ד"ר חגי שקד, ראש המחלקה לפיסיקה בקריה למחקר גרעיני בנגב, הוא בן יחיד להוריו. אבל הוא לא מפונק. כי תנאי־החיים והחינוך שבבית־אבא לא איפשרו התפנקותו של הנער. אבא הוא כל ימיו פועל. זה כמה שנים שהוא מנהל את המחסן במכון וויצמן ברחובות. אולם לפני כן היה במשך עשרים שנה תמימות פועל־בנין, מרצף, ואכל לחם בזיעת אפו.

לארץ ישראל בא כחלוץ, בשנות העשרים, מן העיירה זאטורי, שהיא מרחק של שנים עשר קילומטר מאושוויץ.

אמא – מקולמייה שבגליציה. שניהם היו לפני עלותם בהכשרה חלוצית בגרמניה הטרום־היטלראית. כאן הצטרפו לגרעין קיבוצי בבית־זרע של השומר הצעיר ועשו בו שנתיים ימים. לאחר מכן עקרו למושבה רחובות. בה הם חיים כל ימיהם, ובה נולד בשנת 1931 בנם היחיד, חגי.

ברחובות, עיר הולדתו, למד חגי בבית הספר העממי, ובה סיים כמו כן את בית־הספר התיכון. הנטייה למקצועות הריאליים היתה טבועה בדמו, כפי הוא משער. אולם הוא מזכיר לטובה במיוחד את מנהל הגימנסיה, הד"ר פוזנר המתמטיקאי, שהגביר בתלמידו את הזיקה למדעי־הטבע.

 

בקלט – ביום “אלטלנה”    🔗

כששאלתיו לגילו, אמר לי: אני יליד השנתון 1931 המפורסם. הדגשת הביטוי “המפורסם” בגאווה מיוחדת, המריצתני להוסיף ולשאלו. מתברר שתלמידי שנתון זה עוד היו בכיתה השביעית של התיכון, כאשר נקראו לשירות הצבא. זו היתה תקופת מלחמת־השחרור. עדיין לא הגיע לשנת השבע־עשרה לחייו, כאשר התגייס ביוני 1948. בשל מאורע טראגי הוא זוכר את יום־היכנסו לקלט. היה זה יום האניה “אלטלינה” – במחנה הקליטה בתל אביב ראו את העשן המיתמר מתוך האניה שעלתה בלהבות. פרשה עגומה זו של העבר זכורה לו במיוחד, כיוון שהמושבה רחובות היתה בימי השלטון הבריטי זירת התנגשויות והתחרויות בין ארגוני המחתרת. הוא עצמו היה בגדנ“ע, והחל מן הכיתה החמישית של התיכון למד בקורסים לשימוש בנשק. המ”כ שלו בגדנ“ע היה מוטה גור. הם היו, כמובן, חברי ההגנה. ומהצד השני של המיתרס בראש אנשי האצ”ל, היה משה בריל, היום אלוף־משנה בצה“ל, שהצטיין בקרבות ג’נין. חיוך רחב משתפך על פניו של ד”ר חגי שקד: הנה, לפני כמה עשרות שנים היינו יריבים מרים, הרבצנו איש ברעהו. אויבים בנפש ממש, לחיים ולמוות. וראה את ה“אויבים”: לוחמים אמיצים לעצמאות ישראל ולבטחונה.

כשנסתיימו הקרבות – עד אפריל 1949, היה חגי שקד בפיקוד בגליל – חזר לשמינית של בית הספר התיכון. היתה זו שמינית מקוצרת, נמשכה רק חצי שנה. והואיל ולא היה מספר מספיק של תלמידים, איחדו את רחובות עם ראשון לציון ועשו שותפות. היו ימים שבני ראשון באו לרחובות לכיתות. וכמה ימים בשבוע היו הרחובותיים מטריחים עצמם לבית הספר שבראשון לציון.

קיבל את תעודת הבגרות וחזר לשירות הצבא, כאלחוטן בדרום, בבאר שבע ובאילת. אל הנגב הוא נמשך כאילו לפי צו־הגורל. גם לאחר מכן. בטרם נרשם להמשך לימודיו, עבד בחמ"ד, בחיל־המדע, במדבר יהודה התחתון. היה שם מחנה עבודה של בדוים, וביניהם בסך הכל 3–4 יהודים. הוא אחד מהם. גם עתה הנגב הוא אזור־פעלו המדעי ומקום מגורי משפחתו.

 

הנדסת בנין בטכניון    🔗

הגיעה השעה ללמוד. נסע לטכניון בחיפה ונרשם לפאקולטה להנדסת־בנין. “מה פתאום”? – כפי שאומרים הצברים. נטיותיו היו דווקא למתמטיקה ופיסיקה. אבל אז, בראשית שנות החמישים, עדיין חשבו כי בוגר הפקולטה הזאת, עתידו לשמש כמורה בתיכון למקצועות הללו. ומהו ההישג העצום בכך? לאבא היה מכר, מהנדס אזרחי, ואליו הביא את בנו ליעוץ. והמהנדס יעץ: אם רוצה בנך להיות בן־אדם ולראות פרי בעמלו, ילמד הנדסה. וכן עשה. הנדסת־בנין, עם מגמה להידראוליקה (מים). ארבע שנים חלפו, וקיבל את הדיפלומה של מהנדס.

לכאורה הגיע לקץ הדרך. אבא ואמא ודאי היו גאים ושמחים. זכו ובנם הוא בעל השכלה גבוהה. ולא התקשה למצוא עבודה במקצועו. נתקבל לתה"ל, במדור לתכנון. חגי שקד עשה את התכנית מוביל המים בגליל המערבי. במערכת סיני רותק למקום־עבודתו והיה אחראי על אספקת המים לגליל המערבי. כתום המערכה, עסק בעבודות שיגרתיות, כחיבור קוי־מים לקיבוצים. עבד. אולם לא מצא סיפוק. צמא־דעת היה. מבלי לספר לאיש דבר, היפנה עיניו לארצות הברית. שם, באחת האוניברסיטאות המשובחות שבה, יוכל אל נכון להוסיף ולקנות דעת. הוא פנה כה וכה, ונתקבל לאוניברסיטה של קליפורניה, בברקליי. לטכניון בחיפה יצא שם טוב למרחקים. ובכיתה בת שמונים תלמיד, היה חגי שקד בין עשרת הראשונים. נתקבל למחלקה להנדסת־מים, והיועץ האקדמאי בברקליי עודד אותו לבחור עוד כמה מקצועות מעניינים להרחבת האופקים.

 

העבודה במפרץ סן־פרנסיסקו    🔗

האב לא יכול היה למלא את כל מחסורי בנו בארה“ב. אולם האוניברסיטה בברקליי באה לעזרה. בחופשות־הקיץ עבד על פרוייקט “מעקב אחרי הסחף בקרקעית המפרץ של סן־פרנסיסקו”. למפרץ זה, שהוא רדוד יחסית, נשפכים שני נהרות, המביאים אתם סחף הגורם לסתימת דרכי הספנות. פינוי הסחף הנ”ל מביא להוצאות שנתיות של שני מיליון דולר. חיל ההנדסה האמריקני, האחראי לאחזקת החופים במערב, היה מעוניין ללמוד על פרטי תנועת הסחף ומסר את הפרוייקט לאוניברסיטת קליפורניה. במיבצע הזה השתמשו בזהב ראדיואקטיבי (זהב שהוקרן בכור), וערבבו אותו עם בוץ בסוג זהה לסחף. הזהב נסחף לבוץ הנ"ל, ונתקבל בוץ מסומן בראדיואקטיביות של זהב. קבוצת־החקר, שבה נמצא חגי שקד, שפכה את הבוץ בנקודה מסויימת במפרץ ובמשך ששה־שבעה ימים לאחר השפיכה סקרו את הסביבה על ידי מונה־קרינה שגררו על הקרקעית של המפרץ בעזרת כבל הקשור לסירה. בצורה זו נתקבלו “מפות” של עוצמת קרינת הזהב בסביבה, ומהן קיבלו את הנתונים על כיוון התנועה של הסחף ומהירותה.

 

שימוש כורים להתפלת מי־ים    🔗

השכר בעד עבודה זו היה שני דולר לשעה. אין לומר, חלילה, שהוא גרף הון בעבודה מדעית מעניינת זו, אבל אין דבר. הספיק השכר ללימודים במשך השנה ולמחיה. במגע עם הפרויקט הזה, צריך היה ללמוד בעיות־קרינה. ובשאיפתו ללמוד דבר מעניין, הגיע להחלטה ללמוד פיסיקה של כורים גרעיניים. הוא עבר, איפוא, למחלקה להנדסת־מדעים. את התואר השני שלו, ה“מאסטר”, עשה באותו נושא, והחל לעבוד על פרוייקט שמומן על ידי ממשלת קליפורניה על שימוש בכורים להתפלת מי־ים. ההתפלה מהי? זהו תהליך מלאכותי של הוצאת מלח ממים מלוחים או ממי ים. אפשר אמנם לעשות גם את ההפך: להוציא את המים הטובים מן המים המלוחים. מוציאים את המים ומשאירים את המלח. זהו, כמובן, מה שהטבע עושה כה יפה בשבילנו במחזור־המים שלנו. השמש, בחומה הטוב והמיטיב, פועלת כמאדה וגם כמשאבה נפלאה. היא מעלה את המים לפעמים לגובה של כמה אלפי רגל באויר. משם הם יורדים אוטומאטית בזמנים בלתי קבועים חזרה ארצה. אין צורך בשום כוח נוסף וכוח השמש אינו עולה כסף.

ההבדל בין זה והתפלה אמנם קטן, אך חשוב מאד. ההתפלה עושה בדיוק אותו דבר. אלא שהיא מספקת מים בכל מקום שרוצים ובכל זמן שמבקשים. צריכים רק אספקה של מים מלוחים, כסף לרכישת ציוד, וכוח לזקק ולשאוב. בטבע, עושה השמש את מלאכת הזיקוק והשאיבה. אולם להטפלת מים צריכים כוח מניע, כחשמל למשל, וכן משאבה כדי להיפטר מן המים המלוחים.

בעבודה הזאת, בה עסק חגי שקד בקליפורניה, בדקו ארבעה סוגי כורים גרעיניים כמקור אנרגיה להתפלת מים: כור לחץ וכור מים רותחים של מים קלים וכור לחץ וכור מים רותחים של מים כבדים. הגיעו למחירי מים מותפלים, הדומים לאלה שמתקבלים היום: 30– 15 סנט אמריקאיים למטר מעוקב.

קליפורניה היא ארץ עשירה וענקית. אולם בעוד שבצפונה מתפוצצים ממש מעודף־מים, הרי בדרומה של המדינה סובלים מחוסר־מים. הבעיה הפשוטה ביותר היא להעביר מים מן הצפון לדרום. אולם הצפוניים “קמצנים” הם. הם מסרבים לתיתם, כי בעתיד יזקקו להם בעצמם לפיתוח. וקבוצות־הלחץ של צפון קליפורניה משפיעות על המושל, שניזהר לבלי אבד את קולותיהם בבחירה הבאה. לפיכך עוסקת שם הממשלה בחיפוש מים בשביל תושבי הדרום על ידי התפלת מי־הים.

 

למד אצל בנו של הפרופסור איינשטיין    🔗

תוך כדי היותו עסוק בפרוייקט הזה של שימוש בכורים להתפלת מי־ים, החל שקד לחשוב על שיבה הביתה, לטכניון, למכון ווייצמן או לאוניברסיטה בירושלים הוא שאף להעמיד את הידע שרכש לרשות ארצו שלו. אולם בימים ההם, לפני שתים־עשרה שנה, עדיין לא היו מוסדות־ההשכלה העליונים שלנו מעוניינים בפיסיקה של כורים. למזלו הטוב, לא גנזו את מכתבו במגירה, אלא העבירו אותו לועדה לאנרגיה אטומית.

אגב ציפיה לתשובה על פנייתו, המשיך בלימוד הפיסיקה של כורים. אחד ממוריו היה בנו של הפרופסור איינשטיין, שהיה הפרופסור הבכיר במחלקה ומורה להידראוליקה. איש מבריק. “הרבינו לשוחח – מספר חגי שקד – אבל מעולם לא שוחח אתי על ארץ ישראל. הוא עזר לי למצוא עבודה וייתכן שהתענין בי במיוחד, משום שנודע לו כי אני ישראלי. בפניו הוא דומה לאביו, מלבד השפם שחסר לו. הוא אב לשתי בנות. בזמן שלמדתי אצלו, נפטרה אשתו. איש מאתנו, מבין תלמידיו, לא ידע דבר. רק מפאת האבל, לא גילח את שערות פניו והצמיח לו זקן. מזה נודע לי על מות אשתו”.

הועדה לאנרגיה אטומית התקשרה עם חגי שקד. קיבלה ממנו פרטים על השתלמותו ותבעה ממנו שעוד יוסיף ללמוד. ובידעה כי אמצעיו מוגבלים, הקציבה לו מילגה חדשית, אשר ביחד עם הכסף שהשתכר מן העבודה על הפרוייקט הממשלתי האמריקני, הספיקה לו למחיה. הוא נשאר משום כך בברקליי עוד שנתיים ימים. ב־1962, לאחר שש שנות שהייה באוניברסיטה של קליפורניה, חזר לישראל ונכנס ישר לקמ"ג (ראשי תיבות של ’הקריה למחקר גרעיני‘).

בבואו, כבר היה בדימונה צוות מאומן ומנוסה של פיסיקאים ומהנדסים, שהתכונן להפעלת הכור הגרעיני (זהו הכור של מים כבדים, אוראניום טבעי, בניגוד לכור שבנחל שורק). הוא הצטרף לצוות המעולה. ד"ר חגי שקד הוא היום מנהל המחלקה לפיסיקה בכור.

אני מבקש ממנו כי ינהג בי כהלל וילמדני את תורת הכור הגרעיני “על רגל אחת”. והוא מצהיר: הכור הגרעיני הראשון הופעל לפני עשרים וחמש שנים. כיום, יש בעולם יותר מחמש מאות כורים גרעיניים בגדלים שונים. מחירם נע בין מיליון דולר – הקטן שבהם, ועובר את החמשים מליון דולר בגדולים שבהם.

כדי לענות על שאלתי מה זה כור גרעיני, הוא אומר כי לצורך ההסבר אנו זקוקים לאורניום ולמים כבדים בלבד. גרעין האורניום הוא כבד ומסורבל כטיפת כספית שגדלה יתר על המידה ועלולה להיבקע על ידי ההפרעה הקטנה ביותר לשתי טיפות. הוא למשל, כבד פי 240 מגרעין המימן או מהנויטרון (משקל הנויטרון בערך כמשקל גרעין המימן). אם יזדמן נויטרון לסביבת גרעין אורניום, קרוב לוודאי שיבלע על ידי האורניום. בליעה זו תגרום להתרגשות רבה בגרעין ולביקועו לשני גרעינים, המשתחררים אחד מהשני בכוח רב. בהזדמנות זו ישתחררו גם שנים־שלושה נויטרונים מהירים. לתהליך זה של בליעת הנויטרון והתפצלות הגרעין אנו קוראים ביקוע. הנויטרונים המהירים מתנגשים בגרעיני המימן הכבד (של המים הכבדים). בזמן הביקוע נפלטים שוב נויטרונים מהירים, וחוזר חלילה. אנו מקבלים תהליך שרשרת. זהו סוד פעולתו של כור גרעיני.

 

הכמות העצומה של הקרינה המשתחררת    🔗

מספר הביקועים בכל שניה הוא כה רב שבכורים הגדולים אפשר להפיק היום הרבה יותר מ־1.000 מגווט של חום. בכורים אלה מתרחשים יוצר ממיליארד (אלף מיליון) ביקועים בכל שניה. כמות הקרינה המשתחררת היא כזו, שאפילו בכורים הקטנים דרוש מיגון בצורת קיר בטון העולה על שני מטרים (או מספר מטרים של מים), להגנה על בני האדם המסתובבים ליד הכור. מיגון זה הוא חלק בלתי נפרד מהכור.

המהנדס מתענין בחום המשתחרר מהכור. הכימאי מתעניין באיזוטופים המתקבלים בכור מהביקוע ומבליעת נויטרונים בחומרים שונים. הפיסיקאי־החוקר משתמש בקרינה הנפלטת מן הכור דרך מחילות המותקנות במיגון לצורך זה. הוא “מפציץ” בקרינה זו את החומר הנחקר ובודק באיזה אופן מתפזרת הקרינה ומה קורה לחומר.

הנויטרון הוא מגנט זעיר. תכונה זו עושה אותו למכשיר מיוחד במינו לבדיקת המבנה המגנטי של החומר. לבדיקה זו נודעת חשיבות משתי נקודות־ראות. מבחינה מעשית, מביא מחקר זה למציאת חומרים טובים יותר למכשירים (כל מכשיר חשמלי מכיל כיום חמרים מגנטיים). מנקודת־ראות תיאורטית מקרב אותנו המחקר להבנה יותר בסיסית של תופעת המגנטיות. התעניינותו האישית של ד"ר חגי שקד בכור האטומי היא במיבנה החומר.

“הקריה למחקר גרעיני” עומדת במגע הדוק עם מכון ויצמן (עם הפרופ' שטריקמן) וכן עם הפרופסור פלח מהכור בנחל שורק. הם מבקרים איש במוסד רעהו ומשתפים פעולה במחקר.

 

המשפחה והחברה בבאר־שבע    🔗

ד"ר חגי שקד מתגורר בבאר שבע הוא ובני משפחתו. את אשתו שהכיר בעת שירותו במילואים, נשא בשנת 1954, בהיותו סטודנט השנה השלישית בטכניון (רב עד למאוד הוא מספר הנישואין המתרקמים בתקופת השירות בצה“ל, למטכ”ל מגיעים דמי־שדכנות גבוהים). שלשה ילדים נולדו להם במרוצת הזמן, בת ושני בנים. הדירה שבה הם מתגוררים, היא שלהם. אבל המשכנתא היא לשנים ארוכות, והיא מחניקה. אני טורח לסחוט ממנו פרטים על התנאים החמריים. משכורתו לפי התנאים ישראליים, הוגנת ומספיקה למחיה של חמש נפשות, אלמלא החוב הגדול בשל רכישת הדירה. כדי להקל במקצת על המעמסה הכספית, עבד שנתיים ימים עבודה נוספת במכון להשכלה גבוהה בנגב. נתן הרצאות במתמטיקה ופיסיקה לביולוגים שנה א‘ של המכון, שהפך כידוע, לאוניברסיטה של באר־שבע.

את באר־שבע בחר לו למגורים, כי היא קרובה למקום־עבודתו. אני, מתוך עם־הארצות, כאילו משתתף בצערו על שהוא נאלץ לחיות במרחק ממרכז תרבותי ולהשתעמם בעירו של אברהם אבינו. אולם נראה שלרוב התל־אביבים אין כלל מושג מהי באר־שבע. ד“ר שקד מוציא אותי מכלל טעות. אין צורך לרחם עליהם. בבאר־שבע יש ריכוז גדול של אקדמאים, קודם כל עובדי “הקריה למחקר גרעיני”. מספרם אינו מבוטל כלל וכלל. כן ישנו בעיר המכון לחקר הנגב. קיים המכון להשכלה גבוהה, שהוא כעין אוניברסיטה. בעיר מתגוררים אנשי־המדע, העובדים במפעלי ים המלח בסדום, וקיים גם צוות לא־קטן של רופאי בית החולים המרכזי. מספר האקדמאים המתגוררים בבאר שבע מגיע למאות רבות. הם מפוזרים בשלש שכונות, אולם הם מרוכזים במוקדים אחדים, ונפגשים הרבה בערבים הפנויים. וכיוון שישנם אקדמאים מסוגים שונים: מהנדסים, פיסיקאים, רופאים, גיאולוגים, מחנכים, הרי החברה מגוונת למדי, ואין הם חייבים ל”התבשל במיץ" של המקצוע שלהם בלבד. הודות לכך הם נפגשים, אין המתמאטיקה של שיחותיהם חד־גונית.

 

האקדמאים על הענינים במדינה    🔗

יש נושאים מענינים בתחום הטכנולוגיה, הצבאיות והכלכלה. הם עוקבים מקרוב אחרי ההתפתחויות בתוך המדינה עצמה וגם מחזיקים את ידם על דופק ההתקדמות בעולם. כולם מקבלים ספרות מקצועית מחוץ־לארץ, ויודעים על המתרחש בתחומים המענינים אותם.

בחבורת־המדענים הללו אין אף אחד שיעשה את הפוליטיקה קרדום לחפור בה. אין פנאי. כולם עסוקים עד מאד במקצועותיהם, ולא המוח ולא הזמן אינם נטויים לעסוק בענינים מפלגתיים (“בחברתי אינני מכיר אף אחד שיהיה פעיל במפלגה איזושהי”). אולם המתרחש במדינה איננו מחוץ למעגל התענינותם.

יש לד“ר חגי שקד ולחבריו דעות על הבעיות החשובות, העומדות על הפרק. הוא איננו נמנה עם אומרי ה”הן" המושבעים ואין הוא עונה אמן אחרי כל הנעשה. במדיניות־הבטחון – הוא סבור – אין מקום לחששות. בטוח הוא כי כל המפלגות תנהגנה לפי הלך־המחשבות היסודי בתחום זה, כגון בשאלת השלום עם הערבים. הכל מבינים כי קיימת בעיה רצינית של אוכלוסיה ערבית גדולה שנוספה לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. אולם דומה לו כי אין שתי דעות, שאין להעלות על הדעת ויתור טריטוריאלי כלשהו בנסיבות הקיימות.

לעומת זאת, יש לחבורת האקדמאים הלזו הערות והשגות על עניני־הפנים של ישראל. השיחות במפגשי־החברה מעידות על חששות בשל צמיחתו של הגולם בצורת מפלגת־עבודה גדולה אחת. ההחלטה על הטלת מס לטובת המפלגות זעזעה אותו. בקרב האקדמאים שוררת התנגדות מרובה להחלטה זו, שלדידם משמעה כי השתייכות לארגון היא כפוייה על אזרחי המדינה. אקדמאים מטיבם הם אינדיבידואליסטים ואינם אוהבים להיות רתומים לרתמה כלשהי. לדעתו, אין הממשלה צריכה להתערב יתר על המידה בכלכלה, ועליה לתת יותר אפשרויות ליזמה חופשית.

“אלמלא היו האקדמאים רואים את הדבר כבזבוז־זמן, היו רבים מהם – הוא אומר – מתגייסים להילחם במנגנון הכופה על החברה את החלטותיו. אבל נהיר לו, כי כל פעילות פוליטית תפריע לעבודה המדעית. באין ברירה מקבלים איפוא את הדין. אולם לא בלי מורת־רוח. ואפשר שהרגשה זו תתבטא בשעת הבחירות”.

 

מקנא בחבר שקרא את עגנון    🔗

סדר היום של איש הקמ“ג (הקריה למחקר גרעיני). הוא יוצא לעבודה בשבע בבוקר, וחוזר הביתה כעבור 11–12 שעות. ובכך אינה מסתיימת המלאכה, קוראים! ברור שקודם כל ספרות מקצועית. אין איש רוצה לפגר אחרי ההתפתחויות המהירות בעולם. הוא מצטער צער רב, על שאינו קורא כמעט לגמרי ספרות יפה. אף בעתונים הוא נאלץ להסתפק לעתים תכופות בקריאת הכותרות, ורק פה ושם מאמר נוסף. איפה לקחת זמן כדי להספיק לעשות את כל המלאכות גם יחד? “קראתי באחד ממאמריך – אומר ד”ר חגי שקד – על חבר מדען, שסיפר לך, כי הוא קורא את עגנון. מה מאוד אני מתקנא בחבר זה. הלואי והייתי אף אני מסוגל להגיע למילוי משאת־נפש זו”.

כאיש משפחה, יש גם מה לעשות בבית. הכל הוא מתקן בעצמו. התקין לו בית מלאכה קטן בדירתו. ו“חשמלאי עוד לא עבר את מפתן ביתנו. ואל נא תשכח, שישנם גם בלי עין־הרע, שלשה ילדים בבית, ויש להקדיש גם להם לפחות קורטוב של זמן”.

בקרוב הוא יוצא לשנת עבודה למעבדות של ברוקהאוון, ליד ניו־יורק, להמשך העבודה במחקר של מבנים מגנטיים. ה“קריה” תשתתף בהוצאות הנסיעה שלו. לפני שנפרדתי ממנו, נעצרתי לרגע קט ואמרתי לו: יש לי עוד שאלה אחת להציג לך. אודה לך, אם תשיב לי תשובה גלויית־לב.

– מה השאלה אשר בפיך?

– הנה, ד"ר שקד. שש שנים עשית בארצות־הברית. ראית את העושר ואת הנוחיות ועמדת על מצבם השפיר של המדענים בארץ הענקית ההיא. האם לא היו לך מומנטים של שיקול, שמא כדאי להישאר שם? ואולי היו לך רגעי־חולשה כאן, כאשר התפתלת בקשיים לרכישת הדירה ולהתחייב במשכנתא כבדה לשנים ארוכות, וחשבת – הנה אסע לאמריקה ואעשה כסף? הוא הציץ בי בקורטוב של תרעומת, על אשר חשדתי בו. לרגע קט השתררה דומיה בינינו. ואני הזדרזתי להפסיקה: – מדוע אתה מתרעם על השאלה שהצגתי לך?

– אין אני מסוגל להסביר לך – ענה חגי שקד – אבל אני רוצה לחיות כאן. כאן, ולא בכל מקום אחר. זהו זה!

עתה הבנתי. כי למדתי שדווקא הדברים שאי אפשר להסבירם, הם העמוקים ביותר באמיתותם ובכנותם. נזכרתי בסיפורו של זאב ז’בוטינסקי, כי המדינאי הצרפתי המפורסם וידיד הציונות, די־מונזי, שאלהו פעם: “את הכל בציונות אני מבין, מלבד השפה” וסיכם, בחריפות ניתוח רבה ובהגיון מצויין, כפי שצרפתים מסוגלים, המון נימוקים מכריעים נגד הדיבור העברי, המהרס כל גשר בין התרבות העולמית לבין “העם שהתרבות הזאת היא יצירתו”. ז’בוטינסקי חיפש תשובה מספקת ולא מצא, וענה לו: “ואף על פי כן, עברית, מדוע? ככה”. די־מונזי הרים שתי ידיו ואמר: “עתה אני מבין. הצדק אתכם. תשוקה שאין לה פירוש היא למעלה מכל הפירושים”.

תשובתו של ד"ר חגי שקד, ראש הפיסיקאים בקריה לחקר הגרעין בישראל, היתה למעלה מכל הפירושים. וגרמה גם לי קורת־רוח מרובה.