רקע
ישעיהו אברך
אלופי הדגדוג

בעקבות שיִט עם”שלושה בסירה אחת".

באגרת לענין מקורו של התיאטרון היהודי בגליציה מספר דוב סדן על הקומיקון הנודע סֶם שיללינג שהיה מהלך בין יושבות קרנות, והיו התגרניות מקדמות פניו בצוָחה: הנה זה כבר בא ללמוד מפינו קללות – והכל בחינם. ”הה, זקן אשמאי, בחינם שותים מים“. היה זורק להן אסימון והיו גומלות לו במבול של קללות עסיסיות, כגון ”שתהיה כפרתו של פגר־חולדה”, או ”שייכנס שבר־ענן בנחיריך" ועוד אמרים ממי זה שהיה בהם עסיס של פולקלור יהודי. לא הברקות של בדיחוֹמנים אלא קללות־תמצית מששת־ימי־בראשית של העממיות היהודית, דור לדור הביא ניבים, כל הניבים: גם קללות.

בימים ההם עדיין לא היו גלי האתר ידועים, ואם היו ידועים – עדיין לא היו כלים ללכוד אותם, ואם היו כלים בידי מי שהיו – עדיין לא היתה מדינת ישראל עם תחנת־שידור אדירה וקללותיהן של תגרניות יהודיות לא היו מופצות במהירות כזו ובתדירות כזו כפי שניתן להפיצן היום בכוח הטכניקה המשוכללת ובכוח בינת־משדרים, כמובן. ילד יהודי שנזקק לקללה או לכינוי־גנאי, אנוס היה להפעיל כוח־הדמיון של עצמו או לחפש ברשומות של אלתר דרויאנוב, של דוב שטוק ושל החברה הישראלית לידע־עם שצררו ניבים אלה כשמורות־פולקלור. היום אנו חוסכים לילדינו טרחה זו. קול ישראל, הדואג לכל מחסורנו הרוחני, החל בקאליפסו ועד, להבדיל, שיעורי התורה של הרב זֶוין, דואג גם לילדינו ומשנן להם נוסחי קללה וגנאי ק"א פעמים – ושיננתם לבניך.

בדומה ליהודיות־השביס החביבות של שוק גליציה, ידוע ומוּכּר לוילנאים שוליה־של־בלנים ר' שעיה (על־פי שמו – אף הוא, כנראה, מצאצאיו של אמוץ) שהיה מוכר זרדים בשערי המרחץ אלא שהזרדים נראו כטפל לגבי הסחורה העיקרית שלו, שמעולם לא היה לו מחסור בה: קללות. בשׂכר אגורה אחת היה משפיע ניבולים מקרן־השפע של בלנים ואילו בשכר אגורה נוספת היה כותב לך כל הניבולים האלה על הנייר. וכשהיית מפציר בו לרשום עוד כמה שיקוצים היה מוסיף קללה פרטית מקרב־לב, בשבילך בלבד, כגון: ”ולוַאי ויקראו לך כעשירי – ל’מנין' של תשעה בַֹּרמיננים". בלן־קללן זה, היו לו ידים שריריות ומבנה־גוף פאנדראי ואף כי היה כתבא־רבא בעניני קללה ושיקוץ העדיף להישאר מוכר־זרדים ליד בית־המרחץ וחובט קבוע – שלא על דרך ההשאלה – בעכוזיהם של יהודים מיוזעים, ולא תקע ידיו בספרות. עתוני־ערב לא היו בימים ההם ולא היה מי שיציע לר' שעיה טור קבוע בעתונים של שבת. צמאי־קללות בוילנה או בסביבתה, כשהיו מבקשים להתבשם במור־הלשון שלו, היו נאלצים לכתת רגליהם אל המוֹנפַּרנס שלו בשערי בית־המרחץ. לקנות אגד־זרדים ובתוספת לו – זר קללות. דרך זו של רכישת־דעת באופן אינדיבידואלי ביותר נראית אולי נחשלה, בזבזנית וקרתנית־מעט בתקופת התקשורת ההמונית כתקופתנו, אלא שתקופה־תקופה ומוריה, תקופה־תקופה וכלי־התובלה הרוחניים שלה.

ולאחר שכלי־התובלה הרוחניים של תקופתנו מאפשרים לנו לקבל זיבורית מרוכזה במעטה של חכמה ובידור בגלי־השידור הרשמיים, שוב לא נתמה מדוע נבחרה לשידורה דוקא שבת־חזון. אין זאת, כי אחד הנערים המפעילים את המיקרופון אל שני מיליונים שומעים עברים, הבין כי שבת שמפטירים בה חזון של אחד בן־אמוץ היא בודאי שבתו של השייט מן ”הסירה“, שפניני־לשונו ויצרי־רוחו מטופחים בגלי האתר שלנו עד אין תכלה ולכן גם מוּכּרים יותר מן העברית הנמלצה של אחד נביא ומבלה־עולם מלפני אַלפּיִם שנה. כי בימינו, בישראל, סתם אביר בחכמת ישראל הוא שייט מן ”הסירה” – חכם מן ה“מה נשמע”נה.

 

ב    🔗

ואולם על תאונה בגלי־האתר אפשר להתגבר. מזמנים מועצה, מפייסים סופר שנפגע בשמו המפורש (שאר הנפגעים, בכללם: הטעם הטוב, הם אלמונים ואי־אפשר באופן טכני להזמינם) והכל חוזר לקדמותו. אלא שהרדיו איננו אלא צנור אחד בין הרבה צנורות אחרים שבהם בא לידי ביטוי שלוח־רסן אותו ”טֶמֶני הול" ליטֶראטי המשפיע עלינו כמתוך עביט תפלוּת במעטה של לצון ומי־מוחין במעטה של חריפות, והמבקש להציב עצמו כעין אבנגרד של חכמת־התקופה וכציון־דרך לה. ואנחנו נרכנים לכל היוצא מביב־היוצר הזה ורואים כדבר טבעי כמעט שזהו הניב החדש, השלב הגבוה ביותר, של הכתיבה העתונאית הישראלית החדשה. ואנחנו מקבלים עלינו את דינם הפיליטוני של כמה טרוטי־אף ומתחילים להאמין כי הם־הם האמורים, כנראה, לשאת מאור תרבותנו לבאים. ואנחנו מתחילים להתבייש לומר אשר עם לבנו בניב שלנו, יען כי לא אימצנו לנו את הסלֶנג החקייני של כמה כתבנים צעירים ויען כי עדיין איננו מרגישים בטוב ובנוח באותו ניבול־פה פסבדוֹנַטוּרליסטי שהוא ציר וצימוק בכתיבתם של נברני־העט החדשים. ואנחנו נוטים לבוא למסקנה כי הקיץ הקץ על כל כתיבה שאין עמה דגדוג ועל כל כתיבה שאין עמה לגלוג ועל כל כתיבה שבאה לתאר דברים ומעשים ואיננה מעקמת אותם. על אחת כמה וכמה איננו מעיזים לומר כי יש עדיין דבר־מה במדינה שהוא מוצא חן בעינינו יען כי זה בניגוד קיצוני אל אָפנת־הכתיבה החדשה – וכבר אנו חושפים עצמנו ללעגו ולקלסו של קורא צעיר, שכמה טרזנים ספרותיים מטפחים בו לעג זה ובפיו מתגם. ו – למה נכחד? – אנחנו מפחדים מפניהם. הצהרה כזו אינה תעודה לאומץ־לב, אך אין ברירה: זוהי האמת. הם מהלכים עליך אימים. רצונם, ישלפו את החִצים מן האשפה או את האשפה מן חִצים ועושים אותך ככברה. מחר הם ניצבים על המרפסת הקדמית של עתון היום או עתון הערב שלהם ומטילים עלינו את גלליהם ושבעים אלף קוראים – רואים, ולך קרא חי וקיים, או זַמן את מועצת הרדיו למחילה.

ונכון הוא כי אין איש ממהר להסתכן בכגון זה. גם לא האמיצים שבינינו. לא נעמוד כאן על התפקיד שמילאו פינוקים, ליטופים חִנחוּנים וטפיחות־גב של אנשים טובים ביצירת אותו אקלים של ”חסידים ורבי" מסביב למדורתו של חכם־כזבים אחד שכל עוד לא היה פוגע באנשים הטובים עצמם היה זוכה לתשואות־המרצה ועידוד. לנו, מכל־מקום, אין הזכות הגדולה לבוא בסודם האישי של סַפָּנים אלה: איננו צולים אתם נתחי־כבש על שפודים, איננו לוגמים מכוס אחת ויש לנו מעט מאוד הזדמנויות ללקט פירורי־תורה והברקות שהם מפטירים ב“פָלוּש” של בית־היין הבוהימי בירושלים בשעת התערפלות־המוחין של אחרי חצות. לכן אנו פטורים להחוות להם אקדמות של חיוך. ממילא אנו מועדים להיות רחוצים במימיהם. לכן נעֵז לנעוץ סיכה בכמה בועות שבעבענים אלה רוקקים ושחסידים שלהם לוקקים ושבנות־העשרה צופות בהן בהתפעלות של עֶגלה.

 

ג    🔗

בועה אחת – ציניות.

את אשדות־הניבול שלהם הם מכנים היום בשם המיומר: ציניות. לפנים, אם פיך היה מלא אַלָה, היו קוראים לך, פשוט, גס־רוח. היום אתה פילוסוף. את נוצת־הטוָסים של הפילוסופיה היוָנית הדביקו הם לעצמם או שהדביק להם אותה קהל האוהב לשמוע שיקוץ אלא שנוח לו להאמין כי הוא שומע פילוסופיה. סגולה רוחנית זו, הציניות, היתה לגומת־החן והחכמה שלהם. להיקרא ציניקן – זוהי כמעט משאת־נפש לכל צעיר צמא־הצלחה בימינו. כי זה גם תואר נכבד בספירת־הרוח וגם פרוזבול או היתר־עיסקא מוסרי לומר – ועתים גם לעשות – כל תפלוּת אל כל אדם ועל כל אדם ולפתח בתוך עצמו חוש של ארציות מגושמה, של חטוף ואכול ובוּז.

על מקור השם ציניות חלוקות הדעות. יש אומרים כי הוא שאוב מן המונח ”קיניק“, שפירושו ביוָנית: כלב, ויש אומרים כי לקוח משמו של הבנין קינוֹ־סרגס באתונה, שבו הניח אנתיסטנס יסוד לתורה פילוסופית חדשה – הציניוּת. אם המתקראים אצנו ציניקנים מוצאים עצמם קרובים להגדרה הראשונה – לא נבוא בריב עמם. יש כאן פנים ופנים לכאן, אף כי על־כל־פנים יהיו הפנים פני ”קיניק”. אך אם הם תומכים יסודות הפילוסופיה־של־הגסות שלהם באותו היכל־הרוח היוָני, כי אז הדמיון הוא כדמיון בין דג־מלוח בים הבאלטי לבין פגר־דג בנחל פישון. כי הציניות היא סולם־ערכים שלם. ציווּייה הם ידיעה שאין קץ לעָמקה וקודם־כל: ידיעת־עצמו, התבוננות והתנסות עצמית, הסתפקות־במועט, נדיבות ופרישות. בעקבות ערכים אלה, מתוכם ואליהם, מצטרפת – אם היא מצטרפת – בינה לראות שרשי־דברים, לערטל ערכים ומושגים וגם לזלזל בקובלות ובגינונים של המוסר החברתי המזויף, אם הוא מזויף. הציניקנים־כביכול שלנו בחרו לעצמם, כמו שרלטנים רבים אחרים בגלגוליה השונים של הפילוסופיה הצינית, את השלב האחרון ביותר שלה, ואותו בלבד. ובתוך פאת־הגסות שהציניוּת הניחה בבוסתן הרעיוני שלה הם בוססים עד כלות כל כוחותיהם.

מסופר בו באנתיסטנס כי בדברו על מידת הדיוק במושגים ובהגדרות, אמר: ”סוס אני יכול לראות, אבל סוסיוּת אינני רואה". בדיוק כך אפשר לומר על הציניקנים שלנו להית אמוץ או לבית נעמי. כי אם אמנם אלה ציניקנים וזוהי ציניות, כי אז היה ר' שעיה הבלן, לכל הפחות דיוגנס. ואנחנו לא ידענו. יען כי לא היה רדיו ולא היה עתון־ערב.

 

ד    🔗

בּוּעָה אחרת:”ירחמיאליות".

בעוד הציניות היא בועה־של־הילה לעצמם, הירחמיאליות היא בועה־של־שיקוץ לאחרים. מעין שוט שמניפים אותו כדי להרתיע כל מי שמבקש לפצות פיו נגד קבוצת־הרוקקים הזאת או נגד מה שהיא רוקקת. הרבה כרכורים אנו מוכנים לכרכר והרבה עיווּתים אנו נכונים לבלוע ובלבד שלא ידביקו לנו המדביקים תואר־אימים זה הגוזר כליה, הן בחברה הבוהימית, הן בחוג הנוצץ והן בחברת הירחמיאלים עצמם, שאולי יותר מאחרים הם הנרעדים לשמוע תארם. כי לפי האטריבוטים שנדבקו לאותו כינוי אין בו, באמת, כדי לרומם. מצד חזותו החיצונית הוא מצטייר לפנינו כחלכה גופני, ואילו מן הבחינה הרוחנית? – מה יש לומר: את דיימון ראניון אינו מכיר, את או’ניל בתרגום העברי החדיש – תפארת מליצת הסלֶנג שלנו – לא קרא, מילקוטי כזבים לא נתבשם ועדיין הוא שקוע כל־כולו בעולמם של מרדכי צבי מאנה ואד"ם הכהן לבנזון, מדשדש בערפלים של תודעה יהודית ומדבר על דברים פשוטים יומיומיים, כמו שדיברו תמימי־יהודים לפני חמישים שנה בדאלאיקה, היא כנרת.

טיפוסים תמהוניים כאלה קשה בימינו לשאת בחברה מהוגנת, אך כיון שהטלנו עצמנו לגוב־הסכנות לא נחשוש עוד לתהות קצת על ירחמיאל זה ולראות מה בינו לבין המתימרים להיות עורפיו־יורשיו. המכונה בפיהם ירחמיאל, אולי הביא עמו קליפות רבות ומעייפות של גמגום מליצי, אך נשא גרעין אחד שכל חכמת המוקיונים האלה בימינו יכולה להיות כפרתו: לב טהור. הוא הפיח בעצמו ובאחרים שאיפה לוחמת לחופש אמיתי, לא לחופש מזויף של ניוון־עצמו וניוון אחרים אלא לחירות להיות אדם יוצר. הוא היה נַפָּח. נפּח נמלץ, אבל חכם־חרשים. במפחה שלו, שהיתה תערובת של הגשמה־עצמית חמוּרה וגם של מליצה מרוממת, הוא יצר, למשל, את הפלא החברתי: הקיבוץ. וכפי שאתם רואים שלומיאל זה, הוא כינף במליצת־ציון שלו אומה שלמה מקצה עולם ועד קצהו והדליק בה געגועים ואהבה לוהטת לחירות. בילקוט הערכים שלו היו מעט מאוד כזבים, אך הרבה מאוד אמונה. עתים היה רושם כי אין הוא יכול לשאת כל עומסה של התקופה ושל גודל המעשה שהוא עצמו עושה בתקופה זו, אם איננו מלווה עמו בדיבור־של־הגזמה, המרומם, כביכול, את העושה ואת מעשיו בעיני עצמו ובעיני אחרים. אזננו היתה נצרמת מזמן לזמן להפלגות אלו, אך אפשר היה לשאת להן.

מלחמת־הקוממיות, ככל מלחמה, עירטלה מושגים והביאה מפוּכּחוּת גדולה שאינה מזלזלת בגרעין, אך את הקליפות היא מפצחת בלי רחם. זוהי אחת הטלטלות של הזמן וזהו מאז ומתמיד חותמו של מבחן־הדם של דור צרוב־מלחמה, שלבו נעשה גס בכל גינוני־הפלגה ובכל דבר שאיננו תוך. בחותם התמורה הזאת חתומים מעשיהם של טובי הדור הצעיר בקציעות, בנחל־עוז, בפיקוד צה"ל ובשורותיו, בהדרכת עולים ובמקומות רבים אחרים. בפשטותם, בכנותם, ביחסם העניני הבלתי־אמצעי לדברים, במעט־הגמגום שלהם הביאו חייהם ויצירתם לגדולה אימננטית, שכל עיטור חיצוני, כל מליצה, אך מקפחים אותה. הם אכלו תוכו (הטוב) של מיודענו ירחמיאל וקליפתו זרקו. תמורה שאפשר רק לברך עליה.

ואולם אם האנטיפוד של ירחמיאל הוא מליץ שיקוצים, פסבדוניהיליסט נבוב שעולמו הפנימי שסוע; המעמיד לפנינו בזדון־לב נרהב לא מציאות במליצתה ולא מציאות כהוייתה, אלא מציאות בעיקומה השרירותי והמרושע; הנושא בלבו לא אמונה ולא כפירה אלא מִטען כזבים ופיהוק־אפסיִם; המפיח ומלבּה את האידיאה הנשגבה של השעמום הגדול, ששום דבר בחיינו אין בו כדי להפיג אותו, זולת בידוּח־תפל או קללה בנובּלה; זולת הדגדוג והלגלוג. המעמיד מול המושג היהודי העתיק של תלמיד־חכם את להטוטי הידענות התשבצית ודלות־המוחין של עצמו; המבקש להחליף לנו מליצתם המיושנה של י. ל. גורדון ושל מאנה במליצה ישראלית חדישה של סלֶנג עילג שהוא וחבריו מתפתלים לברוא אותו; אם זה צריך לרשת את ירחמיאל, כי אז בואו ונצדיע לירחמיאל. בואו ונשלח את קבוצת נושאי־המאור החדשים האלה לקנות נרות, למצוא כל ירחמיאלי בארץ הזאת ולצחצח לו את נעליו.

 

ה    🔗

אמרנו לטפל עוד בכמה בועות, כגון: הבועה של ”יודעים הכל" ושרשי הבקיאות המופלגת הזו; או הבועה של הומור ישראלי שליצני־קרקס אחדים רואים עצמם פטרונים שלו, אך קצרה היריעה.

ואולם אולי חשוב מכל הוא לנפץ בועה אחרת שלא הם, הירחמיאלים־המהופכים, מפריחים, אלא שמפריחים אותה סביבם. אלו הן בועות של חיוך ופיוס וטפיחה על הגב, שבהן מרפדים אותם בחברת אנשים טובים ושאולי חלק לא מועט להן בהתהווּתם של מי־מדמנה אלה היורדים אחר־כך במפתיע על ראשנו.

1958


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47811 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!