רקע
ישעיהו אברך
חכמת ישראל 1970
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

אנו מתקנאים לא־פעם בידידנו מ. בראלי על פנייתו בין השאר אל ביקורת של ספרות־ילדים. אם יש רגלים להנחה, כי קצת מן המבקרים קוראים גם את הספרים שעליהם הם כותבים, הרי פתח לעצמו מ.ב. עולם מלא של הנאה רוחנית ושל שעשוע מרנין. השבוע, בדרך מקרה, נתברר לנו שככלות הכל גם אנו קוראים ספרות כזאת בשיטתיות אלא שעד כה לא נתנו דעתנו על כך כי בעצם אנו קוראים ספרות־ילדים. מגודלים מעט – אבל ילדים. מופרעים מעט – אבל ילדים. כוונתנו לעתונות הסדירה של הסטודנט הישראלי.

על־פי רמת המִשׂכּל של הכתיבה והעריכה – בודאי ילדים. על־פי התום והטעם – לאו דוקא. על־פי אלה – יבואו־נא נושאי עתידו התורני של העם וחכמתו ויצחצחו נעליהם של זאטוטי בית־הספר העממי בקטמון.

נפתח ב“פרה הקדושה”. ממליטים את העתון הזה אחת לשבוע עשרת אלפים סטודנטים מאוניברסיטת ל־אביב, באמצעות אגודתם הרשמית.

 

ב

כי המין הוא ציר חשוב גם בחייו של הסטודנט הישראלי – אין בכך שום חידוש. ככל שנרצה להיות מגלי־עולם, ממציאים וטוענים לראשוֹנוּת ישראלית בכל התחומים – את זאת לא המציא הפרח האקדמי בישראל ולא הוא אבי התגלית המרעישה, כי יש לאשה שורה של אבזרים המסוגלים לעורר יותר מאשר את תשומת־לבנו הרגילה. רוח הכתיבה בנושא זה בעתונות של הסטודנט נושאת עמה אמנם גם יומרה זו, אך היא, כאמור, מוגזמת במקצת. סברה שאפילו בחורי־ישיבה לפני דורות ידעו על כך. הווּלגאריוּת שבלעיסת נושא המין לעיסה של פֶּרוֶרטים, היא אולי חידוש של דור האוניברסיטה, אך הנושא עצמו, ככל שלא נאכזב אותם, איננו בגדר גילוי־אמריקה שלהם. יש סברה כי עצם קיומנו הוא הוכחה לכך שאפילו אנשי התקופה הפאליאוליטית של ראשית תקופת האבן ידעו על כך אלא שהיו הרבה יותר מאופקים בהתבטאות בעתוניהם מן הסטודנט הישראלי המצוי וגם בעיית הקיום, שעיקרה היה הוצאת לחם מן האבן, כנראה הטרידה אותם יותר.

 

ג

אלא שלא זה המיוחד בחזיון הפובליציסטי שלפנינו. המיוחד הוא ברתימת המדע המישושי אל טענת הקִדמה החברתית כחלק בלתי־נפרד מאידיאולוגיה שלמה במדעי־החברה השימושיים, כאילו אין אתה יכול להניף שם דגל של שינוי חברתי אלא אם כן אֵבר־הזַכרוּת משמש לו תורן.

יש לומר אולי להפתעתם של צעירים אלה, כי גם דבר זה אינו חידוש קיצוני. המַרכּסיזם בשחרותו ובפירושו האורתודוכּסי לא שכח לטפל גם במצוקתו זאת של האדם וראה גם הרבה בעיות שלמטה מקו־המשוה של גופנו כתולדה של הסדר החברתי המשובש. אלא שאפילו מאז רעיונה הנאצל של קולונטאי על”אהבה חפשית" זרמו מים רבים גם בנהר המַרכּסיזם. הדעה נתישבה מעט גם בענין נסער זה, לבד מעצם עובדה שהמַרכּסיזם כשלעצמו טיפל לפחות גם בנושא זה במאמצי־הגות שלא נפלו בעמקותם מן המאמצים שבהם הציג את כל משנתו החברתית.

ואולם הרושם המתקבל מקריאת הז’ורנליסטיקה של הסטודנט הישראלי ושל כַּתָּבי השמיניות הוא, כי בעוד עניני החברה ועניני מין דבוקים זה בזה, הרי החברה היא רק העגלה הנגררת אחרי סוס־העריות, וכך יוצאים מעורבבים יחד בבלבול מחשבתי ורגשי הזעקה לחירות היצרים הדחוקים ר“ל ועמה ואחריה – הקריאה לשויון חברתי, דו־קיום וכיוצא באלה. בצירופן של כל השאיפות האלו מצטיירת לפניך תבנית חברתית חלוּמה של מעין ”ווּדסטוֹק” ישראלי – אבל לא כאיזה מופע חד־פעמי ביער מוצל או כמעשה־תיירות באילת אלא כתבנית חיים שלמה לאומה, שבה מין וחברה ומדינה מעורבים אלה באלה בקרנבל חוגג. והמדינה היא, כמובן, יהודית.

 

ד

בתשעת הגליונות שקראנו בחדר־ההמתנה של רופא־השינים שלנו מצאנו, כמובן, גם ענינים מאופק אחר, כגון: ניתוח מדעי עמוק־ההגות של סוגי הסמים למיניהם, הסכנות וה“מסעות”, ומצוות ”עשה" ו“לא תעשה” בסמים; במה פותחים ובמה מקנחים – כללים שיותר משהם מרתיעים מן הסמים הם כמעט מכוונים להדריך אותך איך לקחתם כהלכה. אבל חומר זה ניתן רק בשני גליונות של העתון ולעומת זאת הוא מתאזן יפה בשני מאמרים אחרים רבי־השראה עם צילומים אינטימיים מפרוזדור הבתים על הכביש הסמוך לאוניברסיטה, שבהם, כידוע, וכמוסבר באמת היטב במאמרים אלה, ניתן המין תמורת שטרי האוצר בלי גלגול־עינים מדעי, בלי יומרות חברתיות ולא כפרוזדור לתואר אקדמי.

מתוך המאמרים בעניני חברה ומדינה נזכיר אולי את המבוא באחד הגליונות הבא לבשר, כמאמר המערכת:

“מאמר נוקב העוסק בבעיות הזקנים בממשלה. המאמר פותח בשאלה (חסרת התשובה) מדוע בני שבעים פלוס הם המנהלים את המדינה בעוד שהצעירים (בוגרי האוניברסיטאות) חייבים לחכות שנים על שנים עד שהללו ימותו או יפרשו”.

– עד כאן בשׂורת העורכת כלשונה, כולל המלים בסוֹגריִם. וכאצילות הבשורה טעם המאמר עצמו.

תהיה השקפתך על צעירים וזקנים בממשל אשר תהיה – למקרא העתונות הזאת אתה בא למסקנה: יארכו הדרכים כאשר יארכו – כדאי לחכות. אין שום סיבה להיות בענין זה קצר־רוח.

 

ה

משנתה המיוחדת של תנועה חברתית קיבלה ביטוי משלה בעתון לסטודנטים בשם ”מראות“. רופאי־השינים והסַפָּרים מחיקים, כידוע, רק עתונים ישנים. ועתון טרי הוא, במסגרת זאת, מעט יוצא־דופן ובָשׂמוֹ – בוסר. אך כיון שביקשנו להשכיח את הצפוי לנו בעקירה – קראנו גם בו. ובכן: מתוך שמונת העמודים מוקדש עמוד אחד (השער) לציור סוריאליסטי שעוד ימים רבים נחפש גם טעמו האמנותי גם פשרו. אבל אין מקשים, כידוע, על אמנות מדומה בת־זמננו. עמוד אחר מוקדש לביקורת תיאטרון וקולנוע, עם השקפה תנועתית ספציפית על הבכחאי של אבריפידס. מאמרים אחרים מוקדשים למה שהם מוקדשים, אך על עמוד מיוחד ראוי להתעכב. זהו עמוד־אש שכותרתו ”אהבה שלנו – עזה כמוות”. כתבה – נעמי.

מאז הופיע”שיח לוחמים", שחשף איזו היוליות וראשוניות רעננה של שיח צעירים מדהים בכנותו על המלחמה, היה השיח הגלוי של נערות ונערים מתבגרים לאָפנה ישראלית. כל קבוצת צעירים בגיל העשרה ומעבר לו מתחילה בכנות להאמין, כי אם רק יקליטו מלה במלה את הנאמר על־ידי שושיק וצביקה – יפרצו מעיינות של מחשבה חדשה שישטפו כל מה שנאמר על־ידי האנושות השיגרתית במשך דורות.

וכך אמנם נטלו שרי ודגנית, אריה ואורי ואבנר ויעקב ואלי ב. ואלי ס. והחליטו. כי ”רצינו לדבר על אהבה" – נושא שעד שבא הבטאון התנועתי החדש לא עסקו בו, כידוע. בקיצור: אפלטון, אריסטו, אמרסון וכל מבַלי־עולם אחרים שעסקו בסוגיה נדושה זו, הם עפר תחת כפות־רגליהם של שרי ושלי אשר החליטו כמאמרם, ”פעם אחת לבוא לידי עימות עם המונח הפופולרי הזה הנקרא אהבה".

הנה ה“עימות”, כלומר מקצתו:

"מכיון שפה אחד טענו כולם שלהגדיר אהבה זה בלתי־אפשרי – החלטנו פשוט להציג אהבה כאכסיומה ואחר־כך לבוא ולדון בה. ־ ־ וכבר נחלקו הדעות: את חלוקת הדעות הגדירה יפה דגנית: שתי דרכים לאהבה:

  1. "קיימת פוטנצית אהבה בכל אחד מאתנו. אנו מחפשים אוביקט שעליו נוכל להשליך אותה. כשיימצא אדם אשר יענה פחות או יותר על דרישתנו, הוא יזכה בהשלכה של אותה אהבה. סוג־אהבה זה הוא המצוי בדרך כלל ברחוב המודרני; (ההדגשות של המעתיק).

  2. ”קיימת התאהבות. זה יכול להיות פתאומי וזה יכול להיות הדרגתי, פשוט קורה ה’קליק' שלא חושבים עליו ועם זה הולכים עד הסוף. זוהי חידה בלתי־רציונלית". – –

הנה הגדרה דיפירנציאלית חד־משמעית שהיא פריצה אידיאית רעננה של הקמפוס האקדמי.

עתה ברורים הדברים כמַאדים בצהריִם. הרבה שנים שתקה התנועה, אך משהחלה לדבר – לא יסוף עוד קולה המיוחד. וה“עימות” עם האהבה הוא רק ראשית. אות מבשר. עוד יבוא.

 

ו

דבר שאיננו בלתי־אָפייני לעתונים אלה הוא שעורכיהם מדמים כי עתון שהם מוציאים חייב להיות טבוע בחותם ההוּמוֹר. אך אם להוציא מן הכלל כמה מאמרים, שזיקוף־הגבות האינטלקטואלי שלהם אמנם מעורר חיוך סלחני, הרי הפרקים ההומוריסטיים עצמם המכוּונים לכך מלכתחילה הם כמו שטר־אבלות להוּמוֹר היהודי. נטול כל שנינה, כל חריפות המוחין, כל ברק ושאר־רוח אמיתי – ניתן לנו ההומור הישראלי כחיקוי להוּמוֹר יבש של אומות אחרות, אלא שבפיו של המתבדח הישראלי המדושן־מעט מעצמו נראה גם הומור זה כפרח־חורף שתול כמדבר או כצמח־מדבר נטוע בקרחונים. את הגבול הזה של הוּמוֹר וספרות (מתוך המדור הקרוי”משקל נוצה – ספרות ואמנות" ב“פרה קדושה”) תוחם שיר־מופת מאת משוררת אוניברסיטלית־מקומית – עירית שגיב. נקראנו יחד בציבור:

תפילה

אלוהים שלי

בזקן מבושיך

לטמון פני

סגולים.

לכרוע על בטנך

קטנה

חמה

טבור בטבור לקשור

הבל פיך מתמר

בסדין הלח

זרע לבן

להנביט בשדותי.

הנה, הנרי מילר מקומי, ממין נקבה, בעברית – ובפיוט! אלא שהנרי מילר, ככל שזכור לנו, לא גרר אל האזור הזה את האלים.

וב“תפילה” זאת נפטיר.

איננו יודעים אם סימפטומטי הדבר שעורך העתון הזה היא עורכת, אשה, וכך גם מחַבֶּרת התפילה שלפנינו. שחרור הספרות ספק אם יש כאן – שחרור האשה בודאי. מכל־מקום: שחרור מנופך האצילות שבו חנן אלוהים את בנות מיננו הנגדי. לקיים, כנראה, נוסחת ימינו: כל המלמד את בתו תפלוּת כאילו לימדה תורה.

 

ז

בין שיוף לעקירה בחדר־ההמתנה ניתנה לנו הזדמנות להציץ גם בצד זה של כור־היוצר לאינטלקט הישראלי בהתהוותו. איש אינו מתכוון, כמובן, לומר כי דוקא עתונים אלה של עקמוּת מחשבתית הם בבואתו הרוחנית של הסטודנט המצוי. מידה גדולה יותר של עמקות מחשבתית מצויה, נאמין, דוקא אצל אלה שאינם ממשתתפים בבמות אלו. אך אי־אפשר שלא לראות בעתונים אלה מידה גדולה של ריקות רוחנית פהקנית, שגם היא איננה בלתי־אָפינית לציבור הרב והמתרבה של נושאי דגל חכמת ישראל באוניברסיטאות.

העובדה כי רשמינו נלקטים על־פי מגזינים רשמיים של הסטודנטים מוכיחה, כי אין הכלל הזה חושש גם מפני תדמית כזאת. ואם איננו חושש, שמא באמת איננה מעוותת כל־כך.

1970


המלצות קוראים
תגיות