רות שפרלינג היא בעלת שלשה יחוסים: שלה עצמה, של אביה ושל סבא שלה. ואין יחוס אחד סותר את משנהו, והשניים אינם נוגדים את השלישי.

יחוסה עצמה: היא עודנה עומדת בשנות העשרים של חייה והיא מדענית מבטיחה, בעלת שני תארים אקדמאיים ראשונים ומאחורי כתליה יחכה לה הדוקטוראט במכון וויצמן, היא עובדת כבר ארבע שנים, בהדרכתו של הפרופסוק שטיינברג, במחלקה לפיסיקה חימית.

היחוס השני – רות היא בתו של הצייר אריה אלואיל ז"ל, שנפטר ב־1967.

והשלישי שביחוסים – היא נכדתו, בת־בתו של הד“ר חיים בוגר ז”ל,­­ מייסד הגימנסיה “הרצליה”, מבוני תל־אביב.

את יחוסיה היא נושאת בגאווה פנימית, אך בענווה כנה. הפרופסור שניאור ליפסון במכון וייצמן, שהיה תלמיד הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, לא ידע עד לפני ימים אחדים שהגברת שפרלינג, המוסמכת לחימיה פיסיקאלית, היא נכדת מחנכו ד“ר חיים בוגר ובתו של הצייר אלואיל. רק לפני זמן־מה, בפתיחת תערוכת־הזכרון, שבה נוכח הפרופסור ממכון ווייצמן נתגלתה לו מגילת־היוחסין של רות שפרלינג, העובדת במסגרת המחלקה שלו. גם בשנות לימודיה ב”הרצליה" היו מורים, אשר לא ידעו כי תלמידתם רות אלואיל, היא נכדתו של המנהל שלהם.

אף בבחירת מקצוע, יעודה המדעי בחיים, לא הלכה בעקבות סבה ולא בעקבות אביה. חיים בוגר היה ד"ר לפילוסופיה וגיאוגרף. אריה אלואיל – צייר, איש־רוח, אוהב ספרות. אשתו, רחל (אמה של רות), גמרה פדגוגיה ופסיכולוגיה בסורבון ובפאריס גם סיימה אקדמיה לאמנות. ואילו רות, בתם בכורתם של האלואילים, הלכה ללמוד חימיה.

חימיה? איזה מקצוע זה חימיה? – שאל אותה אביה, אריה אלואיל, טוב־המזג, בעל ההומור והעליז – מה תתן לך חימיה? תלמדי “דבר של ממש” יקירתי: ספרות, או תולדות האמנות – יעץ לה, כאשר סיפרה לו, בתום שירות־הצבא שלה, כי היא מתעתדת ללמוד חימיה באוניברסיטה של ירושלים.

אבל רות ידעה תמיד בדיוק מה שהיא רוצה. ההחלטה ללמוד חימיה בשלה אצלה עוד בהיותה על ספסל בית ספר התיכון. היא אהבה את שעורי המורה לחימיה בגימנסיה, והיתה ששה לסדר לו במעבדה את המיבחנות. והוריה לא התנגדו, כאשר גמרה אומר להירשם לפאקולטה לחימיה. כך נהגו גם בבית בוגר, הסבא, ד"ר חיים בוגר, נתן חופש גמור לילדיו לבחור להם את דרכם בחיים, ומעולם לא כפה עליהם את רצונו. והוא לא התחרט. הבת, רחל, בחרה בפדגוגיה ועסקה בהוראה. בן אחד, נחום בוגר,– הוא רופא ילדים מפורסם. ובן שני – חימאי, חוקר־סרטן.

 

בתם של זוג ציירים – חלשה בציור    🔗

אבא, אריה אלואיל, האמין כי ילדיו: שתי בנות ובן, אשר העריצוהו ואהבוהו, ילכו בדרכו – יהיו אמנים. רות, הבכורה חוננה מנעוריה בקול־סופראנו נעים. היתה שרה במקהלת בית הספר. למדה סולפג' אצל יוליה סטודיבסקית. שני הילדים האחרים ניגנו. בבית, שבו שררה אהבה ואחווה למופת, היו מתקיימים קונצרטים באימפרוביזציה: רות שרה, אחותה הצעירה, נאוה, ליוותה בפסנתר (בין ציוריו של אלואיל, המוצגים עתה במוזיאון, יש אחד “בתו המנגנת פסנתר”) והבן, הלל, ליווה בכינורו.

אולם מבחינת־מקצוע “איכזבו” שתי הבנות את אביהן.

ואף חתניו של אלואיל בחרו כאילו “להכעיס” מדעים מדוייקים: יוסף שפרלינג, בעלה של רות, חימאי ועובד במכון ווייצמן. בעלה של הבת השניה, נאוה, סיים את הטכניון בחיפה בדיפלומה של מהנדס־מכונות. רק צעיר הילדים, הלל, שגמר זה עתה את שירותו הצבאי, התגלה כבעל כשרון לציור. הוא, היחיד, ירש מאביו ואמו את הנטייה והכושר לצייר.

אולם אם הלכה רות בדרכה שלה בבחירת המקצוע, הרי לא קימצה בספיגת השפעה הן משל אבא והן משל סבא – ודווקא בדברים יסודיים. קודם לכל – באהבת־המולדת. והשנית – במידות תרומיות, בענווה, בהסתפקות במועט ובמאור־פנים – התכונות שהיו משותפות לסבא ולאבא גם יחד.

 

אבא היה “חברה’מאן”    🔗

עוד לפני ששמעתי מפיה על עצמה, סיפרה רות שפרלינג על אביה. אבא היה לא רק אבא, אלא תמיד חבר וידיד. ו“חברה’מאן” היה. הוא היה לוקח את הילדים מגיל הילדות לתערוכות ולתיאטרון. וגם למשחקי כדורגל. ונוהג היה כקונדס. היה מתלהב וצועק כנער, כאשר הקבוצה האוהדת תקעה “גול” בשער היריב. בבתי־הספר, שבהם לימד ציור, היה יחסו לתלמידיו כאילו היו בני גיל שוה. היה משחק אתם ב“להוריד את היד”. והנערים נהנו ממורם העליז ועמדו בתור כדי להתמודד אתו. כך נהג גם בצפת, שבה התגורר חדשים רבים בשנה בקרית־האמנים. יוצא היה לשוח ברחוב הראשי של עיר־המקובלים, קושר שיחות עם נהגי־המוניות ומשחק גם אתם ב“להוריד את היד”. והוא גבה קומה, שופע בריאות והעליצות פורצת מתוכו כמעיין. את כולם ניצח במשחק זה. רק נהג אחד בצפת, אחד מכולם, ידו היתה על העליונה. והילדים שהיו מתלווים לאבא בטיוליו, קרנו מאושר.

הם אהבו והתפעלו מחריצותו. השכם בבוקר היה קם ויוצא לעבודה אל הנוף לצייר. הסתפק במועט ולא שאף למותרות. וכמוהו – אשתו. שלשים שנה הם מתגוררים באותה דירה ברחוב מלצ’ט בתל־אביב בקומה הרביעית (העליונה) כי בה אפשר היה לקרוע מן התקרה אשנב אל השמים ולהחדיר יותר את האור למען הציור. איש־רוח מובהק היה אריה אלואיל. עולמו היה: ציור, ספרות ומוסיקה קלאסית. ואם לא עלה בידו להנחיל לבנותיו את הנטייה לציור, הרי את האהבה לספר ולמוסיקה הוריש להן מלוא־החופן. ספרייתה של רות בביתה אשר ברחובות אינה מוגבלת לספרי־מדע מקצועיים. יש בה ספרים רבים על ידיעת־הארץ וספרי־אמנות. השפעה בולטת של סבא ואבא. וכן הדבר עם מוסיקה. תקליטיה עשירה של מוסיקה קלאסית, ובראש וראשונה קאמרית, היא “מנכסי צאן־ברזל” של הבית, ורות ובעלה משתדלים לא להחסיר קונצרט אחד של התזמורת הישראלית.

 

האם – המחנכת, המורה והציירת    🔗

אבל אבא לא יכול להקדיש להם את כל הזמן, שהילדים היו רוצים. תמיד עבד מעל לכוחותיו: כמורה לציור, כדי שתהיה פרנסת הבית מצויה ולא יצטרך לחזר על בתי מצנאטים למכור תמונה. וכצייר, תמיד – גם כאשר היה שרוי במצב בריאות־מצויין, – חשש שהזמן לא יספיק לו למלא את כל ששאף לבצע.

עול גידול הילדים רבץ על שכמה של האם, רחל, בתו של הד"ר חיים בוגר, המחנכת, ששימשה כל השנים מורה. לעת־מצוא היתה מציירת. השתתפה בכל תערוכות הציירים בארץ (בשמה שלפני הנשואין – רחל בוגרצ’וב). אבל את רוב זמנה הקדישה לגידול הילדים. בכך מצאה סיפוק לאין־ערוך גדול יותר מאשר במלאכת־הציור.

 

בטיולים על פני הארץ עם אבא    🔗

שחק לה, לרות שפרלינג, המזל שלא רק בהוריה יכלה ללמוד, אלא גם סבא מילא תפקיד חשוב בגיבוש אישיותה ובעיצוב דמותה. מקטנותה למדה במוסד החינוכי של סבא, ב“הרצליה”, שלפנים היו בה גם כל כיתות יסוד. דירתו של ד"ר חיים בוגר היתה באחורי הגימנסיה, ברחוב מונטיפיורי 6, ובהפסקות היתה נכנסת אליו. מעולם – אומרת רות – לא דיבר סבא דברים בטלים. היה מספר לה על טיוליו, עוד לפני שגדלה ונטלה בהן חלק אישי. והיה סח אתה על עניינים מרובים, שהנקודה המרכזית בהם היתה אהבת הארץ.

ד"ר חיים בוגר לא הסתגר מעולם בד' אמות של הוראה. הוא לא היה “מלמד” במובן המקובל של המלה, שחוטרת־המלמדים מכבידה על גבו תמיד ואינה מניחה לו אף לשעה קלה. מימי־נעוריו היה איש־ציבור לאומי, וההוראה היתה רק אחד האמצעים בהם שירת את עמו וארצו משחר נעוריו. ההוראה בגימנסיה “הרצליה” היתה בלי ספק אחת מאהבותיו הגדולות, אבל בשום פנים לא אהבתו היחידה. אהבתו הנצחית והלוהטת היתה ציון, וכל שאר הדברים שהוא עשה בחייו עשירי־המעש ורבי־התוכן היו מכוונים להתעצמותה של אהבה זו. אפשר שמשום כך בחר לו כמקצוע המחובב עליו ביותר בהוראה – את הגיאוגרפיה. בלימוד הגיאוגרפיה של ארצנו השקיע את כל חום לבו ונפשו. הוא לא כפה על תלמידיו שיאהבו את ארץ־המולדת, אשר את אוירה הם סופגים לתוך ריאותיהם. הוא רק יצק בנפשותיהם את סם־החיים המרענן, שהחזיק את רוחם גם בשעות־שפל ויסורים. הוא סיפק להם מנשמתו שלו את המלט שביצר את דפנות בנינם הרוחני וחיזק את הכרתם הלאומית של הצעירים.

חדוות־חיים חסידית

הוא היה בעל נפש חסידית. התלהבות־הנעורים שלו לא פגה גם אחרי שעבר את גיל־הגבורות. הרוח הטובה והאופטימית שנשבה ממנו לכל אשר נמצא במחיצתו ועליית־הנשמה שהיה משרה על תלמידיו בדברו על “ים התיכון שלנו”, ובהסבירו להם כל ציץ וכל צמח בטילו אתם על פני הארץ,– כל אלה היו סימנים של דביקות חסידית שהתנגנה תמיד בנפשו. הוא קיבל את התואר ד“ר לפילוסופיה על יסוד הדיסרטאציה “על תורת החסידות עפ”י הבעל שם טוב”. אין זאת כי אם הוא בחר להתעמק בספרות החסידית לא מתוך סקרנות מדעית בלבד, אלא משום שהחסידות על חדוות־החיים שבה, על האמונה הנלהבת ועל תום־העלומים הנצחי שהיא מקרינה, היתה חלק מנפשו.

רוח טובה זו, אופטימיזם ממעיין בלתי־פוסק, דינאמיקה ואהבה למולדת – את כל אלה הוריש עוד בחייו לתלמידיו, ולנכדיו. המורה־הסבא היה משוטט עם תלמידיו – ונכדיו בכלל זה – במישורי הארץ, טיפס על הריה וירד לעמקיה, והוא לימדם לאהוב אותה אהבה בלי־גבול. רות ידעה כי “ים התיכון הוא שלנו” עוד בטרם הפליגו אניות של הצי העברי, המניפות על תורנן דגל ציון, תחת פיקודם של רבי־חובלים וקציני ים ישראליים מנמל חיפה על פני הים התיכון.

 

סיפורים מן הימים ההם    🔗

שנים רבות חלפו מאז היתה ילדה קטנה, וסבא סיפר לה סיפורים. אבל היא זוכרת רבים מהם, כאילו רק זה עכשיו שמעה אותם.

לפני סיפור אחד, סיפור מאוצר־הזכרונות שלה. כאשר נוסדה הגימנסיה “הרצליה” – סיפר לה סבא – נמצא נדבן מחוץ־לארץ, מוזיר, שאמר כי יתרום כסף לבנין. אולם הוא היתנה תנאי למתן כסף, שבשעת לימוד התנ"ך לא ישבו התלמידים בגילוי־ראש. בוגר התווכח עם הנדבן, עמל לשכנעו שיוותר על התנאי הזה ואמר לו – “אני לא אגיד לתלמידים: ילדים חיבשו כיפות, כי אחרת לא יתן הנדבן כסף”! הנימוק שיכנע אותו ומוזיר ביטל את התנאי המוקדם.

 

בגרות, צבא – ואוניברסיטה    🔗

בבית־הספר (העממי והתיכון) היתה רות תלמידה ערה וזריזה, אבל לא “עש ספרים”. את התואר “שקדנית” אי אפשר לתת לה. השתתפה בחיים החברתיים של בית־הספר: במקהלה, בהצגות, בענפי־הספורט השונים והיתה פעילה ב“צופים”. היא אהבה סדר (תכונה זו, כנראה ירשה מסבא) והיה לה כשרון לתכונן ולקביעת דברים מראש. מוחה היה מסודר ופעל לטווח רחוק. ביום שבו היו שעורים מעטים להכין למחרת, היתה מכינה שעורים לימים שלאחר מכן, כדי שביום גדוש שעורים־להכנה, תוכל להתפנות לפעולת־ספורט.

לפני שהלכה ללמוד באוניברסיטה שבירושלים, התגייסה לצבא. שירתה בנח"ל במסגרת הצופים, אליהם השתייכה עוד מגיל בית־הספר. הפלוגה שלה יסדה את נוטרה, על גבול סוריה. בהצטיינות סיימה את הגימנסיה הרצליה, וגם את האוניברסיטה בירושלים, על שני התארים האקדמאיים שלה, גמרה בהצטיינות.

 

אלף־בית של החלבונים    🔗

לאחר שסיימה את האוניברסיטה, נתקבלה לפני ארבע שנים למכון ווייצמן ועתה היא עובדת על מחקר שנושאו: “מודיפיקציות חימיות של קשרים דיסולפידיים בחלבונים והשפעתם על המבנה המרחבי”. אודה ולא אבוש שהייתי מבולבל כולי כששמעתי אותה מגלגלת בפיה את המילים הללו. כבר התחרטתי על ששאלתיה מהו נושא עבודת־הדוקטור שלה. אולם לא יכולתי עוד לסגת, וביקשתי הסבר יותר פשטני. קיבלתי הסבר מפורט. אך כלום יבינו את הדברים הללו גם קוראים שלא ממקצוע החימיה־הפיסיקאלית? לחלבונים – מסבירה רות שפרלינג – תפקיד מכריע בכל המערכות הביולוגיות. קבוצה מיוחדת בין החלבונים הם האנזימים, המיוחדים ביכולתם לזרז ביעילות את מרבית התהליכים הביולוגיים. יעילותם מודגמת על ידי העובדה שבתנאים אופטימאליים, התהליכים המזורזים על ידם הם מהירים פי שמונה ואף פי עשר מאשר אותם התהליכים בלי זירוז אנזימטי. קשת הריאקציות המזורזות על ידי אנזימים מבוקרת על ידי המערכת המאורגנת, בה הם מצויים ופועלים.

ככל החלבונים, גם האנזימים הם מקרו־מולקולות – פולימרים הבנויים מיחידות קטנות, שהן החומצוות האמיניות. בטבע ישנן כעשרים חומצות אמיניות שונות, שמהן בצירופים שונים מורכבים החלבונים. החומצות האמיניות הללו משמשות כאלף־בית של החלבונים. כי מהן ניתן לבנות שרשרות ארוכות ולקבל חלבונים שונים, בעלי משקל מוליקולארי, החל מכ־5000 ועד מאות אלפים.

כאמור, מהצירוף השונה של חומצות אמיניות מקבלים קשת רחבה של אנזימים השונים במבנה המרחבי שלהם, וכתוצאה מכך – בתפקידם הביולוגי.

מחקרים בשנים האחרונות הראו שהסדר של החומצות האמיניות הוא הקובע את המבנה המרחבי של האנזים, כשם שהסדר של האותיות במלה וסדר של המלים במשפט נותנים להם את מובנם. בהסתכלנו על מבנה מרחבי של אנזים (מספר מבנים פוענחו בשנים האחרונות בעזרת קרני־X) נראה כי במרחב – חלקים שונים של השרשרת שכנים זה לזה, אעפ"י שבשרשרת הפתוחה הם רחוקים זה מזה. בין החומצות האמיניות מצויה אחת הנקראת ציסטאין ומכילה גפרית והיא יכולה להתקשר עם ציסטאין אחר שבמולקולה וליצור גשר דיסולפידי, ועל־ידי כך ליצב את המיבנה התלת־מימדי של האנזים. הגשרים האלה הם בעלי חשיבות רבה לשמירה על המיבנה המרחבי של האנזים.

המחקר, בו עוסקת רות שפרלינג, נועד ללמוד מה הוא תפקידם של הגשרים הפנימיים האלה במבנה האנזימים, מה הדרישות לגבי מספרם ואורכם של הגשרים האלה, ומה השפעת השינויים שבהם על המיבנה המרחבי של האנזים ועל כשרו להמשיך ולמלא את תפקידו הביולוגי.

היא עושה את עבודתה זו בהדרכתו של הפרופסור שטיינברג ועומדת על סף קבלת הדוקטוראט.

 

על גבולותיה של המדינה    🔗

בהאזיני לתיאור מחקרה, חשתי עצמי כתועה ביער־עבות, שענפיו הסבוכים אינם מאפשרים לי לצאת ממנו אל דרך־המלך. ולפתע, כאילו כדי לפרוץ פירצה בחומה, יצאה מפי השאלה, האם יש לה ענין כלשהו בבעיות המדיניות האקטואליות. שאלתי התמיהה אותה. הסבור אני שהיא שוכנת על האולימפוס ורגליה אינן עומדות על הקרקע? היא, נכדתו של חיים בוגר ובתו של אריה אלואיל שאהבו כל כך את ארץ־ישראל ויצקו לתוך דמה כל כך הרבה מאהבה זו, – ודאי שמעסיק אותה מצב העניינים במדינה. ועוד איך מעסיק! ובלי הרהור שני, משום שמובן כי הירבתה להרהר על כך קודם, היא פוסקת את פסוקה: בלי שלום איתן ובטוח – לא לוותר. חלילה. אף על שעל אדמה אחת. וגם כאשר נגיע לשיחות־שלום, ישנם שטחים שמלכתחילה אינם באים כלל בחשבון למשא־ומתן, כגון – ירושלים, רמת־הגולן וחלקים מסויימים של יהודה ושומרון.

את בעלה, יוסף שפרלינג, הכירה עוד בשבתה על ספסל בית־הספר. יחד אתו היתה ב“צופים”, יחד –בנח"ל, ויחד– באוניברסיטה (הוא למד חימיה אורגנית, והיא – חימיה פיסיקאלית). שניהם עובדים עתה במכון ווייצמן. הוא עושה את הדוקטוראט על “האנרגיה של האור להכוונה של ריאקציות חימיות”. כיליד הארץ, כצופה, כחייל בצבא ישראל – אין גם עולמו שלו מצטמצם במדע המופשט ואף הוא אינו מסתגר בד' אמות של ההלכה החימית. בחברתם ובבית – גם בהיותם בינם לבין עצמם – סחים על עניני־השעה, ונהירין להם פרטי ההתפתחויות בתחום המדיני והמפלגתי, החברתי והכלכלי, לא פחות מאשר לאזרחים שהפוליטיקה היא עיסוקם.

מבלי לדבר על כך, חשים שניהם, רות ויוסף שפרלינג, כי את אשר הם עושים בתחום המדע במכון ווייצמן, בשירות עמם ומולדתם הם עושים. ואם יזכו ומפעלם יביא ברכה כלשהי לאנושיות, הרי לא תעזבם אף לרגע ההכרה כי כבנים של עם ישראל ואזרחי־מדינתה הגישו שירות זה.

 

שבחיה מפי אמה    🔗

אמה אצילת־הנפש של רות שפרלינג, הגברת רחל אוליאל, בתו של ד“ר חיים בוגר ז”ל, קיבלתני באחד הימים של השבוע בדירתה שבתל־אביב. המטרתי עליה שאלות רבות. היא השיבה בנימה של התאפקות, וסיפרה על דרך גידולה של הבת ושני ילדיה האחרים. בעומק־נפשה היא מלאה בלי־ספק גאווה רבה למראה ילדיה המוצלחים, וביחוד לקאריירה המדעית של הבת הבכירה, רות, שעדיין לא נסתיים העשור השלישי של חייה.

כמנגינת־סיום נאה היו לי הדברים, שיצאו מפיה בלי כוונה מיוחדת: אתמול – אמרה הגברת אוליאל – נסעתי עם שאר בני־המשפחה לרות לרחובות. היא בישלה מאכלים טעימים. היא עקרת־בית טובה! הדגישה האם. חשבתי אותו רגע, שודאי על נשים שכמותה חוברה היצירה הנפלאה: אשת חיל מי ימצא!

אך בהרבה יותר מאשר אמה שלה, מנה באזני את שבחיה הפרופסור שניאור ליפסון: “רות שפרלינג היא עדינה, צנועה, חכמה ועוסקת בנושא מעניין ורב חשיבות”.