רקע
ישעיהו אברך
קול הנערים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

עשרה ימים מוטלים היינו לצדו של ”קול ישראל" – בגל הקל. אנחנו היינו רתוקים למיטה והקול – בדמות מַקלט – צמוד אלינו. הרופא גזר על הקריאה ועל הדיבור והתיר רק את השמיעה – חוש פסיבי מעט, שאינו מפעיל אנרגיה רבה פרט לאנרגיה של תופי האוזן.

רדיו – אמר לנו פעוט בהיר־עינים – הוא מין תיבה משונה: היא יכולה לדבר אליך אבל אתה אינך יכול לדבר אליה. ניצלנו הפעם חסרון־יתרון זה ונצמדנו כל עוד רוח באפנו אל התיבה.

עשרה ימים האזַנוּ איפוא לרדיו עד תום. עד תום הסוללות וכמעט – עד תומנו. מדוע עד תומנו? – כי חלחלה אוחזת אותנו היום כשאנו בוחנים את פעולת הכפל: עשרה ימים. כל יום כשש שעות פּזמוּר ובידור של הגל הקל. עשרות שעות תחת הפטיש הכבד הזה ההולם בנו על־פי תקנות הממלכה, ביזמתה ובפיקוחה. אשרינו שחלינו בדלקת הסימפונות. אילו תקפתנו קדחת האיים האנטיליים היינו חשופים לחינוך הסֶמי־הממלכתי הזה חָדשיִם תמימים. נקל לשער לאיזה בית־מרפא היה ביטוח הבריאות מחויב להביא אותנו עם פוג הקדחת.

 

ב

אבל היו אלה גם עשרת ימי תשובה. באמת, בין כסה לעשור פרטי. מעין מאזן של אדם עם מושגיו ועם העובש שהזמן, כנראה, מעלה עליהם ואין הוא מרגיש. כי עשרה ימים אלה הוכיחו לנו שאנו תלושים ועקורים מכל וכל מן הגל הראשי של תרבותנו הלאומית המתהווה. הם העמידו אותנו, לבשתנו, על העובדה שאנו חיים זה שנים עם מערכת־גיבורים לאומית מיושנת שהזמן עבר עליה במעוף של לויין ונגס בה בשיניו של דחפור.

הם לימדונו כי הרבה שמות עבריים שהכרנו – בסיפור ובמזמור – מן העבר הרחוק והלא כל־כך רחוק, הם כבר מזמן דפיה המצהיבים של הגִיבוריות הישראלית ואילו דפיה הרעננים מתמלאים יום־יום על־ידי התאחדות בעלי־המלאכה של פזמונאי ישראל: על־ידי אלביס פרסלי, מאור הגולה, ועל־ידי המקדשת שם יהודים במועדוני־הלילה של העולם – העלמה אלן שפירא, נרה יאיר. למדנו כי כל הכבוד לחידון התנ“ך, אך גדול ועז ממנו מצעד הפזמונים של החיפושיות וחרקים האחרים למיניהם היורד עלינו כטל כל יום, מלכּד את השבטים בתרבות־פזימה אוניברסלית ונתון על יום מימות השנה לדיווּח, לליווּח ולפיקוח של שירותי־השידור הממלכתיים; בעשרת הימים האלה למדנו, כי המדינה עומדת יום־יום עם שעון־עֶצר ביד לבחון רחשי הרוח בנוער ובעם, לדעת מי בעדיפים ומי בנגררים ואם קליף ריצ’רד, לא נקלף פתאום על־ידי צרדן נלבב ממנו. למדנו, שאולי הרבה דברים אין המדינה – מפני הסכנות שמסביב וכולי – מספיקה לעקוב אחריהם, אך אין היא יכולה לוַתר על מערכת־מכ”ם פרציזית, לרשום כל תנודה של יַרכי העולם, כדי שהפזמון שתתן לנו המדינה מחר לא יפול על שוֹקיִם אטומות. ולמדנו יותר מכל, כי כל התהילה לזכרו של נתן אלתרמן הפלאי, לאברהם שלונסקי, לחיים גורי ולחיים חפר, אבל לעומת כושר־היִצוּר של הפזמונאות העברית בימינו, אין הראשונים דומים אלא לנוּל־יד יגע המנסה לשוא להתחרות עם כישורי מנצ’סטר.

 

ג

גיאורג ברנדס, חכם המבקרים, היה אומר: חיבור רע מרגיז אותי, אך חיבור רע כתוב בקליגרפיה מסולסלת מסוגל להוציא אותי מן הכלים.

אכן, מבחינת הסלסול אין לבוא בטענה אל ”קול ישראל“. הקליגרפיה – במקרה זה: ההיגוי – היא לעילא. עי”ן איננה אל“ף וחי”ת איננה כ“ף וחשוב מכל: ואשינגטון היא אוּאוֹשינגטון – בלי אות ”וָו” דשנה המגלה מיד חרפת מוצאך המזרח־אירופי. המדינה יכולה להרשות לעצמה שישדרו על דעתה ובצנורותיה כל תִּפלוּת – בתסכיתים, בחרוזים ובדברי־קישור רוויים שאר־רוח – רק דבר אחד אינה יכולה להרשות: שיהגו תפלוּת זאת שלא כהלכה. מבחינה זאת כל המשודר בגל הקל הוא כעולה מן הרחצה, מעומלן ומגוהץ על פי חוקי הפוֹנטיקה (אם כי לא תמיד על־פי חוקי הדקדוק) – כאילו הֶבֶל חדל להיות הבל אם רק מבטאים את הה“א כהלכה; כאילו צליל מזויף נעשה פחות צורם אם תוקעים אותו בחצוצרה ממורקת וכאילו ציורי־המַדוֹנָה על צלחות ”מאייסן” מסוגלים לשפר טעמו של תרד תפל.

אלא שהגל הקל איננו נייטרלי כתרד. זהו גל פעיל מאוד, רב־אונים, אלים, אינקויזיטיבי כמעט. בין ייראה הדבר בעינינו בין לאו – הוא נהפך לאחד מגדולי מעצביה של תרבותנו הלאומית – ובדמותו היא אמנם נעצבת מאוד.

כי זה כעשרים שנה, מאז היינו לאומה עצמאית – ובשום פנים לא בעת שלטון זרים – נמשך בצנור זה, אם כי לא רק בו, בעקיבות, רצח־האופי של כל מה ששׂרד עוד מתרבותנו הלאומית ומיִחוּדנוּ בתרבות העמים – יִחוּד שהוא אולי הדבר העיקרי המצדיק את חתירתנו הנואשת לתקומה ולהתקיימות נבדלת – גם בדורותינו.

 

ד

כי הדבר המאיים על פרצופה הרוחני של הארץ איננו אימוץ תרבותם של זרים. האמת היא, כי בשום תקופה בדברי ימי העם לא נמחקו תרבותו היִחוּדית ועצמאותו הרוחנית בשל מגע עם תרבויות חשובות אחרות או בשל השפעתן. מגענו בראשית האלף השני עם תרבות ערב לא זו בלבד שלא דילל מקורות יצירתנו העצמית אלא הוסיף לה ממדי עומק ומעופי דמיון, צבעוניות ואגדה; מגענו עם תרבות אירופה המערבית הוסיף למחשבה היהודית נופך של דיוק הניתוח האנליטי והעשיר אותה באוניברסליזם חברתי מודרני. העשיר – אך לא האפיל על הערכים החברתיים היִחוּדיים של היהדות עצמה ולא יכול היה כלל להתחרות עם העָצמה המוסרית שבפי גדולי נביאיה.

אך הדבר המאיים עלינו היום הוא רידוד כל פרצופנו הרוחני במערוֹך של תפלוּת אוניברסלית, במבחר הבליהם של כל העמים בתוספת ההבל מתוצרת מקומית שאיננו אלא בן־הבלם של אחרים. הסכמה היא של טיפול בעם כולו, על זקניו ונעריו כאחד, כבעם שכולו בגיל טיפש־עשרה, כאשר צינור היניקה ההכרחי והמחויב גם ממקורותיהם של זרים מחובר לא אל מעיינותיהם אלא אל מרזביהם אם לא אל תעלות־השופכין שלהם.

דרכיה של ההתיַוונוּת הישראלית בעבר הקדום נמשכו לפחות, גם אל חכמי יוָן. דרכי ההתיַוונוּת הווּלגארית בימינו נקשרים יותר ויותר אל זנב החיפושית, אם יש בכלל זנב לחיפושיות בנות־זמננו.

 

ה

נוכח אשדות אלה של חוסר טעם, מפליא הדבר עד כמה אנו שׂשׂים למלחמת־גילים במישור הפוליטי ועד כמה אנו נכונים להעביר בלי נדנוד־עפעף את מוסרות עיצוב פני תרבותנו ללהקת נערים. הממלכה כולה תרעד אם תצייץ באחד השידורים בת־קול צורמת מעט מבחינה מדינית – חיצונית או פנימית. אך שום איש מזקיפי־החינוך החשובים שלה, למשל, לא יתעורר לקול המצלתיִֵם הגדולים של ההבל המסוגלים לעשות את העם כולו למונגוליאִיד תרבותי. כי רק חוסר החשבה של הכלים בני־התקופה המגלפים פני עם, יכול להביא לכך כי נקח נער או כמה נערים בעלי חיתוך־דיבור נאה וביחד עם יעלת־חן קולית ראשונה, נפקיד בידם מיקרופון לאומי ונאמר להם: תקעו!

 

ו

ואַל יסבירו: גל־גל ושומעיו, הכבד – לאנינים, הקל – למשועממים {ואין לך, כידוע, אדם צעיר בארץ שאינו משועמם). גל של שידור יותר משהוא נענה לטעם שומעיו הוא מעצב אותו.”קול ישראל" איננו רק הביצה. הוא גם התרנגולת. זהו גל התוקע לאשה בחדר־הכּיריִם, לנהג בדרכים ולעשרות הנוסעים עמו. הוא תוקע לתלמיד בחופשתו כארבעה חדשים בשנה ולאיש־הצבא בשק“ם והוא יוצק בשיטתיות לתוך אזנם את הפואימות העילאיות של ”אני מת לרדת אל מתניה” או ”דסדמונה" או גללים תמליליים דומים וכל את בליווי קול נערה רווּי־כיסופים למשחה נגד מקקים, ואימפּרומפּטי רב־ברק של מגישי־תכנית, המכניסים אותנו בכל פרטי צרכי־אוכל־נפש שלהם בלי להוציא מן הכלל – במרומז ושלא במרומז – גם צרכים אחרים. כדי שהכל יהיה חפשי, לא מאולץ, פַמיליארי – ככתוב בחריסטומטיות לשידור נוסח אמריקה, כתוב – ואנחנו לא ידענו.

אנו יודעים את התשובה: הממלכה מגישה לנתיניה גלים למבחר ואינה כופה את מי שרוצה להאזין ל“כוראל” של בטהובן שישמע דוקא את ”רוזי המתנפצת". אך הגיונה של אותה תשובה איננו גדול מהגיונו של אותו ראש־מועצה בעיירה צרפתית שנאשם בהחזקת בית־בילויים עירוני שלא על טהרת הצניעות ושטען להגנתו: אנו מחזיקים זו בצד זה גם כנסיה פרסביטריאנית גם מועדון־חישופים ואזרח העיר חפשי לבחור לו כטעמו. ולא קשה לנחש איזה משני המוסדות נסגר בסופו של דבר.

אלא שראש־עיריה צרפתי זה לא שאף לעשות את עיירתו לא אור ליהודים ולא אור לגויים.

 

ז

אולי ייאמר גם זאת: הבידור הוא בימינו חלק מתרבותו של כל עם ואין אולי ארץ בעולם שצריכה כל־כך לתבלין זה בחומרת חייה ובמתחם כארצנו. עַם שיורדים עליו בתכיפות כזו אש מן הגבולות, איומים של ועידות־פסגה ערביות ובעיקר: נאומי סוף שבוע של כל פרנסיו למיניהם – אי אפשר לו כלל בלי הפוגות־צחוק והוא זקוק להן כמדבר־פארן לטללי בוקר. והוא זקוק להרפיה כזאת בכל גילוייה: בסאטירה פוליטית, בהומור מחמם־לב ובסתם בת־צחוק שאין עמה לקח ואין עמה משמעות וכל עיקרה הצחוק עצמו כמערכת רפלכּסים של הטחול, אם אמנם נכון הוא שממנו דוקא באה לאדם הסגולה לחייך ולהסביר פנים. ושבעתיִם צריך להרפיה כזאת עם שצחוקו ודמעוֹ תמיד זלגו תאומים.

ואולם מה שנעשה בבידורו של הגל הקל איננו אלא עלבון לעם החכם הזה ולמנת־המִשׂכּל שלו. טפטופו המתמיד של הגל הזה, בטעמו המעוצב הנוכחי, עשרות שעות בשבוע כך במשך עשרים שנה, איננו בשום פנים בגדר עוד תבלין חסר־ערך הנבלע בתוך התמיסה. זהו הרס־רקמות שיטתי וחילוף חמרי הבלוטות המשווה לתרבותנו קול של סריסים.

 

ח

זכורנו, בעיצומו של ראש השנה המשיך הגל הקל להלעיט אותנו בלהיטי העולם בכל הלשונות מכל מועדוני־הלילה כמעשיו כל הימים. המושג ”ימים נוראים“, המושרש במסורת חייו של העם, שייך כמובן, למחסן העבשים. שיאו של הטעם הרוחני המעודן הזה הוא הכריך האמנותי שהוגש בצהרי החג ושבו נכרכו זה בתוך זה הפזמון ”סיציליה” ומיד אחריו ”צור משלו אכלנו" וסמוך מעליו ”האבנים המתגלגלות“, או ”ייבנה בית־המקדש” ולידו, שלוב־זרוע עמו:”מאלאקה המתוקה" באנגלית. העובדה כי המגישים של התכנית סבורים, כי אין להניח לעם אפילו שעתיִם בשנה ביום חגו הדתי בלי פזמוני־הלילה – אולי מוכיחה, כי הפרה הרדיופונית שלנו רוצה להיניק תפלוּת, אך עדיין אינה מוכיחה שהעגל כה נלהב לינוק אותה.

 

ט

טיפוסי לכל הקו הזה הוא אולי שמו של פזמון אחד ששודר בערב החג בשם ”במורד צנור האשפה" מאת – כך אמר הקריין – להקת”קווֹ ואדיס".

לאחר שאתה שומע כותרת הפזמון הזה – השאלה ”קוו ואדיס" לגבי דרכו של הגל הזה נעשית מיותרת. הכּיווּן ברור.

1971


המלצות קוראים
תגיות