רקע
ישעיהו אברך
ניחוח התקופה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

לפני זמן־מה נקלענו לויכוח בשאלה ספרותית פיקנטית למדי: האפשר עדיין לראות במחזה של שלום עליכם מחזה מקורי לפי מושגי התקופה – אם לאו. הפולמוס החריף מאוד ורק בנס ניצחו אראלים את המצוקים – או להיפך – וניצל שלום עליכם. ברוב של קול אחד או שנים הוּתר לוֹ עדיין לבוא בקהל המחזה המקורי של ימינו.

היום, כחודש ימים לאחר אותו ויכוח, נתקפנו הרגשת־אשם על שנתַנוּ ידנוּ בפזיזות כזאת לעיווּת־דין רוחני. ראינו בינתים את ”חפץ" ואת ”ליידנטאל" ואת הביקורות המקצועיות המלומדות שנכתבו עליהם, ואם מחזות אלה הם עטרת נושאת פרסים של המחזה המקורי בימינו – כי אז שלום עליכם הוא לא רק נמושה דרמטורגית כמושה אלא גם נטע זה בתרבות ישראל המתחדשת. המקור האמיתי הוא”ביגטאכעס", העברי כמובן.

מחזאות זאת יצאה, כידוע, מזמן מן הפרוזדור המפולש של כיכר השוק ונכנסה, על קסמה ועל בָּשׂמה, אל הטרקלין הישראלי. סמל המסחר שלה הוא גרף־של־רעי. מפריסים אותה פנים ואחור בשם ובמלכות ומעלים גירתה בדיונים עמקניים של שירות־השידור. בֶּקֶט מחויר לעומתה ויונֶסקו מסמיק וזכותו הגדולה של דוֹסטוֹיֶבסקי היא שכבר באמצע המאה התשע־עשרה ידע לבשר על הופעתו העתידה של חנוך לוין. וכך מהפכים בחררה הזאת וחוזרים ומהפכים בה אלף פנים – גם באזור שמטבעו אין לו פנים כלל.

לכן, בטרם נהפכה הדרמטורגיה המקורית של אגן־הירכים לפרה קדושה של החוגים הפרוגרסיביים בספרות, באמנות ובמועצה הממלכתית העליונה לתרבות; ובטרם נהפכים מי־הרגלים שלה לבָשׂמם – נפטיר שורות אחדות.

 

ב

אין טעם להיכנס לפרטי ניתוּחה או ניחוֹחה של מחזאות זאת, שיותר משיש בה שרטוטים של אנטומיה יש בה מפגן של פיסיולוגיה. הפשטנות הרדודה, שלגופו של ענין אין עמה רעיון, מבקשת להעמיד פנים של פשטות אמנותית מכוּוָנה והדיבור הווּלגארי מבקש להתחזות כהיוליות אמנותית עזת־רוח. דברי־הגות בּנַליים של תלמידי שביעיות, שאין להם אפילו פלומית של כנף להמריא בה, מעמידים פנים שקיפלו כנפי נשר ובלבד להיות ארציים, פשוטים ומובנים. השפה, הדימויים, המטאפורות מתפלשים בעפר־הדרך, כביכול מתוך צניעות ועניווּת, אך לאמיתו של דבר אינם אלא פירורים של צנימים מחשבתיים ותערוכה עשירה של עניות הדמיון.

ב“חפץ” כמו ב“ליידנטאל” – לא פחות מאשר ב“מלכת האמבטיה” המהוללה – מבקש המחבר כל הזמן לרתק את הצופה אל אזור אחד ומסוים בגוייתנו הארצית האומללה פשוט מפני שבאזור זה, כנראה, מרחף עולמו הרוחני והוא־הוא כל מרחב הרהוריו, חויותיו ואולי גם מאוייו הדחוקים. ואמנם בתוך מרחב זה, ובתוך ערפל הבימה והביקורת, הוא מרגיש עצמו חפשי:

"לתקוע נודות כאוַת־נפשו,

נודות עליזים לאויר הצונן

כמו נקודות, נקודות של חן".

והיינו רוצים עוד לומר כי הוא ממעט פני חברה ובאופן פרדוכּסלי מסרס אותם עד כדי כך שאין לראות עוד עיווּתיהם האמיתיים, אך זוהי דוקא המסקנה היחידה לגבי מחזאות זאת שאין להיחפז בה. כי אם לשפוט לפי מפריסי הפרסים העומדים בתור ולפי התפעלות המבקרים הרשמיים – לא נותר לנו אלא להסיק שחנוך לוין מכיר חברתנו – ומכל מקום: פני חברתנו – טוב מאתנו.

 

ג

עקמומית זאת יונקת עידודה משני עולמות:

עולם היריבות הפרופסיונלית ל“מִמסד” – או, נכון יותר, היריד המהַמה והממוסד מאוד של מתנגדי ה“מִִמסד” מוצא, כמובן, בהסתערות זאת גילוי־גבורה אמיתי של מִתקפה חזיתית על החברה ועל מעצבי פניה. הנה באה מהפכנות ספרותית ובימתית המדברת אלינו בלשון המחראות ואיננה חייבת בשום סייגים ונורמטיביות שבהם רואים עצמם עדיין מחויבים זעומי פניה הטרקליניים של אותה חברה. אַבּראווֹ!

אך את כוחה העיקרי אוגרת מחזאות זאת מן הממסד עצמו – הוא ממסד החינוך והתרבות של ישראל. כדי להוציא עצמו כמפורש מכלל היעדים החברתיים שאליהם מכַוונת מחזאות זאת חִצה או ניחוחה – הוא עוגב עליה ומרפדה ומחנחן אליה ומבקש להדגיש בכך מידת השוני שלו מן המבוקרים האחרים, נוסח ”צאו וראו מה בין בני לבן חמי".

רק כך ניתן להבין גם אותו אקט מוזר וחסר נימוסי חברה ומדינה אלמנטריים, שלאחר שמחזאי מסרב לבוא אל נשיא המדינה לקבל פרס ממלכתי שהוענק לו – רודפת אחריו בקוצר נשימה מועצה לתרבות של המיניסטריון לחינוך ומעניקה לו פרס פיצוי ונוחם על הפרס שמיאן לקבלו מנשיא ישראל.

 

ד

הביקורת הספרותית, המבקשת לא לפגר אחר קִדמתה של הבִּקורת התיאטרונית, מתפתלת אף היא כדי להוציא מושגים־של־ביבים מכלל פשוטם ולשים בהם כוונות עמוקות ומרומזות, פרד"ס של מי־רגלים.

“כנהוג פה ושם מימי התנ”ך ועד ג’ויס והבאים אחריו, נותנים שמות הנפשות שב’חפץ' את ההרגשה שאין הם מקריים בלבד. – – – לכן אנסה, ויסלחו לי אלוהים וחנוך לוין, לגשש אחרי מובני השמות בעזרת האסוציאליות שלי".

(מרים אורן,”ההירארכיה של ההשפלה“, ”מאזנים” 3).

כך למשל, נחוץ אִזמל מדעי וכושר אנליטי מופלג כדי לגלות כי השם ”ביגטאָכעס“, למשל, אינו מקרי ואינו כה אנדרוגיני וחסר־משמעות כמו כהן או לוין, למשל, אלא שהוא צירוף של שתי מלים שבהתחברן יחדיו הן יוצרות משמעות חדשה – ומשמעות מבושמת מאוד. על אחת כמה וכמה אילולא השם ”ליידנטאל” לא היינו מבינים כלל שאנו יושבים בעמק־הבכא של הבמה העברית.

ובכן, אילולא ידענו כי בספר הספרים כבר השתמשו בתחבולה כזאת כדי להגניב כוונות סמויות; ואילמלא ידענו כי בדיוק כך נהג גם האירי הדגול – היינו סבורים שכל החזיז הגאוני הזה נשלף מאשפתו של חנוך לוין. טוב, איפוא, שהעמידו אותנו על המקורות. ואף שזה נוטל מן המחבר מעט מזכות ראשונים, עדיין זה מניח אותו כיורשם של כותבי התנ"ך ושל ג’יימס ג’ויס – זכות לא מבוטלה כלל שעליה אנו חייבים תודה לחוקריה המעמיקים של הדרמטורגיה הישראלית בת־ימינו.

ואולם מה שנחוץ לחומר ספרותי זה איננו ניתוח אטימולוגי במעמקי התנ“ך אלא אנליזה בקטריולוגית פשוטה. והפרשוֹת המוחין שבאו לידי גילוי מ”מלכת האמבטיה" עד ”ליידנטאל" חייבות משום בריאות הציבור בלבד בבדיקה מעבדתית כזאת.

 

ה

והן חייבות בכך משום בריאות הציבור, כי עקבותיו של דוֹמֶן ספרותי זה – המעוֹדָד על־ידי המִמסד והביקורת – ניכרים היטב בכתבנות־המחזות הצעירה של ישראל. לנגד עיניהם של כותבים צעירים אלה, שהביקוש לתסכיתים ולמערכונים מצד בימות שונות ומצד כלי־התקשורת מצמיח אותם כפטריות, לא יעמדו לא נסים אלוני, לא משה שמיר, אהרן מגד או חלילה אהרן אשמן. לנגד עיניהם עומד העביט הגואה – מן החומר ומן המחמאות – של חנוך לוין ודומיו. אפילו מִלוֹנם המקיף של דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה לא הספיק לנו כדי לפענח כמה ניבים וביטויים במחזות של צעירים שהוגשו לנו למקרא, לבחינה ולפרס. הם תפסו, כנראה, עד מהרה את העקרוֹן שבלי תבלינים מסוימים אין לצפות כלל לתשומת־לב מצד בימות או מצד מבקרים ולכן יש ביניהם המנסים להרכיב את כל התבשיל הבימתי מן התבלינים הריחניים האלה בלבד – או יש צעירים שזהו בעצם כל אוצר הניבים שלהם והם מדַמים כי אוצר זה בשפעונו כבר הוא עצמו עושה אותם מחזאים אבנגרדיים של התקופה.

 

ו

כי אולי כל הענין הזה איננו אלא חזיון מובהק של דֶגֶנרציה מחשבתית, שיכולה בימינו לקנות לה אחיזה רק מפני שהיא סוטה מדרכי־מלך ואיננה מתישרת לפי שום קו ופלס רעיוני או אידיאי אלא לפי מִפלס המדמנה – דבר כזה אסור, כמובן, להעלותו על הדעת. כשם שאיש מגיבוריו של “האל שהכזיב" לא העֵז, כידוע, לשער שאולי אותו צייר־שרבטן ונואם חוצב להבות הבא למועדון הסופרים וקורא לחולל מיד – בו במקום ובו בלילה – מהפכה חברתית אלימה, איננו אלא עריק מבית־מחסה למעוקמי־נפש. הגבול בין הגאונות לבין הנברוֹזה הוא, כידוע, דק כשערה ומי ממבקרי־האמנות בני־זמננו ירצה לקחת עליו סיכון של דיאגנוזה מוטעית שלא לכיוון הגאוּנָה?

 

ז

נהרוס בודאי את שארית התדמית של עצמנו, אם נשאל בהקשר זה האם האומנם זוהי בשורתה האמנותית של ישראל – אפילו של ישראל המשובשה, המעוּותת, והמסוכסכה של ימינו? אין לך כיום חרפה גדולה יותר מאשר לערב בענינים של אמנות צרופה ומזוקקה כמי־בּרכּיִם מותפלים כמה שאלות של חינוך וטעם. אחת מהן, כמובן, היא השאלה האומנם אין בין נופת־הצוּפים של תיאור המציאות הישראלית ובין חזון בית־השימושים שלה שום מרחב־מחיה לסאטירה חברתית קטלנית ומוחצת והאם אין ביקורת כזו יכולה כלל לצמוח אלא על זבל אורגני שכל תהליך יִצוּרוֹ מופגן על הבמה? אלא שתכליתם של מחזות וכתבים אלה היא לשבש את רקמות־נחירינו עד כדי כך שנתחיל לקרוא במקהלה, על דרך החיות בחַוָתוֹ של אוֹרוֶל, כי הבאוש הוא בָּשׂוּם, העיפוש הוא ניחוח, חבצלת ח. היא אליזבט בראונינג ועשרה מיני צחנה בחָברם יחד הם־הם פיטום הקטורת. ואם לשפוט לפי המבקרים, היוצאים מהצגות אלו מעולפים כהרוגי הבושם, אנו קרובים כנראה מאוד להזדהות עם יצורים חדשניים אלה של אוֹרוֶל.

איך אמר לנו איש־תיאטרון אמריקאי שכננו לכסא: ”התיאטרון, כמו הטרקלין החברתי של ימינו, אינו סובל עוד ורדים. אלא שאנו באמריקה מומחים גדולים יותר לעכּוּזטיקה. לא. אין הכרח בחידוש ישראלי מגומגם בתחום זה דוקא".

 

ח

כידוע, אין לך היום בית מהוגן בישראל שלא ידובר בו על אקולוגיה. רק לפני שנה־שנתיִם נחוצה היתה אנציקלופדיה מיוחדת למלים זרות כדי למצוא בה – ובקושי – משמעותה של מלה זאת. היום היא נישאת בפי כל עקרת־בית ובפי כל חבר־כנסת ואין לך איש־רוח שלא יזהיר אותנו מפני כל הצפוי לנו מזיהום אקולוגי. אך כשם שמזהירים אותנו מן הצחנה של פחי־האשפה ומאגני־החמצוּן, כך מאיצים בנו מכל עבר לדבוק בצחנה הבימתית ולטבול ראשנו וכולנו באגני־החמצון הרוחניים. ואין אתה יודע עוד מה אצל מאיצים אלה גדול ממה: סחרחורת של ניכור ואיבה – או אהבת הצחנה לשמה, כבשורה, כרוח גדולה המבדרת דגלה של תרבות ישראלית חדשה.

 

ט

אשר לנו, אם נגזר עלינו לראות חזוֹר וראה את הזרם המתקדם הזה על הבימות, נעדיף כמה מסרטי ישראל ושווילי. יתרון גדול להם על־פני מחזות מקוריים מן הסוג שהזכרנו בטורים אלה: יש בהם הרבה מיסוד ריח הזבל, אך אין בהם שום יומרה לניחוח חציר.

המלצות קוראים
תגיות