אין לך דבר נואל יותר מן הנסיון להטיל את”מלכת האמבטיה" אל מעגל הויכוח על חופש הדיבור והביקורת. אילו זו הבחינה היו האמבטיה עצמה והבַּלָן – מולידה, זוכים למיטב תמיכתם של לוחמי חירות הדיבור והדעה – וגם חוסר־הדעה. חירות זאת נבחנת, כידוע, דוקא בשעה שהביקורת נוגעת לענינים חריפים וכאובים העומדים באותה שעה במרכז ענינו של הציבור. והיא נבחנת שבעתיִם בשעה שמורגשת הסכמה כמעט כללית בנושא וכשהגיונה של הסכמה כזו נראית כוַדאוּת שהיא מעבר לכל פירכה.

ואף כי נושא הבטחון – שאיננו כלל ”נושא" במובן האקדמי של המלה ואיננו כלל ”בטחון" במובן של מניעת איזו תאונה, אלא ענינו קיום או אי־קיום פיסי – הוא כמכוַת־אש או כצלקת־דם בכל בית – גם הוא איננו יוצא מכלל הדברים שמותר לחברה, לשפויים שבה ולמופרעים שבה לגלגל בו. הכוח הנותן עוז ללוחם ולביתו להילחם כפי שהוא נלחם, שאוב, ככלות הכל, לא רק מיצר־הקיום האינסטינקטיבי, אלא גם ממוקדי התבונה וההגיון. אותם מרכזי הגיון עצמם ידחו ממילא בשאט־שכל את ”פילוסופית הזבוב" או ”חזון האסלה והתחתונים" של כמה רפוסי־מחשבה, שרק זמננו המטורף מסוגל היה לתת בידיהם עט ותפאורה לגלפם.

ואולם הבחינה של”מלכת האמבטיה" אינה שייכת כלל למכלול הבעיות של חירות הביטוי לעת מלחמה. אין להעניק לה כבוד כזה ומי שמטריח דרך שיגרה לגבי”מחזה" זה את ווֹלטיר עם האפוריזם הנודע שלו על הזכות להתנגד לדעה אך להילחם לביטויה, עושה עוול לא רק לנו אלא גם לגאון־דעה אוניברסלי וגורר את הגיוני העז והצלול – אל המחראות.

כי הבחינה של ”מלכת האמבטיה" איננה כלל בחינה כזאת. המלכה עם האמבטיה גם יחד שייכות – אם לשאול מן המחבר משהו מאוירת לשונו – לתחום הבחינה הכימית של הרפש.

ב    🔗

כי השאלה היא מהו, ככלות הכל, הקריטריון הספרותי והבימתי האלמנטרי המצדיק או אינו מצדיק העלאת מחזה על הבמה. הבחינה איננה אם התיאטרון נתמך או אינו נתמך על־ידי גופים ציבוריים. הבחינה היא אם הוא נתמך על־ידי מצפן דרכו האמנותית שלו עצמו. ובאופן מסוים מאוד השאלה היא, אם אפשר להעמיד דגם מעוות של”מֶנֶקה פיס", חי ומגושם עד כדי סלידה, על אחת מן הטובות בבימותינו כדי שיטיל ערב־ערב את מימיו לעבר קהל של שבע מאות צופים, בעוד הוא ומחַבּרוֹ מבקשים להסביר לנו כי הטלת־מים זו היא: א. תיאטרון, ב. אמיצות־רוח אנטי־מִמסדית.

הבחינה איננה אם הטכּסט – על המסות הפילוסופיות של גיל ההתבגרות ועל הפציפיזם המופרע של שונאי־עצמם־לתיאבון – מערער את רוח הלוחם בעת היותו בקו או מפיק את ברכיו. היינו מזלזלים ברמת הבינה של הלוחם הישראלי אילו היינו חוששים מפני כך.

הבעיה היא איך ניתן לעלוב כך בטעמו של אותו לוחם צעיר כצופה תיאטרון וכשותף בעיצוב תרבות חיינו וטעמם.

ג    🔗

כי הדבר הדוחה בכל אוסף־הקרעים הזה הקרוי מחזה איננו יסוד ”הטינופת" החוזר בו בי הרף ברידוף שמות. הבורסקים נוטים, כידוע, להאמין כי הריח העולה מן הבִּרסוּק הוא האויר הרגיל שכולנו נושמים, אם לא ניחוח גן־עדן. כיוצא בהם עלול מחזאי, הנוהג לטבול עטו בגרף־של־רעי, להתחיל להאמין כי הוא מתחרה עם שָׁנֵל. אלא שלא הניחוח בלבד מפריע. החמורּ ב“מלכת האמבטיה” הוא היומרה הספרותית, הבימתית וגם החברתית הנלוית אליו. ואין לך תערובת נסלדת יותר מאשר גללים של יומרה.

האמת היא כי ספרות־העולם איננה חפשית היום מתבלין זה ומחזות לא־מעטים הועלו על בימותינו – מאלבי עד מארסו – שבעיצוב הריאליזם החריף לא בחלו בשום מרכיב. אלא שכוח־ההיתוך של אמן־יוצר שָׁחק את התבלין ויש שהפך גם אותו לאחר האלמנטים של ההישג האמנותי.

יומרתה של ”האמבטיה" המקומית היא להיות – מן הבחינה הספרותית, האידיאולוגית והזרם הבימתי – מין מנחה בלולה ברֶמארק, יונסקו ופינטר. אך בעוד הראשונים עושים מחומר הגלל רק תבלין – עשה מהם חנוך לוין את כל התבשיל כולו.

ד    🔗

אלא שגם מן הבחינה החברתית הבעיה איננה כלל בתחום ההשקפות והדעות אלא בתחום הטעם.

הכמיהה לשלום בעיצומו של הקרב איננה נושא פסול לא לדיון ציבורי, לא לדיון ספרותי ולא לבימה. היא ארוגה כל־כך בכיסופיו ובחויותיו של כל אדם – לוחם או המצפה לו בביתו – עד כי נסיון להגביל את ביטויה, אילו נעשה, כאילו בא לסכור פיו של הר־געש בעצם ריגושו. ביטויה של שאיפה זאת נעשה אמנם נקלה ומרושע כאשר הוא מבקש להטיל ספק או דופי בכמיהתם הדומה לשלום של ראשי העם והנהגתו המלחמתית, רק משום שבתוקף הבחירה והגורל הוטל עליהם לנהל את מלחמת־הקיום הזאת בכל עצמת חריפותה מתוך הידיעה כי תקלה קלה־שבקלות עלולה להביא עלינו שלום־נצחים מסוג אחר לגמרי: פיוס של בית־עלמין.

אך גם הפציפיזם הישראלי ראוי שידובר בו באותו נקיון־לב, צלילות ומעט טוהר שבהם עושים צעירי המדינה הזאת את המלחמה. וראוי שידובר בו בנקיון־לב כזה, בין המסגרת לכך היא דרמה, משל או הוּמוֹר. אפשר להניף אותו אל פסגת חריפותה ומרירותה של הסאטירה, אך אי־אפשר לגרור אותו אל הביבים.

והדבר החותך בבשר הצופה הוא המאמץ התפל אך היוצא־מכליו להטיל את השכוֹל של בית יהודי בימינו – של אב, של אם, של רעיה – אל הרפש ולגלגלו שם בגֵירה נתעבת במשך שתי שעות של הצגה המתקראת תיאטרונית רק משום שהיא מתקיימת תחת גגו של תיאטרון שכה למדנו לכבדו.

ה    🔗

וחרף כל אלה – אין לך מפגע שאין ברכה בצדו.

ב“מלכת האמבטיה” הובא לשיאו ההגיוני – אם כי בקפיצת־דרך מפתיעה במקצת – גל שלם המציף אותנו בהתמדה ובשיטתיות שנים אחדות. האמבטיה שבה מטבילים אותנו עתה היא כמו קינוח הגיוני למקלחות התפלות שבהן אנו רוחצים כמעט יום־יום, פעם יותר פעם פחות, בברכת הרדיו והטלויזיה ובכל בית־המרחץ המהביל של ימינו הקרוי: בידור. בחלק ניכר של יומנוּ, ככל שלבנו פנוי להאזין לבידור, אנו נמצאים לא פעם במועדון־לילה יומי זול, מעין קאבּרֵט בגרוש. עתים מתקבל הרושם שכלי־התמסורת של שמחתנו ואבלנו, צחוקנו ובכיֵנוּ, נמסרו בידי חבורת נערות ונערים שובבה, המבדרת קודם־כל את עצמה ועל־פי טעמה, כמובן.

הדברים המטופטפים – והמפוטפטים – עלינו יום־יום, ערב־ערב, פעמים עד חצות, מדברי־קישור רבי־השראה, פזמונים שלופים מן הפוזמק ומהגותם רבת־העמקות של ילדי־פלא מתבגרים – מוליכים, חייבים להוליך, בשיאו של הסולם או בתחתיתו, אל”האמבטיה". והדבר המצער ביותר הוא כי בשום תחום מחיינו לא ירש דור את דורו ולא גירש דור את דורו בחפזה כזו, כמו בתחום תקשורת התרבות. תחום בו אולי יותר מבכל תחום אחר דור מחובר לדור וחוליה – לחוליה ושבו חייב כל עם לנצור ולקיים את הדבר המבוזה ביותר בימינו הקרוי: מורשת.

בעיית ה“אמבטיה”, ככל שיש בכלל טעם לדון בה בהרחבה, איננה, איפוא, בעיית המונולוג התפל שלה על ”האדם והזבוב". הבעיה היא הזביבה הרוחנית כולה.

ו    🔗

לענוש את ”הקאמרי“? – הבלים. מותר לתיאטרון טוב לשגות בתחום הטעם, כשם שמותר למדינאים לשגות בתחום המדיניות. לזרוק פצצות־סרחון לבמה? מגונה. אין לך דבר בזבזני יותר מלהטיל כדור־סרחון לבמה מלאה אסלות. לעשות אוסף זה של תפלוּת ”קאזוס בֶּלי” במאבק על חופש הביטוי ולהיצמד באדיקות כזאת אל האסלות? – סכלוּת. הדבר היחיד לעשותו הוא טכני בעיקרו: להזמין שרברב טוב, לפרק את כל מערכת־הביוב הזאת ולפתוח לרוַחה את החלונות.

1970