בּכל עת שאָנו מתיחדים עם שירתו של בּיאליק, מתעוררת בּנו בּת־שאלה, צנועה ועם זה תּבענית, לאמר: מאַין בּאָה הדבקות שאָנו מתדבּקים בּשירתו של זה, והחבּה היתירה שאָנו מראים ליוצרה?

אם מפּני שמשורר הוא? – אין בּיאליק בּן־יחיד בּדורנו! הרי טשרניחובסקי, שחשף לפנינו הוד והדר מערבות האידיליה; הרי שניאור, שהשפּיע עלינו עוז ובריות מן התּקופה שלפני מתּן־תּורה. כּולנו מוקירים את שירתם; אַך אין אָנו מתדבּקים בּה, חוץ מיחידים, בּעלי שורש־נשמה של אותם משוררים.

תּאמר: משורר לאומי הוא? – גם גורדון היה משורר לאומי! אָמנם, משנתּקו מיתרי כנורו, עמדו עליו עוררין לגזול ממנו כּתר־השירה, ונלחמו גם יכלו לארי המת. אולם את זה אין להביא בחשבּון כּל־עיקר: ראשית, מפּני שאותן השגות יש בּהן הרבּה מ“מיטב השיר”; ושנית, משום שגם לפני ההשגות היינו קוראים את דברי גורדון בּדחילו יותר מאשר בּרחימו.

יש אומרים: נביא הוא! – והדברים מתקבּלים על הדעת, אַך אינם מניחים אותה. כּמה נביאים קמו לו לישראל בּימי־קדם – האם הראו להם בּני־דורם חבּה יתירה בּעודם בּחיים? ומה נשתּנה בּיאליק, שזכה לשכר־מצוה בּעולם־הזה? אפשר לענות ולאמר, כּי לא הרי אַחרונים כּהרי ראשונים – כּי טובים אָּנו מאבותינו רודפי־הנביאים; אַך מי תּמים ויאמין לתשובה זו?

אחרים אומרים: ממקור־קדומים הוא! – והדברים נכונים, אַך סתמיים בּיותר, וצריכים תּוספת והגדרה. מקור־הקדומים של אומתנו מסתּעף לכמה זרמים, השופעים דרך צנורות שונים. ממקור־קדומים היא הגדת־העתידות, למשל; ממקור־קדומים הן הקינה, התּוכחה, ודומיהן. אַך לא הרי האַחת כּהרי השניה: הגדת־עתידות היתה מביאָה את השומעים לידי לעג, קינה – לידי דכדוך־הנפש, תּוכחה – לידי אימה או לידי חרון. ואיזהו הצנור שדרכּו יוליך אָדם את השפע – ויקנה לו חבּה ודבקות? –

בּדוק בּגעגועיך ותמצא, כּי צנור זה אינו אלא צנור־התּפלה, שאותו מצא בּיאליק סתום – ופתחו.

אולם המושג “תּפלה” נטשטש מרוב שמוש; וכדי שנוכל להגותו בּכוונה, נחוץ להתעכּב עליו בּראשונה, לברר את מהותו ולהשיבו לאיתנו.

* * *

אַרבּע מדרגות בּתפלה: א) תּפלת־הקבע של הצבּור; בּ) תּפלת־הקבע של היחיד; ג) תּפלת־עראי שאולה; ד) התּפלה המקורית.

בּמדרגה תחתּונה של הסולם עומדת התּפלה־בצבּור. איזהו האָדם המבקש לו שותּפים לדברים־שבּלב?– כּל שהוא בּבחינת אבן. האבן הזאת עלולה להתּיז מקרבּה ניצוצות־ניצוצות, אם אַך יקרבוה אל אחותה האבן בּיד־חזקה; אבל כּל זמן שהיא מונחת לבדד, אין ההתלהבות חלה בה. יתר על כּן: הניצוץ של כּל אחד ואחד מאלה, אינו תופס הרבּה, לא במקום ולא בזמן, וממיעוט חשיבותו אינו קובע בּרכה לעצמו; ורק בּהתקרב ניצוץ לניצוץ בּמספּר הגון, הם מצטרפים ל“מנין”, ששלהבתו מספּיקה לו כּדי שעה קלה של תּפלה־במשורה. מנין יש כּאן, אַך לא בנין.

למעלה מתּפלה־בצבּור עומדת התּפלה־ביחידות. כּל שאינו מפחד לפרוש מן הצבּור, מעיד על עצמו, כּי הניצוץ שבּנפשו בּעל־עצמיות הוא. אָמנם גם בּמדרגה זו אין הניצוץ מתלקח מאליו: נרדם הוא, ואינו יוצא מן הכּח אל הפּועל עד שתּגע בּו התעוררות מן־החוץ, בּצורת מצוה המזרזה בו ומכריזה: פּלוני־אַלמוני, הגיע זמן קריאַת־שמע של שחרית – קום ויחד את בּוראך!… אולם ניצוץ זה, של המתפּלל בּיחידות, מכּיון שניעור, הריהו בבחינת “חי נושא את עצמו”, ואינו תלוי בּגמילות־חסד של שותּפים.

בּין בּמדרגה ראשונה, בּין בּמדרגה שניה, התּפלה מצות־אנשים־מלומדה היא. כּולה מן המוכן – הצורך בּה, תּוכנה, שעורה, זמנה ומקומה; והמתפּלל אינו רשאי לשנות בּה ובתנאיה אַף בּמשהו. חובה היא, ובמקום שיש חובה אין השלהבת עולה מאליה. קבע היא, בּלתּי־מסתּגלת אל צרכיה המתהווים של הנפש; ויוצא מזה, שהנפש החיה מצווה להסתּגל אל התּפלה המאובנת. גזרה היא, ואין גזרה נכנסת אל הלב; לפי זה, התּפלה מן השפה ולחוץ היא. וזכר לדבר יש: שכּל המצווים על תּפלת־קבע מוזהרים וחוזרים ומוזהרים, שיהיו משמיעים לאָזניהם מה שהם מוציאים מפּיהם. עול היא, ואין מושכים בּעול מתּוך אהבה, אלא מתּוך יראָה. מתּנת־חנם היא, והמקבּל עומד בּה כּעני־ממעש, ומחוה קידה כּעבד לפני רבּו. בּבחינת מי־בורות היא: הבּור סוד ואינו מאַבּד טפּה, אַך מים חיים אין בּו.

בּמדרגה גבוהה מתּפלת־קבע עומדת תּפלת־עראי השאולה. גם זו מתרקמת מחוץ ללבּו של המתפּלל; אולם השאיפה אליה נובעת מבּפנים. בּבחינת בּת־זוג היא, שכּל המשתּוקק אליה חייב לחזר אַחריה; וכשהוא מוצאָה, אינו מוצאָה אלא ביגיעה, הלכך הוא רואה עצמו כּקונה ולא כמקבּל־נדבה. הצורך גרמה, ובמדה זו יש לה אחיזה בּלב אומרה. רשות היא, ואין אָדם נזקק לה אלא מתּוך אהבה. תּוצאַת הבּחירה היא, ואין הבּוחר אָסור בּשלשלאות של תּוכן, שעור, זמן ומקום קבועים מראש. – המום שבּתפלה זו הוא, שגם היא “בּעלת בּחירה”. בּלתּי־כפופה לדורשיה, ולא בכל עת היא נמצאת להם. פּעמים שהנפש, הצמאָה לתפלה, תּועה בישימון, ובשעת דחקה היא שותה מן המים המרים, או שהיא חובקת אבן צחיחה וקוראת לה: אמי, אמי!

שונה היא תּפלת־העראי מחברותיה שנמנו לפניה; אַך יש בּהן צד־שוה אחד, שהוא כפול־שלשה: מה תּפלות־הקבע העתּקות הן, אַף זו העתּקה; מה תּפלות־הקבע אין המתפּלל מושל בּהן, אַף זו כּך; ומה הן עקרות, אַף היא אין לה תּולדות.

בּמעלה העליונה עומדת התּפלה המקורית, שבּה הרגש ובטויו נולדים תּאומים, בּזמן אחד ותוך לב אחד. דומה היא לתפלת־עראי השאולה בּזה, שאין בּה לא משום קבע, לא משום עול, ולא משום “נהמא דכסופא”; אולם עיקר־זכותה מונח לא בּמה שאין בּה, כּי אם בּמה שיש בּה. יניקתה מקרקע־בּעלים; על־כּן עורך אותה בּעליה מתּוך ענוה של בּן־חורין: עיניו למטה ולבּו למעלה – כּבן לפני אָביו. ממעין־המתגבּר היא נובעת, ואין בּה חשש יבושת. יוצאת היא כּולה מן הלב, ולפיכך חביבה היא יותר מחברותיה; ואפילו הצבּור, שבּכלל נוח לו הקבוע מן החדש, מודה בכך בּשעת־הדחק. תּדע, שכּן בּכל זמן שהצבּור צועק ואינו נענה, הוא שולח לפניו את היחיד, היודע לכוון תּפלתו לפי צורך השעה. יצירה היא, ויצירה עשויה להסתּגל: נשמעת לכשרון יוצרה, והולמת את מעלת־רוחו בּאותה שעה. ואַף־על־פּי שהיא נשמעה ליוצרה, אין היא משועבּדת לו כּחומר הלז. בּבחינת בּת היא, שמולידה מנחילה מסגולותיו, אַך אינו מתעמר בּה. – עד כּאן התּפלה המקורית – תּולדה; מכּאן ואילך היא נעשית אָב – טופס־ראשון לתפלותיהם של אחרים, אם יחידים או קהלות. המתפּלל־בּעדו, המתנה את געגועיו הפּרטיים, מעורר הד בּלב יחידים, מאחיו־לגעגועים, והללו מלחשים עמו כּל אחד מחביון פּנתו; ושליח־הצבּור, שבּצרת הרבּים לו צר, הקהל חוזר על בּרכותיו בּקול רם. בּין אלה ובין אלה – מסילתם נעשית רשות־הרבּים.

מועטים הם בּעלי־התּפלה, יחידי־סגולה, שלא כל דור זוכה להם; אולם רוב בּנין של מתפּללים הם: כּי מה יעשו ששים־רבּוא של בּעלי־מנין בּאין לפניהם מפלס־נתיבה אחד, אשר יתּן צורה לרחשי־לבּם ואשר ישים את התּפלה בּפיהם? “אָז ישיר משה ובני־ישראל” – משה תּחילה, והדר בּני־ישראל.

אין לך חברה, שאין תּפלותיה משתּלשלות דרך אַרבּע מדרגות אלה. ראשונה בּזמן בּאָה התּפלה הראשונה בּמעלה, הלא היא התּפלה המקורית. רגש מתחולל בּלבּו של אָדם־ויוצר, היודע לכבּוש את הרוח ולהלבּישו צורה – והלב משתּפּך בּתפלה, אם על עצמו או על הקהל. בּעקבותיו של היוצר יוצאים המעתּיקים־בּכוונה, תּאבי־התּפלה שלבּם בּן־חורין ולשונם אסורה: נפשם חלה ואינה יולדת; ועל־כּרחם שיבקשו לה תּקון בּתפלה שאולה, שנולדה לרגלי צרכים כּצרכיהם. מכּיון שבּני־החברה שנו ושלשו בּתפלה שאולה, שלא השתּתּפו ביצירתה, היא נעשית להם כּחובה, והם קובעים לה עתּים; ולאַט־לאַט הם דשים בּה, וההרגל הופכה לטבע־שני, שאינו טעון כּוונת־הלב מלכתּחילה. ואָז, ותיקים שבּחברה משכּימים ומעריבים לחזור על התּפלה בּיחידות; ונחשלים שבּה, שאין כּח־רצונם מספּיק להתעוררות בּיחידות, החוק כּונסם למקום אחד, בּשעה ידועה, ושם הם כּופים עצמם עד שרוצים בּתפלה.

דרכּה של תּפלה מלמעלה למטה היא, איפוא: לידתה – בּקדשי־קדשים של היוצר, המקריב משלו; משם היא נעקרת ובאָה לקנן בּלבּם של המעתּיקים, הקונים אותה בּיגיעה; אַחר כּך היא נהפּכת למזמור־חוקם של ותיקים, הזוכים בּה חנם; ולסוף היא נעשית לקרבּן־התּמיד של הצבּור. והתּפלה ממדרגה אַחרונה, התּפלה־בצבּור, לאָן היא יורדת, כּשעברה שעתה ובטל ערכּה? –

אין היא יורדת, אלא שבה ומתעלה.

כּי ברבות הימים הולכת גם שארית נשמתה של תּפלת־הקבע ופורחת הימנה. בּינתים מתפּתּח הלב ומתמלא המיה חדשה ותביעות חדשות; ולב זה המשוחרר, התּובע תּפלה חדשה, מנתּק את הקשרים שבּינו ובין התּפלה הישנה, שנפסלה. אותה שעה, שנכרתה תפלה מן הפּה ותפלת־הלב עדיין לא נתגלתה, שעת בּין־השמשות היא. חללו של העולם החברתי מתרוקן מכּל לחש; נפש האָדם יראה את געגועיה הערטילאים; ונדמה, כּאילו נצחה הדממה את הלחש נצחון גמור, ולב ופה כּאחד נאלמו עולמית. אולם, כּל עוד יש בּחברה סימני־חיים, אין לחשוש לזה; מפּני שאין חברה חיה שרויה בּלי תפלה לאורך ימים. הדממה המעיקה אינה אלא הדממה שלפני יצירה; יעבור זמנה – ותשוב תּקופת־הלחש לכשהיתה. החברה מעמידה מתּוכה שליחי־צבּור בּעלי־יצירה, והללו נופחים רוח חיה בּמלים המתות, על־ידי צירופים חדשים, מקוריים. וחוזר חלילה.

* * *

ואנחנו – בּני אברהם, יצחק ויעקב?

מתּחילה בּעלי־תפלה היו אבותינו: אָביה של אומתנו הראָה בקיאותו בּתכסיסי־תפלה, בּין כּשהתפּלל על עצמו, בּברית־בּין־הבּתרים, בּין כּשהתפּלל על אחרים, בּמעשה סדום ועמורה. מחוקקנו – כּבר העידו עליו בּני־מדין, שבּיניהם גדל, כּי לא היה כחו אלא בפיו. ותורה מעידה, שיודע היה לכוון תּפלתו לפי צורך השעה: על היחיד הסתּפּק בּתפלה הקצרה “אל, נא, רפא־נא לה”; וכשהיה כלל־ישראל בּסכּנה, התנפּל “לפני ה' את אַרבּעים היום ואַרבּעים הלילה”. וראה, כּמה חביבה היתה תפלתו לפני המקום, שלא שבה ריקם מעולם, חוץ מפּעם אַחת – כּשבּקש רחמים על עצמו. גבּורינו, לא נצחה חרב־פּיפיות שבּידם אלא בּזכות רוממות־אל שבּגרונם. נביאינו, כּל חייהם היו תּפלה אַחת ארוכּה. ספר תּהלותינו, אין לך אומה ולשון שלא באָה ללקוט ממנו צרי לנפש. מקדשנו נועד להיות “בּית־תּפלה לכל העמים”. ואַף אלהינו, כּשבּא להגבּיר מדת־הרחמים על מדת־הדין, הוא פותח בּ“יהי רצון”.

בּני־העליה היו מחבּרי התּפלות, ושאָר בּני האומה היו קוראיהן, איש כּפי השגתו. וכל עוד היה ישראל נער, לא נעשתה לו התּפלה לחק־עולם; אלא בכל דור ודור היתה מתחדשת, לפי צרכיו של אותו דור, ואָדם מישראל היה רשאי לשפּוך שיחו לפני קונו בכל מקום ובכל זמן שהוא – והקדוש־בּרוך־הוא שומע תּפלתו. “בּכל המקום אשר אַזכּיר את שמי, אָבוא אליך וברכתּיך”.

אַך משלקתה חופשתנו, לקה עמה גם חופש התּפלה. את מקום הנביאים־היוצרים ירשו החכמים־המתקנים, אלה שתּקנו תפלות בשביל אחרים ועשאון חובת־גברא, דבר השוה לכל נפש. מאָז נהפכה התּפלה לעבודה. אָמנם עדיין היתה העבודה – “עבודה שבּלב”; והלב לא חרב כּליל אפילו עם חורבּן־הבּית: ליחו הפּיוטי נגנז, כּדי שלא תהיה עין־רעה שולטת בּו, אַך לא נס. ולפי זה אָנו מוצאים שקיום־המצוה היה מסור לנטית־הלב: העוסק בּתורה היה פּטור מן התּפלה, לדעת האחד; השני לא היה מתפּלל אלא בּמקום שהוא לומד; היה מי שסבר, כּי תפלת־ערבית רשות היא; אחרים לא היתה דעתּם נוחה מתּפלת־קבע, שאין עמה חידוש. ומזמן לזמן השתּחרר הלב מכּבלי ה“עבודה”, והשתּפּך בּתפלה מקורית נאדרה, כּתפלותיהם של אבּן־גבירול, הלוי וחבריהם – עד תּפלת “לכה דודי” ועד בּכלל. אולם אלה היו היוצאים מן הכּלל – ה“זכר למקדש”; בּעוד ששאָר כּל הפּייטנים מימי־הבּיניים חבּרו “יוצרות” תּחת יצירות, ומקומה של השתּפּכות־הלב נטלה אצלם השתּפּכות־המוח.

ומשגברו הצרות ונתמעטו הלבבות בּיותר, נסתּתּמו מעינות התּפלה לגמרי, ונשפּטנו לרוות צמאוננו בּמי־בורות, בּלקוטי־קדמוניות בּלבד; ואָז נחתּם סדור־התּפלה. תּוצאותיהן הקשות של חתימות ממין זה ידועות למדי: עם חתימת המקרא נקפּד חוט הנבואָה; חתימת התּלמוד היתה סוף הוראָה. גם חתימת ה“סדור” הביאָה לידי תוצאָה מעין זו: על־ידיה נחתּם גזר־דינה של התּפלה בּת־החורין, בּין החפשית לחלוטין, בּין החפשית לשעורין. ומכּיון שנמסרה התּפלה לדפוס, נמסר גם הלב לדפוס – כי קבּל עליו את הדין בּהכנעה וחדל להתקומם. אפילו החסידות, שנתכּוונה להפוך קערה על פּיה ולעשות את יסוד־התּפלה עיקר העיקרים בּעולמנו, – אפילו היא לא היה בכחה למרוד בּ“סדור”. די היה לה בּחידושים כּל־שהם, כּעין התּרת תּפלה־ביחידות, איחור זמנה ושנוי הסדר של פּרקיה – “הודו” קודם ל“ברוך שאָמר” או “בּרוך שאָמר” קודם ל“הודו”, – וב“תקונים” כּאלה דמתה לצאת ידי החובה של שדוד־מערכות.

ירידתנו כּשהיא לעצמה היתה כהלכה: מבּנים למקום נתגלגלנו והיינו לעבדי ה“סדור”. אולם יותר מדי אָרכה התּקופה האַחרונה, תּקופת השעבּוד, עד שכּמעט נואַשנו מחידוש התּפלה. בּינתים החל הלב המוכּה להראות סימני חיים חדשים; החיים החדשים הולידו תּביעות חדשות, שלעומתן נראה ה“סדור” הישן – ישן־נושן. הלב התּוסס בּעט בּתפלה נוקשה; תּפלה חדשה עד טרם נשמעה; אלמי־התּפלה נתרבּו במחננו, ובחללו של עולמנו גברו הקרירות והריקניות. והיינו משתּאים לדעת, אם השעה שעת בּין־השמשות היא, שעת־מעבּר מדומיה לשירה חדשה, או השעה האַחרונה, המבשרת את בּוא הדומיה הנצחית.

בּדור שלפנינו נתעורר ניצוץ של תּפלה ונאחז בּנשמתו של משורר הדור ההוא, י. ל. גורדון, שישר את המסילה לפני בּיאליק בּכמה אופנים. אולם הניצוץ הלז נתגלגל לתוך “הים הקדוש”, לתוך סביבה של כּפירה, על כּן לא יצא ללהב; בּקפּאון זרח ובקפּאון כּבה. בּשביל שיפּתח פּה לאלמים, היתה דרושה שלהבת שלמה מצד אחד וספירה־של־כּושר מצד שני – נפש משורש־התּפלה בּתוך דור־זכּאי; ושני התּנאים הללו נתמלאו עתּה: השלהבת נתגלתה בנשמתו של בּיאליק, והספירה הכּשרה נמצאָה בדור בּעל־תּשובה זה שאָנו חיים בּו.

אם לשירה – יש לו, לביאליק, חברים בּספרותנו; אַך לתפלה אין לו חבר בּין משוררי־הדור. שהם מנגנים לפנינו, והוא מדובב את שפתותינו; הם מגלים לנו מהגיוני לבּם, והוא מסייע לנו לגלות את לבּנו אָנו.

ספר־התּהלות של חיים נחמן בּיאליק אינו סדור “כּל־בּו”. מעטה בו המית־הגעגועים שבּין אָדם לקונו; וחסרה בו תּפלה־זכּה לאָדם הרגיל בּחובת־הלבבות. הבּורחים מן האשה אל האשה מוצאים בּו הד לרחשי־לבבם; אַך הבּורח מפּני האלהים אל האלהים ו“מתכּסה מחמתו בּצלו” – עד היום הוא מחויב ללכת אצל המשוררים־הפּילוסופים של תּקופת־ספרד. מי שיצרו הטוב משיאו ליהנות מיפיו של הטבע המוחש, ידרוש בּביאליק; אַך מי שנכסף להדבק בּ“זיו העולם”, מפּני שהוא “חולה אהבתו”, לא ימצא אצלו תּרופה. תּובע הוא, משוררנו, את עלבּונו של היהודי מאלהי ישראל; אַך מתהלך הוא בּשלום עם “יוצר אור ובורא חושך”, שבּכלל “דרך רשעים צלחה” בּעולמו. כּלל־ישראל מצא בו סניגור; אולם הפּרט, היחיד הנמק בּעוון־הולדו, ישוב ממנו כּלעומת שבּא. בּקיצור, בּיאליק אינו פוסק אַחרון; ואין לתמוה על כּך: ה“סדור” החדש לא נחתּם בּו, אלא נפתּח על־ידו, – והמתחיל בּתחיה אין אומרים לו “גמור!”…

דייהו, שזכה להיות הפּותח את צנור־התּפלה הסתום. וכשיפּתר חלום־התּחיה לטובה והמשכת־השפע תּהיה לנחלת־הרבּים, יעמוד קובץ־מזמוריו בּראש סדור־התּפלה החדש של אומתנו המחודשת: סדור־התּפלה הפּתוח – שיהיה פּתוח לכל דורש, בּכל נפתּולי החיים, ופתוח לכל חדש ומתהווה; סדור־התּפלה המתפּתּח – שיהיה מתמלא מדור לדור ואינו נחתּם עולמית.

כ“ט ניסן, תרע”ו.

נדפּס ב“התורן” שנה חמשית, גליון ל"ד (י“א כסלו, תרע”ט).