הוֹרג העם הזה כל היום במשך הדורות. יש לזכור זאת כדי להסתגל לרעיון שחמש־עשרה שנות עצמאות, עם כל משקלן הסגולי במהפכה שחוללו בחיי העם, לא בנקל יעקרו – אם אמנם הכרחי לעקור – אַלפּיִם שנות חיים שמחוצה לה. יש לזכור זאת כדי להסתגל לרעיון שאולי עוד שנים לא מעטות ניראה על רקע חברתנו המתקדמת והחפשית כמוזרים בעיני עצמנו – ובודאי בעיני אחרים – בכמה דיני־אישות והלכות שבת ובעניני חזיר ואף־על־פי־כן לא נעשה אותם עילת־הקרב למלחמות היהודים בימינו. ומה גם שאין לדעת אם דוקא דברים הנראים לנו, לכאורה, כזיזים יוצאי־דופן בבנין שאנו מקימים אינם גם הם בין הקורות המאזנות יציבות הבנין הזה.

 

ז

ההיסטוריון הרומי טאקיטוס יכול היה בודאי להתחרות עם ארנולד טוינבי בסילוף דמות העם היהודי וקורותיו. אך כשאתה קורא אצל אותו טאקיטוס בפרקיו על היהודים כי ”היסוד והשורש של קיומם, של עַצמתם ושל חורבנם היא הדת ומלחמת הדת" – אין אתה יכול שלא להטות אוזן לשורות אלו. כאשר אתה מנסה לתרגם דברים אלה למלחמות היהודים בימינו, על היבשה – וביחוד על הים, אתה מנסח לך את המסקנה כך:

ככלות הכל, כפירתנו עדיין לא הגיעה למדרגה כזאת של אמונה ואש־דת שנוכל לומר כי דוקא על כירים של ספינה – ניהרג ולא נעבור.

1964


המלצות קוראים
תגיות