[לבחינתה של שותפות אחת]

יש להודות כי עם כל הקשיים המתהווים פה ושם בשל רוב מצומצם לממשלה בכנסת, הוכיחה תקופת ההרצה של הקואליציה הנוכחית שאין זה כל־כך בלתי־נוח לנהל את המדינה עם ששים ואחד צירים. מסתברת איזו מסקנה פרדוכסלית, שענין בה בודאי לעוסקים במדע־המדינה, כי לפעמים קל יותר לבסס את יציבות הממשלה על העוּבדה שאין רוב מאוחד להפילה מאשר על העוּבדה שיש רוב לקיימה. בחיי־מדינה רגילים, שנדונים בה בדרך הטבע ענינים של קיום שוטף, כלומר: ענינים של הנהגת משק־הבית הפנימי כהלכה – אולי אין כלל צורך לחתור אל צירופים פרלמנטריים אחרים כדי לחזק את מסעד הממשלה. כל עוד נשמרת בידי הממשלה לשון המאזנַיִם הפרלמנטרית – ויהיה משקלה אשר יהיה ובלבד שיהיה משקל־של־הכרעה – ניתן להל מדינה נורמלית גם ברוב של קול אחד. עניני הקיום של המדינה אינם נפגעים בשל כך וגם הדמוקרטיה אינה נמצאת נעלבת. די לה לדמוקרטיה לקיום עצמה ועקרונותיה בכל אלמנט רובי המטה את הכף, היינו־הך מה משקלו ובלבד שיהיה בכוחו להטות.

נמצא כי גם מצד הנוחות גם מצד מצוות השלטון הדמוקרטי אין צורך שום שינוי בסטרוקטורה המפלגתית של הממשלה הנוכחית והיא יכולה למשוך כך את עגלת המדינה עד הבחירות התיקניות הבאות.

במה דברים אמורים? – אילו היתה עגלת־המדינה כתיקנה ואילו לא נחוץ היה למשוך אותה, כל יום מימי כהונת הממשלה וכל שעה משעותיה, במעלה התלול של ההר.

ציבור של מאמינים    🔗

אבל, המעלה הוא תלול והמשא כבד ולשון־המאזנַיִם הנוכחית, שהיא טובה מבחינה עקרונית לקבלת החלטות, לא די בה לימי־הכרעות. ואף שרוב כזה דיו לניהול המדינה מצד הבטחת השירותים וקיום סדר בתוכה ואלי אפילו לצרכי פיתוח כמה מענפי כלכלתה – אין בו די כדי להכריע בגורלה. ולא רק מפני שהכרעה של קול אחד בעניני גורל לוקה מצד עצמה בחסר מהותי בכך שאין היא מביאה בחשבון את חמישים ותשע הדעות שמנגד, אלא שגם ההרכב הסגולי של לשון־ההכרעה אינו חסר־משמעות.

אפשר לאהוב את המפלגות הדתיות בישראל ואפשר לאהוב אותן פחות – אבל אי־אפשר להתעלם מכך שמסגרתן היא מבחינה אחת לפחות הומוגנית – מבחינת אמונת המאמינים. שום מפלגה, וזה כולל גם את תנועת־הפועלים לפלגיה, איננה מאוחה בחוט כזה שבו מאוחות בפנימן המפלגות הדתיות. אין יסוד כזה של אמונה – מדוע לא נודה בזאת? – בשום מפלגה ממפלגות ישראל, כולל הקיצוניות מימין ומשמאל. אין יסוד כזה, כי אין עומק לשום רעיון פוליטי או חברתי כעומק האמונה הדתית. אולי ניתן להעמיד במקביל לה רק גף אחד מגפיה של תנועת־העבודה, היא התנועה הקיבוצית. רק בה, ביסוד ההגשמה האישית שבה, טמונים יסודות של אמונה שאָפיָם כאופי של אמונה דתית, אם כי אפילו ידידינו הקנאים ביותר בתנועה זו ודאי יודו כי גם אם יש דמיון בעצם היות אמונה, אין שום דמיון בעָצמתה. כוונתנו גם לעצמת השרשים ולעמקם, גם לעצמת החוט הקושר אדם אל אמונתו. ואין צורך להביא ראָיוֹת הרבה. הקלות היחסית שבה מסוגל אדם להינתק מאמונתו החברתית בהשוָאה לעבותות שבהם אדם רואה עצמו קשור אל האמונה הדתית – היא אולי העדות הניצחת ביותר לאבחנה זאת.

בין נרצה בין לא נרצה עלינו, איפוא, להודות בכך שמסביב למפלגות הדתיות מרוכז – לבד מן הכוח הפוליטי שאינו מעניננו בקטע זה – כוח גדול, ציבור של מאמינים, שחיי המדינה הזאת והליכותיה הם לא רק ענין לתגובותיו השכליות אלא גם לכל רקמת רגשותיו וחויותיו. אם איננו נוסעים בשבת אנו פוגעים מאוד בנוֹחוּתוֹ של האדם שאיננו מאמין; אם אנו נוסעים בשבת אנו פוצעים עמוקות את נפשו של המאמין ועושים את חייו שלו במחיצת מדינתו מיוסרים עד עומק לבו ונתונים, לכל המרובה, לצידוק הדין. הדמוקרטיה המספרית, הטכנית, יכולה, כמובן, להתעלם מכך ולראות עצמה פטורה מחיבוטים. הדמוקרטיה היהודית, כוונתנו: דמוקרטיה של תנועת־תחיה המבקשת לתת לכל יהודי הקושר גורלו עם ארץ תקומתו הרגשה כי הוא חי בתוך ביתו שלו וגם שותף לעיצוב דמות הבית בלי התנגשות חדה עם מצפונו – דמוקרטיה זו חייבת להרגיש עצמה מאוד לא נוח בסיטואציה כזאת, אם היא מתהווה.

בין דת למדינה    🔗

הטוענים להפרדת הדת מן המדינה בישראל טוענים, במחילה מכבודם, להבל ולרעוּת־רוח – הבלים שכמו רבים אחרים מסוגם נוצרים מהעתקם של סיסמאות ומטבעות־לשון מעולם המדינות והדת אל המדינה הזאת. כיהודים, יש בנו, כנראה, סימני־היכר רוחניים שהעולם הסובב אותנו מבחין בהם מיד ומכיר בהם מיד – שלא בטובתנו אמנם, אבל מבחין בהם – בעוד שאנו עצמנו או שאיננו מבחינים או שמשתדלים שלא להבחין בהם. האגנוסטיקנים או האתיאיסטים הקיצוניים בתוכנו ימשיכו להיחשב יהודים כל עוד דתם יהודית. אין אמורפיה רוחנית יהודית. סימן־ההיכר של יהודי הוא דתו – בין צמצומו של מושג זה באמונה באל אחד בין עגינתו בכל תרי"ג המצוות. בעצם העובדה הזאת יהיו טמונות תמיד התחייבויות דתיות מסוימות של כל יהודי, כל עוד הוא מביע רצונו להיחשב כיהודי. בפירושן של התחייבויות דתיות אלו והיקפן משתרע שדה המחלוקת והמריבה המרה בין החוגים שאינם־דתיים לסוגיהם בי הזרמים הדתיים המובהקים, אבל – ככל שהדבר לא יישמע מיאש לאפיקורסים שמהכרה ולמתקדמים לסוגיהם – התחייבות דתית בסיסית, מה שהאנגלית קוראתcommitment, קיימת בכל אחד מאתנו כמעט קיום דטרמיניסטי. מובן: כל עוד אנו מבקשים להגדיר עצמנו כיהודים. רוצה אדם להשתחרר מהגדרה זאת – יוציא עצמו רשמית מכלל ישראל. יוציא – יהיה חייב להמיר דתו, אבל כל עוד הוא נושא תו זה, הוא נושא עמו בפנימו התחייבויות דתיות שהן חלק מהיותו יהודי. זו עובדה של מציאות והגיון: אתה יכול לעבור מאנגליות לגרמניות, ומגרמניות לצרפתיות ומשתיהן לספרדיות עם דתך או בלי דתך אין אתה יכול לצאת מן העם היהודי ולהתחבר אל עַם אחר כחלק בלתי־נפרד ממנו בלי להמיר את דתך.

הדיבור על הפרדת הדת מן המדינה, החוזר על סיסמה של מדינות נוצריות חילוניות, הגיונו למציאותה של מדינה יהודית ולמציאות העם היהודי כהגיון קיומם של פינגוינים בסאהארה ושל בכרי גמלים בקוטב הצפוני.

הכניעות שאנו נכנעים    🔗

אם מאמצים השקפה זאת בעיקרה ובתמציתה – ועל־פי הגיונה הפנימי איננו רואים כלל איך אפשר לדחותה – הרי כל מה שאנו קוראים ”כניעות" ליהדות הדתית אינן כניעות כלל אלא מעשים או ויתורים שקולים הבאים להקל על היתוכה וחישולה של אחדות יהודית, הן לשם אריגת מסכת־חיים רוחנית שאיננה מנתקת חיבורה ממורשה עתיקה והן לשם ביצור ההתקיימות הריבונית הרופסת עדיין והבטחתה. ביסוד”הכניעות" האלו מן ההכרח שתהיה מונחת מראש ההכרה כי שרשי האמונה לעולם עמוקים יותר משרשי חוסר האמונה – אם בכלל יש לחוסר אמונה שורש – הן מצד הזמן, הן מצד המהות. מצד שורש הזמן, הן רוב שנות חיינו כעם אנו חיים כמאמינים ואילו מצד שורש המהות, ספק אם אפשר בכלל להשוות עומק הקנאות לאמונה אל עומק הקנאות לכפירה. ואין לכפירה עומק חוייתי, רגשי, שיהא דומה כלשהו לעומק החוייתי והרגשי של המאמין.

אילולא היצרים ומידת ההגזמה שאנו נוהגים במאבקינו הפוליטיים או הציבוריים יכולנו לקבל בפיוס כמה מן הסייגים שמטילים עלינו שומרי המסורת, גם כביטוי לאחוַת יהודים גם כביטוי לזהירות – שבה חייבים כולנו, לרבות החילוניים – שלא להיחפז בעקירת ערכים שיִחדוּ את העם לדורותיו, בטרם נראים סימני השתרשותם של ערכים יחודיים אחרים.

אבל היצרים קיימים וכמוהם – מידת ההגזמה, ואם בעת שיקולים של צירופי כוחות להנהגת המדינה מוצגת הברירה בין הציבור המרוכז סביב גורם פוליטי דתי לבין קבוצה של שוחרי חירות האזרח שחשיבותה בצדה; ואם אין אפשרות להביא שני אלה לדור בכפיפה אחת של הממשלה – יש להעדיף בלי היסוס את ההתחברות עם הכוח הראשון.

והעדפה היא לכיוון הדתיים לא מפני שהם כוח פוליטי כמותי כבד־משקל יותר – וגם שיקול זה אינו פסול במפחה הפוליטית היומיומית – אלא מפני שהם יסוד של קבע בחיים הציבוריים כמו בחיים הרוחניים; הם יתקיימו ימים רבים לא רק בממשלה אלא גם מחוצה לה כעדה שלמה יודעת דרכה בעוד שכל הקבוצות שצמחו מתוך מערבולת חיינו האחרונה יש בהן הרבה מיסוד הקקיון ואין לראותן כשותפי־קבע ולאורך ימים בעיצוב דמותה של ישראל ומדיניותה. אם להוסיף לכך את העובדה שהכוח הפוליטי הדתי נשען בחלקו גם על התישבות חלוצית־דתית, שהיא מאבני־החן של ההתישבות השיתופית בישראל – יובלטו עוד יותר יחודו ושרשיותו של הכוח הזה, על אף הסיגים המרובים שדבקו בו.

לא היינו רוצים שיילמד מכאן שאנו רואים את המפלגות הדתיות כטלית שעיקרה תכלת. יסוד של מרכולת פוליטית יצוק בפעילותה של העסקנות הדתית ובהיות מרכולת זו ארוגה באופן בולט כל־כך במאבקים הדתיים, היא מבזה לא פעם את הדת ומעוותת את דמותה, ביחוד בציבור הלא־דתי. יש לומר מיד כי יסוד מרכולתי כזה קיים גם בכל המפלגות, אך מעטה הדת, כמעטה של אמונה ואצילות, תובע נורמות מוסריות ברורות יותר, מחייב יותר, שם יותר סייגים. לבד מזאת, מותר היה לצפות מנציגות דתית, כמו כן הציבור הדתי כולו, מעורבות גדולה יותר במוסר חיי החברה – ביטוי לשליחות המיוחדת שיש למאמינים יהודים לא רק בענינים שבין אדם למקום אלא גם בענינים שבין אדם לאדם. מותר היה לצפות להקפדה מוסרית גדולה יותר בחייה של המנהיגות הפוליטית הדתית ולהרגשה יוקדת יותר של שליחות בשיפור הרמה האתית של חיי החברה כולם – במסחר, ביחס אדם אל זולתו, בגמילות־חסדים במובנה הרחב של המלה, ובכל המסכת האתית הגלומה בתמצית־תורה של הלל הזקן: ואהבת לרעך כמוך.

ענינו של ציור חלקי וענין הכלל    🔗

אך עם כל טענתנו א הציבור הזה, כולל הויתורים התועלתיים שהוא ”סוחט" מזמן לזמן כמחיר להשתתפותו במִמשל, אנו רוצים לשים נפשנו בכפנו ולומר כי בסיכומו של חשבון – וכל עוד אין הדברים אמורים בטובות־הנאה מפלגתיות או אישיות – מדינת ישראל כולה לא הפסידה עליהם. כוונתנו לא למדינה כמסגרת אלא כרקמה לאומית רוחנית, המקיימת את עצמה לא רק משום שקיים עם מיוחד אלא משום שהיא מבקשת לקיים, לבסס ולבצר את עצם היחוד הזה. מדינה הקיימת לא רק ”An sich" אלא גם ”Für sich" – לא רק מעצמה אלא גם לעצמה.

נקדים ונאמר בהקשר־דברים זה כי מצד הפקת תועלת לטובתו של ציבור חלקי מתוך עצם הישיבה בממשלה – שום מפלגה או שום זרם פוליטי אינם טלית שכולה תכלת. יש להניח – וימחל לנו על אפיקורסות זאת – ששום זרם של תנועת־העבודה, כולל הזרם הראשי בתוכה, לא התנזר מתועלת כזאת. וכל עוד הדברים גלויים, נתונים לביקורת ואינם סותרים את חוקי המדינה – יש לראותם כחלק מן הנסורת שמעלה משֹור הדמוקרטיה בסיבובו. אולי גם חלק ממחירה. כל עוד אין הדברים אמורים בטובות־הנאה אישיות, שהן בתחום הסטיה מתקנות הציבור, אין, איפור לראותם כמפגע שאין לשאתו בחייה של של דמוקרטיה מתוקנת.

לפיכך, אפילו זכו המפלגות הדתיות בזכות ישיבתן בממשלה בכמה בתי־כנסת יותר משהיו יכולות להקים אילו ישבו מחוצה לה ואפילו הקימו כמה עשרות מקוָאת יותר — סופק בזה צורך של חלק חשוב מאוכלוסי ישראל ולא נפגעה תועלתו של הציבור כולו. אפילו אם בשכר מקוה מיותרת אחת אפשר היה להקים עוד מגרש־כדורסל, למשל — עדיין אין בכך משום אסון או משום עיווּת הצרכים האמיתיים של העם. ואפילו סבור מי שניתנה פה ושם עדיפות לבית־תפילה, הרי כל־כך הרבה בתי־כנסת נחרבו בעולם, עד שאין רע אם הוקם פה ושם בישראל בית־כנסת עודף אחד. מכל־מקום, אנו שומעים הרבה פחות על מקרים של אזעקת המשטרה אל המקוָאות ואל בתי־הכנסת משאנו שומעים על אזעקתה אל מגרשי־הכדורגל למשל — וגם הם, כידוע, אינם מותקנים רק בכספי נדבנים.

ההתמודדות בתחום החינוך    🔗

נשים נפשנו בכפנו ונאמר כי גם בתחום רגיש אחר, הוא תחום החינוך, לא הפסידה עליהם המדינה כשם שלא הפסיד עליהם – לעניות דעתנו – קלסתרו הרוחני של העם.

גם אם יישמע הדבר פרדוכסלי ביותר – עדיין אין הוא חדל להיות נכון: מאז ביטול זרם־העובדים בחינוך עלינו לברך על כך שנשאר זרם דתי. עלינו – הכוונה: גם על תנועת־העבודה, או לפחות על אותו חלק בה הרואה בהתרוקנות החינוך הישראלי מכמה ערכי־יסוד יהודיים ואנושיים נסיגה בקיום דמותנו המיוחדת במשפחת העמים. ואם נבקש לבחון מה בגדר פוארה ומה בגדר שורש – הנה כאן, ממש, שדה־הבוחן והמִמצא. הרבה אפשרויות ניתנו לאנשי החינוך של תנועת־העבודה לכלול בתוך מסכת החינוך הכללי יסודות וערכים של החינוך החברתי והחינוך־לעבודה שאותם טיפחה כל־כך במסגרת הזרם המיוחד שלה קודם שבוטל. אך משעה שבוטלה המסגרת, לפני עשרים שנה, כמו איבדו כל הערכים האלה את חשיבותם ולא נתגלתה כל נכונות להיאבק עליהם כדי להכלילם – גם במשבצת הפנויה לכך במיוחד בתוך החוק – במסגרת החינוך הכללי. לא נתגלה אפילו שמץ של קנאות לכך.

יהיה זה אליבי פשטני מדי לומר כי התפתחות החינוך הדתי מאז היא תולדה של מסגרת שנשארה קיימת, מה שאין כן החינוך של תנועת־העבודה שמסגרתו בוטלה. האמת היא כי זוהי תולדה של קנאות ערכיית רצופה ועקיבה שהיא נחלת התנועה הדתית עד היום, עם מסגרת או בלי מסגרת, – כתנועה של אמונה – ואיננה, בשום פנים איננה עוד, נחלתה של תנועת־העבודה, אלא אם כן נמנה כקנאות כזאת את המלחמות, התפלות למדי, בין הפלגים ובדלי הפלגים של תנועת־העבודה לבין עצמם.

אך עיקרו של דבר הוא שהעם כולו לא הפסיד בכך. החינוך הדתי – עובדה היא – הוליד פחות עבריינות, פחות סטיות, פחות הונאה, פחות הפקרות אישית וחברתית משהוליד החינוך הלא־דתי. הוא למעשה הכוח החינוכי היחיד היום בישראל המציב סכר לטמיעה אל חומר־דמות ואל אנדרוגינוסיות רוחנית, טמיעה הנבדלת מן ההתבוללות בארצות אחרות רק בכך שאין היא דוחפת אל מסגרת לאומית או דתית אחרת – רק אל חוסר כל צביון, אל ערפליות רוחנית. היא עוקרת מקרקע של יהדות ואינה נוטעת בשום קרקע רוחנית אחרת.

עובדה היא: תנועת־העבודה – לבד ממסגרת ההתישבות המגשימה, שיש לה סולם־ערכים משלה – לא עצרה את הטמיעה הזאת ולא ניסתה אפילו להטותה לאפיקים שלה. החינוך הדתי – כן.

סבך הגיור    🔗

האמת היא כי הפשרה המוצעת עתה בעניני גיור היא פשרה של טלאים והכליבה ניכרת בה היטב. ואין צורך להיות בקי בפעולת המיכניזם הפוליטי המקומי כדי להבין טעמה. וטעמה האמיתי הוא נטיית גשר ארעי על־פני תעלה, שהמבקשים לעבור אותה – הם עצמם כרו אותה בזמנה ועתה היא נהפכה להם למכשול.

איננו סבורים שפשרת־בינים כזאת הכרחית. ככל שהדברים אמורים בעניני גיור, היינו בהצטרפות אל העם היהודי, אין להבין כלל איך ייתכן גיור אל היהדות בלי שיהיה גיור כהלכה. המעבר אל העם היהודי הוא בעיקרו, במהותו, גם, וקודם־כל, מעבר דתי, מעבר אל אמונה אחרת וכל גיור שאיננו גיור כהלכה הוא בגופו של ענין תרתי דסתרי. בסופו של דבר, משעה שאדם עבר את מפתן היהדות על־פי ההלכה, אין בודקים אחריו יותר משבודקים היום אחרי כל יהודי שאינו שומר־מצוות. אבל מהות המעבר היא מהות דתית. אפשר, כמובן, לחלוק על כך אם צריכה המדינה כמדינה להיות מעורבת בכך, אך משעה שהיא מעורבת בו – וו גם כתוצאה מן הכורח הלאומי התחיקתי בהבהרת חוק־השבות – אין היא יכולה לפרש את מהות הגיור אחרת. ומבחינה זאת נראית לנו עמדתם של הרב יוסף דב סולובייצ’יק מבוסטון ואפילו של ראש חב“ד – שאנו חלוקים עמו בענינים חשובים אחרים הקשורים בישראל – לא רק כעקיבה מצד הקנאות הדתית אלא גם כהגיונית ומבוססת מצד עצמה. ובהיות ההגיון מונח ביסוד התביעה הזאת – שום להטוט זמני עליו לא יצלח ואפשר להתנבא במידה גדולה של וַדאוּת שבסופו של דבר תהיה המלה ”כהלכה” או בדומה לה כתובה וחתומה בחוק־השבות, לא על־פי נצחון המפד"ל או הרבי מליובאביץ' אלא על־פי נצחון ההגיון של היחוד היהודי.

ואף שהגשר המוצע עתה תכליתו הפוליטית שקופה וברורה לא פחות ואולי יותר מתכליתו הדתית לגופה; ואף שברור לנו בודאות שאין למעלה ממנה כי אם לא תהיה תנועה לכיוון האפשרות שהזכרנו לעיל, תעלה בעוד שנה, כעת חיה, אותה שאלה, באותה מהדורה, ובאותה מידה של חריפות – על אף כל אלה יש לנטות את הגשר הזה. כי הוא יימתח במשך השנה הזאת לא רק על־פני זמן קריטי מבחינת ההכרעה בענין ”מיהו יהודי" אלא על־פני זמן קריטי לא פחות מבחינת ההכרעה בגורל ישראל. ואם ניתן ללכת לקראת הכרעות עם כוחות ציבוריים־שרשיים גדולים יותר, אין ספק כי הדרך היא נכונה. גם אם מובן לכל הצדדים, – וזה כנראה, מובן לכל המעורבים, מכל מחנה – שיש בפתרון־הבינים הזה אם לא משום הונאת־הבריות, לפחות משום הונאה עצמית לפרק־זמן מסוים.

מאותה בחינה של בכורה ועדיפות, עיקר בשעתו ושאינו־עיקר בשעתו, יש להשקיף גם אל הצער ואי־הנוחות שייגרמו לגרים באותה שנה של פשרה ובינַיִם. מצד הקיפוח האנושי והמצפוני אין מספר המעורבים בכך קובע כלל ודין אדם אחד, הנפגע מתקנה זאת, כדין מאה ואין הפגם המצפוני נעשה פחות חמור, כשם שאין טעם האפליה נעשה ערב יותר לחך אדם וציבור רק משום שהדברים אמורים בארבעים־חמישים גרים בלבד בשנה זאת.

אך הדברים נתונים כּמוֹת שהם ונראה שאינם נתונים יחדיו ומתלווה אליהם הכורח בברירה – וסבלם הזמני של עשרות הגרים האלה בשנת המסה הזאת אולי ייזקף כשורה ראשונה בספר־התלאות הצפוי להם בעצם הצטרפותם אל עם היהודים ואולי יירשם כתרומה ראשונה שלהם לצמצומן של תלאות שהעם הזה נוהג להביא על עצמו בכשרון סגולה.

יש להודות כי האיום ב“פילוג היהדות” בתפוצות כתוצאה מהסדר זמני של הגיור נושא עמו משמעות חמוּרה – אף־על־פי־כן יש להוציא נימוק איימני זה מכלל פשוטו.

יכולנו, כמובן, לומר: יהי לרבנים אשר לרבנים – ואין עניננו בכך. אבל רק פשטנות שטחית היא לומר כי אנו מעורבים בנושא בלתי־ממלכתי זה רק משום שבשעת־דמדומים אחת ישבו דוד בן־גוריון והרב יהודה לייב הכהן מימון (אז: פישמן) וחיברו חיבור שאין לו אחיזה בהגיון. החיים הממלכתיים והדתיים של יהודים מזה וחיי ישראל ויהדות התפוצות מזה כה ארוגים זה בזה ועורקי־הדם המתוחים בגוף היהודי כולו, בין חלק לחלק כאן ובין הארץ לפזורה, כה ניזונים זה מזה עד שכל נסיון לבנות איזה חלק שהוא מן החלקים הנזכרים, כשהוא בדול ונתוק מן האחרים נידון מראש לכשלון. אין טעם לחזור ולבסס את הכורח הזה. יחסי העליה, הסעד החמרי והמדיני שבין התפוצות לבינינו הם רק חוט אחד במטוה הזה כשם שהדת היהודית היא אחד הבסיסים לעצם זכותנו על הארץ הזאת, גם בטיעונם של ציונים חילוניים מאוד. מעוֹרבוּת־הגומלין הזאת של הפזורה בעניני ישראל ושל ישראל בעניני הפזורה; של חלקי עם חילוניים ודתיים זה בזה בארץ – תימשך עוד ימים רבים וכל שוחר טובתם של העם והמדינה רק יתפלל להמשכה ולהעמקתה.

ייתכן כי דוקא מצד עניני הגיור יש מקום ליתר מעורבות של ישראל בעניני התפוצה, תוך מילוי תפקיד חיובי גם בחיזוקה של האחדות היהודית לזרמיה, גם בעיצוב תבנית יהודית אחת להבאת נכרים לברית היהדות.

מי שראה בימיו – כפי שראינו אנחנו – חתונה של זוג מעורב, הוא יהודי והיא נוצריה, כשמצד החתן עומד רב רפורמי ומברך ברכה שלו ומצד הכלה עומד כומר עדוי־צלב ומצטלב, ומברך ברכה משלו; אם ראה ולא גרס זאת כגילוי של ימות המשיח אינו יכול שלא לשאוף למשהו פחות אנדרוגיני באקט של מעבר מדת לדת, מאזור־אמונה אחד לאחר. יציקת תבנית אחידה לגיור בתפוצה, ככל שקשה אולי להשיגה מפני קנאותם של הזרמים השונים, איננה ראויה פחות למאמץ מן הנסיון לקרב בענין זה השקפות פוליטיות של מפלגות בישראל. אם איננו טועים כבר היתה לרעיון זה של הרב שאול ליברמן, מגדולי חכמי ישראל בדורנו, תהודה חיובית בזרם הקונסרבטיבי. ואולם הגיון־הדבר כה מוצק עד כה אין זה נראה בעינינו בלתי־אפשרי להביא להסכמה כזאת גם את האנשים המוכרים לנו בתבונתם בתוך התנועה הרפורמית. די לראות את התפנית שעשתה תנועה זאת בעשור האחרון בהתקרבות אל הציונות וישראל כדי שלא להוציא לחלוטין מכלל אפשרות הסכמה גם מצדה לאחידות הצורה של המעבר ליהדות, בלי לוַתר על השוני בקיום אורח־החיים היהודי לאחר־מכן.

גיור כהלכה – גיוס כהלכה    🔗

ואולם משום שאנו תמימי־דעים ללא כל סייג עם תשובתה של היהדות הדתית לשאלה: מיהו יהודי? כך עלינו לתבוע מן היהדות הדתית לקבל באופן חד־משמעי את התשובה של רוב אזרחי המדינה לשאלה: מיהו יהודי בארצו.

כי אם יש דבר שאין להשיגו בשום פנים לא מצד ההגיון, לא מצד מוסר האדם ובשום פנים לא מצד מוסר היהדות, הרי זו עמדתה של היהדות הדתית, ככל שהתנועות הפוליטיות של יהדות זו מבטאות אותה, בענין גיוס בחורי־הישיבות.

שום נימוק של שמירת גחלת לומדי־תורה אינו מצדיק את העיווּת המוסרי והעקמומיות הנפשית הטמונים בעצם ההשלמה עם כך שבעת מלחמה ובעת קרב – חברי, שכני, זולתי יחרף נפשו למות בהגנה גם עלי ואילו אני אשקוד על לימוד התורה.

הנימוק המובא מזמן לזמן על־ידי נציגי יהדות זאת שאפילו בימי שלטון זרים בארצות הגולה נמצאה דרך לשחרר בחורי־ישיבה יהודים מגיוס לצבא – מעוות מצד הגיונו לא פחות משהוא פגום מצד טעמו. מי שאינו רואה את ישוב ארץ־ישראל ואת ההגנה עליה כעבירה – כהשקפת נטורי קרתא – דין הוא שיראה שחרורו משירות צבאי בישראל לא כשחרורו מחובה כאילו היתה זו חובת־השירות אל הצאר, אלא כקיפוחו בזכות, וכאפליה חברתית ומוסרית חמורה.

במלחמת ישראל על תקומתו הוכרתו הרבה חיים צעירים שנשאו עמם את אורח־חייהם שלהם אך גם אורה הגנוז של יצירה אנושית ויהודית. אין לשער כלל מה נעשק מכוח־היוצר של העם היהודי עם נפילתם. לאורך דורות נהיה עניים יותר בכל תחום מתחומי הרוח בעטיה של החרב ששיכלה. אי לימוד־תורה יכול לצאת ממערכות־הדמים האלה שבהן נופלים טובי הבנים, בלי שרטת כלשהי. ואך עלבון לתורה הוא לרצות שלומדיה, לעת־קרב, יהלכו בין טיפות הדמים של דור ישראלי המחרף נפשו למות – והם את נפשם הצילו. אנו קרואים פעמים מצווים, למסור נפשנו היא נפש עצמנו, על התורה, אך בשום פנים איננו רשאים לקרוא לאחרים למסור את נפשם תחתינו. אפשר היה מלא כל דף העתון הזה במובאות מכתבי ישראל, הקדומים והמאוחרים, כדי להוכיח את העיווּת המוסרי שבהתנהגות כזאת ושבעתיִם – בנסיון לבסס אותה על אדני ההלכה ועל החרדה לתורה.

אפשר וחובה להעניק לבחורי־ישיבות זכות השמורה לעתודה אקדמאית – ויען כי גם בעינינו הבטחת רציפות של לימוד־תורה יש לה עדיפות אפילו על־פני הבטחת לימוד הסטטיסטיקה, יש אולי טעם לכלול בעתודה כזאת שנה נוספת של לומדי תורה. אך שחרורם של בחורי־ישיבה מכל עול של הגנה על נפשם ועל ישראל, יותר משהוא מעמיד אותם ככת של נבחרים הוא מעמיד אותם ככת של פורשים מן הציבור אם לא ככת של מנודים. ומעטים הדברים המבזים כל־כך בעיני הדור החילוני הצעיר של ישראל ובעיני משפחות ששכלו יקיריהן, גם את גדולי התורה, גם את העסקנות הדתית הפוליטית כמו האפליה החמורה הזאת. ממילא נמצאת גם תורת ישראל מבוזה ונלעגת. כי אם מתפתלים להוכיח לצעיר ישראלי, הממלא כל חובות המלחמה, שהתורה היא שפוטרת צעירים אחרים, לומדיה, מן החובות האלו – נמצאת גם התורה מסולפת ומבוזה.

אילו היתה בתנועת־העבודה קנאות מוסרית אמיתית ודאגה לפניה שלה עצמה מבחינה זאת אצל הדור הצעיר שלה – היתה צריכה לעשות נקודה זאת – נקודת הכרע בצירופן או באי־צירופן של מפלגות לקואליציה. והנוסחה היא פשוטה לכל חלקיה ואין תקפו המוסרי של חלק אחד שבה עדיף על חברו: מיהו יהודי? – מי שנתגייר כהלכה. מיהו יהודי בארצו? מי שממלא חובתו ככל אזרח יהודי. לא יותר – אבל לא פחות. בכל מאודו ואם נקרא ומחויב – בכל נפשו.

בתמצית: גיור – כהלכה, גיוס – כהלכה.

השיבה לממשלה    🔗

יש להניח כי תקופת ההינזרות מן השלטון היתה גם מבחינה זו תקופת לימוד ולקח ליהדות הדתית. לא מפני שנידלדלו התקציבים ונסתמו, כנראה, מקורות־מחיה סמויים של מפלגות. עובדות־לואי אלו הן דוקא מן הברכה הגדולה של אי־השתתפות במִמשל ולא מקללתה. המסקנה הממלכתית מעובדה כזאת צריכה להיות יצירת תנאים כאלה ששום מפלגה, כמפלגה, לא תפיק טובת הנאה לעצמה ולמנגנונה בנוכחותה בממשלה.

אך הלקח התמציתי של תקופה זאת ליהדות הדתית הוא כי מצד הנהגת המדינה יום־יום ניתן־גם־ניתן בלעדיהם ואין נוכחותם בממלה יכולה להשיג כל מחיר. הרי שגם מערכת התביעות של היהדות הדתית חייבת לסייג עצמה בתחומי ההגיון הציבורי. ומהותו של הגיון זה איננה רק הגיון המשחק הפוליטי הבין־מפלגתי אלא גם ההגיון של הסביר והבלתי־סביר בשיפוטה של דעת הציבור כולו. הפשרה המוצעת עתה בתחום הגיור, למשל, היא על סִפם החד של הגיון וסבירוּת אלה, ובעיני ריבם כבר מעט מעבר לו. נאמין כי בינה לעתים ורגישות לרוח העם כולו ינחו מעתה יותר את הנציגים הפוליטיים של היהדות הדתית שלא להתקרב לעתים שכיחות מדי אל המפתן הזה. זהו לקחה הפרגמטי של השהייה הקצרה מחוץ לממשלה, אך טמונים בו למפלגות הדתיות גם לקחים ציבוריים ומוסריים כבדי־משקל, ועל אחדים מהם כבר עמדנו.

לא עסקנו במשמעות המדינית שבהצטרפות המפלגה הדתית לממשלה. מי שאינו נלהב להומוגניות של המִמשל מבחינת השקפת־העולם החילונית בלבד – אין לו סיבה להיות נלהב יותר מן ההומוגניות המדינית העלולה להיוָצר בממשלה בכיווּן מסוים מאוד בהיעדרם של נציגי המפלגה הדתית, כמו בהיעדרם של כוחות ציבוריים אחרים גדולים עוד יותר. הפחד מפני חוסר כוח־הכרעה אינו שקול כנגד ההכרח שבענינים גורליים לעתיד המדינה, עמה ואדמתה, יהיה בתוך הממשלה מִגוָן, אפילו חריף, של דעות ושהמאמץ המחשבתי הקולקטיבי של הנהגה לא יהיה חסר אף את השיקולים הקיצוניים ביותר של האינטרס הלאומי של העם היהודי לאורך־ימים. הסינתיזה שתתהווה ממאמץ זה תהיה רק שלמה יותר אם תִשא, במידה זו או אחרת, רישומן או חותמן של כל הדעות. לפי שעה, מכל־מקום, אין שום דעה – ואף הפייסנית ביותר – נושאת עמה בוַדאוּת ניצחת ועודפת שלום ובטחון של קיימא למדינת היהודית.

אם אפשר, איפוא, לשכן תחת גג של ממשלה אחת גם את ר"ץ עם קולה המיוחד גם את המפלגות הדתיות – טוב למִגוַן הדעות וטוב לעם. אם הברירה בין אחד רץ לבין אחד מהלך, הברירה היא לטובת המהלך, הוא יסוד־הקבע והודאי בתרכובת החברתית, הרוחנית – וגם הפוליטית – של החברה הישראלית, גם של החברה היהודית.

ניכור שיש למנעו    🔗

ודאי: נוח יותר לנהל את הממשלה בלעדיהם. הניב בין חברי הממשלה משותף יותר. המנטליות החילונית משותפת. יש כמעט הומוגניות חברתית. אין כיפות, אין הבדל בתפיסות־יסוד ואין גורם הדת נלווה לכל שיקול לענינו ושלא לענינו, בקיצור: מה יכול להיות נוח יותר ממטבח ללא משגיח?

ואולם נוחות טכנית זאת אינה יכולה להיות גורם בהכרעה את מי חיוני לשתף בהנהגת המדינה.

חשוב מן הנוחות הטכנית הזאת הוא הצו שלא לדחוק פלג רב־עצמה ורב חיות רוחנית אל קרן־זוית, אל מעמד של בטלה מדינית. הבטלה הזאת היא אם כל חטאת לכל גוף ציבורי, קל וחומר לגוף תוסס וארוג כל־כך בכל תחום מתחום חייה של המדינה כציבור המאמינים. הסכנה שמא תידחק היהדות הדתית לפרישה אל ”מאה שערים" שלה נראית לנו, לאורך ימים, אולי גדולה יותר מן הסכנה של הידחפותם לעבר מה שקרוי בז’רגון הבּנַלי: הימין.

אך הדבר המסוכן בעינינו לא פחות הוא העמקת הביזוי ליהדות הדתית בשכבות־העם החילוניות וביחוד בקרב הדור הישראלי הצעיר. דוקא משום שאתה שומע מכל צד כמה נוח וטוב בלעדיהם, דוקא משום כך חובה לדאוג שניתוקם ממעשי המדינה לא יהיה מוחלט. אמת, כמה מעשים טובים של העסקנות הדתית ממילא מעמיקים בכוח עצמם את הביזוי הזה, אך סילוק נקודת־המפגש עם הציבור הזה בתחום העשיה הממלכתית והפיכת המעשה המדיני היומיותי לנחלתם ולמשלח־ידם של חילוניים בלבד עלולים ברבות הימים לשוות לציבור הדתי גם מעמד של בטלים מן המלאכה הלאומית ולהעמיק את רגש הניכור בין דור ישראלי חילוני לביניהם.

לא הציבור הדתי בלבד מעוניין במניעת הניכור הזה. מעוניינת בו ישראל – ישראל שרק הוזים־בהקיץ מניחים, כי הדבר היחיד החסר לה הוא: שיפוץ הטפחות. מבחינת חברה ודמות רוחנית היא עדיין לא יצקה יציקה של ודאות אפילו את המסד.

1974