רקע
יהודה ליב גורדון
נַפְשֵׁנוּ כַּצִּפּוֹר
mנחלת הכלל [?]
tשירה

(שלוח לתלמידי כמ״ר נטע… ביום קחתו לו לאשה את העלמה דבורה…)


״צַהֲלִי קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!״ פָּקַד נַעַר

עַל צִפּוֹר אַחַת שֶׁצָּדָה בַּיָּעַר.

כִּי כָלָה הַקַּיִץ וַיֵּאַת הַחֹרֶף,

הַצִּפֳּרִים קָמוּ וַיִּתְּנוּ הָעֹרֶף

וַיַּעַבְרוּ בַּסָּךְ אַרְצָה הַנֶּגֶב

– אֶרֶץ חֹם־תָּמִיד וַאֲבִיבָהּ לֹא יֶרֶף

מֵהַלְבִּישׁ רִקְמָה וָפֶרַח

כָּל גַּיא וָתֶלֶם,

כָּל גּוּשׁ וָרֶגֶב,

וּבְדֹלַח הַפֶּלֶג

לֹא יֵדַע שֶׁלֶג

וּבַעֲבִי הַקֶּרַח

מֵעֵין רֹאֶה לֹא יֵעָלֶם. –

אַךְ צִפּוֹר אַחַת לֹא עָצָרָה

עִם אַחְיוֹתֶיהָ הַנֶּגְבָּה לִנְסוֹעַ,

וַיִּתְקְפֶהָ הַסְּתָיו, הָשְׁבְּרָה קָדָרָה,

אֵין קַו אוֹר לַחְמָם, אֵין יָרָק לִשְׂבּוֹעַ,

וַתְּצַפְצֵף וַתֶּהְגֶּה וַתָּנֶד כָּנָף,

וַתְּנַתֵּר וַתְּקַפֵּץ מֵעָנָף לֶעָנָף,

וַיִּרְאֶהָ נַעַר וַיִּקָּחֶהָ

וּבַעֲלִיצוּת לִבּוֹ פָּקַד עָלֶיהָ:

״צַהֲלִי קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!״

הָהּ אֵיכָה אָרֹן – בִּנְהִי מִּתְיַפָּחַת –

וַאֲנִי עָיְפָה נַפְשִׁי קָרְבָה לַשָּׁחַת

מֵחֹסֶר מִכָּפָן, מִקֹּר וָעֹנִי!

הָשִׁיבָה לִי אֲבִיבִי, שַׂבְּעֵנִי, יַחְמֵנִי,

אָז תֵּדַע כִּי אֲנִי הוּא הַמְּזַמֵּר הִנֵּנִי.


״שִׁירָה לִי מִשִּׁיר צִיּוֹן!״ אֵיךְ אָשִׁירָה

וַאֲנִי נִמְכָּר לִצְמִיתוּת כִּשְׁבוּי־חֶרֶב

עָמוּם מַתְּלָאָה מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב;

כָּל רִגְעֵי יוֹמִי עַל פָּנַי אַעֲבִירָה

אִישׁ אִישׁ תַּחַת נִטְלוֹ יִדְכֶּה יָשֹׁחַ,

אֵין רֶגַע לָשִׁיר, אֵין לִמְצֹא מָנוֹחַ.

הָיָה הַיּוֹם וַאֲנִי שַׁרְתִּי שׁוֹרַרְתִּי,

תָּפַשְׂתִּי כִּנּוֹרִי, נִבְלִי עוֹרַרְתִּי –

הַיּוֹם הַהוּא עָבַר וּנְעוּרַי תַּמוּ

וּבְנוֹת הַשִּׁיר שַׁחוּ, נֶאֶלְמוּ נָדַמּוּ,

רוּחִי חֻבָּלָה, מוֹרָשַׁי נָמֹגוּ,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ עַל נִבְלִי יֶאֱרֹגוּ,

נִסְתַּם הֶחָזוֹן, נַעֲלֶה סוֹד אֱלֹהַּ,

וּכְרוּב זִמְרָתִי רֻתָּק בַּנְּחֻשְׁתַּיִם,

הִשְׁפִּיל גַּאֲוָתוֹ וִישָׂרֵךְ הַכְּנָפַיִם,

לֹא יַמְרִיא מָרוֹם, לֹא יֵדֶא גָּבֹהַּ.


״שִׁירָה לִי מִשִּׁיר צִיּוֹן״ – מָה אָשִׁירָה

אִם אֶת הָאַהֲבָה בִּלְבָבְךָ אָעִירָה –

יָדַעְתִּי כִּי תֶאֱהַב בִּלְעָדָי;

אִם אֶשְׁכָּר לָךְ אַקְרִיבָה –

יָדַעְתָּ כִּי רֵקוֹת יָדָי;

אוֹ אִם צִיּוּן אַהֲבָה לָךְ אַצִּיבָה –

יָדַעְתִּי כִּי יָדַעְתָּ כִּי מִיּוֹם יְדַעְתִּיךָ

כֶּאֱהוֹב אִישׁ רֵעֵהוּ כֵּן אֲהַבְתִּיךָ.

אַךְ אֶת פָּנֶיךָ רֵיקָם לֹא אָשִׁיבָה

וּבְיוֹם שִׂמְחָתְךָ רוּחֲךָ לֹא אַעֲצִיבָה,

עַל כֵּן אֵלֵךְ הַיּוֹם לִקְרַאת נְחָשִׁים,

כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַנָּשִׁים הַבָּלוֹת,

אַף כִּי לֹא אַאֲמִין בִּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת

וּבְמִסְתְּרֵי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים,

וּבִרְכַּת מוֹרֶה לְרֹאשְׁךָ אָשִׂים:

הֱיֵה עִם אִשְׁתְּךָ כָּל יָמֶיךָ צוֹלֵח

שַׁאֲנָן, רַעֲנָן, טוֹב לֵב, שָׂמֵחַ;

וֶהְיֵה אַתָּה נֶטַע רָטֹב פֹּרֵחַ –

מִמֶּנּוּ תָּמֹץ הַדְּבוֹרָה מֶתֶק וָלֵחַ

וִישַׂמַּחַ דִּבְשְׁכֶם אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים.


המלצות קוראים
תגיות