רקע
יהודה ליב גורדון
הַשָּׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ
mנחלת הכלל [?]
tשירה

עָמוּס לַעֲיֵפָה כָּל חַטֹּאת יִשְׂרָאֵל

יָצָא הַשָּׂעִיר

מֵחֹמוֹת הָעִיר

וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו.

לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית קָשׁוּר בֵּין קְרָנָיו,

בּוֹ יוֹלִיכוֹ אִישׁ הָעִתִּי וְלָלֶכֶת יִבָּהֵל,

כִּי הֲמֹנִים הֲמֹנִים,

בַּבְלִיִּים אוֹ אַלֶּכְּסַנְדְּרוֹנִים,

הַחֲפֵצִים לִטְהָר מֵעֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים,

לְבַעֲבוּר הַרְבּוֹת חֲטָאִים

חֲדָשִׁים לִרְגָעִים,

יַבְהִילוּהוּ לָלֶכֶת בְּחִפָּזוֹן.

אִתּוֹ יֵלְכוּ מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

אַנְשֵׁי צוּרָה,

לָהֶם זְרוֹעַ עִם גְּבוּרָה,

וּבְמִשְׁמַנֵּיהֶם לֹא שֻׁלַּח רָזוֹן.

וְלִבְלִי יִהְיֶה לְפוּקָה

לוֹ חֹם הַיּוֹם

וְעִנּוּי הַצּוֹם

עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה

יֹאמְרוּ לוֹ: הֲרֵי מַיִם

וַהֲרֵי מָזוֹן!

כָּכָה יְפַנְּקוּ הָאִישׁ הָעִתִּי, כֵּן

בַּעֲמָלוֹ יִתְּנוּ לוֹ שָׂכָר;

אַךְ אֶת הַשָּׂעִיר הַמִּסְכֵּן

אָדָם לֹא זָכָר.

וּכְבָר עָבַר כַּמָּה

מִילִין בְּחַרְבוֹנֵי הַחַמָּה

מְזֵה רָעָב וְצִחֵה צָמָא,

וּבַאֲשֶׁר יָבֹא שָׁמָּה

אֵין אִישׁ אֲשֶׁר אֵלָיו לִבּוֹ יָשִׂים

וְיִצְבֹּט לוֹ מִן הַצְּבָתִים,

אוֹ יַגְמִיאֵהוּ מְעַט מַיִם

לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ הַנְּכֵאָה.

לַשָּׁוְא יֶהְגֶּה הָאֻמְלָל בְּקוֹל שְׁבָרִים,

כִּי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

בַּעֲלֵי בֶטֶן הַמְּלֵאָה

לֹא יִשְׁמְעוּ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים,

לֹא יְקַבְּלוּ בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן

יִלְלַת עֲנִיֵּי הַצֹּאן.

וּכְבָר הִגִּיעוּ וָבָאוּ

עַד הַסֻּכָּה הָאַחֲרוֹנָה,

וּכְבָר מִנֶּגֶד רָאוּ

אֶת הַצּוּק, הוּא שֵׁן־סֶלַע פֹּנֶה

עַל עֶבְרֵי פִי־פָחַת

וּתְהֹם רֹבֶצֶת תָּחַת;

וּכְבָר יִכּוֹן הַמְּשַׁלֵּחַ לְהַעֲלוֹתוֹ

אֶת הַשָּׂעִיר, וְלִדְחוֹתוֹ

בִּשְׁתֵּי יָדַיִם

לְעֵינֵי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

הַמְּלַוִּים אוֹתוֹ.

אַךְ פִּתְאֹם הִתְמַרְמֵר בַּעַל הַקְּרָנַיִם

וַיִּגַּח וַיֶּהְדֹּף וַיִּבְעַט בְּרַגְלַיִם

וַיַּחְפֹּץ זְנָבוֹ וּזְקָנוֹ הֵנִיעַ,

אַף פָּתַח אֶת פִּיהוּ – (הוֹי אֶצְבַּע אֱלֹהַּ!)

וּבִלְשׁוֹן אָדָם הִבִּיעַ.

אַל נָא עַל זֶה, קוֹרְאִי, תִּתְמַהּ תָּמֹהַּ!

אִם דַּבֵּר דִּבְּרָה אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם,

אִם יְדַבֵּר גַּם עַתָּה הַמַּגִּיד מִקִּלְעָם,

מַדּוּעַ לֹא יְדַבֵּר גַּם צְפִיר הָעִזִּים?!

וּבְכֵן הֵרִים הַשָּׂעִיר קוֹל תּוֹכֵחָה וּצְעָקָה,

קוֹל עוֹשֶׂה חֲזִיזִים,

בְּאָזְנֵי יַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָעַלִּיזִים:

״שִׁמְעוּ נָא, אַכְזָרִים

אַבִּירֵי לֵב הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה!

הַמְעַט מִכֶּם כִּי לְרִסּוּק אֲבָרִים

בְּפִשְׁעֵיכֶם אַתֶּם דַּנְתּוּנִי,

כִּי עוֹד בַּחַיִּים חַיָּתִי

קִפַּחְתֶּם אֶת פַּרְנָסָתִי

וּבְרָעָב לִגְוֹעַ תִּתְּנוּנִי?!

לֹא מִצְוָה הִיא כִּי חֵטְא־מֶרִי וְחוֹבָה

לָמוּת בְּעַד כְּפוּיֵי טוֹבָה!

הִמַּקוּ אֵפוֹא בַּעֲוֹנְכֶם – וִישׁוּעָתִי קְרוֹבָה״.

וּבְדַבְּרוֹ שְׁאֵרִית חֵמוֹת חָגָר,

וַיְנַתֵּק מוֹסְרוֹתָיו וַיִּמָּלֵט מְהֵרָה

אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה

וְעָלָיו הַמִּדְבָּר סָגָר.


קוֹרְאִי הַנָּבָר!

הַעוֹד תְּחַכֶּה לַקֵּץ וּלְאַחֲרִית דָּבָר?

הַשָּׂעִיר נִמְלָט וְכֵן נָגוֹז וְעָבָר;

וְהַבַּבְלִיִּים וְהָאַלֶּכְּסַנְדְּרוֹנִים

הֲמֹנִים הֲמֹנִים

עָמְדוּ כֻלָּם

עַל פֶּתַח הָאוּלָם

וְלֹא מָצְאוּ חָזוֹן

מִלְּשׁוֹן הַחִלָּזוֹן,

כִּי לֹא הִלְבִּינָה

כַּאֲשֶׁר הִסְכִּינָה.

וּמַה־נַּעֲשָׂה אַחֲרֵי כֵן שָׁם?

אִם נִשְׁפַּךְ הַדָּם

בִּבְרוֹחַ

הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?

לֹא שָׁמַעְתִּי;

רַק זֹאת יָדַעְתִּי,

כִּי כְאָז כֵּן עַתָּה

הָעָם חָטָא

וּפְשָׁעָיו הַכַּבִּירִים

עָמַס עַל כֶּתֶף הַשְּׂעִירִים;

וְיַקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם

רַק נַפְשָׁם שִׂבֵּעוּ

וּמֵעֵיהֶם מִלֵּאוּ,

וְלֹא פָקְחוּ אָזְנַיִם

לִשְׁרִקוֹת הָעֲדָרִים

הַנַּעֲשִׂים אֲבָרִים אֲבָרִים.


המלצות קוראים
תגיות