הרב נתן רענן, ראש ישיבת “מרכז הרב” חתנו של הרב הראשי הראי“ה קוק זצ”ל, המליץ על בחור ירושלמי אחד, כבן עשרים, לפני גדולי התורה כי יסמיכו אותו לרבנות.

במכתב ההמלצה נאמר: “הצעיר המצויין הזה מסתופף אצלנו זה חמש שנים, וכל הזמן הוא לן באהלה של תורה ועמלה. הוא מוכתר בנימוסין ובעל כשרונות נעלים. מלא דבר, זו הלכה וזו אגדה, בגמרא ובסברא בכמה מסכתות הש”ס".

למומלץ ניתנה סמיכות לרבנות.

הד"ר משה זילברג, ממלא מקום קבוע לנשיא בית הדין העליון ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, המליץ להעניק תואר של דוקטור למשפטים לצעיר אחד, על סמך עבודת־מחקר שאותו צעיר כתב. הפרופסור זילברג כותב: “ספרו של המחבר הוא המונוגרפיה הממצה ביותר שנכתבה אי־פעם על איזה שהוא נושא תלמודי משפטי מסויים. ידיעתו של המחבר במקורות ההלכה שלנו מדהימה: ראשונים, אחרונים ואחרוני־אחרונים, והוא גם ניחן בחריפות־מחשבה וכושר־אבחנה. זהו חיבור (“על יסודות ההרשאה במשפט העברי”) אשר לא יוכל להתעלם ממנו שום חוקר בעתיד”.

למומלץ הוענק תואר דוקטור.

בכנסת התקיים הדיון על חוק לשון הרע. הרוחות סערו. צעיר אחד כתב בימים ההם מחקר על “לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי” שבו עמד על דין מספר לשון הרע לפי התורה והענישה בתלמוד ובפוסקים. חבר הכנסת ד“ר יצחק רפאל ציטט בנאומו בכנסת קטעים מאותו מחקר והמליץ לפני חה”כ אבנרי שיקרא אותו ויובהרו לו ענינים רבים.

מחבר המחקר הזה הוא עוזר בכיר ליועץ המשפטי לממשלה, וראש המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים. הוא אינו ידוע בציבור הרחב. מכירים אותו רבנים וראשי־ישיבות, המשפטנים החשובים במדינה, וחברי הועדה לחוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שאליהם הוא מוזמן בשעה שהם דנים בהצעות־חוק שונות, כדי שיסביר להם מה אומר המשפט העברי העתיק בנושא זה.

הגבר הזה, שהוסמך לרבנות על ידי כמה מגאוני התורה, שהוכתר בתואר דוקטור (עפ"י המלצת הפרופסורים משה זילבר, מנחם אלון ושרגא אברמסון), המכהן כיועץ מטעם משרד המשפטים לוועדת החוקה של הכנסת בענייני המשפט העברי, והמשמש כמרצה באוניברסיטה העברית – הוא נחום רקובר. נולד בשנת 1934.

הכיסופים למשפט העברי

רבים יהיו נדהמים לשמוע כי עד היום הזה, עשרים שנה אחרי קום המדינה, עדיין אין חקיקה ישראלית מקורית. השופטים היושבים על כס המשפט דנים לפי דיני המג’לה התורכית או לפי החוק האנגלי. בעשרים השנים הללו הספיקה הכנסת לחוקק אי־אלה חוקים. אולם ברוב המקרים עדיין הננו מודרכים לפי חוקים זרים. יש לנו, כידוע, משפט עברי המבוסס על חוקי התורה, אולם משפט זה אינו מחייב במדינת ישראל. לפנים היתה פלוגתא־רבתי בין החרדים, שומרי־המצוות, התובעים כי המדינה תנהג לפי חוקי התורה. ולעומתם, החפשיים המתנגדים לכך בכל תוקף וטוענים כי מדינה מודרנית אינה יכולה להתבסס על חוקים ישנים שחוקקו לפני אלפים בשנים.

אלא מזמן לזמן מתגלה כי אף בנפשותיהם של המתקדמים חבויים כיסופים למשפט העברי העתיק. הכיסופים האלה מתגלים בצורות שונות.

לפני שלוש שנים דיבר חבר־הכנסת אליהו מרידור ז“ל במליאה, בדיון על “חוק המתנה” (בקריאה הראשונה. בינתיים עברה הצעת החוק בכל שלש הקריאות ואושרה כחוק), ואמר בין השאר: “ישנם דברים השנויים במחלוקת, כגון באיזו מידה מתאים הדין העברי המקורי לזמנים המודרניים. באיזו מידה אפשר לחיות על־פי הלכות שנקבעו לפני שנים רבות. אני מניח את הדיון הזה לעת מצוא. אבל ישנם דברים שלגביהם לא יוכל חבר מפ”ם לטעון, שאם נלך לפי הדין העברי תתעכב, חלילה וחס, המהפכה הסוציאליסטית אפילו ביום אחד”.

משפטן אחר, הפרופסור י.ה. קלינגהופר מגח"ל, אמר רק לפני זמן־מה במליאת הכנסת: “המחוקק הישראלי לא צריך להירתע מקבלת השראה מן המשפט העברי. כאשר ניתן ללא כל קושי מיוחד לשלב רעיונות משפטיים שהגו חכמינו לחקיקה המודרנית, רצוי בהחלט שבמדינת ישראל ייעשה הדבר ושלא נחמיץ הזדמנויות להסתייע באוצרות הדין העברי”.

אולם יטען מי שיטען כי חה“כ אליהו מרידור המנוח והפרופ' קלינגהופר שייכים לקבוצה ה”שמרנית" של אנשי גח“ל, חרות והליברלים, הרי מתברר כי אפילו יוריסטית חדשנית כגברת שולמית אלוני (ממפלגת העבודה), אף היא לא יכלה להסתיר את כמיהתה להמשך המורשת המשפטית של עמנו. בכנסת התקיים דיון על חוק שמירת נכסים. והנה דווקא נציגה זו של סיעת הרוב, הסתייגה מהחלטת הרוב והציעה לשנות את שם החוק, ולקראו “חוק השומרים”. מדוע “שומרים” ולא “שמירת נכסים”? הבו ותשמעו את נימוקיה: “כשהתחלנו לעסוק בחוק זה בוועדה, לא הבינותי במה עוסקים כשדובר ב’שמירת נכסים‘. עד אשר ראיתי את הסעיפים. והנה הסתבר לי כי מדובר ב’הלכות שומרים’ כפי שלמדנו בבית־הספר הן בתנ”ך והן בגמרא. ומובן שזו היתה האסוציאציה הראשונה כאשר עברתי על החומר. שאלתי לתומי על שום מה אין קוראים לחוק זה ‘חוק השומרים’. אמרו לי שאמנם ההצעה המקורית היתה לקרוא לו ככה. אבל אז התעוררה אצל אנשים רבים אסוציאציה של “השומר” בגליל, “השומר הצעיר” ושומרים אחרים שכבודם במקומם מונח. נדמה לי – ממשיכה שולמית אלוני ואומרת – כי דווקא העובדה שבשעה שדנים בחוק העברי העוסק בשמירת נכסים, וכולו בנוי על ארבע שומרים שבמקרא (שומר חנם, שומר שכר וכו' וכו') – עובדה זו דווקא מעוררת הרהור רציני אם הכנסת נהגה נכון בכך שניתקה מלים, סמלים, מושגים וקשרים אסוציאטיביים אשר יכולים ליצור זיקה למורשת, לעבר, לערכי־תרבות”.

ולא רק בבית־המחוקקים, מפיותיהם של חברי־כנסת מתקדמים ביותר, נשמעות דעות כאלו, אשר בשנים הראשונות לקיום המדינה היו נושאי דגל־המודרניות רוגמים אותם באבנים. גם שופטים מדברים בגלוי ברוח זו. לפני שבועות־מספר הרצה השופט המחוזי יצחק שילה מטעם לשכת עורכי־הדין בישראל בשיתוף עם אוניברסיטת תל־אביב הרצאה פומבית, בה קרא לבטל את סעיף 46 (מדבר המלך במועצתו), המחייב את השופטים לפסוק דינים לפי החוק האנגלי, בכל מקום שאין עדיין חוק ישראלי. במקום זה הציע שבתי־המשפט האזרחיים ישפטו לפי המשפט העברי וכללי הצדק, אשר לפיהם הלכו נביאי ישראל.

משאלה זו עדיין לא נהפכה למציאות. אולם במשרד־המשפטים ובכנסת פועלים להחלפת הדינים הזרים (העותומאני והאנגלי) בחקיקה ישראלית, ומחלקת היועץ למשפט העברי במשרד־המשפטים עמלה במגמה להשתית חקיקה חדשה זו על עקרונות המשפט העברי העתיק. חה“כ משה אונא, יו”ר הוועדה לחוקה, חוק ומשפט בכנסת, דיבר על כך במליאה, בהעירו: “אני רוצה להצביע על צד מיוחד שהשתפר במשך השנה, וזהו הליווי של המומחים למשפט העברי שניתן לנו בוועדה. הגענו למצב שאנו נעזרים בצורה קבועה ותדירה על ידי מומחי המשרד, המלמדים אותנו בינה בתחום הזה. לא פעם נוכל גם להיעזר בעקרונות של המשפט העברי שאנו יכולים לשלבם בתוך החקיקה שלנו”. והפרופ' ה. קלינגהופר פירש ולא סתם, באמרו במליאה: “היועץ המלומד למשפט העברי במשרד המשפטים, הד”ר רקובר, היפנה את תשומת־לבנו לכלל זה (ב’חוק המתנה') המצוי במקורותינו".

יליד ירושלים

ד"ר נחום רקובר, העוסק בכל מכלול הבעיות של המשפט העברי, הבודק הצעות־חוק שונות לאור המשפט העברי והמוזמן מפעם לפעם לוועדת החוקה של הכנסת להשמיע את הערותיו על סמך המקורות העתיקים שלנו, הוא יליד ירושלים.

האב, בר־אוריין ותלמיד חכם, בקי בש“ס ופוסקים, בעל “היתר־הוראה” ומוסמך לרבנות, לא רצה לעשות את התורה קרדום לחפור בו, ועסק כל ימיו במסחר. משופע במשפחה גדולה, בלי עין הרע. תשעה ילדים נולדו לו, שלושה בנים ושש בנות, והוא חינכם וגידלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים. זה שנים ארוכות שאביו של נחום רקובר נותן יום־יום שיעור בדף היומי בבית־הכנסת “הנשיא” שברחוב אוסישקין. וכבר חזר ארבע פעמים על כל הש”ס. והשיעור שהוא נותן ללומדים בין מנחה למעריב דוחה את כל עיסוקיו האחרים.

אמו של נחום רקובר, שהלכה בדרך כל בשר, – בתו של ר' שמחה מנדלבוים היתה. מי האדם בישראל שלא שמע את המלים “מעבר מנדלבוים”, שעד למלחמת ששת הימים שכנו בו חברי־המטה של משקיפי או"ם, וכל שנכנס למדינת־ישראל ממלכת חוסיין או להיפך, חייב היה לעבור בו ביקורת של משטרת ישראל מצד אחד ושל חיילי הלגיון הערבי מצידו השני?

מעטים מאד בארץ יודעים שהאיש אשר על שמו נקרא השער הזה, אשר הפריד בין שני חלקי עיר־בירתנו, היה מיקירי ירושלים ומהדמויות המופלאות של ותיקי הישוב.

צוואתו של מנדלבוים

סבו של ד“ר נחום רקובר מצד אמו, ר' שמחה מנדלבוים, בנו של רב, חתנו של רב ורב בעצמו, החליט בבואו ארצה לא לעסוק ברבנות. הוא ואשתו הקימו בית מלאכה לסריגת גרביים ולצביעה, לאט לאט עשה חיל בעסקיו כסוחר בצמר. התעשר, הוליד עשרה ילדים, שגידלם כיהודים נאמנים לתורת־ישראל ולמולדת־עמם. תמיד התגורר בירושלים העתיקה, סמוך להר הבית, וקיבל את השבת בקביעות ליד הכותל המערבי. כאשר החליט לבנות לו בית משלו בירושלים, דחה הצעות לרכוש מגרש בשכונת רחביה או ברחוב יפו, וקנה דווקא באזור, שהיה מיושב ערבים ונוצרים, כי אמר: ברחביה וברחוב יפו בין כה וכה יבנו יהודים. ואילו כאן – אם לא אקנה אני, יקנו נכרים ויקיפו את השכונות העבריות. הבית שבנה, עם בית כנסת בדירתו וסוכה בתוכה, עמד כמבצר על הגבול. ואמנם במאורעות תרפ”ט היה ביתו של ר' שמחה מנדלבוים עמדת ההגנה, שממנה עצרו בחורי־ישראל את הפורעים הערביים אשר ניסו להתפרץ משער שכם לשכונות העבריות. כמבצר עמד הבית גם במלחמת־השחרור של שנת תש"ח, והסתערויותיהם של חיילי הלגיון הערבי נהדפו. כשהוכרזה ההפוגה, עירנותם של המגינים העבריים רפתה; חייליו של עבדאללה התגנבו, הניחו חומר נפץ ופוצצו את ביתו המרווח והיפה של שמחה מנדלבוים. אולם המקום נשאר עמדה קדמית ישראלית בעיר־הבירה, ושימש כגבול בירושלים החצוייה.

ר' שמחה מנדלבוים נפטר בשנות השלושים, ובצוואתו ביקש מבניו כי “כאשר ייבנה בית־המקדש, יניחו הם או בניהם מן הבית הזה אבנים ולבנים לבנין המקדש”. אחד הצנחנים, מכובשי הר הבית בשעת שחרור ירושלים אשתקד, אשר ידע על צוואתו של ר' שמחה מנדלבוים, חש בזחל לחורבת בית מנדלבוים, הטעין ממנו אבנים והציב אותן ליד מקום המקדש.

ד"ר נחום רקובר לא זכה להכיר את סבו. אולם אמו, חנה, בתו של ר' שמחה מנדלבוים, הורישה לו הרבה מן העושר הרוחני, הדתי והלאומי, של בית הוריה.

בכפר הרוא"ה ובישיבת “מרכז הרב קוק”

את השכלתו האלמנטרית רכש בבית־הספר חורב. בהיותו בן ארבע־עשרה, שלחוהו הוריו לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא“ה. רבו, הרב יעקב כלאב ז”ל, יצא לירושלים, הקים בה ישיבה והעביר מכפר הרוא“ה קומץ נבחר מתלמידיו, ונחום רקובר בתוכם. אחר כך עבר לישיבת “מרכז הרב קוק”, וקנה תורה מפיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו יחידו של הרב הראשי הראי”ה קוק. אחד מרבותיו בישיבה היה הרב דוד הכהן (“הנזיר” – חותנו של הרב הצבאי הראשי, האלוף שלמה גורן), שלימד פילוסופיה ומחשבת־ישראל, וכל יום ששי לפני קבלת שבת נתן שיעור בקבלה. כן השתלם נחום רקובר בבית מדרש הגבוה למשפט התורה ע"ש הארי פישל, המכשיר רבנים ודיינים.

בטרם מלאו לו עשרים שנה הוסמך על־ידי גדולי־התורה לרבנות. הם היו בטוחים שתימצא קהילה בארץ־ישראל אשר תזמין את העילוי הזה לכהן בקודש. הרב אשר וורנר, רבה של העיר טבריה, כתב עליו: “ידיו רב לו בש”ס ופוסקים ובחידושי תורה ועטרת הרבנות הולמתו. אני מלא תקוה שכל עדה אשר תזכה בו, תשבע ממנו הרבה עונג וישמחו בו“. הרב רפאל הכהן קוק מעיד על נחום רקובר, כי “הוא ראה סימן יפה במשנתו, כי אסף בחפניו, הרבה משיטות הש”ס וגם בראשונים ובאחרונים ובדברי הפוסקים רבה ידו. וכל מקום שישימהו לרב, אלוף ומורה, ודאי נחת ירוו הימנו, ומתורתו ומיראתו”. ועוד כהנה וכהנה מן תעודות־ההסמכה ל“היתר־הוראה” שהעניקו לו רבנים ידועי־שם בישראל ובעולם.

תורת־המשפט

אבל נחום רקובר תיכנן לעצמו תכניות אחרות. עבד בבחינות אכסטרניות, קיבל תעודת־בגרות ונרשם לפקולטה למשפטים באוניברסיטה שבירושלים. ארבע שנים לאחר מכן סיים את חוק לימודיו – ובכל אותן השנים אחז בזה, וגם לא הניח ידו מלימודים בישיבה – והוסמך למשפטים. כתב עבודת גמר מצויינת אצל הפרופסור משה זילברג במקצוע “דיני אישים משפחה וירושה”, עשה סטאג' והשיג רשיון לעורך־דין.

אולם הוא לא חלם גם על פתיחת משרד של עורך־דין. הוא העדיף לעסוק במחקר, זכה בפרס־הצטיינות ממשרד הדתות בעד עבודת־מחקר בהלכה העברית, והוזמן כעוזר ליועץ המשפטי לממשלה למשפט העברי.

וכשם שהכירוהו הרבנים, כן עמדו בחוגי־המשפטנים בממשלה על טיבו של בחור זה, שהוא חרוץ ובקי. שר־המשפטים מינהו כחבר בוועדת־משפטנים ציבורית, שהוטל עליה לעבד מערכת חוקים שתבוא במקומה של המג’לה התורכית, המהווה עד היום הזה יסוד למשפט הישראלי, והעלה אותו בדרגה כעוזר בכיר ליועץ המשפטי.

הקופירייט של פזמון בראדיו

נחום רקובר הוא מתמיד ושקדן בלתי־רגיל. הוא מוסיף לקיים מגעו עם הישיבה. מדי שבוע בשבוע הוא בא לרב צבי יהודה הכהן קוק, עליו הוא מדבר בהערצה בלתי מוסווית, ושומע מפיו תורה. אגב־שיחה, מוציא ד"ר רקובר מארון הספרים שבביתו את ספרו של הרב קוק, מראה לי את המאמר “מאחר כתלנו”, אשר נכתב לפני כמה עשרות שנים, בימים שראשי־הישוב היו מתדיינים עם הבריטים על זכותנו לכותל המערבי, ואני מעתיק מן המאמר את המלים הידועות לנו בשנה האחרונה מפזמוני הראדיו:

היודע מחבר השיר המרטיט הזה, כי זכות־היוצרים שייכת לבנו של ראש רבני ארץ ישראל?

עבודות המחקר הרבות

תוך כדי שקדו על התורה בישיבת מרכז הרב, נתמנה נחום רקובר לאסיסטנט מן המניין באוניברסיטה, וכיום הוא מרצה בפקולטה למשפטים. אך גם במשרד־המשפטים, שבו הוא משרת כעוזר בכיר, מטיל עליו השר מדי פעם בפעם משימות שונות: כמרכז הוועדה הציבורית לענין נכסים משותפים של בני זוג, ועוד.

עם כל זה הריהו שוקד על עבודות־מחקר מרובות, והיבול רב. הוא כתב מחקרים על האימוץ במשפט העברי; על בעיות־יסוד בהלכות גניבה; פרקים בסדרי הדיון הפלילי; סוגיות בהלכות מלחמה; הערות לחוק הירושה; מקורות המשפט העברי לחוק השומרים; על הפסיקה בבתי הדין הרבניים; על לשון הרע; דרכי הוצאה־לפועל של פסקי־דין במשפט העברי; על הלכות ערבות בחושן־המשפט; ביבליוגרפיה על מחקרים במשפט העברי מ־1930 עד היום. ואחרון אחרון: עבודת הדוקטוראט העצומה, בת מאות עמודים, מלאה וגדושה ידע, על “יסודות ההרשאה במשפט העברי”.

הוא אוהב לעסוק גם ב“פכים קטנים”: פרסום מאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים על גבולות הארץ בתנ“ך, ישראל וארצו, ישראל ותורתו, סיני וארץ ישראל, על צורת הבחירות וכמה עבודות על הרב הראשי קוק זצ”ל.

כיועץ למשפט עברי במשרד־המשפטים הוא משתתף לעתים תכופות בישיבות הוועדה לחוקה, חוק ומשפט של הכנסת. בשעת הדיון בוועדה על “חוק הערבות” השמיע נחום רקובר חוות־דעת שלמען הכנתה חייב היה לעיין במאות ספרים, פשוטו כמשמעו.

בני המשפחה הענפה

לפני שבע שנים נשא נחום רקובר אשה, בת למשפחה מיוצאי־גרמניה (אחות בבית החולים הירושלמי “שערי־צדק”), ונולדו להם ארבע ילדים. הבכור – בן שש, והקטנה – בת שנה.

בכור אחיו, הרב ברוך רקובר, הוא חבר בית הדין בחיפה, ולפני זמן מה יצא לאור ספרו “ברכת אליהו”, בו הוא מפענח את פירושיו התורניים של הגאון מווילנא, שהיה כותב ברמזים ובמקוטעין. האח השני, שמחה רז, מזכיר כללי של הברית העברית העולמית, הוא גם עתונאי וסופר (באחרונה הופיע ספרו על רבי עקיבא). אחות אחת שלו היא אשתו של הפרופסור משה ימר, נשיא האוניברסיטה בר־אילן. אחות אחרת נישאה למי שהיה הרב הראשי של חיל־האויר הישראלי בשנים הראשונות של המדינה, הרב דב כהן. הצעירה שבאחיות נשואה לרב ישעיהו הדרי, ראש “ישיבת הכותל”, בירושלים העתיקה.

אין שעות פנאי

הייתי מגוחך גם בעיני עצמי אילו הצגתי לאדם כזה שאלה מה הוא עושה בשעות־הפנאי שלו, ומה הם תחביביו למען “הריגת הזמן הפנוי”. כל עשרים וארבע שעות־היממה אינן מספיקות לעשייה. אך ד"ר נחום רקובר אינו עושה רושם של אדם בהול וטרוד, שאין לו פנאי לנשום. הוא נראה מיושב, שקול ואף נינוח. מסייע לאשתו בטיפול בארבעת ילדיהם. מבקר אצל משפחתו המסועפת והענפה. לבידור בתיאטרון ובקולנוע אין הוא להוט. החיים מלאים תוכן גם בלאו הכי. בהסתכלי סביבי ובסקרי במבטי את המדפים הגדושים ספרי־קודש וספרי־מחקר, הריני שואל אותו אם הוא קורא גם ספרות חילונית. נחום רקובר הוא מנומס מכדי לומר שאין הוא רוצה להוציא זמנו לבטלה. הוא מעיף מבט מלטף על ספרייתו ומשיב כאלו בהתנצלות, שבהיותו חייב לעיין במקורות הרבים של המשפט העברי, לא נשארה לו שהות לקריאה סתם. מספרי־המלחמה קרא רק את “ירושלים לנצח” של אלי לנדאו.

לא הוספתי לשאלו עוד, בידעי כי הוא שרוי כולו בעולם־הרוח העברי, וכי משאת־נפשו היא שאוצרותינו העתיקים והעשירים יועברו אל הדורות הבאים. חשתי את רגש־הגאווה הענוותני שבו עת הדגים לפני את האלמנטים של המשפט העברי שהוכנסו באי־אלה חוקים שהכנסת אישרה. הוא הרגיש עצמו כמפקד בגיזרה מלחמתית אחת, אשר חזר מן המערכה מנצח.

הפרופסור משה זילברג, שכתב בהתלהבות על עבודת־הדוקטור של נחום רקובר, הוסיף בשיחה בעל־פה שניהלתי אתו: “הוא עודו צעיר, ונכונו לו עתידות גדולים”.

חשקה נפשי להציץ לתוך עתידה של מדינתנו. אמרו לי מביני־דבר: לך להכיר את המדענים הצעירים, שצמחו על אדמתה של ישראל; שגדלו בה והתחנכו במוסדותיה התיכונים והעליונים, אלה הצנועים, הלמ“ד־ו”וים־כמעט, הרכונים על מבחנות במעבדות־המחקר במכון וייצמן ובשאר האוניברסיטאות בארץ, ושרק יחידי־סגולה מכירים אותם ויודעים עליהם. אלה שעדיין לא הגיעו לפרסום ושמותיהם טרם יצאו למרחקים. אולם יש מהם שבטוחנו כי כוכבם ידרוך בעתיד הקרוב, והם יביאו גדולה ותפארת לעמם ולארצם, וברכה לאנושות כולה. תכיר את העתודה המשכילה של המדינה, וממנה תלמד מה יהיו פניה של ישראל בימים הבאים.

הצטיידתי ברשימה של כמה מכל מוסדות־ההשכלה העליונים שבארץ, ושמתי פעמי אליהם. ראשון פניתי לד"ר שמואל שאלתיאל, חבר־מחקר במכון וייצמן ברחובות. משכני שם זה, בעיקר בשל מכתב שהגיעני לפני כמה ימים מקורא (יוסף זגדון, מנוה־עובד, פוריה), המתלונן על שאני כותב רק על יהודי־המערב, ואילו על יהודי המזרח אינני כותב כלל. השם שאלתיאל, צלצול מזרחי לו. אמרתי לעצמי: אתחיל בו. שמעתי שהוא אחד מן הכוכבים העולים בשמי המדע בישראל. מומחיותו: אימונולוגיה (תורת־החיסון) כימית. מצאתיו בבנין אולמן, במעבדתו שבמכון וייצמן. גבר צעיר, בעל פנים עגולים וטובים. בלורית של שערות שחורות מכסה את ראשו. ושפם שחרחר קטן – כדי להוסיף לו בגרות – מתחת לחטמו. חייכן וביישן – קצת. עד עתה לא היה לו שיג ושיח עם עתונות ונדמה היה לי שיותר מאשר סקרנות לשם מה באתי אליו, היה נעוץ בו חשש, מי יודע איזו דייסה עלול עתונאי לבשל סביבו? שמא יכשל, חלילה, בלשונו והעתונאי יעלה בחכתו איזה משפט בלתי זהיר שייפלט מפיו. מעדיף היה לשוחח אתי על העבודה שהוא עושה במכון, ואילו אני, דווקא המלאכה שבה הוא שרוי, מעסיקתני פחות מאשר הוא עצמו, תולדותיו, אישיותו, דעותיו והשקפותיו. משתוקק אני לראות מתוך האספקלריה שלו את פני מדינתנו לעתיד, כי דורו – הוא בן שלשים ושתים כיום – ומעמדו, של איש־מדע בדרך־עלייתו, יטביעו את חותמם על אופייה ומהותה של ישראל ויקבעו גם את גורלה.

מסאלוניקי – לברגן־בלזן

ד"ר שמואל שאלתיאל איננו צבר. הוא עוד “זכה” לטעום את טעמה של גלות ולשתות מכוס־היסורים שלה בהיותו ילד רך.

הוא נולד בגלות שנחשבה לטובה בימים ההם: בסאלוניקי שביוון. בשנת 1935, שנת צאתו לאויר־העולם, נהנו יהודי־סאלוניקי ממלוא הזכויות ופיתחו חיים יהודיים מלאים. אביו היה סוחר אמיד ולא היה חסר דבר. ככל יהודי סאלוניקי – גם הוא יהודי לאומי, מראשוני הנאמנים לציון ודבק בעמו. מורה ללימודי־קודש, לתפילה וללשון העברית היה נכנס הביתה ומלמד את הילדים, את הבת והבן הקטנים, אך עוד טרם מלאו לשמואל חמש שנים, הגיעו חילות־הסער הנאציים בסערה ליוון, ויהודיה נכלאו בגיטו. כידוע, לא נסתיים הדבר בכך. בקרונות להובלת־בהמות הועברו אל המזרח. – משפחתו של שאלתיאל לא הרחיקה, למזלה, לנסוע עד אושוויץ או טרבלינקה, רק עד ברגן־בלזן הגיעה.

ברצלונה, קזבלנקה, עזה

מדורי־דורות נחשבו השאלתיאלים לנתינים ספרדיים. אבות־אבותיו של שמואל שאלתיאל, מצאצאי דון יצחק אברבנאל משכו את יחוסם, והם נמצאים תחת חסותו של הקונסול הספרדי שבאתונה. בזכות הדרכון הזה, כנתינים של ארץ נייטראלית, לא היו בני בית שאלתיאל, ואתם עוד כשלש מאות יהודים ביוון, מועמדים לכבשנים ולמשרפות. הגרמנים שלחום לברגן־בלזן, אך ממשלת ספרד דרשה מברלין למסור לה את אזרחיה, ואחרי שקלא־וטריא עם מדריד, שנמשכו שמונה חודשים, מלאי חרדת ציפיה הוטענו על קרונות ונשלחו כרפטריאנטים לספרד.

הודות לגנרל פראנקו ניצלו כמה מאות יהודים אלה ממוות. אך השלטונות הספרדיים טענו כי הם חייבים לפנות מקום לפליטים נוספים. ולכן לא רצו שאלה אשר נמלטו בעזרתם מגיא־ההריגה, ישארו בספרד, חלפו עוד כמה חדשים של דיון על גורלם, ובסיוע הג’וינט הועברו למחנה פליטים שניהלו האמריקנים בקזבלנקה שבמארוקו. בהיותם שם הובאו לפני משפחת שאלתיאל אפשרויות אחדות לבחור: האם ירצו לשוב ליוון כתום המלחמה, ושמא נושאים הם עיניהם להגירה לארצות־הברית, ואולי רוצים הם בארץ־ישראל. המשפחה הציונית הכריעה מיד בלי היסוסים: בשלישית שבאפשרויות – ארצה־ישראל.

בדצמבר 1944 הובאו לארץ. אך גם הבריטים ראו את עצמם חייבים להוסיף חוליה משלהם לשרשרת־היסורים והתלאות של בני העם היהודי. עד אשר שלחום לחפשי לעשות כטוב בעיניהם, הביאום למחנה־פליטים בעזה ישר מן הרכבת.

אילו תחנות עברו על הילד שמואל שאלתיאל בתשע שנות חייו: סאלוניקי, ברגן־בלזן, ברצלונה, קזבלנקה ועזה. נער קטן היה, אך כבר חש למדי על בשרו את טרם שייכותו לעם ישראל; טעם של חוסר־מולדת.

קץ הנדודים: בתל־אביב

סוף סוף תמו הנדודים. מכאן ואילך החלו החיים התקינים. תחילה בבית הספר היסודי ע“ש ביאליק ברחוב לוינסקי בתל־אביב. לאחר מכן – בבית הספר ע”ש אחד־העם, מן היסודי – לבית הספר התיכון א'. מחנכו ומוריו באותו בית ספר, הזוכרים אותו יפה וגאים בו, מעידים עליו שהוא היה תלמיד מצטיין בכל המקצועות, למד במגמה הריאלית, אך התעניין וידע יפה גם את המקצועות ההומאניסטיים. תלמיד בלי פרובלימות, תפיסותיו והשקפותיו בעניני המדינה היו בריאות, נבונות ונכונות. המורים ראו שגדל לעיניהם אדם שרשי, מחונן, יהודי נאמן, לשונו העברית נקיה, והליכותיו נעימות. צעיר בעל רמת־אינטליגנציה משובחת, שהיא מקור תקוה של כל אומה.

בקבלו את תעודת הבגרות, נכנס לעתודה האקדמאית, למד כימיה וקיבל תואר של מאסטר אוף סייאנס. אחד ממוריו היה הפרופסור פטאי, בנו של ההיסטוריון של הרצל. בצבא שובץ בחיל־החימוש. עסק בהדרכה. הולך כנהוג למילואים, ועושה בלי־יומרה את עבודתו המקצועית גם בתחום הצבא.

בשנת 1960 בא למכון וייצמן ברחובות לעשות את הדוקטוראט במחלקתו של הפרופסור אפרים קצ’לסקי. מדריכיו בכימי ביולוגית היו הפרופסורים פציורניק וברגר. ארבע שנים נוספות ישב על התורה ועל העבודה. קיבל את הדוקטוראט, וביחד עם זה – מינוי במחלקתו של הפרופסור מיכאל סלע. עתה הוא עוסק בחקר־המיבנה של חלבונים. אין הוא יודע בדיוק משום מה הצביעו לפני עליו. יש ודאי רבים כמוהו כאן ובמכוני חקר אחרים בארץ. אך הוא איננו מסתיר שהוא מאושר על האפשרויות הניתנות לו כאן לעבוד. סימן הוא שיש הערכה. וזה גורם לו קורת־רוח. המשכורת: בסדר גמור. אין להתלונן חלילה, ולא כל שכן שגם ה“עזר כנגדו”, אשתו, התחילה לעבוד השתא. הוא שמח בחלקו. אף שמח מאד.

אורח־חיו של מדען ישראלי צעיר

מהו אורח־החיים של מדען ישראלי צעיר? במה הוא ממלא את ערביו ואת שעות־הפנאי שלו? מהם תחביביו מחוץ לעיסוקו המרכזי?

ד"ר שמואל שאלתיאל הוא בעל לאשה ואב לשתי ילדות, האחת בת עשר, והצעירה – בת שבע. רעייתו, לבית אהרן מאס מתל־אביב, חברת נעורים, שישב אתה על ספסל בית הספר ונישאו בהיותו בן עשרים ואחת. מורי בית הספר התיכון בתל־אביב שסיפרו לי עליו, הפליגו גם בשבחה של שרה מאס, שהיתה לגברת שאלתיאל. היא בת העדה האשכנזית, אך מעולם לא העסיקה אותם, את שניהם, המחשבה שהם בני שבטים שונים בישראל. היא מלמדת אנגלית בבית־ספר תיכון ברחובות, בה הם גרים בקרבת יד וייצמן.

מה עושה בתום עבודתו במכון? אליבא דאמת, העבודה במכון אינה תמה לעולם. לעתים תכופות הולכים למעבדה גם בלילה, כשמנצנץ פתאום איזה רעיון במוח, או יש צורך לעקוב אחרי תהליך כלשהו בעבודת־המחקר. במכון נוח מאד לעבוד. דלתותיו אינן נסגרות לעולם. שוער מצוי שם יומם ולילה. וחבר המכון, הנכנס בשעת ערב מאוחרת, רושם רק את שמו ועובד שם בשקט ובאין מפריע.

בידור בלי דיסקוטק

אבל אין זאת אומרת, שאדם עג עוגה מסביבו ואינו יוצא ממנה לעולם. אמנם, רוב הזמן הפנוי – והוא מועט מאד – מוקדש לקריאת ספרות מקצועית. אך לעיתים מציצים גם בספר־קריאה סתם. כאשר ש. י. עגנון קיבל את פרס נובל, אי אפשר היה בלי לחזור אל כמה מספריו, וכבוגר בית ספר תיכון עברי היה עגנון ידוע לו גם קודם לכן. האמת לאמיתה היא שלספרות בלטריסטית אין פנאי. נוסף לספרות המקצועית, שהיא עשירה מאד ויש לעקוב אחריה בלי הרף, אוהב ד“ר שאלתיאל לעיין גם בספרות־מדע־פופולארית. כי העולם הוא רחב וגדול, ואינו מצטמצם בד' האמות של כימיה. אך אין הוא ואשתו מדירים עצמם הנאה גם מבידור תרבותי. הם מנויים על התזמורת הישראלית לסידרה הששית של הקונצרטים, ואותם אין הם מחסירים. מן התיאטרון משתדלים לראות הצגות ב”הבימה" וב“קאמרי”, הבאים לרחובות. לדיסקוטקים אין הולכים ואין מרגישים כל צורך בכך. הדיסקוטק איננו חסר להם. נהנים מן החיים גם בלי מוסד זה.

העיקר, אין שעות רבות לבזבז, החברה מצומצמת: כמה ידידים. לא כולם מן המכון. יש חברים גם מן הצבא. וישנם קרובים ובני משפחה ומפרק לפרק מבקרים איש את רעהו. לא במסיבות גדולות ורעשניות, אלא בחוגים מצומצמים. זוגות אחדים ודי. על מה משוחחים בחברה? עם קולגים למקצוע מדברים לפעמים גם בשעות הפנאי על ה“עסק”. טבעי הדבר שמתחלקים ברשמים. אם מישהו קרא ספר חדש או מאמר ב“ירחון מקצועי”, ודאי שמזכירים את הנושא. אך אין זה נושא אכסקלוסיבי. הוא וחבריו ערים לכל עניני המדינה והחברה. יש שאלות רבות, המגיעות – לעתים גם במישרין – גם עד סף ביתו או מעבדתו. לדוגמא, היחסים בין ישראל וגרמניה.

המדענים מגרמניה במכון וייצמן

נדמה ששאלה זו צפה ועלתה במכון וייצמן לפני שהגיעה לציבור הרחב. כי מדענים מגרמניה החלו להגיע אל המכון, ששמו הולך לפניו ונחשב לאחד ממרכזי־המדע המפורסמים בעולם. בעיקר במדעים הביולוגיים ובפיסיקה. ברור שלכתחילה, כאשר הופיעו המדענים הראשונים מגרמניה, היתה תסיסה בתוך המכון. הדעות התחלקו. היו שטענו לקולא: המדענים האורחים בני־אדם צעירים הם כמונו, ובגלל גילם בטוח הוא שידיהם לא היו, אישית, מגואלות בדם יהודים. ד“ר שאלתיאל אומר, שכאשר שמע לראשונה את הלשון הגרמנית יוצאת מפיו של אורח, עברה צמרמורת בגופו. האקצנט הגרמני עורר בו זכרונות בלתי־נעימים. כי הרי חי בימי ילדותו תחת המשטר הנאצי: בשנות־הכיבוש בסאלוניקי ובמחנה ברגן־בלזן. אך הוא איננו מעלים כי במרוצת הימים ניטשטש במקצת רושם מזעזע זה. ושאלה אחרת מטרידה אותו: האם אפשר למיין אנשים לפי שייכותם הקבוצתית? אפילו בסדום זו, ששמה גרמניה, היו צדיקים. אולי רק בודדים, אך היו גם היו. הוא עצמו נזכר, שכאשר הובל עם הוריו בקרון סוסים מסאלוניקי לברגן־בלזן, והוא ילד בן שש, היה צמא מאד וביקש מים. וחייל גרמני אחד הביא לו מים לשתיה, בסכנו את חייו על ידי כך. אולי – אומר ד”ר שאלתיאל אחרי הרהור שני – מוקדם מדי היה לחדש את היחסים עם הגרמנים. אפשר היה נכון יותר אילו חיכו לפחות דור. כי עוד מתהלכות בתוכנו נשים שלא יכלו ללדת משום שעוקרו על־ידי רופאים גרמניים.

התשוקה לרדת לא נתעוררה מעולם

אחד הענינים המעסיקים אותי בשיחה אתו הוא אם לא התעוררה בו אי פעם התשוקה לרדת מן הארץ ולהסתדר באחד מן “הגלויות הטובות”, שבהן יכול מדען צעיר להרוויח את לחמו בשפע. משמחת אותי גישתו הבריאה והטבעית: לא, בהחלט לא. אחרי שקיבל את התואר האקדמי שלו, נסע, כנהוג, לארצות הברית לתוספת השתלמות. שנתיים וחצי התגורר עם אשתו באוניברסיטה של סיאטל, מדינת וושינגטון, בצפונה של ארה"ב. הם חיו שם חיים נוחים ונעימים. למד, השתלם, גם אשתו הוסיפה דעת. הרוויחו יפה למחייתם, וחבל הארץ שבו היו הוא מן היפים באמריקה. אזור נפלא, מוקף הרים ונחלים כשוויץ. אף על פי כן לא פיתהו יצרו – לא אותו ולא את אשתו – להישאר שם. אף לרגע אחד לא חלף רעיון זה במוחותיהם. הם לא העלו אותו על דל־שפתותיהם. כיוון שהמחשבה לא היתה שקועה כלל בנפשם, לעולם לא היו רוצים לגדל את ילדיהם בחוץ לארץ, בארץ נכריה. כשיש להם בית משלהם, הכל – משלהם, למה ללכת אל זרים?

דרך־אגב, שמעתי מפיו של ד"ר שאלתיאל הערה מעניינת. מחקר שנעשה באוניברסיטת קולומביה, ביחס לאקדמאים־ישראליים, השוהים בארצות הברית לצרכי השתלמות, מצא כי האנשים אשר לא נולדו בארץ ישראל ז.א. אלה שאינם צברים במאה אחוזים כמוהו, נוטים יותר מאשר צברים מלאים לחזור לישראל, כתום תקופת השתלמותם, ואינם שוקלים את אפשרות הארכתה. ההצעות הכספיות המושכות אינן מפתות אף כמלוא־הנימה. לא על הכסף לבדו יחיה האדם.

נגד הפליית־ספרדים לטובה

דווקא משום שהוא ספרדי, יליד סאלוניקי, מגרה אותי עמדתו של ד"ר שאלתיאל בשאלת היחסים בין העדות והשבטים במדינת ישראל. הוא יודע על הרגישות השוררת בנושא זה, על הלך־הרוח בציבור. אני עמל לסחוט ממנו את כל שהוא חושב בנידון. נהיר לו שטענה נשמעת בפי חוגים ידועים בקרב העסקנים של עדות־המזרח, כי מפלים אותם לרעה. ברור לו כי טענה זו בשקר יסודה. בדידיה הווה עובדה, בתקופת השתלמותו באוניברסיטה, עבד כמורה בבית ספר תיכון ערב. היה לו שם תלמיד מעולי עיראק. בחור טוב, אך לא שקדן גדול והתרשל בלימודיו. הזהיר אותו המורה, שאם לא יעשה מאמץ ולא ילמד, יפסלהו ולא יוכל לגשת לבחינות הבגרות. הקל התלמיד ראש באזהרת המחנך, וסופו של דבר ששאלתיאל פסלהו. באו הורי התלמיד אל המורה בטענות, על שמנעו מבנם את התעודה שניתנה לתלמידים אחרים. ולא שעה האב להסברת המורה, כי אין לתלות את הקולר בצואר אחרים, אלא בצוארו של התלמיד עצמו, שלא למד גם לאחר שהוזהר והותרה. והאב צועק ברוגזה: יודע אני על שום מה פסלתם את בני. משום שהוא עיראקי – פסלתם אותו. אילו היה אשכנזי, ודאי היה טוב בעיניכם!

שמואל שאלתיאל, רך המזג, לא יצא מכליו, אלא השיב לאב המתלונן בניחותא: להווי ידוע לך, אדוני, שאני ספרדי כמוך. אני פסלתיו! ונסתתמו טענותיו של המתלונן, שעמד פעור־פה מול המורה.

ד"ר שאלתיאל מתנגד תכלית ניגוד להענקת יחס מיוחד לבני עדות המזרח. אין הוא חושב שיש להפלות לטובה תלמיד, משם שהוא ספרדי, כשם שהוא רואה טעם לפגם בעובדה שבממשלה יושבים שרים, שהוכנסו לתוכה רק משום שהם בני עדות המזרח. “אני לא הייתי מכניס לממשלה ספרדי בתור ספרדי, ולא הייתי מעניק שום זכויות־יתר לבני עדה זו או אחרת. אין צורך למיין שרים לפי עדות, אלא לפי כשרונותיהם, סגולותיהם ויכולתם לתרום תרומה למדינה” – הוא אומר בהדגשה.

“הוא מרכיב ממשלה”

אני משחק אתו משחק, תוך כדי שיחתנו על בעיות המדינה והחברה הישראלית. “אנא, ד”ר שאלתיאל, ציין לי על פיסת־נייר רשימה של ממשלה, שאתה היית מרכיב אילו ניתנה לך סמכות". הוא מהסס קמעה. אני חש שהיסוסו נובע מתמימות, האופיינית לאנשי מדע רבים. ומחשש פן יפול בפח ויכין רשימה שתיראה מגוחכת בעיני אנשים מציאותיים. אכן הוא רושם שמות ובנטלי את הרשימה מידו – אני מוצא שהערכתו היא מפוכחת מאד. הנני מעודד אותו, שימצא גם מועמד מבני עדות־המזרח כחבר לממשלה, הוא מהרהר ומוסיף את השם: רקאנטי. “אנשי מעשה הם בני המשפחה הזאת והם הוכיחו את עצמם יפה מאד בתחום הכלכלה הישראלית, במעש ובחזון”.

לא אכחיש שאני נהנה מאד ממשחק זה, שהיטלתי עליו. יותר שאני לומד מרשימת הנוכחים, הריני עומד על גישתו מן ההשמטות שלו, מי שלדידו איננו מוסיף הרבה לתועלתה ולכבודה של המדינה. אנשי המדע הצעירים שלנו אינם בטלנים כלל וכלל. עיניהם פקוחות לרווחה והם יודעים בבירור את שהם רוצים.

שאלות בלתי דיסקרטיות רבות אני מציג לו. כגון: בעד מי הצביע בבחירות הקודמות לכנסת. ואיך היה מצביע אילו התקיימו עכשו בחירות חדשות. הוא משיב בגילוי לב מרנין, לא אגלה את סודותיו. אבל נעים להבין מחשבותיו ולהיווכח מרשימת ה“קאבינט” ששירטט כי הוא – וכנראה רבים מבני מעמדו – נרפאו (ואפשר לא נדבקה בהם מלכתחילה) מצרות־העין המפלגתית, הרואה את פני הדברים בשני צבעים בלבד: בשחור–לבן.

אני נוכח כי הוא מתמצא בכל הבעיות המנסרות בחלל עולמנו ויש לו דעה מגובשת עליהן. הוא מנתח את פני העניינים ב“הסתדרות”, מונה את החיוב והשלילה בה (“אין זה לטובת המדינה שאי אפשר לפטר אנשים בלתי יעילים”). הוא סבור כי הממשלה לא עשתה מספיק בענין הפליטים הערביים. “מנהיגי ערב השתמשו בפליטים כבנשק פוליטי. אל נלך אנו בדרכיהם. עלינו להוכיח שאנו רוצים לעזור בפתרון הבעיה, ושלא ניראה בעיני העולם ככובשים־סתם”. הוא מוסיף הערות משלו לויכוח על עתיד השטחים המשוחררים. הוא לא הצטרף לשום גוש מאלה המתנצחים עכשו במודעות בעתונים באותה שאלה. בכלל אינו איש־מפלגה, ואפילו לא נתן לסחוב אותו לפעילות בתוך ארגון של ספרדים, אבל הוא יודע יפה את אשר לפניו.

בלי אמביציות פוליטיות

השיחה נתגלגלה לייחודו של העם היהודי ולמושגי “אתה בחרתנו”. יהודים הוציאו מתוכם באופן יחסי יותר גאונים וענקי רוח מאשר עמים רבים אחרים. ד"ר שאלתיאל זוקף את זה לזכות ההערצה שהיתה קיימת בתוך העם היהודי מדורי דורות לערכי רוח. לא בכדי אנו נקראים “עם הספר”. בשום אומה ולשון לא טרחו ההורים כל כך הרבה לתת לבניהם חינוך כבעם ישראל. “היו תקופות קשות מאד מבחינה חמרית גם בבית הורי. אבל אבי היה מוכן למנוע אוכל מפיו, ולהוציא את הפרוטות הזעומות אשר בכיסו לשכור מורה לילדיו”. ובכך לא היה אביו יוצא מן הכלל. כך נהגו אבות ואמהות יהודיים מדורי דורות. ואם מסורת מפוארת זו תימשך, מובטחים גם לעתיד יתרונות רוחניים לעמנו.

השאלה האחרונה שהצגתי לו היתה, היש לו שאיפות כלשהן לקאריירה פוליטית. תשובתו של הד"ר שמואל שאלתיאל ברורה ובלתי משתמעת לשתי פנים: לא! האמביציות שלו הולכות רק בכיוון המדע.

עתה תוהה אני ולא ברור גם לי, אם טוב הוא לישראל שאיש מדע צעיר יסתגר בד' אמות של הלכה ולא ישאף להשתתף במאבק על שלטון וכוח במדינה.

לפני תשע שנים, ערב הבחירות לכנסת הרביעית, דרך לפתע־פתאום בשמיה המדיניים של ישראל כוכבו של אזרח צעיר, כבן שלושים, בן העדה הספרדית, ושמו אבנר חי שאקי. ראשי הסיעות הפוליטיות, וביחוד של המפלגות הגדולות, החלו לעקוב אחרי הופעותיו של הצעיר הממושקף ובעל רעמת־השערות, שהקהל נמשך אליהן.

לא ידיעותיו המרובות בערכי הרוח ולמדנותו במשפטים הפחידו את העסקנים הוותיקים. כשרונו האורטורי העצום, עז־הביטוי, עשיר־ההבעה, צולל לתהומות הלשון העברית ודולה ממנה את טובי־אוצרותיה בקלות מפליאה; בעל כוח־שכנוע כביר, ואיש מלא־קסם, חן נסוך על פניו הנמרצים והטובים כאחת.

יצא למערכה ועזב אותה

במידת־מה רבה התמיהה על שאדם מבטיח שכזה, המסוגל לסול את דרכו בחיים המדיניים בלי קושי, נזקק לסממנים שריח של דמגוגיה נודף מהם. הוא “רכב על סוס האפליה העדתית”, בטענו כי עדות־המזרח הן בנים־חורגים במדינה ו“השליטים־השיכנזים” חוסמים בפניהם את הדרך לעמדות בציבור. אבנר שאקי יכול היה, אילו היה באמת מעוניין בכך, להיכנס לכנסת, אף בתוך רשימת המפלגות הגדולות הוותיקות, או אף בראש רשימה עצמאית של “התנועה לקידום עדות המזרח” שהקים אז.

אולם לא פחות מההפתעה שהוא גרם בעלייתו על הבמה המדינית בבת־אחת ובתנופת־רעם, הדהים את כולם, את יריביו ותומכיו, בירידתו מבמה זו מרצון, מהכרה, ובהחלפתה בהמשך השתלמות משפטית באוניברסיטת קמברידג‘. חסידיו־נאמניו, שהוא אירגן אותם, עודדם לפעולה והיה דוברם הראשי, התחננו לפניו לבל יעזבם, אלא יתייצב כמועמד ראשון ברשימתם לכנסת. הוא לא שעה להפצרותיהם. ממש ערב הבחירות – כששה שבועות לפני לכת הבוחרים לקלפי – נטל את משפחתו אתו והפליג לאנגליה, במילגה מטעם המועצה הבריטית. שנה אחת השתהה בקמברידג’, בה עשה את רוב־הדוקטוראט שלו בנושא “התוקף האכסטריטוריאלי של פשיטת רגל ופירוק חברה”.

לשנה אחת נעלם הד"ר שאקי מן האופק הארץ־ישראלי. על־ידי כך קיפח את הסיכוי לשבת בכנסת. וכלום היתה זו חולשה רגעית שלו, שהקים ארגון ציבורי־פוליטי ספרדי, ולאחר מכן ניער את חצנו ממנו, משום שהוא מעדיף את המדע על הפוליטיקה? נדמה ששתי נפשות התרוצצו בקרבו. כי הוא בעל זיקה ציבורית ערה מאד, והוא מפתח אותה גם כיום, הן מעל במת הרצאותיו באוניברסיטה; הן כדיקן של הסטודנטים; הן באי־אלה מחיבוריו שבכתב, וגם בקרב בני עדתו הספרדים. אולם המדע – ידו היתה על העליונה. ויש לי רושם שגם לעתיד הנראה לעין אין לו כוונות לחזור אל הזירה הפוליטית ולהתייצב בה בשתי רגליו. ריבוי עבודותיו הספרותיות, על אף גילו הצעיר ביחס, – מוכיח, שהמדע המשפטי הוא “אהבתו הראשונה”. לפני עיני מונח גל גדול של ספרים שכתב: האתיקה המקצועית של עורכי־הדין בישראל, קובץ הלכות ועקרונות (ביחד עם השופט אהרן מלמד), סידרה של שלושה ספרים בתלמוד: בבא מציעא, בבא בתרא וסנהדרין – אקטואליזציה של כמה פרקים תלמודיים, כחומר־לימוד לבתי־הספר התיכוניים (עם מר י. רון), ספר־סוגיות נבחרות במשפט בינלאומי פרטי ובינדתי, עבודות מדעיות (ב“הפרקליט”) על תוקפם של נשואין אזרחיים בין יהודים, שנערכו מחוץ לישראל – לפני בתי דין רבניים בישראל, ובשנה האחרונה הופיעו שני ספרים חדשים שלו. האחד – יסודות ההבעה המשפטית, והשני – הגיל במשפט.

נאום בציבור – עיסוק ותחביב

לא גיליתי בו סימנים של געגועים להתנצחות פוליטית. התעניינתי ב“תחביביו”. כן, נאומים הם בלי־ספק אחד מהם. ולאו דווקא נאומים פוליטיים. הוא נשיא בית־הכנסת הספרדי ברמת־אביב. הוא שומר מצוות, ומתפלל שלוש פעמים ביום. בשכונה הצעירה של תל־אביב (רמת אביב) קיימים בבנין אחד שלושה בתי־כנסת: ספרדי, אשכנזי ותימני. הוא מרצה בקביעות בבית־הכנסת שלו, הספרדי, בפרשת־השבוע ובעניני־דיומא. אבל הוא נענה ברצון להזמנות הגבאים של בתי־הכסת האשכנזי והתימני ומרבה להרצות גם בהם.

נוסף לשחמט, משחקו המועדף, הוא מקדיש שעותיו החפשיות לקריאה: פילוסופיה דתית וספרות יפה (שירה ופרוזה טובה). הוא מעריץ את הספרות הצרפתית. שאקי מצטט את סארטר, ובעיקר את ספרו “האנטישמיות”. למרות ריחוקו מדעותיו של הוגה־הדעות השמאלני, סבור ד“ר שאקי שאין אדם אשר הצליח לחדור בסוד האנטישמיות כמוהו. סארטר הציג את הדיאגנוזה כי האנטישמיות היא מחלת המאה העשרים והוא שאמר ליהודים, לבל יחפשו בהם עצמם פגמים בשל שנאת־ישראל הפורחת. כי המחלה נעוצה ב”גויים", ואלמלא היה עם יהודי קיים בכלל – היו יוצרים יהודים לצורך טיפוח חידקי־המחלה האוכלת בהם.

ד"ר אבנר שאקי לא השליך אחרי גוו לגמרי את ההתעניינות במתרחש במדינה, בתחומי־הפוליטיקה החיצונית והפנימית, בכלכלה ובחברה. הוא אינו עומד מן הצד לזרם הסוחף את החברה הישראלית. בעיותיה נהירות לו יפה. העיסוקים לצרכי־הציבור והבנתם הם כאילו הירושה, שהוריש לו אביו. הוא ספג אותם מילדותו בבית הוריו, והם מהולים בדמו. אולי משום כך הוא נושא עתה בהתלהבות את איצטלת דיקן־הסטודנטים של האוניברסיטה בתל־אביב.

בן־רבנים מדורי־דורות בצפת

ד"ר אבנר חי שאקי הוא יליד צפת. במגילת־היוחסין של המשפחה הספרדית העתיקה הזאת יש דפים, המספרים על שלוחות בצפון־איטליה ובכמה מארצות־הבלקן: תורכיה, יוון ויוגוסלביה. אך משפחתו של אבנר היא ארץ־ישראלית לפחות מששה דורות, והם כולם רבנים בני־רבנים, שהגליל היה בסיסם, והעיר הקדושה צפת – מקום־שבתם. זקני העיר זוכרים עוד את סבו, הרב אברהם חי שאקי, רב ראשי ואב־בית־דין של צפת והגליל; וכולם הכירו את אביו, רב־העיר, רבנו עובדיה שאקי; ידוע היה רבנו עובדיה שאקי כאחד מבית הלל, שטרח לקרב לבבות ומצא נתיבות לליבותיהם של החפשיים. הוא לא היה יושב אוהל, אלא מדי פעם בפעם היה יוצא אל אחיו בתפוצות־הגולה לעודדם ולמשכם לציון. שליח היה של מוסדות רבניים ושל התנועה הציונית כאחד. כי היה מחונן בכמה סגולות: שלט יפה בשפות זרות, היה דרשן, בעל כשרון רטורי מבריק, וגם אחז בעט־סופרים.

ממשלת צרפת העניקה בראשית־המאה ליהודים ספרדים רבים אשר התגוררו בגליל, אזרחות צרפתית ונטלה אותם תחת חסותה. על כן, הוגלה אביו של אבנר, הרב עובדיה שאקי, בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה מארץ־ישראל על־ידי התורכים (בעלי בריתה של גרמניה) לאז’אציו שבאי קורסיקה, הוא ועוד כשבע מאות יהודים מהגליל ובראשם מי שהיה לאחר מכן הרב הראשי של תל־אביב ושר הדתות, הרב טולידאנו ז"ל. הרב עובדיה שאקי כיהן בארץ־גלותו ברבנות. כתום המלחמה הוחזר לארץ, ושב אל כסאו בצפת.

ב“ישיבה” אשכנזית בחיפה

ערב מאורעות תרפ“ט נולד הבן אבנר. ראשית־חינוכו, ככל ילדי ישראל, ב”חדר“. הפיקאנטי בדבר שהרב הראשי הספרדי של צפת שלח את בנו ל”ישיבה" אשכנזית מובהקת – “תפארת ישראל” בחיפה. הואיל וזו היתה אחת הישיבות האשכנזיות המועטות בארץ בימים ההם, ששפת ההוראה בה היתה עברית, (ולא אידיש, שאבנר שאקי לא הבין). לא היסס הרב שאקי להפקיד בידי מלמדים “שיכנזים” את חינוך בנו. וד"ר אבנר שאקי מדבר בהערצה על מורו ומדריכו הראשי בישיבה, ר' שלמה ליס, חריף ובקי שכל שיעור שלו הביא להתעלות־הנפש ולרוממות־הרוח.

כשנה לאחר הבר־מצווה החזירוהו לצפת. הבחור רצה לטעום מעץ־הדעת של השכלה כללית, ואביו הרב לא מיחה בידיו. הבחור שלא ישב מעולם על ספסל בית־ספר כללי, בלע את החומר של שמונה הכיתות העממיות בשנתיים ימים, בבית־הספר המקומי “אליאנס”. הקונסוליה הצרפתית, שפרשה את כנפיה על מוסד זה, אשר לשון־הלימודים בו היתה צרפתית, ערכה בצפת את בחינות־הגמר של תלמידי ה“אליאנס” מששה־עשר בתי־ספר שלה בארץ. אבנר שאקי, בנו של רב העיר, עמד בבחינות בהצטיינות וקיבל פרס ראשון. ממשלת צרפת העניקה לו מילגה מלאה לארבע שנות לימוד תיכוניות בפאריס. אולם עד כי כך לא הרחיק הרב לכת בליבראלית שלו. הוא לא הפריע לבנו ללמוד “חיצוניים”, אבל רק תחת עינו הפקוחה, ולנסיעתו לחוץ־לארץ התנגד. דא עקא שבשנות הארבעים לא היה עדיין בצפת בית־ספר תיכון, ואף לשלחהו לעיר אחרת בתוך הארץ לא נאות האב. גם גורם חמרי נכנס בחשבון. ידו של הרב לא השיגה לכלכל את בנו מחוץ לבית. אבנר שאקי, צמא־הדעת, מצא דרך להמשיך: למד, איפוא, בקורספונדנציה בבית הוריו, ועשה בחינות־אקסטרן. תעודת־הבגרות שלו, ברוב המקצועות, מכילה את הציון “מעולה”.

הצעיר הכשרוני, המפולפל, בעל כושר הדיבור וכוח השכנוע הרב, משך את תשומת־לבם של עסקני־החינוך הדתיים, והם מינוהו כמדריך־נוער במוסדות דתיים בכפר־סבא ובמגדיאל. וכאשר נוסד הסמינר למדריכים ומורים דתיים בבית־וגן, בהנהלת הרב שמשון רוזנטל (היום, פרופסור לתלמוד באוניברסיטה בירושלים), נרשם כתלמיד בו גם אבנר שאקי. סיים את המוסד – כדרכו – בהצטיינות, ונתמנה מרכז חינוכי במוסד “תלפיות” של עלית־הנוער ברעננה.

חודש ימים לן באוטובוס

מדינת־ישראל קמה, ואבנר שאקי התגייס לצבא. עם סיימו את השירות, ניהל בתי־ספר דתיים בעכו ובאליקום (של ילדים תימניים). כל זמן שמשו בהוראה, לא נתנה לו מנוח התשוקה להוסיף וללמוד. אולם חסר אמצעים כספיים היה. והנה שמע כי האוניברסיטה בירושלים מעניקה מלגות לסטודנטים מעולים, העומדים בבחינות־פרס מיוחדות. גמר אבנר שאקי אומר לנסות מזלו, ונסע לירושלים. אולם כיסו היה ריק, עת יצא לדרך, ל“הרפתקה הגדולה”. כסף לשכור חדר לא היה לו. חודש ימים היה אוטובוס עירוני – בית־המלון שלו. יחד עם חבר, צבי עברון (היום – עורך־דין) לן כשלושים לילות באחד מכלי־התחבורה העירוניים בירושלים, בציפייתו לתוצאות בחינתו. עמד בה לעילא ולעילא, ונרשם לפאקולטה למשפטים. מאז לא הציק לו עוד המחסור. מקצת – נתנה לו המילגה האוניברסיטאית, והשאר, השתכר ממשרת מנהל בית־ספר ערב מטעם העיריה. כך עברו עליו בכתלי האוניברסיטה בירושלים ארבע שנות־השתלמות, שסיימן בהצטיינות, והמקצועות שריתקו את התעניינותו המיוחדת: המשפט העברי, המשפטי הבינלאומי הפרטי, ודיני־אישות, משפחה וירושה. עוד לפני שקיבל את תעודת־ההסמכה, הציע לו הפרופ' רבינוביץ להיות עוזרו בסוגיות משפטיות בתלמוד והמשפט העברי. שנתיים ימים, תוך כדי לימוד, היה אסיסטנט־משתלם.

מקצוע: הבעה משפטית

הוסמך לעורך־דין, עשה סטאז' במשרד עורכי־הדין (הספרדיים) אבשלום לוי ואברהם אנג’ל בירושלים, וניסה לפתוח משרד עורך־דין עצמאי. אבל שוב היה בעוכריו חוסר־הכסף לשכור משרד. בהודעה על מיכרזים ממשלתיים, שקרא בעתונים, הגיש הצעתו. זכה ונתקבל כיועץ משפטי במשרד האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי.

אחרי מבצע סיני חלה תמורה מלאה בדרכו. הפרופסור אביגדור לבונטין, מורו־לשעבר, הצע לו לשמש עוזרו במשפט בינלאומי פרטי ובינדתי. נענה להצעה בחשק רב, ומאז זה מקצועו הראשי־בהוראה באוניברסיטה. אבל הוא אימץ לו מקצוע־עזר, שחשיבותו אינה נופלת בעיניו מערך מקצועו הראשי: הבעה משפטית.

נואם נפלא, בעל חיתוך־דיבור בהיר, קול ערב לאוזן, השכלה עברית וכללית רחבה – מצא אבנר שאקי ביקעה מעניינת להתגדר בה: ללמד משפטנים כיצד להתבטא בעל־פה ובכתב.

אבנר שאקי רואה בשיפור ההבעה של המשפטנים בישראל את אחד התפקידים החינוכיים הראשונים־במעלה וכל הבא אתו במגע חש את האהבה והדביקות שהוא משקיע במקצוע זה. לתכלית זו כתב כמה חיבורים מעניינים, ולאותה מטרה יזם משפטים ציבוריים, בתוך כתלי האוניברסיטה ומחוצה לה. כמה מן המשפטים הציבוריים הללו היכו גלים ברחוב הישראלי. הוא העלה בהם את הבעיות הדחופות והחיוניות של המדינה אחר מלחמת ששת הימים, כגון שאלת השטחים המוחזקים – וזכותנו עליהם מבחינת המשפט העולמי, וכן בעיית עונש המוות לחבלנים. עוד בתקופת היותו סטודנט שנה רביעית הופיע בסימפוזיון נגד שר־המשפטים, פנחס רוזן, שהיה מיוזמי החוק לביטול עונש־המות בעד רצח בישראל. באחרונה היכה ד“ר אבנר שאקי את יריביו במשפט ציבורי, בדרשו עונש מוות לחבלנים. כאשר התקיימה ההצבעה בין מאות הנוכחים באולם – צידדו המאזינים ברובם המכריע בעמדתו. שומעיו אמרו, כי עליונותו ב”משפט" זה על על יריביו נבעה מבנין הנימוקים שלו לא־פחות מאשר מתוכנם. הוא מצטער לציין, כי טיעונם של עורכי־דין רבים משעמם. והרי האיש העוסק במקצוע זה חייב – לטובתו שלו – לשפר את ההבעה ואת כושר הניסוח של דבריו. עורך־דין מתווכח גם עם עצמו. כי הוא צריך לחשוב, מה יאמר היריב. עורך־הדין הוא “שחקן מתמיד של שחמט” – מגדיר הד"ר שאקי. אך בה בשעה, שנאום בציבור נעשה היום למקצוע בפני־עצמו בארצות־הברית, המקנה תואר אקדמאי, הרי בישראל עוד קיים רישול והזנחה באותו תחום רב־ענין־וערך.

טוען שמפלים את עדות־המזרח לרעה

בשטח אחד מהווה הד"ר אבנר חי שאקי חידה בשבילי, שלא הצלחתי לפענחה. על מה ומדוע עודו מחזיק בדעתו ואינו מרפה ממנה, כי יש אפליה־מדעת כלפי עדות־המזרח בישראל? בהקימו לפני קרוב לעשר שנים את התנועה לקידום עדות־המזרח, שגרעיניה היוו סטודנטים, היתה כוונתו ליצור קרן מרכזית לסטיפנדיות, להרמת השכלתם של צעירי העדות המזרחיות. היום יש לכל היותר עשרה אחוז סטודנטים ספרדים במוסדות־ההשכלה הגבוהים של המדינה. בעזרת ועד העדה הספרדית בירושלים הוקמה גימנסיה־חינם. אולם דווקא משום שהלמודים בבית־ספר תיכון זה לא עלו בכסף, לא רבו עליו הקופצים. נראה שנכון הוא הפתגם התלמודי, כי רופא־חינם איננו שווה הרבה בעיני הפאציינטים. מורים־מתנדבים היו די־והותר. אך תלמידים חסרו, וכעבור שנתיים לא היתה ברירה אלא לחסל את היזמה הברוכה הזאת.

עשיתי סיכום משלבי־חייו של הד“ר שאקי, ומצאתי כי כאשר נתגלו כשרונותיו (בכל דרגות־השכלתו היה תלמיד מצטיין) הרי היו דווקא מורים אשכנזים שדחפוהו ונתנו לו “שאנסות” למכביר. ב”ישיבה" – של ר' שלמה ליס, באוניברסיטה בירושלים – על ידי הפרופסורים רבינוביץ, לבונטין, אקצין, כולם – בני העדה האשכנזית. כשנה וחצי עבד בירושלים כעורך דין צעיר במשרדו של עוה“ד שצ’ופאק ז”ל, יוצא־פולין. המילגות שהוענקו לו במוסדות־ההשכלה השונים העידו כי מוצאו הספרדי לא שימש מעצור ולא נתן עילה לפסלו. מדוע, אם כן, הוא מוסף וטוען בלי־הרף, כי יש מגמה ברורה בקרבה “השליטים” להצר את צעדיהם של בני עדות־המזרח, ואף למנוע מהם את ההטבות הניתנות לאשכנזים? הוא מתלונן, כי כל העמדות הנכבדות תפוסות על ידי אשכנזים, החל מן הנשיא (הוא הציע בשנים ההן לבחור כנשיא־המדינה בבן העדה הספרדית) וכלה במנהלי המשרדים הממשלתיים והציבוריים. הוא גורס, כי לא אשמת בני עדות־המזרח היא, שכה קטן הוא אחוז המשכילים שבהם. הנה, בסורבון שבפאריס לומדים היום 6000 (ששת אלפים) סטודנטים יהודים, יוצאי צפון־אפריקה: אלג’יר, טוניס ומארוקו. ואילו כאן בישראל, אין אפילו אלף סטודנטים ספרדיים בכל בתי־האולפנא העליונים. אילו דאגו לאפשר להם את ההשתלמות – ודבר זה נתון בידי השלטונות – היה מספרם של המשכילים מבני עדות־המזרח גדל לאין־ערוך.

המדע אינו נזקק לרוב

סקרן הייתי לדעת, אם הוא חושב “להפשיל את שרווליו” ולצאת למערכה למען זכויותיהם של הספרדים ובני עדות־המזרח. גם היום הוא רב־פעלים. הוא אחד מעמודי־התווך של התנועה למען ארץ־ישראל השלמה. כן הוא טורח לעקור את הפגם שבסטודנט הממוצע בישראל, שאין הוא מתעניין בבעיות שמעבר לתחום־השתלמותו.

ד"ר אבנר חי שאקי השיב: “בחיים הפוליטיים –קובע הרוב. לעומת זה, במדע אין רוב ומיעוט. האמת איננה זקוקה לרוב.”

במשפט זה, בעצם, השיב לשאלתי וחזר לדבר על המשפט הבינלאומי הבינדתי, שהוא מומחה בו, ושכה רבה חשיבותו למדינתנו, בה קיימות שתים־עשרה עדות לא־יהודיות, שלכל אחת מהן משפט משלה ובתי־דין משלה. “עד עתה למדו דיני־אישות ומשפחה יהודיים בלבד” – הוסיף הערה בתחום אחר של עבודתו מעל במת האוניברסיטה – אבל יש לנו גם סטודנטים ערביים ונוצרים, וחובה עלינו לדעת את דיניהם שלהם".

כה מרובה המלאכה לעשות בתחום־המשפט, בפרט אחרי מלחמת ששת הימים. דרכו של הד"ר אבנר חי שאקי ברורה לפניו.

מוצר מקומי במאה אחוז. ישראל מן המסד ועד הטפחות – הוא אליהו שמיר, בן השלושים ושלש, שנתמנה לאחרונה כפרופסור למתימטיקה באוניברסיטה שבירושלים. הוא נולד בארץ־ישראל, קיבל בארץ את חינוכו בכל השלבים: בבית־הספר העממי, בתיכון ובאוניברסיטה. ובאותו מוסד עליון בו ישב על ספסליו כתלמיד, הריהו עומד היום על הקתדרה כפרופסור.

ולא זו בלבד, שהוא עצמו הנהו יליד הארץ, אלא שגם הוריו הם צברים מדורי־דורות: אביו – יליד חברון. אמו – נולדה בטבריה. בהיותה בת חצי־שנה הועברה עם הוריה לעיר־האבות ושם גדלה, הכירה את בעלה, נישאה לו וילדה לו שני ילדים, בת ובן. לפי דחף הגורל הטוב עזבה המשפחה את חברון זמן קצר לפני פרעות תרפ"ט ועקרה את דירתה לירושלים.

הפרופסור אליהו שמיר הוא “מגזע משובח”: תערובת של ספרדי ואשכנזי. האב – ס“ט (ספרדי טהור), האם – אשכנזיה, מצאצאי־החב”דניקים, ממשפחת שניאורסון. עד היום היא מדברת אידיש עם אחיה וקרוביה. אולם אין זה פוגם בעברית שלה השוטפת והחיה.

ואלה תולדות חינוכו של אליהו שמיר: את השכלתו העממית רכש בבית־הספר תחכמוני, וסיימו בדיוק ערב קום המדינה. מן העממי – לבית־הספר התיכון שבבית־הכרם. וכשתעודת הבגרות בידו, נכנס לאוניברסיטה, גמר את חוק־לימודיו וקיבל בה את הדוקטוראט. והכל – בירושלים.

המורה למתמטיקה – ד"ר דיבשה אמירה

מתמטיקה היתה תחביבו עוד מימי־הילדות. אליהו שמיר מזכיר בהתלהבות את מוריו במוסדות־החינוך הללו, שהעמיקו בו את האהבה למקצוע. הוא מרבה לספר בשבחה של מורתו למתמטיקה בבית־הספר התיכון, הגברת ד“ר דיבשה אמירה. שנים רבות היתה ידועת חולי. עשר שנים רצופות היתה כמעט משותקת, ובקושי רב יכלה לזוז. בשנת־הלימודים האחרונה ישבה על כסא והזמינה את תלמידיה אל הלוח, כי לא היתה מסוגלת לקום ממקום־שבתה ולהתנועע באופן חפשי. אך זה לא פגם בכושר־ההוראה שלה. התלמידים אהבו מאד את שיעוריה, כי חשו שהיא מחנכת בחסד־עליון. היא חיברה ספרי־למוד במתמטיקה. אך עיקר־כוחה היה בהוראה בעל־פה, במגע ישיר עם התלמידים. מתמטיקה היתה האל”ף והתי"ו של חייה. הרביצה מקצוע זה באהבה ובהתלהבות והדביקה בו את חניכיה. בכתה לא היתה קיימת כלל בעית המשמעת. התלמידים ישבו מרותקים לספסלים בהרצותה לפניהם. כשלא יכלה עוד להמשיך בהוראה והיתה כפותה למיטת־דווי, היו תלמידיה – ואליהו שמיר בתוכם – מבקרים אצלה, מתוך הכרת־טובה על שעשתה למענם. זכרה יקר לו, והוא מדבר עליה בהתרגשות רבה.

לתלמידי התיכון שבבית־הכרם היה מזל לא רק למורה זו. כל חבר־המורים שם היה מעולה. שמיר מונה לפני עוד שלשה מורים, ששמותיהם ידועים לנו, ד“ר יום־טוב הלמן ז”ל (“הוא אהב ביחוד את ספר איוב. באיזו רוח היה מלמדנו ספר זה!”), את הפדגוג הפרופסור צבי אדר ואת הד"ר פנחס בלומנטל.

מנהגו של הפרופ' פרנקל ז"ל

מן התיכון – לאוניברסיטה של ירושלים. ובה חבר של פרופסורים מצוינים, שזכרם לא מש מקרב תלמידיהם, אף שכולם אינם עוד בחיים: פרנקל, פקטה, לוצקי ובנימין אמירה, שנפטר לפני זמן־מה. קרנו של איש־שיחי, אליהו שמיר, עלתה בעיני, על שום שהקדיש מנה גדושה מן השעות הארוכות והמענינות של פגישתנו לספר בפרופסורים שלו. ואלמלא הפסקתיו, היה מוסיף ומעלה זכרונות עליהם.

את החותם החזק ביותר הטביע עליו הפרופסור פרנקל. “יקה” היה, יוצא־גרמניה, ובדיחות והלצות לאין־סוף התהלכו עליו, ביחוד על קפדנותו בדיוק, בדיחות העוברות מדור לדור של הסטודנטים למתמטיקה, כחומר לשעשע בו את חברותיהם. מעשה בפרופסור פרנקל שניגש לתחנת־האוטובוסים בקו־הר הצופים ושאל באיזו שעה יוצא האוטובוס.

– בשתים־עשרה! – השיב לו הנהג.

– האם ב־12 בדיוק? – הקשה שוב הפרופסור.

– אדוני, מה אתה? יקה או פרופסור? – הגיב הנהג לשאלה השניה, שנראתה לו מיותרת.

על כך ענה הפרופסור בשקט סטואי: גם זה וגם זה. וכלום יש איזו סתירה ביניהם?

היו לו, לפרופסור פרנקל, ארחות מוזרות ומשעשעות. את תלמידיו היה מזמין לראיון בשעה 6:30 בבוקר לביתו. (“אתה מתאר לעצמך סטודנט, שבילה לילה קודם עם בחורה עד אחרי חצות, והוא חייב לקום – אחרי שעות־שינה ספורות – בחמש, על מנת להספיק ולהגיע לבית הפרופסור בשש וחצי. וחלילה לך מלאחר אף לדקה אחת?”).

עד זיקנה היה פרנקל משתתף בתחרויות יום־הספורט בשחייה עם תלמידיו. אך עם כל דייקנותו, היה בענינים חשובים פחות־פורמאליסטי מאשר פרופסורים בלתי־מחמירים. לא כמורים אחרים, היה פרנקל מרשה לתלמידיו לגשת לבחינות־הסיום, בטרם הגישם את עבודת־הגמר שלהם בכתב. ולא היה מקפיד עמהם כקוצו של יוד. ב“הריחו” תלמיד טוב, היה מקרבו, מטפחו אישית, מזמינו לסעודת־ליל־שבת בביתו (הפרופסור היה יהודי שומר־מצוות, ולילות־השבת בביתו היו טבועים חותם מסורתי מובהק), ומשקע בתלמיד מאמצים רבים בכדי לקדמו. בתחומי־ההוראה היה פרנקל ההיפך הגמור מיקה".

צה"ל – כשדכן

ככל צעיר ישראלי, יש גם בביוגרפיה של אליהו שמיר פרק ששמו צבא. את השכלתו הגבוהה רכש במסגרת העתודה האקדמאית. בכל ימות־השנה למד. ומדי שנה בשנה בירחי־הקיץ, עבר אימונים צבאיים וסיים קורס־קצינים. במערכת סיני היה בשירות פעיל בחיל־האויר. ובגמרו את שרות־החובה שלו, עוד המשיך לשרת בחיל־האויר, בסטאטוס של אזרח, שנתיים נוספות. דרגתו הנוכחית בצה"ל: סרן.

מונים בצבא־ישראל מעלות רבות: רכישת ידע צבאי רב, פיתוח הרגש הלאומי, מיזוג השבטים והעדות. אבל עדיין לא העריכו את חלקו של צה“ל כשדכן. כדאי היה לערוך סטאטיסטיקה כמה חופות של זוגות שהכירו איש את רעותו הועמדו בצבא. אם ייעשה מחקר כזה ויתפרסם, בטוחני שצעירות רבות מאד, המשתדלות היום להתחמק משירות בנמוק שהן אדוקות, תעדפנה להתגייס. אין לך מקום אחר, בו רבים כל כך הסיכויים למצוא “זיווג” כצה”ל. הבחנתי בתופעה זו גם בין הפרופסורים של שאר מוסדות־ההשכלה העליונים במדינה, שנזדמן לי לשוחח אתם עד הנה. אליהו שמיר מצא אף הוא את בת־הזוג שלו בצבא. היא היתה קצינה בחיל־האויר. נהניתי מהכנסת־האורחים של הגברת שמיר, ספרדיה בהירת־שיער, שעלתה לארץ ב־1949, כשמשפחתה גורשה ממצרים. השנה הראשונה בארץ עברה עליה במעברה. אבל הכל היה כדאי. היא אמם של שני ילדי־החמד, שהתרוצצו על פני החדרים, ואשת פרופסור של האוניברסיטה העברית בירושלים.

מחוסר טלפון לא יכולתי להתקשר אתו

רקטור האוניברסיטה, הפרופסור רוטנשטרייך, המליץ לפני – בפנותי אליו – על אחדים מהקולגים שלו, עכשו פרופסורים, שלפני כן היו תלמידים באותה אוניברסיטה. בין המומלצים מצאתי את שמו של אליהו שמיר.

מוזר הדבר שנתקשיתי להתקשר איתו. נמסרה לי כתבתו הפרטית. אולם בספר־הטלפונים לא מצאתי את שמו. התברר, שאין לו כלל טלפון. מאי משמע: אין טלפון? שאלתיו מה ראה לא להתקין טלפון בביתו. האם חסרים לו חלילה, דמי־ההתקנה? ואם חסר לו, האם לא היתה האוניברסיטה מסייעת לו בהלואה לצורך חיוני זה?

– לא. לא זוהי הבעיה. אין קושי כספי. העיכוב נעוץ במשרד־הדואר. זה שנה וחצי (עם שובו מהשתלמות עליונה בארצות־הברית) מונחת בקשתו לדואר, והיא מלווה המלצות מראשי־המוסד העליון של ההשכלה בישראל. אולם כל התשובות, על טפסים מודפסים ומוכנים מראש, אומרות: אין אפשרות טכנית.

ראיתי את תיק חליפת־המכתבים שלו עם הדואר. במכתב אחד נאמר: “בקשתך אושרה עקרונית. אך מחוסר אפשרות טכנית לא נוכל, לצערנו, בשלב זה, להיענות לבקשה”. תכנו זה של אותו מכתב־חוזר הפליאני במקצת. מה פירושה של ההודעה, כי הבקשה אושרה עקרונית? האם “עקרונית” אין זכות לכל אדם החי במדינה להתקין טלפון בביתו? כלום זוהי פריבילגיה רק למתי־מספר מיוחסים, שהדואר רוצה ביקרם?

אולם מה תועלת ב“חסד” זה שעשה עמו, כשזה שמונה־עשר חודשים הוא מחכה ואינו נענה?

אין זה נאה שבמדינה מפותחת כשלנו, הנמנית עם הארצות המעטות בעולם, שעברו כולן לחיוג אוטומטי, אין אפילו פרופסור באוניברסיטה יכול לקבל טלפון. נקל לתאר את קשייו של אליהו שמיר שאני, ברצותי לפגשו, חייב הייתי להשאיר במזכירות האוניברסיטה את מספר הטלפון שלי בתל־אביב ולבקש למסור לו כי יתקשר אתי, שעה שלא הוא היה זקוק לי, אלא אני חיפשתי אותו.

“בפרסומי האקדמיה הסובייטית למדעים”

בשנת 1963, לאחר קבלו את הדוקטוראט ובסיימו את השירות הצבאי, נסע אליהו שמיר להשתלמות נוספת לארצות־הברית (הפרופסור שמואל אגמון המליץ לפני המלומדים האמריקניים). שלש שנים ומחצה עשה באוניברסיטת ברקליי שבקליפורניה, כאיש הסגל הקבוע: הירצה לפני הסטודנטים ועסק במחקר. מתקופת עשותו באמריקה הראה לי “מזכרת מקורית”: מאמר שלו שהודפס ברוסית בבטאון הרשמי של האקדמיה הסובייטית למדעים. “אילו הייתי שולח את המאמר מישראל, מסופקני אם היה זוכה לראות אור בכתב־העת המדעי הרשמי של ברית־המועצות”. אלא שבאותם הימים שהה באמריקה. בברקליי הופץ בין הפרופסורים חוזר מרוסיה, שהם יהיו מוכנים לפרסם עבודות־מחקר של מדענים אמריקניים. אליהו שמיר כתב עבודה, אגב, בהסתמכו על הספרות המתמטית הרוסית, ושלחה לעורך “פרסומי האקדמיה הסובייטית למדעים”. כתב־היד הועבר למומחה למתמטיקה שבאקדמיה, והפרופסור פונטריאגין (ששמו ידוע בחוגי המתמטיקאים בעולם) קרא, מצא בה חידושים והמליץ לפרסמה.

פרט זעיר אופייני למנהגים המקובלים ברוסיה, כאילו לא נשתנה דבר מסדרי־הצארים: – כנהוג, כשהם מפרסמים עבודה מדעית, שולחים למחבר את ההגהה לתיקונים ולבדיקה שמא נפלו שגיאות. שלחו גם לשמיר בברקליי את עלי־ההגהות של חבורו, בצרוף בקשה לעבור עליו בדחיפות ולהחזיר בלי־דיחוי. אלא שממוסקבה נשלח המכתב ה“דחוף” בדואר רגיל, והגיע לידיו כעבור חדשיים ימים. שמיר אץ לתקן ושלח את כתב־היד המתוקן בדואר־אויר־אכספרס. אולם החוברת כבר יצאה אז מתחת מכבש־הדפוס.

כתום תקופת־ההתמחות בברקליי חזר הביתה ומשרתו היתה שמורה לו באוניברסיטה שבירושלים. נתברר, כי הסנאט האקדמאי מינה אותו לפרופסור־מן־המנין.

על עצמו הוא אומר: אני יליד שנת 1934. אולם באוניברסיטה ישנם פרופסורים ותיקים, שהם צעירים ממני בשנים. היום – הוא מסביר – אין עוד פלא, שישנם פרופסורים צעירים. לפניהם, לא יכול היה איש־מדע לחלום על פרופסורה לפני שהגיע לזיקנה. נשתנו הזמנים. קיימת התחרות עצומה לכוחות מדעיים בעולם, בפרט בארצות־הברית, לאחר שהועף ה“ספוטניק” הסובייטי הראשון. אמריקה מוכנה לבלוע כל מדען, והיא מעניקה מעמד ומשכורת מושכים מאד.

אליהו שמיר מדבר בשבחם של חבריו בפאקולטה באוניברסיטה הירושלמית, ששמה הטוב הולך למרחוק. הוא נוקב בשמות הקולגים שלו, ומוסיף מחמאות לכל אחד מהם.

מיהו ראש־הפאקולטה? – אני שואל.

בנקבו בשמו, הוא אומר: כל שנתיים פורץ ריב חזק בין המועמדים לראשות הפאקולטה. כל אחד רוצה להניחה על כתפי רעהו. משרה מכובדת זו קשורה בעבודה מינהלית רבה, והמדענים מעדיפים להקדיש זמנם לעבודות־מחקר, ללמד וללמוד.

כאמו של רומאן גארי

במהלך־השיחה הזכיר כמה וכמה פעמים את הוריו (“אבי היה כל־ימיו פקיד בבית־המשפט. אמי היתה מקדישה הרבה זמן ומרץ לחינוך ילדיה”). כיון שהוריו של שמיר גרים בירושלים, הבעתי משאלתי להפגש גם אתם. אודה ואתוודה שהייתי סקרן לדעת, איך נעשה לפני למעלה מארבעים שנה ה“זיווג” בין ספרדי־טהור לבין אשכנזיה, שלא שכחה אף מלה אחת מאוצר־המלים העשיר שלה באידיש. מצאתי אותם בדירתם. כשהאזנתי לסיפורה של האם, לא חדלתי להרהר בספרו האוטוביוגרפי הנפלא של הסופר הצרפתי מגזע ישראל רומאן גארי “הבטחה עם שחר” (תורגם גם לעברית), המספר על אמו, שמימי־הולדתו היתה תקועה במוחה שאיפה עקשנית, כי בנה חייב לגדול לאדם מפורסם. ואמנם היא הצליחה בזכות מירצה הבלתי־רגיל, אף שלא זכתה לראות בחייה את התגשמות־חלומה: רומאן גארי היה לדיפלומט צרפתי ולסופר בעל־שם.

אמו של אליהו שמיר היא אשה מאותו טיפוס. אין מעצור בפני רצונה העז. היא היתה מסוגלת לפוצץ סלעים, לעקור הרים ולבקוע את חומת סין, כדי להביא את שני ילדיה למחוז־חפצם. האזנתי לסיפורה, ששטף מפיה כמימי־אשד ויקטוריה, בהנאה מרובה ולמדתי לקח מצוין בחיים, שבאמת אין דבר העומד בפני רצון כביר.

אבי־המשפחה, מר דוד שמיר (אחיו של הסופר יצחק שמי ז"ל), הוא אדם שקט, צנוע, ממעט בדיבורים, “מלה בסלע, שתיקה בתרי”, נחבא אל הכלים, אינטליגנט ללא־יומרות ושמח תמיד בחלקו. אביו, סבא של הפרופסור אליהו שמיר, היה איש אמיד. בספר רב־המידות “חברון” של אבישר (שטרם ראה אור ומוכן לדפוס¹ כתב על אביו, ר' אליהו סרווי, המכונה שמי, יליד דמשק. שם, בבירת סוריה, עשיר היה ובעל נכסים רבים. עלית־דמשק ב־1840 וקנאת הסוחרים המוסלמים בהצלחתו, הניעו אותו לעלות ארצה ישראל. הוא בחר בחברון, כי אוירה, גניה וכרמיה היו דומים לעיר־מולדתו. בקי היה בתורה, בזוהר ובמדרש, לילה לילה היה קם בחצות, הולך לבית־הכנסת לתיקון חצות, והירבה בגמילות־חסדים, ללא הבדל בין יהודי וערבי.

אביו של אליהו שמיר היה כל שנותיו פקיד בבתי־המשפט. החל בפקידות נמוכה בבית־המשפט בחברון, בימי שלטון־התורכים בארצנו, בלשון הערבית, כמובן. בעברו לירושלים, נרשם לביה"ס למשפטים של ממשלת המנדט, והוסמך לעורך־דין. אולם לא עסק בפרקליטות. המשיך בפקידות בבתי־המשפט, וכיון שאיננו בעל מרפקים, עלה רק לאט לאט בדרגה, ומשרתו האחרונה – לפני שיצא לפנסיה – היתה כרשם בבית משפט השלום בירושלים.

בטוחני – אף שלא העזתי לשאול – כי גם בעוצמת־הדחף של רעייתו, הלך ללמוד משפטים ולסיים. אך את כל אונה וכוחה השקיעה הגברת שמיר בגידולם וחינוכם של שני ילדיה. היום היא יושבת על זרי־הדפנה של נחת. בתה, הגדולה בשש שנים מבנה, מוסמכת לבקטריולוגיה ולהוראה באוניברסיטה הירושלמית. והיום, אשתו של מהנדס ואם לשלושה ילדים, היא מכהנת כמורה לביולוגיה בבית־הספר הריאלי בחיפה. והבן, אליהו, ברוך־השם, קיבל תואר פרופסור מן המנין.

משפחת־שניאורסון החב"דית

היא, האם, דור שביעי בארץ, מחסידי חב“ד, שעלו ארצה והשתקעו בחברון. צרות ותלאות רבות פקדו את הישוב היהודי העתיק בחברון: עלילות־דם, התעללויות, מעשי־שוד, רציחות ונגישות. התושבים הראשונים בעיר־האבות היו בני עדות־המזרח. מצבם של אלה היה חמור למדי. אך שבעתים היה קשה גורלם של חסידי־חב”ד, שעלו מרוסיה הרחוקה. החבד"ניקים היו “אשכנזים” והם היו במגע הדוק עם הרבי מלובאוויטש, היו נוסעים אליו לרוסיה והוא היה שולח בחורי־ישיבה לחברון. אבל הצרות והתלאות שפקדו את הישוב היהודי בחברון, קירבו את שתי העדות, וזו היתה הקהילה היהודית היחידה בארץ שבין האשכנזים והספרדים שררה אחדות־לבבות. כל הפעולות נעשו בצוותא ובהרמוניה, ואף השתדכו אלה עם אלה.

כך הגיעה הגברת שמיר דהיום, ממשפחת שניאורסון מלובאוויטש, להינשא למר דוד שמיר מיוצאי־דמשק והזיווג עלה יפה. לאביה, ר' חיים שניאורסון, היה בחברון בית־מלון מפורסם בזמנו “אשל אברהם”. זה היה המלון המודרני ביותר בחברון כולה. היה מרוהט ריהוט עשיר ונאה. כל נכבד ועשיר שפקד את חברון – לרבות הציר האמריקאי הנרי מורגנטאו, שביקר בעיר ב־1913 – התאכסן ב“אשל אברהם”. וכיון ששפת חסידי־חב"ד בימים ההם היתה אידיש, היתה זו גם שפתה של הגברת שמיר, ואף מלה אחת משלה לא נשתכחה ממנה עד היום, אף שבעלה וילדיה לא למדוה.

סיפורה על גידול שני הילדים וחינוכם ריתק אותי בתאורה הססגוני העממי: כפקיד ממשלתי – הן תחת השלטון התורכי והן בימי המנדט הבריטי – לא היה מר דוד שמיר מעולם בעל אמצעים בלתי־מוגבלים. משכורתו של פקיד “נייטיב” היתה נמוכה מזו של הפקידים המנדטוריים. במלחמת־העולם השניה היה מצבה החומרי של המשפחה רחוק ממזהיר. "בבית לא היה אף אביזר מודרני אחד: לא מקרר חשמלי, לא גאז. לא לבוש, ולעיתים לא אוכל לשובע. ומלבד בשבת, לא בא בשר לפיהם בכל ימות־השבוע. האב הרויח 14 לירות לחודש, ושכר־הדירה בכרם־אברהם אכל שליש מהמשכורת. בהוצאות המחיה היה כלול גם שכר־הלימוד של הילדים. כי בתקופת המנדט הבריטי לא יכלה מחלקת־החינוך של הועד הלאומי לכסות את מלוא־תקציבם של מוסדות החינוך וההורים השתתפו בתשלום שכר־הלימודים אפילו בבית־הספר העממי. אך הגברת שמי – שהעריכה – ובמקרה זה, בלי גוזמא – את כשרונותיהם של שני ילדיה, גמרה אומר שהם יהיו “מישהו” וכי שום מעצורים לא יעמדו בדרכם להתקדם, ואת שלה השיגה.

מה ירש הפרופסור אליהו שמיר מהוריו

בעוד שבעלה הענוותן, ישב רכון על ניירותיו בבית־המשפט, התרוצצה אשתו על פני העיר, נפגשה עם המנהלים, המורים והמחנכים של שני ילדיה, העתירה עליהם דברים בשטף לשונה, קראה תגר, תבעה, עמדה על שלה והסירה כל אבן־נגף שהיתה מונחת על דרכם של ילדיה.

הבת למדה בבית־הספר למל, הצטיינה בלימודיה, עזרה לחבריה שעל ספסל בית־הספר, וכתמורה קיבלה מהם ספרים בהשאלה. כי התקציב הזעום של המשפחה לא איפשר רכישת כל ספר שהיה דרוש ללימודים.

והבן אליהו, היה תלמיד חרוץ ומעולה בכל המקצועות, רק בציור – מדגישה האם – היה בלתי מוכשר. “גם הוא וגם אחותו אינם ציירים גדולים”. בן י"ג היה כאשר נכנס לתיכון, והתגלה בנטיותיו למתמטיקה. בגלל כשרונותיו נהנה, גם בגימנסיה וגם באוניברסיטה, ממילגות, ויותר לא היתה להורים דאגה מאין לקחת כסף לשכר־לימוד. אולם בכל שנות־השתלמותם עמדה על גביהם של הילדים ודרבנה אותם. היא היתה חברה פעילה בכל ועדי־ההורים של שני בתי־הספר, בהם למדו ילדיהם. והיא לימדה אותם שיהיו צמודים בעקשנות למטרה ולא לוותר. בשום פנים ואופן – לא לוותר.

אני תוהה על קנקן השנים, האב והאם, השונים כל כך איש מרעותו בטמפרמנט ובאופי, וטורח ללמוד מה היו הסגולות שהילדים ירשו מאבא, ואיזו – מאמא. הגברת שמיר כאילו ניחשה את מחשבותי, מוסיפה: “בעלי הוא וותרן מטבעו ויש לו שקט נפשי רב. ואילו אני הנני רתחנית ואינני ותרנית. הילדים לקחו את הטוב משנינו ואת הרע השליכו. ראית את בני. אליהו הפרופסור! כלפי חוץ הוא שקט כאבא. אולם הוא לא וויתר על שלו. בכך הוא דומה לי!”.

אני שב לאליהו שמיר. אנו משוחחים על בעיות־השעה. אף שעיסוקו מתמטיקה, הריהו בקי בכל המתרחש במדינה, ועוקב גם אחרי המתהווה בארצות־הברית מתוך ענין, עקב שהייתו בה שנתיים וחצי. דעותיו על הענינים העומדים על הפרק הן ברורות. כאשר נודע לו באחד הערבים כי הסנאט האקדמאי של האוניברסיטה אישר את מינויו כפרופסור, הלך מאוחר בערב לבית־הוריו, העירם ובישר להם את הבשורה המשמחת. ולשבת באה הבת עם משפחתה מחיפה, והשמחה היתה רבה.

אלה תולדות חייה של משפחה אחת בישראל.

מוניה מרדור, שפורסם בפעולות הרכש וההעפלה מטעם ה“הגנה” (לרבים הוא ידוע בשל ספרו “שליחות עלומה”) ואשר עסק ברוב שנות המדינה בתחום פיתוח אמצעי לחימה, אמר לי אגב שיחה על מדענים ישראליים, העושים לבטחונה של מדינתנו; אל נכון שמעת את שמו של ידידיה שמיר.

מודה ומתוודה אני שלא שמעתי. אבל ההמלצה היתה חשובה בעיני וטרחתי למצאו, כדי להכירו. בפגישתנו הראשונה התברר לי כי השם איננו זר לי, מכמה בחינות. ידעתי על אביו, הסופר בן העדה הספרדית יצחק שמי ז"ל, שעוד לפני שנים רבות קראתי את סיפוריו על חיי הערבים בארץ.

הכרתי את דודנו אליהו שמיר, מדען צעיר מזהיר, פרופסור למתמטיקה שימושית באוניברסיטה העברית בירושלים, וכן היה ידוע לי שם אשתו, המהנדסת הדסה רביקוביץ, ילידת חארבין, חניכת בית"ר שהייתה בין הראשונות למעצר על־ידי הבריטים בשל פעילותה הלאומית.

אך עליו על ידידיה שמיר, אישית, לא ידעתי דבר. כי האנשים מסוגו, “ענוי עולם” הם, העושים מלאכות חיוניות ורבות חשיבות בחשאי, הרחק מזרקורים אספתי איפוא, ממקורות שונים ומוסמכים צרור ידיעות על המדען הישראלי החשוב הזה, ואת הידיעות השלמתי לאחר מכן בשיחה מלאת עניין במישרין אתו.

המשימה הראשונה של תא החמ"ד בחיפה

הנה כי כן נודע לי כי בשנת 1947 כאשר נוצר התא של החמ“ד (חיל המדע) בטכניון בחיפה, תחת הנהלתו של הפרופסור נאור (בונפיליולי), השתייך גם ידידיה שמיר לקבוצה זו. זה היה עוד לפני צאת הבריטים, ועל חבורת המדענים הצעירים, בוגרי הטכניון, הוטלה משימה להכין הפתעות למען הערבים שהתכוננו למלחמה נגדנו. השלטון הבריטי עמד לעזוב, אך היה חשש מבוסס כי בינתיים יעשו דברים רבים, אשר יכבידו על היהודים במאמצי שחרורה של הארץ. קבוצת החמ”ד החיפנים ייצרה שיטות איתות סודיות, שהבריטים לא היו מסוגלים לקרוא, ואשר יוכלו לפעול מן הכרמל לקריות, ואפילו עד הגליל המזרחי. כן הכינו כמה כלים בשביל ערביי חיפה, כגון מכונית עמוסת חומר נפץ, מופעלת מרחוק ונהוגה בעזרת כבל. למזלנו הטוב, לא היו כל הפתעות הללו דרושות כיוון שערביי עיר הכרמל גרמו את ההפתעה הגדולה ביותר בכניעתם ובריחתם, ולא היה צורך להפעיל את כל ההמצאות של המהנדסים הצעירים.

ידידיה שמיר, ממסיימי הטכניון, כבר הספיק לעבוד כאסיסטנט בפקולטה להנדסת חשמל, של הפרופסור אולנדורף, במוסד שבו השתלם. וכתום מלחמת השחרור, שבה שרת בחמ“ד, ביקש הטכניון את תלמידו לשעבר כי יחזור למשרתו. אולם צה”ל היה מתחרה רציני ביותר. ידידיה שמיר, ששמש כמפקד הבסיס החיפאי של חיל המדע בדרגת סרן, ואשר שותף בימי המלחמה בכמה פרויקטים אלקטרוניים, ביחוד באמצעי עזר לתקשורת, חש יעוד לפיתוח אמצעי לחימה למען כוחותינו המזוינים. כי הכל ידעו והבינו שהמלחמה לא הסתיימה סופית ועוד נכונו לנו מבחנים כבדים.

הראדאר הראשון מן הגרוטאות

הישוב העברי בארץ ישראל התפתח יפה בשלושים שנות המנדט הבריטי. וגאוותו היתה על כמה וכמה הישגים, בפרט בצורות המשטר החברתי, וכן בחקלאות, ומעט מזעיר גם בתעשיה. אבל בתחום האלקטרוניקה היתה מדינת ישראל עם תקומתה קרקע־בתולה. הבריטים הביאו לארץ־המנדט, בעיקר בשנותיהם האחרונות, כלים אלקטרוניים מודרניים שנועדו להצר את צעדינו. עדיין זכורות למבוגרים שבתוכנו תחנות־הראדאר, שנועדו לגלות בהקדם את התקרבותן של אניות־מעפילים לחופי הארץ, וכן ידועים לנו הכלים האלקטרוניים שלהם, בהם השתמשו לגילוי מחבואי־נשק בישובים העבריים. אולם כאשר האנגלים החלו לפנות את הארץ ועזבו את מחנות הצבא, לקחו אתם את הכלים, הציוד והתחמושת. ואת אשר לא יכלו לקחת, השמידו. בין המכשירים שנועדו להשמדה היה הציוד האלקטרוני היקר. הם עשו ערמות־ערמות של מכשירי־קשר יקרי־המציאות, ועברו עליהם בטנקים. בטוחים היו כי לדברים שגלגלי הטנקים מחצו, לא תהיה עוד תקנה עולמית. אך רק הלכו להם הבריטים, נטלו על עצמם מהנדסינו הצעירים את התפקיד להציל את אשר ניתן להציל. בחורינו לא היו מפונקים בנשק וציוד כחיילי הוד מלכותו. חטטו איפוא בערמות של הגרוטאות אספו את השברים וניסו לבנות מהם מכשירים שלמים. “לא אשכח את ההתרגשות” – סיפר לי ידידיה שמיר – “כאשר המכשיר – הראדאר הראשון, שהתקינו מן השברים, החל להראות סימני־חיים”.

“תחילה ראינו את הר הכרמל בלבד. אך כעבור זמן־מה בהוסיפנו לעבוד ובצרפנו עוד חלקיקים שמצאנו באשפתות הופיעו במכשיר הזה גם אוניות השטות בים”.

“איזו שמחה, אפפה אותנו אז. רקדנו סביב המכשיר בהתלהבות ילדותית. היום, לנוכח ההתפתחות המפליאה שחלה בתחום זה במדינתנו, לא יאמן כי יסופר שרק לפני עשרים שנה התקנו את הראדאר הראשון מן הגרוטאות והחרסים שאספנו מאחורי הגלגלים הכבדים של השריון הבריטי, שבעליו היו משוכנעים כי עשו מלאכת־ההרס בשלמות, והשברים לא יצלחו עוד לכלום”.

שתי האסכולות על דרכי התעצמותנו הבטחונית

מדינת ישראל עמדה על תילה והחלה המלאכה במלוא התנופה. הממשלה הקימה אגף למחקר ותכנון ליד משרד הבטחון וידידיה שמיר הועמד בראש המדור למחקר אלקטרוניקה. ממדי־פעילותו של האגף למחקר ותיכנון היו לכתחילה מצומצמים ביותר. קודם כל, משום שהשעה הייתה דוחקת. לא היה זמן לאכספרימנטים ארוכי טווח. תשומת הלב והמאמצים העיקריים הופנו להשגת כלים מן המוכן מן הארצות המפותחות. במדינה לא טבלנו מעולם בעודף של כסף, והיו שסברו כי יותר זול יהיה לקנות מן המוכן מאשר להשקיע בפתוח וייצור עצמאי, שזה נראה כחזון לאחרית־הימים. עתה מותר לגלות כי גם בצה"ל לא האמינו, שאנו נהיה מסוגלים לפתח בעצמנו את כלי־הנשק המודרניים ולייצרם. היה זה מאבק ממושך בין שתי אסכולות. המדענים הצעירים של מערכת הבטחון בערו מתשוקה לחדש חידושים. הם הסבירו קודם כל שאין בכך מן התבונה להשליך את יהבנו על זרים, פן תבוא, חלילה, השעה והם יחסמו בפנינו את המקורות אם נהייה תלויים רק בהם.

אך עוד יותר יקדה בעצמותיהם של הבחורים שלנו האמביציה להוכיח, כי אם ינתן להם, נהיה אנו עצמנו מוכשרים לבצע בארץ את המשימה.

ברור שהשיקול היה רציני והקשיים העצומים לא נעלמו מן העיניים. כי גם אם האמינו בכוחו של המוח העברי לפתח את המכשירים, הרי עדיין רחוקה היתה הדרך מן הייצור ההמוני. לשם ביצוע דרושה היתה תעשיה משוכללת, וזאת לא היתה קיימת בשנות המדינה הראשונות.

לאחר שקלא וטריא ארוכות ולבטים מכל המינים והסוגים נתקבלה ההחלטה הגורלית והנועזת: מה שאפשר לייצר בארץ במערכת הבטחון, נייצר פה. הודות לכך קמה והתפתחה רשת שלמה של התע“ש (תעשיה צבאית), ה”בדק" (התעשיה האווירית) והוקמו כמה מפעלי תעשיה פרטיים, שהובטחו להם הזמנות, והם מלאו אותם בהצלחה.

מחמ“ד לרפא”ל

החמ“ד (חיל המדע) שינה את שמו והיקפו, לרפא”ל (ראשי תיבות של: רשות פיתוח אמצעי לחימה). קבוצות המחקר של מערכת הבטחון, המונות מספר הגון של אנשי־מדע מתוצרת מקומית (מחמת עינא בישא לא כדאי לגלות את מספרן) הלכו מחיל אל חיל.

ידידיה שמיר קובע, כי בשטח הפתוח אנו עומדים על רמה מקצועית גבוהה מאד, ואין ישראל מפגרת בידע לגבי המדינות המפותחות ביותר. התעשיה האווירית והצבאית של ישראל יכולות לפתח ולייצר את הדברים המסובכים ביותר שיש כיום. צוות אנשי המדע של מערכת הבטחון עובד הן לצרכי ההוה לצרכיו החשובים, חיל האויר, חיל הים וחיל היבשה, וגם פועל לתוכנית רב־שנתית למחקר ופיתוח לימים יבואו. אין שוקטים על השמרים.

מלחמת ששת הימים וכנס המליונרים

באחרונה חלה התקדמות מואצת בפתוח וייצור של רפא"ל. היתה זו קפיצה נחשונית. גרמו לכך שני גורמים: האחד – מלחמת ששת הימים, שכמה לקחים למדו ממנה, כגון התפנית שחלה ביחסו של דה ־גול, שהטיל אמברגו פתאומי עלינו. על כן הושקע מאמץ נמרץ לייצר חלקי חילוף לכלי המלחמה, לבל נהייה תלויים בחסדי זרים, וכן הושגו הישגים בייצור דברים חשובים, שהיו קודם לכן מצרכי יבוא מן החוץ.

דחף שני לברכה נתן הכנס הכלכלי האחרון (זה “כנס המליונרים”), אשר קידם בהכרח את בעיות המחקר והפתוח.

אחינו שבארצות הברית אינם מיוצגים כידוע בתעשיה הכבדה. הפלדה, למשל, היא כמעט “יודן־ריין”. ליהודי אמריקה היה לפנים מונופולין על התעשיה הקלה, ובפרט טקסטיל. וכן אמרו על היהודים כי הם שולטים בתעשית הסרטים, הראדיו והטלביזיה. אמת היא, שיהודי אמריקה מחזיקים בעמדות מפתח בתעשיה האלקטרוניקה האזרחית, שבה היו חלוצים. וזו תהיה לעזרה רבה בהתפתחות המודרנית של ישראל.

עתיד מזהיר לאלקטרוניקה הרפואית

לדוגמא נקב ידידיה שמיר ב“פריט” אחד: האלקטרוניקה הרפואית. לזו נשקף עתיד מצויין בארצנו. שירותי הרפואה שלנו הם בעלי מוניטין בינלאומי. ההנדסה האלקטרונית שלנו מפתחת עתה, בשיתוף עם רופאי תל־השומר, קוצב לב (Pace Maker) אחד המכשירים החדישים הפלאיים לחולי לב. מכניסים את האלקטרודות לתוך הלב, ושותלים בו את המכשיר. בעזרת פולסים הוא מגביר את קצב פעולת הלב בהתאם לצורך. כלי זה יוצר בארצות הברית, ולא היה עדיין אצלנו. אך מדענינו התחילו לעסוק בפיתוחו, והתקדמו עד כדי חידוש מהפכני. כיום הזה יש צורך להוציא את המכשיר מן הלב מדי שנה – שנה וחצי, על מנת להחליף את הסוללות. בפיתוח שלנו חלה התקדמות עד כדי כך, שלא יהיה עוד צורך בהחלפת הסוללות.

חסרים לנו מאות מהנדסים אלקטרוניים

מחקר ופיתוח נחשב קודם בארץ ישראל כדבר בלתי חיוני, קבעה העובדה שתעשייתנו היא קטנה ולא יכלה להרשות לעצמה השקעות כספים גדולות למטרות אלו, אעפ"י שהשקעות כאלו הן רנטאביליות לטווח רחוק.

עכשיו מתחוללת והולכת תודעת חשיבותו של המחקר והפתוח. גם במשרד המסחר והתעשיה יש עתה פרויקטים של קידום טכניקת המיקרואלקטרוניקה. ידידה שמיר, שהיה ב“כנס המליונרים”, הוא יו“ר הועדה מטעם הממשלה בפרויקט עתיד האפשרויות הלזה. ההתפתחות המהירה בשטח האלקטרוניקה הביאה לידי כך שכבר עתה יש מחסור במהנדסים אלקטרונאים. כל תלמידי הפקולטה בטכניון בחיפה “מכורים” כבר מראש, עוד לפני שסיימו את חוק־לימודיהם. ואם יבואו כמה מאות מהנדסים אלקטרוניים מחו”ל, יקלטו פה בלי שהות של יום אחד.

עתידה של האלקטרוניקה בישראל מזהירה ביותר. וצריך לנקוט אמצעים דחופים כדי להרחיב את אפשרויות ההשתלמות במוסדות ההשכלה הגבוהה של המדינה.

האב ספרדי, האם – אשכנזיה

תהיתי על קנקנו של ידידיה שמיר. ישבתי מול גבר הנראה הרבה יותר צעיר מכפי גילו. תמהתי לשמוע מפיו שהוא מתקרב לגיל חמישים וכי הוא פעיל בחיל־המדע שלנו למעלה מעשרים שנה. הוא בן ל“מזוג העדות” המבורך בישראל. אביו הוא הסופר יצחק שמי ז“ל, ספרדי. יליד חברון מכמה דורות. האם פנינה גינגולד ז”ל. וכפי שהשם מעיד עליה – אשכנזיה ילידת עיירה פולנית – רוסית, ליד בריסק־דליטא. עלתה לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה. בת העליה השניה. אולם את בעלה הכירה בנכר. הפדגוג והסופר העברי, אשר ארליך (שכל בני העליה השניה, השלישית והרביעית הכירוהו, והדור החדש לא שמע עוד את שמעו), נשלח ע"י ראשי הישוב העברי בארץ שתחת שלטון התורכים, להרביץ תורה עברית לנערים יהודים בבולגריה. בעיר פלובדייב (פיליפופול) הועמד ארליך בראש הפרו־גימנסיה העברית והזמין מן הארץ מורים וגננות. פנינה גינגולד היתה אחת מהן. שם, בבולגריה, זימן לה הגורל את בעלה לעתיד. יצחק שמי החברוני נסע לקושטא לרכוש דעת. בהיותו חסר־אמצעים, שם פעמיו לבולגריה כדי לחסוך קצת כסף מהוראה. בבית־הספר העברי הכיר את המורה האשכנזיה, פנינה גינגולד. התחתנו ובבולגריה נולד להם בנם היחיד. הרי הוא ידידיה שמיר.

כך קמות משפחות יהודיות: האב, יליד חברון. האם – בת בריסק־דליטא, ובנם נולד להם בפלובדייב שבבולגריה. אבל זו היתה משפחה ארץ־ישראלית במלוא מובן המלה. כתום המלחמה, חזרו לחברון ושני בני הזוג עסקו בהוראה. ב־1926, בעוד ידידיה ילד קטן, נפטרה האם. האב עקר מחברון תחילה לטבריה ואחר־כך לחיפה והמשיך בהוראה עד גיל הפנסיה. נשא אשה שניה, אף היא אשכנזיה, אחות במקצועה, שרה קליש. האם החורגת גדלה את ידידיה, אהבתהו כבן שיצא מרחמה והיא שנטעה בו את התשוקה ללמוד. רגש של תודה עמוקה לאשת אביו ממלא את לבו עד היום הזה.

הביקור בתחנת הכוח של רוטנברג

בקבעה את מקום־מגוריה בחיפה איפשרה המשפחה לבן ללמוד בעיר־הכרמל, והוא סיים את בית־הספר הריאלי ואת הטכניון. עוד מילדותו היה ידידיה שמיר בטוח כי יהיה מהנדס. אף שאביו סופר, לא משכוהו לימודים הומאניים, בבית־הספר הריאלי הצטיין רק במקצועות הריאליים ובהתעמלות. לפתוח הנטיה למקצועות הריאליים סייעו לו שני המורים המצויינים הפרופסור צ’רניאבסקי והפרופ' קלוגאי. אולם לא הם בלבד. הוא זוכר את היום, בו גמלה החלטתו על דרך־העתיד.

“נערים היינו. פעם ערך בית־ספרנו טיול לנהריים, לתחנת־הכוח של פנחס רוטנברג. הסתובבתי בין המכונות. ראיתי איך נוצר הכוח החשמלי, והחלטתי: לכשאגדל, אהיה מהנדס”. אגב, הוא נזכר שגם בבחירת ספרי קריאה להנאתו, העדיף ספרי מדע. “עשרים אלף רגל מתחת למים” של ז’ול וורן, שבו ישנם אלמנטים של הנדסה ומדע, הלהיב את דמיונו.

החליט וקיים. האב, סופר ומורה עברי, לא היה מעולם בעל אמצעים רבים. למזלו היה יצחק שמי פטור ממאמץ כספי למען בנו כי מורי הטכניון מצאו את ידידיה בחור מוכשר ביותר שכדאי להשקיע בו והעניקו לו כמה סטיפנדיות, שהיו אז יקרות־המציאות. והוא לא אכזב אותם. את לימודיו סיים בציונים מעולים.

עד אשר שם בו צה"ל, וקודם לכן פיקוד ההגנה, את עינו, עבד ידידיה שמיר כמהנדס חשמל בדואר חיפה להקמת תחנת הטלפון האוטומטית. אך מורו, הפרופסור קלוגאי, הוציאהו מן הדואר והביאהו להורות את המקצועות הריאליים בכתות הגבוהות של בית־הספר, שעל ספסליו ישב שנים כתלמיד. והטכניון, שראה את עצמו כבר־מצרא של ידידיה שמיר, תלמידו, חטפהו מבית־הספר הריאלי ומינהו כאסיסטנט בפקולטה להנדסת חשמל.

בראש השטח למחקר אלקטרוניקה

אולם עם קום המדינה הועבר לשרות בחיל־המדע של ישראל, והועמד בראש שטח מחקר האלקטרוניקה. צה“ל הבחין כי כוכב עולה הוא ידידיה שמיר בשמי המדע ושלחהו מידי פעם בפעם לחו”ל להוסיף דעת. באוניברסיטת בוסטון עבר קורס של אלקטרוניקה לבקרה אוטומטית. בקולומביה־אוניברסיטי שבניו־יורק ישב שנתיים בסטיפנדיה ממקורות אמריקניים וצבר ידע ותוארים. בקולומביה נבחר לחבר באגודת־הכבוד לסטודנטים מצטיינים, ובשל יחוס זה החלו להגיע אליו הזמנות מחברות אמריקניות גדולות למשרות דשנות.

אך מיותר להוסיף שאף רגע קט לא חדרה למוחו המחשבה לעיין ברצינות בהצעה כל שהיא מחו"ל.

עוד משחר נעוריו היה מנוי וגמור איתו לסייע בחיזוק בטחונה של ארץ המולדת ולא לרעות בשדות זרים. שב הביתה, והידע שלו הופעל בלי דיחוי לטובת המדינה. הטכניון בא אליו בתביעות כי יתחלק בידע שלו גם עם תלמידי המוסד. ידידיה שמיר הכיר בצדקת טענתם של ה“אלמה מאטר” שלו, ואת שעות הפנאי שלו ממלאכתו במערכת הבטחון נתן לטכניון כמרצה ראשי לבקרה.

בשנות שיתוף הפעולה המדעי ההדוק עם צרפת, נשלח לפריס כיועץ טכני במשרד הנציג לעניני מדע של שגרירותנו. בחוזרו הביתה, נתמנה למנהל טכני לאלקטרוניקה של רפא"ל וכיהן באותו תפקיד שלוש שנים.

אך עדיין לא אמר די. יצא להשתלמות נוספת בארה"ב, למד מתמטיקה של חקר המערכות, קיבל עוד תואר במתמטיקה שימושית. והיום, בהיותו אנציקלופדיה גדושה של ידע, הריהו מכהן כעוזר למדען הראשי של מערכת הבטחון בתחום האלקטרוניקה.

אשתו המהנדסת הדסה רביקוביץ

בעולם ההנדסה מצא ידידיה שמיר גם את אשתו, הדסה רביקוביץ. (דודתה של המשוררת דליה רביקוביץ). אביה היה ראש הקהילה היהודית בחארבין. עלה עם משפחתו ב־1934 לארץ. הבת, הדסה, למדה בטכניון בחיפה וגם היא גמרה הנדסת חשמל. אך לא ייאמן הדבר כי היו לה קשיים להתקבל לעבודה בחברת החשמל, משום שהיא אשה. מנהל הפרסונל של חברת החשמל שהיה שרוי בהשראת רוטנברג בלהט היצירה, היה משנן באוזני כולם: זהו מפעל שצריך לעבוד 365 ימים בשנה, יומם ולילה. ואילו עם “המין היפה” יש תמיד בעיות.

הדסה רביקוביץ היתה אמנם אשה בעלת טמפרמנט מלחמתי. אולם היא נצלה אותו למערכה לאומית. כחניכת בית“ר מילדותה (מפקדיה היו אליהו לנקין והאולמרטים), היתה פעילה באצ”ל, ובגלל נאום חוצב להבות אש שלה בהפגנה אנטי־בריטית – אסרוה וכלאוה בסוהר ירושלים. לעומת זה “נכנעה” בתחום המדע. עברה מהנדסה – לאחר שגמרה את הטכניון – לפאקולטה למתימטיקה ופיסיקה בירושלים, ופה לא נפסלה עוד בשל נשיותה. היא עובדת מחקר באוניברסיטה של ירושלים. וכמה פעמים בשבוע היא נוסעת לרמת־גן, למקום מגורי הזוג שמיר, ובחזרה למעבדות הפיסיקאיות של האוניברסיטה הירושלמית.

בשנים שקדמו לעצמאותנו היתה אמנה בלתי כתובה בין ידידיה שמיר, איש ההגנה, לבין אשתו הדסה לבית רביקוביץ חברת אצ"ל ואח“כ לח”י. אמנה – לא לדון בינם לבין עצמם בתחום שהיה משמש סלע מחלוקת ביניהם. עם התקרבות השחרור, חוסל הפרוד האידיאולוגי שאגב לא פגע מעולם ביחסים האישיים.

אסטרונומיה ומוסיקה

מוחו של מדען עובד בלי הרף, ואיננו נח לעולם. אך כדי להסיח את הדעת מתחומי העבודה היום יומית, רכש לו ידידיה שמיר כמה תחביבים המגוונים לו את אורח החיים, ומהווים כעין תבלין למאכלים. מימי נעוריו הוא מתענין באסטרונומיה ובנה לעצמו טלסקופ בבית. לפנים היתה לו אמביציה לגלות אחד מכוכבי השביט הבלתי ידועים, המשוטטים בשמים. אסטרולוגים רבים מקווים כל ימיהם כי יזכו להכנס אל הנצח ע"י כוכב שביט חדש, שלפי הנוהג נקרא על שם המגלה. תשוקה זו נמוגה אצל ידידיה שמיר, כשהוא נבלע בתוך המפעל הכביר למען עוצמתה של ישראל.

בשעות הפנאי מתרכז הזוג שמיר בתחביב האחר: מוסיקה, כמומחה לאלקטרוניקה בנה ידידיה שמיר, לעצמו מכשיר היי־פידליטי מעולה, וההנאה מהאזנה למוסיקה קלסית היא כפולה ומשולשת. מפרק לפרק צריך גם להציץ בספר.

בהיותו אחד המדענים הראשיים במערכת הבטחון הישראלי, נהירים לידידיה שמיר בעיות המדיניות החברתית שלנו. הוא ואשתו אינם סוגרים עצמם במגדל שן של המדע. שניהם, בעלי חינוך לאומי, ערים לענייני השעה, וביקוריהם לעיתים תכופות של בני המשפחה דליה רביקוביץ המשוררת ויצחק לבני, מנהל “גלי צה”ל" והעורך הראשי של “במחנה” – מוסיפים ממד פוליטי וספרותי של החבורה.

ידידיה שמיר – אין זה מדרכו לשוחח על עצמו ולהתגאות בהישגיו. אבל הוא אדם מאושר. כי הוא רואה יום יום את פרי עמלו, בחיזוק כוח צבאנו ובפיתוח המכשירים המודרניים ביותר לבטחוננו.

בעבדו בתוך קבוצה של טובי המוחות המדעניים שבמדינת ישראל גדלה, הרי גם בלי דיבורים רבים על התקדמותנו הנפלאה הוא משרה בטחון עמוק בעתידנו. וכשהוא אומר במשפט אחד: “ישראל איננה מפגרת עתה בידע לגבי המדינות המפותחות ביותר” מובנת משמעותה של חוות הדעת הזאת, המרנינה כל לב יהודי.

רות שפרלינג היא בעלת שלשה יחוסים: שלה עצמה, של אביה ושל סבא שלה. ואין יחוס אחד סותר את משנהו, והשניים אינם נוגדים את השלישי.

יחוסה עצמה: היא עודנה עומדת בשנות העשרים של חייה והיא מדענית מבטיחה, בעלת שני תארים אקדמאיים ראשונים ומאחורי כתליה יחכה לה הדוקטוראט במכון וויצמן, היא עובדת כבר ארבע שנים, בהדרכתו של הפרופסוק שטיינברג, במחלקה לפיסיקה חימית.

היחוס השני – רות היא בתו של הצייר אריה אלואיל ז"ל, שנפטר ב־1967.

והשלישי שביחוסים – היא נכדתו, בת־בתו של הד“ר חיים בוגר ז”ל,­­ מייסד הגימנסיה “הרצליה”, מבוני תל־אביב.

את יחוסיה היא נושאת בגאווה פנימית, אך בענווה כנה. הפרופסור שניאור ליפסון במכון וייצמן, שהיה תלמיד הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, לא ידע עד לפני ימים אחדים שהגברת שפרלינג, המוסמכת לחימיה פיסיקאלית, היא נכדת מחנכו ד“ר חיים בוגר ובתו של הצייר אלואיל. רק לפני זמן־מה, בפתיחת תערוכת־הזכרון, שבה נוכח הפרופסור ממכון ווייצמן נתגלתה לו מגילת־היוחסין של רות שפרלינג, העובדת במסגרת המחלקה שלו. גם בשנות לימודיה ב”הרצליה" היו מורים, אשר לא ידעו כי תלמידתם רות אלואיל, היא נכדתו של המנהל שלהם.

אף בבחירת מקצוע, יעודה המדעי בחיים, לא הלכה בעקבות סבה ולא בעקבות אביה. חיים בוגר היה ד"ר לפילוסופיה וגיאוגרף. אריה אלואיל – צייר, איש־רוח, אוהב ספרות. אשתו, רחל (אמה של רות), גמרה פדגוגיה ופסיכולוגיה בסורבון ובפאריס גם סיימה אקדמיה לאמנות. ואילו רות, בתם בכורתם של האלואילים, הלכה ללמוד חימיה.

חימיה? איזה מקצוע זה חימיה? – שאל אותה אביה, אריה אלואיל, טוב־המזג, בעל ההומור והעליז – מה תתן לך חימיה? תלמדי “דבר של ממש” יקירתי: ספרות, או תולדות האמנות – יעץ לה, כאשר סיפרה לו, בתום שירות־הצבא שלה, כי היא מתעתדת ללמוד חימיה באוניברסיטה של ירושלים.

אבל רות ידעה תמיד בדיוק מה שהיא רוצה. ההחלטה ללמוד חימיה בשלה אצלה עוד בהיותה על ספסל בית ספר התיכון. היא אהבה את שעורי המורה לחימיה בגימנסיה, והיתה ששה לסדר לו במעבדה את המיבחנות. והוריה לא התנגדו, כאשר גמרה אומר להירשם לפאקולטה לחימיה. כך נהגו גם בבית בוגר, הסבא, ד"ר חיים בוגר, נתן חופש גמור לילדיו לבחור להם את דרכם בחיים, ומעולם לא כפה עליהם את רצונו. והוא לא התחרט. הבת, רחל, בחרה בפדגוגיה ועסקה בהוראה. בן אחד, נחום בוגר,– הוא רופא ילדים מפורסם. ובן שני – חימאי, חוקר־סרטן.

בתם של זוג ציירים – חלשה בציור

אבא, אריה אלואיל, האמין כי ילדיו: שתי בנות ובן, אשר העריצוהו ואהבוהו, ילכו בדרכו – יהיו אמנים. רות, הבכורה חוננה מנעוריה בקול־סופראנו נעים. היתה שרה במקהלת בית הספר. למדה סולפג' אצל יוליה סטודיבסקית. שני הילדים האחרים ניגנו. בבית, שבו שררה אהבה ואחווה למופת, היו מתקיימים קונצרטים באימפרוביזציה: רות שרה, אחותה הצעירה, נאוה, ליוותה בפסנתר (בין ציוריו של אלואיל, המוצגים עתה במוזיאון, יש אחד “בתו המנגנת פסנתר”) והבן, הלל, ליווה בכינורו.

אולם מבחינת־מקצוע “איכזבו” שתי הבנות את אביהן.

ואף חתניו של אלואיל בחרו כאילו “להכעיס” מדעים מדוייקים: יוסף שפרלינג, בעלה של רות, חימאי ועובד במכון ווייצמן. בעלה של הבת השניה, נאוה, סיים את הטכניון בחיפה בדיפלומה של מהנדס־מכונות. רק צעיר הילדים, הלל, שגמר זה עתה את שירותו הצבאי, התגלה כבעל כשרון לציור. הוא, היחיד, ירש מאביו ואמו את הנטייה והכושר לצייר.

אולם אם הלכה רות בדרכה שלה בבחירת המקצוע, הרי לא קימצה בספיגת השפעה הן משל אבא והן משל סבא – ודווקא בדברים יסודיים. קודם לכל – באהבת־המולדת. והשנית – במידות תרומיות, בענווה, בהסתפקות במועט ובמאור־פנים – התכונות שהיו משותפות לסבא ולאבא גם יחד.

אבא היה “חברה’מאן”

עוד לפני ששמעתי מפיה על עצמה, סיפרה רות שפרלינג על אביה. אבא היה לא רק אבא, אלא תמיד חבר וידיד. ו“חברה’מאן” היה. הוא היה לוקח את הילדים מגיל הילדות לתערוכות ולתיאטרון. וגם למשחקי כדורגל. ונוהג היה כקונדס. היה מתלהב וצועק כנער, כאשר הקבוצה האוהדת תקעה “גול” בשער היריב. בבתי־הספר, שבהם לימד ציור, היה יחסו לתלמידיו כאילו היו בני גיל שוה. היה משחק אתם ב“להוריד את היד”. והנערים נהנו ממורם העליז ועמדו בתור כדי להתמודד אתו. כך נהג גם בצפת, שבה התגורר חדשים רבים בשנה בקרית־האמנים. יוצא היה לשוח ברחוב הראשי של עיר־המקובלים, קושר שיחות עם נהגי־המוניות ומשחק גם אתם ב“להוריד את היד”. והוא גבה קומה, שופע בריאות והעליצות פורצת מתוכו כמעיין. את כולם ניצח במשחק זה. רק נהג אחד בצפת, אחד מכולם, ידו היתה על העליונה. והילדים שהיו מתלווים לאבא בטיוליו, קרנו מאושר.

הם אהבו והתפעלו מחריצותו. השכם בבוקר היה קם ויוצא לעבודה אל הנוף לצייר. הסתפק במועט ולא שאף למותרות. וכמוהו – אשתו. שלשים שנה הם מתגוררים באותה דירה ברחוב מלצ’ט בתל־אביב בקומה הרביעית (העליונה) כי בה אפשר היה לקרוע מן התקרה אשנב אל השמים ולהחדיר יותר את האור למען הציור. איש־רוח מובהק היה אריה אלואיל. עולמו היה: ציור, ספרות ומוסיקה קלאסית. ואם לא עלה בידו להנחיל לבנותיו את הנטייה לציור, הרי את האהבה לספר ולמוסיקה הוריש להן מלוא־החופן. ספרייתה של רות בביתה אשר ברחובות אינה מוגבלת לספרי־מדע מקצועיים. יש בה ספרים רבים על ידיעת־הארץ וספרי־אמנות. השפעה בולטת של סבא ואבא. וכן הדבר עם מוסיקה. תקליטיה עשירה של מוסיקה קלאסית, ובראש וראשונה קאמרית, היא “מנכסי צאן־ברזל” של הבית, ורות ובעלה משתדלים לא להחסיר קונצרט אחד של התזמורת הישראלית.

האם – המחנכת, המורה והציירת

אבל אבא לא יכול להקדיש להם את כל הזמן, שהילדים היו רוצים. תמיד עבד מעל לכוחותיו: כמורה לציור, כדי שתהיה פרנסת הבית מצויה ולא יצטרך לחזר על בתי מצנאטים למכור תמונה. וכצייר, תמיד – גם כאשר היה שרוי במצב בריאות־מצויין, – חשש שהזמן לא יספיק לו למלא את כל ששאף לבצע.

עול גידול הילדים רבץ על שכמה של האם, רחל, בתו של הד"ר חיים בוגר, המחנכת, ששימשה כל השנים מורה. לעת־מצוא היתה מציירת. השתתפה בכל תערוכות הציירים בארץ (בשמה שלפני הנשואין – רחל בוגרצ’וב). אבל את רוב זמנה הקדישה לגידול הילדים. בכך מצאה סיפוק לאין־ערוך גדול יותר מאשר במלאכת־הציור.

בטיולים על פני הארץ עם אבא

שחק לה, לרות שפרלינג, המזל שלא רק בהוריה יכלה ללמוד, אלא גם סבא מילא תפקיד חשוב בגיבוש אישיותה ובעיצוב דמותה. מקטנותה למדה במוסד החינוכי של סבא, ב“הרצליה”, שלפנים היו בה גם כל כיתות יסוד. דירתו של ד"ר חיים בוגר היתה באחורי הגימנסיה, ברחוב מונטיפיורי 6, ובהפסקות היתה נכנסת אליו. מעולם – אומרת רות – לא דיבר סבא דברים בטלים. היה מספר לה על טיוליו, עוד לפני שגדלה ונטלה בהן חלק אישי. והיה סח אתה על עניינים מרובים, שהנקודה המרכזית בהם היתה אהבת הארץ.

ד"ר חיים בוגר לא הסתגר מעולם בד' אמות של הוראה. הוא לא היה “מלמד” במובן המקובל של המלה, שחוטרת־המלמדים מכבידה על גבו תמיד ואינה מניחה לו אף לשעה קלה. מימי־נעוריו היה איש־ציבור לאומי, וההוראה היתה רק אחד האמצעים בהם שירת את עמו וארצו משחר נעוריו. ההוראה בגימנסיה “הרצליה” היתה בלי ספק אחת מאהבותיו הגדולות, אבל בשום פנים לא אהבתו היחידה. אהבתו הנצחית והלוהטת היתה ציון, וכל שאר הדברים שהוא עשה בחייו עשירי־המעש ורבי־התוכן היו מכוונים להתעצמותה של אהבה זו. אפשר שמשום כך בחר לו כמקצוע המחובב עליו ביותר בהוראה – את הגיאוגרפיה. בלימוד הגיאוגרפיה של ארצנו השקיע את כל חום לבו ונפשו. הוא לא כפה על תלמידיו שיאהבו את ארץ־המולדת, אשר את אוירה הם סופגים לתוך ריאותיהם. הוא רק יצק בנפשותיהם את סם־החיים המרענן, שהחזיק את רוחם גם בשעות־שפל ויסורים. הוא סיפק להם מנשמתו שלו את המלט שביצר את דפנות בנינם הרוחני וחיזק את הכרתם הלאומית של הצעירים.

חדוות־חיים חסידית

הוא היה בעל נפש חסידית. התלהבות־הנעורים שלו לא פגה גם אחרי שעבר את גיל־הגבורות. הרוח הטובה והאופטימית שנשבה ממנו לכל אשר נמצא במחיצתו ועליית־הנשמה שהיה משרה על תלמידיו בדברו על “ים התיכון שלנו”, ובהסבירו להם כל ציץ וכל צמח בטילו אתם על פני הארץ,– כל אלה היו סימנים של דביקות חסידית שהתנגנה תמיד בנפשו. הוא קיבל את התואר ד“ר לפילוסופיה על יסוד הדיסרטאציה “על תורת החסידות עפ”י הבעל שם טוב”. אין זאת כי אם הוא בחר להתעמק בספרות החסידית לא מתוך סקרנות מדעית בלבד, אלא משום שהחסידות על חדוות־החיים שבה, על האמונה הנלהבת ועל תום־העלומים הנצחי שהיא מקרינה, היתה חלק מנפשו.

רוח טובה זו, אופטימיזם ממעיין בלתי־פוסק, דינאמיקה ואהבה למולדת – את כל אלה הוריש עוד בחייו לתלמידיו, ולנכדיו. המורה־הסבא היה משוטט עם תלמידיו – ונכדיו בכלל זה – במישורי הארץ, טיפס על הריה וירד לעמקיה, והוא לימדם לאהוב אותה אהבה בלי־גבול. רות ידעה כי “ים התיכון הוא שלנו” עוד בטרם הפליגו אניות של הצי העברי, המניפות על תורנן דגל ציון, תחת פיקודם של רבי־חובלים וקציני ים ישראליים מנמל חיפה על פני הים התיכון.

סיפורים מן הימים ההם

שנים רבות חלפו מאז היתה ילדה קטנה, וסבא סיפר לה סיפורים. אבל היא זוכרת רבים מהם, כאילו רק זה עכשיו שמעה אותם.

לפני סיפור אחד, סיפור מאוצר־הזכרונות שלה. כאשר נוסדה הגימנסיה “הרצליה” – סיפר לה סבא – נמצא נדבן מחוץ־לארץ, מוזיר, שאמר כי יתרום כסף לבנין. אולם הוא היתנה תנאי למתן כסף, שבשעת לימוד התנ"ך לא ישבו התלמידים בגילוי־ראש. בוגר התווכח עם הנדבן, עמל לשכנעו שיוותר על התנאי הזה ואמר לו – “אני לא אגיד לתלמידים: ילדים חיבשו כיפות, כי אחרת לא יתן הנדבן כסף”! הנימוק שיכנע אותו ומוזיר ביטל את התנאי המוקדם.

בגרות, צבא – ואוניברסיטה

בבית־הספר (העממי והתיכון) היתה רות תלמידה ערה וזריזה, אבל לא “עש ספרים”. את התואר “שקדנית” אי אפשר לתת לה. השתתפה בחיים החברתיים של בית־הספר: במקהלה, בהצגות, בענפי־הספורט השונים והיתה פעילה ב“צופים”. היא אהבה סדר (תכונה זו, כנראה ירשה מסבא) והיה לה כשרון לתכונן ולקביעת דברים מראש. מוחה היה מסודר ופעל לטווח רחוק. ביום שבו היו שעורים מעטים להכין למחרת, היתה מכינה שעורים לימים שלאחר מכן, כדי שביום גדוש שעורים־להכנה, תוכל להתפנות לפעולת־ספורט.

לפני שהלכה ללמוד באוניברסיטה שבירושלים, התגייסה לצבא. שירתה בנח"ל במסגרת הצופים, אליהם השתייכה עוד מגיל בית־הספר. הפלוגה שלה יסדה את נוטרה, על גבול סוריה. בהצטיינות סיימה את הגימנסיה הרצליה, וגם את האוניברסיטה בירושלים, על שני התארים האקדמאיים שלה, גמרה בהצטיינות.

אלף־בית של החלבונים

לאחר שסיימה את האוניברסיטה, נתקבלה לפני ארבע שנים למכון ווייצמן ועתה היא עובדת על מחקר שנושאו: “מודיפיקציות חימיות של קשרים דיסולפידיים בחלבונים והשפעתם על המבנה המרחבי”. אודה ולא אבוש שהייתי מבולבל כולי כששמעתי אותה מגלגלת בפיה את המילים הללו. כבר התחרטתי על ששאלתיה מהו נושא עבודת־הדוקטור שלה. אולם לא יכולתי עוד לסגת, וביקשתי הסבר יותר פשטני. קיבלתי הסבר מפורט. אך כלום יבינו את הדברים הללו גם קוראים שלא ממקצוע החימיה־הפיסיקאלית? לחלבונים – מסבירה רות שפרלינג – תפקיד מכריע בכל המערכות הביולוגיות. קבוצה מיוחדת בין החלבונים הם האנזימים, המיוחדים ביכולתם לזרז ביעילות את מרבית התהליכים הביולוגיים. יעילותם מודגמת על ידי העובדה שבתנאים אופטימאליים, התהליכים המזורזים על ידם הם מהירים פי שמונה ואף פי עשר מאשר אותם התהליכים בלי זירוז אנזימטי. קשת הריאקציות המזורזות על ידי אנזימים מבוקרת על ידי המערכת המאורגנת, בה הם מצויים ופועלים.

ככל החלבונים, גם האנזימים הם מקרו־מולקולות – פולימרים הבנויים מיחידות קטנות, שהן החומצוות האמיניות. בטבע ישנן כעשרים חומצות אמיניות שונות, שמהן בצירופים שונים מורכבים החלבונים. החומצות האמיניות הללו משמשות כאלף־בית של החלבונים. כי מהן ניתן לבנות שרשרות ארוכות ולקבל חלבונים שונים, בעלי משקל מוליקולארי, החל מכ־5000 ועד מאות אלפים.

כאמור, מהצירוף השונה של חומצות אמיניות מקבלים קשת רחבה של אנזימים השונים במבנה המרחבי שלהם, וכתוצאה מכך – בתפקידם הביולוגי.

מחקרים בשנים האחרונות הראו שהסדר של החומצות האמיניות הוא הקובע את המבנה המרחבי של האנזים, כשם שהסדר של האותיות במלה וסדר של המלים במשפט נותנים להם את מובנם. בהסתכלנו על מבנה מרחבי של אנזים (מספר מבנים פוענחו בשנים האחרונות בעזרת קרני־X) נראה כי במרחב – חלקים שונים של השרשרת שכנים זה לזה, אעפ"י שבשרשרת הפתוחה הם רחוקים זה מזה. בין החומצות האמיניות מצויה אחת הנקראת ציסטאין ומכילה גפרית והיא יכולה להתקשר עם ציסטאין אחר שבמולקולה וליצור גשר דיסולפידי, ועל־ידי כך ליצב את המיבנה התלת־מימדי של האנזים. הגשרים האלה הם בעלי חשיבות רבה לשמירה על המיבנה המרחבי של האנזים.

המחקר, בו עוסקת רות שפרלינג, נועד ללמוד מה הוא תפקידם של הגשרים הפנימיים האלה במבנה האנזימים, מה הדרישות לגבי מספרם ואורכם של הגשרים האלה, ומה השפעת השינויים שבהם על המיבנה המרחבי של האנזים ועל כשרו להמשיך ולמלא את תפקידו הביולוגי.

היא עושה את עבודתה זו בהדרכתו של הפרופסור שטיינברג ועומדת על סף קבלת הדוקטוראט.

על גבולותיה של המדינה

בהאזיני לתיאור מחקרה, חשתי עצמי כתועה ביער־עבות, שענפיו הסבוכים אינם מאפשרים לי לצאת ממנו אל דרך־המלך. ולפתע, כאילו כדי לפרוץ פירצה בחומה, יצאה מפי השאלה, האם יש לה ענין כלשהו בבעיות המדיניות האקטואליות. שאלתי התמיהה אותה. הסבור אני שהיא שוכנת על האולימפוס ורגליה אינן עומדות על הקרקע? היא, נכדתו של חיים בוגר ובתו של אריה אלואיל שאהבו כל כך את ארץ־ישראל ויצקו לתוך דמה כל כך הרבה מאהבה זו, – ודאי שמעסיק אותה מצב העניינים במדינה. ועוד איך מעסיק! ובלי הרהור שני, משום שמובן כי הירבתה להרהר על כך קודם, היא פוסקת את פסוקה: בלי שלום איתן ובטוח – לא לוותר. חלילה. אף על שעל אדמה אחת. וגם כאשר נגיע לשיחות־שלום, ישנם שטחים שמלכתחילה אינם באים כלל בחשבון למשא־ומתן, כגון – ירושלים, רמת־הגולן וחלקים מסויימים של יהודה ושומרון.

את בעלה, יוסף שפרלינג, הכירה עוד בשבתה על ספסל בית־הספר. יחד אתו היתה ב“צופים”, יחד –בנח"ל, ויחד– באוניברסיטה (הוא למד חימיה אורגנית, והיא – חימיה פיסיקאלית). שניהם עובדים עתה במכון ווייצמן. הוא עושה את הדוקטוראט על “האנרגיה של האור להכוונה של ריאקציות חימיות”. כיליד הארץ, כצופה, כחייל בצבא ישראל – אין גם עולמו שלו מצטמצם במדע המופשט ואף הוא אינו מסתגר בד' אמות של ההלכה החימית. בחברתם ובבית – גם בהיותם בינם לבין עצמם – סחים על עניני־השעה, ונהירין להם פרטי ההתפתחויות בתחום המדיני והמפלגתי, החברתי והכלכלי, לא פחות מאשר לאזרחים שהפוליטיקה היא עיסוקם.

מבלי לדבר על כך, חשים שניהם, רות ויוסף שפרלינג, כי את אשר הם עושים בתחום המדע במכון ווייצמן, בשירות עמם ומולדתם הם עושים. ואם יזכו ומפעלם יביא ברכה כלשהי לאנושיות, הרי לא תעזבם אף לרגע ההכרה כי כבנים של עם ישראל ואזרחי־מדינתה הגישו שירות זה.

שבחיה מפי אמה

אמה אצילת־הנפש של רות שפרלינג, הגברת רחל אוליאל, בתו של ד“ר חיים בוגר ז”ל, קיבלתני באחד הימים של השבוע בדירתה שבתל־אביב. המטרתי עליה שאלות רבות. היא השיבה בנימה של התאפקות, וסיפרה על דרך גידולה של הבת ושני ילדיה האחרים. בעומק־נפשה היא מלאה בלי־ספק גאווה רבה למראה ילדיה המוצלחים, וביחוד לקאריירה המדעית של הבת הבכירה, רות, שעדיין לא נסתיים העשור השלישי של חייה.

כמנגינת־סיום נאה היו לי הדברים, שיצאו מפיה בלי כוונה מיוחדת: אתמול – אמרה הגברת אוליאל – נסעתי עם שאר בני־המשפחה לרות לרחובות. היא בישלה מאכלים טעימים. היא עקרת־בית טובה! הדגישה האם. חשבתי אותו רגע, שודאי על נשים שכמותה חוברה היצירה הנפלאה: אשת חיל מי ימצא!

אך בהרבה יותר מאשר אמה שלה, מנה באזני את שבחיה הפרופסור שניאור ליפסון: “רות שפרלינג היא עדינה, צנועה, חכמה ועוסקת בנושא מעניין ורב חשיבות”.

ד"ר חגי שקד, ראש המחלקה לפיסיקה בקריה למחקר גרעיני בנגב, הוא בן יחיד להוריו. אבל הוא לא מפונק. כי תנאי־החיים והחינוך שבבית־אבא לא איפשרו התפנקותו של הנער. אבא הוא כל ימיו פועל. זה כמה שנים שהוא מנהל את המחסן במכון וויצמן ברחובות. אולם לפני כן היה במשך עשרים שנה תמימות פועל־בנין, מרצף, ואכל לחם בזיעת אפו.

לארץ ישראל בא כחלוץ, בשנות העשרים, מן העיירה זאטורי, שהיא מרחק של שנים עשר קילומטר מאושוויץ.

אמא – מקולמייה שבגליציה. שניהם היו לפני עלותם בהכשרה חלוצית בגרמניה הטרום־היטלראית. כאן הצטרפו לגרעין קיבוצי בבית־זרע של השומר הצעיר ועשו בו שנתיים ימים. לאחר מכן עקרו למושבה רחובות. בה הם חיים כל ימיהם, ובה נולד בשנת 1931 בנם היחיד, חגי.

ברחובות, עיר הולדתו, למד חגי בבית הספר העממי, ובה סיים כמו כן את בית־הספר התיכון. הנטייה למקצועות הריאליים היתה טבועה בדמו, כפי הוא משער. אולם הוא מזכיר לטובה במיוחד את מנהל הגימנסיה, הד"ר פוזנר המתמטיקאי, שהגביר בתלמידו את הזיקה למדעי־הטבע.

בקלט – ביום “אלטלנה”

כששאלתיו לגילו, אמר לי: אני יליד השנתון 1931 המפורסם. הדגשת הביטוי “המפורסם” בגאווה מיוחדת, המריצתני להוסיף ולשאלו. מתברר שתלמידי שנתון זה עוד היו בכיתה השביעית של התיכון, כאשר נקראו לשירות הצבא. זו היתה תקופת מלחמת־השחרור. עדיין לא הגיע לשנת השבע־עשרה לחייו, כאשר התגייס ביוני 1948. בשל מאורע טראגי הוא זוכר את יום־היכנסו לקלט. היה זה יום האניה “אלטלינה” – במחנה הקליטה בתל אביב ראו את העשן המיתמר מתוך האניה שעלתה בלהבות. פרשה עגומה זו של העבר זכורה לו במיוחד, כיוון שהמושבה רחובות היתה בימי השלטון הבריטי זירת התנגשויות והתחרויות בין ארגוני המחתרת. הוא עצמו היה בגדנ“ע, והחל מן הכיתה החמישית של התיכון למד בקורסים לשימוש בנשק. המ”כ שלו בגדנ“ע היה מוטה גור. הם היו, כמובן, חברי ההגנה. ומהצד השני של המיתרס בראש אנשי האצ”ל, היה משה בריל, היום אלוף־משנה בצה“ל, שהצטיין בקרבות ג’נין. חיוך רחב משתפך על פניו של ד”ר חגי שקד: הנה, לפני כמה עשרות שנים היינו יריבים מרים, הרבצנו איש ברעהו. אויבים בנפש ממש, לחיים ולמוות. וראה את ה“אויבים”: לוחמים אמיצים לעצמאות ישראל ולבטחונה.

כשנסתיימו הקרבות – עד אפריל 1949, היה חגי שקד בפיקוד בגליל – חזר לשמינית של בית הספר התיכון. היתה זו שמינית מקוצרת, נמשכה רק חצי שנה. והואיל ולא היה מספר מספיק של תלמידים, איחדו את רחובות עם ראשון לציון ועשו שותפות. היו ימים שבני ראשון באו לרחובות לכיתות. וכמה ימים בשבוע היו הרחובותיים מטריחים עצמם לבית הספר שבראשון לציון.

קיבל את תעודת הבגרות וחזר לשירות הצבא, כאלחוטן בדרום, בבאר שבע ובאילת. אל הנגב הוא נמשך כאילו לפי צו־הגורל. גם לאחר מכן. בטרם נרשם להמשך לימודיו, עבד בחמ"ד, בחיל־המדע, במדבר יהודה התחתון. היה שם מחנה עבודה של בדוים, וביניהם בסך הכל 3–4 יהודים. הוא אחד מהם. גם עתה הנגב הוא אזור־פעלו המדעי ומקום מגורי משפחתו.

הנדסת בנין בטכניון

הגיעה השעה ללמוד. נסע לטכניון בחיפה ונרשם לפאקולטה להנדסת־בנין. “מה פתאום”? – כפי שאומרים הצברים. נטיותיו היו דווקא למתמטיקה ופיסיקה. אבל אז, בראשית שנות החמישים, עדיין חשבו כי בוגר הפקולטה הזאת, עתידו לשמש כמורה בתיכון למקצועות הללו. ומהו ההישג העצום בכך? לאבא היה מכר, מהנדס אזרחי, ואליו הביא את בנו ליעוץ. והמהנדס יעץ: אם רוצה בנך להיות בן־אדם ולראות פרי בעמלו, ילמד הנדסה. וכן עשה. הנדסת־בנין, עם מגמה להידראוליקה (מים). ארבע שנים חלפו, וקיבל את הדיפלומה של מהנדס.

לכאורה הגיע לקץ הדרך. אבא ואמא ודאי היו גאים ושמחים. זכו ובנם הוא בעל השכלה גבוהה. ולא התקשה למצוא עבודה במקצועו. נתקבל לתה"ל, במדור לתכנון. חגי שקד עשה את התכנית מוביל המים בגליל המערבי. במערכת סיני רותק למקום־עבודתו והיה אחראי על אספקת המים לגליל המערבי. כתום המערכה, עסק בעבודות שיגרתיות, כחיבור קוי־מים לקיבוצים. עבד. אולם לא מצא סיפוק. צמא־דעת היה. מבלי לספר לאיש דבר, היפנה עיניו לארצות הברית. שם, באחת האוניברסיטאות המשובחות שבה, יוכל אל נכון להוסיף ולקנות דעת. הוא פנה כה וכה, ונתקבל לאוניברסיטה של קליפורניה, בברקליי. לטכניון בחיפה יצא שם טוב למרחקים. ובכיתה בת שמונים תלמיד, היה חגי שקד בין עשרת הראשונים. נתקבל למחלקה להנדסת־מים, והיועץ האקדמאי בברקליי עודד אותו לבחור עוד כמה מקצועות מעניינים להרחבת האופקים.

העבודה במפרץ סן־פרנסיסקו

האב לא יכול היה למלא את כל מחסורי בנו בארה“ב. אולם האוניברסיטה בברקליי באה לעזרה. בחופשות־הקיץ עבד על פרוייקט “מעקב אחרי הסחף בקרקעית המפרץ של סן־פרנסיסקו”. למפרץ זה, שהוא רדוד יחסית, נשפכים שני נהרות, המביאים אתם סחף הגורם לסתימת דרכי הספנות. פינוי הסחף הנ”ל מביא להוצאות שנתיות של שני מיליון דולר. חיל ההנדסה האמריקני, האחראי לאחזקת החופים במערב, היה מעוניין ללמוד על פרטי תנועת הסחף ומסר את הפרוייקט לאוניברסיטת קליפורניה. במיבצע הזה השתמשו בזהב ראדיואקטיבי (זהב שהוקרן בכור), וערבבו אותו עם בוץ בסוג זהה לסחף. הזהב נסחף לבוץ הנ"ל, ונתקבל בוץ מסומן בראדיואקטיביות של זהב. קבוצת־החקר, שבה נמצא חגי שקד, שפכה את הבוץ בנקודה מסויימת במפרץ ובמשך ששה־שבעה ימים לאחר השפיכה סקרו את הסביבה על ידי מונה־קרינה שגררו על הקרקעית של המפרץ בעזרת כבל הקשור לסירה. בצורה זו נתקבלו “מפות” של עוצמת קרינת הזהב בסביבה, ומהן קיבלו את הנתונים על כיוון התנועה של הסחף ומהירותה.

שימוש כורים להתפלת מי־ים

השכר בעד עבודה זו היה שני דולר לשעה. אין לומר, חלילה, שהוא גרף הון בעבודה מדעית מעניינת זו, אבל אין דבר. הספיק השכר ללימודים במשך השנה ולמחיה. במגע עם הפרויקט הזה, צריך היה ללמוד בעיות־קרינה. ובשאיפתו ללמוד דבר מעניין, הגיע להחלטה ללמוד פיסיקה של כורים גרעיניים. הוא עבר, איפוא, למחלקה להנדסת־מדעים. את התואר השני שלו, ה“מאסטר”, עשה באותו נושא, והחל לעבוד על פרוייקט שמומן על ידי ממשלת קליפורניה על שימוש בכורים להתפלת מי־ים. ההתפלה מהי? זהו תהליך מלאכותי של הוצאת מלח ממים מלוחים או ממי ים. אפשר אמנם לעשות גם את ההפך: להוציא את המים הטובים מן המים המלוחים. מוציאים את המים ומשאירים את המלח. זהו, כמובן, מה שהטבע עושה כה יפה בשבילנו במחזור־המים שלנו. השמש, בחומה הטוב והמיטיב, פועלת כמאדה וגם כמשאבה נפלאה. היא מעלה את המים לפעמים לגובה של כמה אלפי רגל באויר. משם הם יורדים אוטומאטית בזמנים בלתי קבועים חזרה ארצה. אין צורך בשום כוח נוסף וכוח השמש אינו עולה כסף.

ההבדל בין זה והתפלה אמנם קטן, אך חשוב מאד. ההתפלה עושה בדיוק אותו דבר. אלא שהיא מספקת מים בכל מקום שרוצים ובכל זמן שמבקשים. צריכים רק אספקה של מים מלוחים, כסף לרכישת ציוד, וכוח לזקק ולשאוב. בטבע, עושה השמש את מלאכת הזיקוק והשאיבה. אולם להטפלת מים צריכים כוח מניע, כחשמל למשל, וכן משאבה כדי להיפטר מן המים המלוחים.

בעבודה הזאת, בה עסק חגי שקד בקליפורניה, בדקו ארבעה סוגי כורים גרעיניים כמקור אנרגיה להתפלת מים: כור לחץ וכור מים רותחים של מים קלים וכור לחץ וכור מים רותחים של מים כבדים. הגיעו למחירי מים מותפלים, הדומים לאלה שמתקבלים היום: 30– 15 סנט אמריקאיים למטר מעוקב.

קליפורניה היא ארץ עשירה וענקית. אולם בעוד שבצפונה מתפוצצים ממש מעודף־מים, הרי בדרומה של המדינה סובלים מחוסר־מים. הבעיה הפשוטה ביותר היא להעביר מים מן הצפון לדרום. אולם הצפוניים “קמצנים” הם. הם מסרבים לתיתם, כי בעתיד יזקקו להם בעצמם לפיתוח. וקבוצות־הלחץ של צפון קליפורניה משפיעות על המושל, שניזהר לבלי אבד את קולותיהם בבחירה הבאה. לפיכך עוסקת שם הממשלה בחיפוש מים בשביל תושבי הדרום על ידי התפלת מי־הים.

למד אצל בנו של הפרופסור איינשטיין

תוך כדי היותו עסוק בפרוייקט הזה של שימוש בכורים להתפלת מי־ים, החל שקד לחשוב על שיבה הביתה, לטכניון, למכון ווייצמן או לאוניברסיטה בירושלים הוא שאף להעמיד את הידע שרכש לרשות ארצו שלו. אולם בימים ההם, לפני שתים־עשרה שנה, עדיין לא היו מוסדות־ההשכלה העליונים שלנו מעוניינים בפיסיקה של כורים. למזלו הטוב, לא גנזו את מכתבו במגירה, אלא העבירו אותו לועדה לאנרגיה אטומית.

אגב ציפיה לתשובה על פנייתו, המשיך בלימוד הפיסיקה של כורים. אחד ממוריו היה בנו של הפרופסור איינשטיין, שהיה הפרופסור הבכיר במחלקה ומורה להידראוליקה. איש מבריק. “הרבינו לשוחח – מספר חגי שקד – אבל מעולם לא שוחח אתי על ארץ ישראל. הוא עזר לי למצוא עבודה וייתכן שהתענין בי במיוחד, משום שנודע לו כי אני ישראלי. בפניו הוא דומה לאביו, מלבד השפם שחסר לו. הוא אב לשתי בנות. בזמן שלמדתי אצלו, נפטרה אשתו. איש מאתנו, מבין תלמידיו, לא ידע דבר. רק מפאת האבל, לא גילח את שערות פניו והצמיח לו זקן. מזה נודע לי על מות אשתו”.

הועדה לאנרגיה אטומית התקשרה עם חגי שקד. קיבלה ממנו פרטים על השתלמותו ותבעה ממנו שעוד יוסיף ללמוד. ובידעה כי אמצעיו מוגבלים, הקציבה לו מילגה חדשית, אשר ביחד עם הכסף שהשתכר מן העבודה על הפרוייקט הממשלתי האמריקני, הספיקה לו למחיה. הוא נשאר משום כך בברקליי עוד שנתיים ימים. ב־1962, לאחר שש שנות שהייה באוניברסיטה של קליפורניה, חזר לישראל ונכנס ישר לקמ"ג (ראשי תיבות של ’הקריה למחקר גרעיני‘).

בבואו, כבר היה בדימונה צוות מאומן ומנוסה של פיסיקאים ומהנדסים, שהתכונן להפעלת הכור הגרעיני (זהו הכור של מים כבדים, אוראניום טבעי, בניגוד לכור שבנחל שורק). הוא הצטרף לצוות המעולה. ד"ר חגי שקד הוא היום מנהל המחלקה לפיסיקה בכור.

אני מבקש ממנו כי ינהג בי כהלל וילמדני את תורת הכור הגרעיני “על רגל אחת”. והוא מצהיר: הכור הגרעיני הראשון הופעל לפני עשרים וחמש שנים. כיום, יש בעולם יותר מחמש מאות כורים גרעיניים בגדלים שונים. מחירם נע בין מיליון דולר – הקטן שבהם, ועובר את החמשים מליון דולר בגדולים שבהם.

כדי לענות על שאלתי מה זה כור גרעיני, הוא אומר כי לצורך ההסבר אנו זקוקים לאורניום ולמים כבדים בלבד. גרעין האורניום הוא כבד ומסורבל כטיפת כספית שגדלה יתר על המידה ועלולה להיבקע על ידי ההפרעה הקטנה ביותר לשתי טיפות. הוא למשל, כבד פי 240 מגרעין המימן או מהנויטרון (משקל הנויטרון בערך כמשקל גרעין המימן). אם יזדמן נויטרון לסביבת גרעין אורניום, קרוב לוודאי שיבלע על ידי האורניום. בליעה זו תגרום להתרגשות רבה בגרעין ולביקועו לשני גרעינים, המשתחררים אחד מהשני בכוח רב. בהזדמנות זו ישתחררו גם שנים־שלושה נויטרונים מהירים. לתהליך זה של בליעת הנויטרון והתפצלות הגרעין אנו קוראים ביקוע. הנויטרונים המהירים מתנגשים בגרעיני המימן הכבד (של המים הכבדים). בזמן הביקוע נפלטים שוב נויטרונים מהירים, וחוזר חלילה. אנו מקבלים תהליך שרשרת. זהו סוד פעולתו של כור גרעיני.

הכמות העצומה של הקרינה המשתחררת

מספר הביקועים בכל שניה הוא כה רב שבכורים הגדולים אפשר להפיק היום הרבה יותר מ־1.000 מגווט של חום. בכורים אלה מתרחשים יוצר ממיליארד (אלף מיליון) ביקועים בכל שניה. כמות הקרינה המשתחררת היא כזו, שאפילו בכורים הקטנים דרוש מיגון בצורת קיר בטון העולה על שני מטרים (או מספר מטרים של מים), להגנה על בני האדם המסתובבים ליד הכור. מיגון זה הוא חלק בלתי נפרד מהכור.

המהנדס מתענין בחום המשתחרר מהכור. הכימאי מתעניין באיזוטופים המתקבלים בכור מהביקוע ומבליעת נויטרונים בחומרים שונים. הפיסיקאי־החוקר משתמש בקרינה הנפלטת מן הכור דרך מחילות המותקנות במיגון לצורך זה. הוא “מפציץ” בקרינה זו את החומר הנחקר ובודק באיזה אופן מתפזרת הקרינה ומה קורה לחומר.

הנויטרון הוא מגנט זעיר. תכונה זו עושה אותו למכשיר מיוחד במינו לבדיקת המבנה המגנטי של החומר. לבדיקה זו נודעת חשיבות משתי נקודות־ראות. מבחינה מעשית, מביא מחקר זה למציאת חומרים טובים יותר למכשירים (כל מכשיר חשמלי מכיל כיום חמרים מגנטיים). מנקודת־ראות תיאורטית מקרב אותנו המחקר להבנה יותר בסיסית של תופעת המגנטיות. התעניינותו האישית של ד"ר חגי שקד בכור האטומי היא במיבנה החומר.

“הקריה למחקר גרעיני” עומדת במגע הדוק עם מכון ויצמן (עם הפרופ' שטריקמן) וכן עם הפרופסור פלח מהכור בנחל שורק. הם מבקרים איש במוסד רעהו ומשתפים פעולה במחקר.

המשפחה והחברה בבאר־שבע

ד"ר חגי שקד מתגורר בבאר שבע הוא ובני משפחתו. את אשתו שהכיר בעת שירותו במילואים, נשא בשנת 1954, בהיותו סטודנט השנה השלישית בטכניון (רב עד למאוד הוא מספר הנישואין המתרקמים בתקופת השירות בצה“ל, למטכ”ל מגיעים דמי־שדכנות גבוהים). שלשה ילדים נולדו להם במרוצת הזמן, בת ושני בנים. הדירה שבה הם מתגוררים, היא שלהם. אבל המשכנתא היא לשנים ארוכות, והיא מחניקה. אני טורח לסחוט ממנו פרטים על התנאים החמריים. משכורתו לפי התנאים ישראליים, הוגנת ומספיקה למחיה של חמש נפשות, אלמלא החוב הגדול בשל רכישת הדירה. כדי להקל במקצת על המעמסה הכספית, עבד שנתיים ימים עבודה נוספת במכון להשכלה גבוהה בנגב. נתן הרצאות במתמטיקה ופיסיקה לביולוגים שנה א‘ של המכון, שהפך כידוע, לאוניברסיטה של באר־שבע.

את באר־שבע בחר לו למגורים, כי היא קרובה למקום־עבודתו. אני, מתוך עם־הארצות, כאילו משתתף בצערו על שהוא נאלץ לחיות במרחק ממרכז תרבותי ולהשתעמם בעירו של אברהם אבינו. אולם נראה שלרוב התל־אביבים אין כלל מושג מהי באר־שבע. ד“ר שקד מוציא אותי מכלל טעות. אין צורך לרחם עליהם. בבאר־שבע יש ריכוז גדול של אקדמאים, קודם כל עובדי “הקריה למחקר גרעיני”. מספרם אינו מבוטל כלל וכלל. כן ישנו בעיר המכון לחקר הנגב. קיים המכון להשכלה גבוהה, שהוא כעין אוניברסיטה. בעיר מתגוררים אנשי־המדע, העובדים במפעלי ים המלח בסדום, וקיים גם צוות לא־קטן של רופאי בית החולים המרכזי. מספר האקדמאים המתגוררים בבאר שבע מגיע למאות רבות. הם מפוזרים בשלש שכונות, אולם הם מרוכזים במוקדים אחדים, ונפגשים הרבה בערבים הפנויים. וכיוון שישנם אקדמאים מסוגים שונים: מהנדסים, פיסיקאים, רופאים, גיאולוגים, מחנכים, הרי החברה מגוונת למדי, ואין הם חייבים ל”התבשל במיץ" של המקצוע שלהם בלבד. הודות לכך הם נפגשים, אין המתמאטיקה של שיחותיהם חד־גונית.

האקדמאים על הענינים במדינה

יש נושאים מענינים בתחום הטכנולוגיה, הצבאיות והכלכלה. הם עוקבים מקרוב אחרי ההתפתחויות בתוך המדינה עצמה וגם מחזיקים את ידם על דופק ההתקדמות בעולם. כולם מקבלים ספרות מקצועית מחוץ־לארץ, ויודעים על המתרחש בתחומים המענינים אותם.

בחבורת־המדענים הללו אין אף אחד שיעשה את הפוליטיקה קרדום לחפור בה. אין פנאי. כולם עסוקים עד מאד במקצועותיהם, ולא המוח ולא הזמן אינם נטויים לעסוק בענינים מפלגתיים (“בחברתי אינני מכיר אף אחד שיהיה פעיל במפלגה איזושהי”). אולם המתרחש במדינה איננו מחוץ למעגל התענינותם.

יש לד“ר חגי שקד ולחבריו דעות על הבעיות החשובות, העומדות על הפרק. הוא איננו נמנה עם אומרי ה”הן" המושבעים ואין הוא עונה אמן אחרי כל הנעשה. במדיניות־הבטחון – הוא סבור – אין מקום לחששות. בטוח הוא כי כל המפלגות תנהגנה לפי הלך־המחשבות היסודי בתחום זה, כגון בשאלת השלום עם הערבים. הכל מבינים כי קיימת בעיה רצינית של אוכלוסיה ערבית גדולה שנוספה לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. אולם דומה לו כי אין שתי דעות, שאין להעלות על הדעת ויתור טריטוריאלי כלשהו בנסיבות הקיימות.

לעומת זאת, יש לחבורת האקדמאים הלזו הערות והשגות על עניני־הפנים של ישראל. השיחות במפגשי־החברה מעידות על חששות בשל צמיחתו של הגולם בצורת מפלגת־עבודה גדולה אחת. ההחלטה על הטלת מס לטובת המפלגות זעזעה אותו. בקרב האקדמאים שוררת התנגדות מרובה להחלטה זו, שלדידם משמעה כי השתייכות לארגון היא כפוייה על אזרחי המדינה. אקדמאים מטיבם הם אינדיבידואליסטים ואינם אוהבים להיות רתומים לרתמה כלשהי. לדעתו, אין הממשלה צריכה להתערב יתר על המידה בכלכלה, ועליה לתת יותר אפשרויות ליזמה חופשית.

“אלמלא היו האקדמאים רואים את הדבר כבזבוז־זמן, היו רבים מהם – הוא אומר – מתגייסים להילחם במנגנון הכופה על החברה את החלטותיו. אבל נהיר לו, כי כל פעילות פוליטית תפריע לעבודה המדעית. באין ברירה מקבלים איפוא את הדין. אולם לא בלי מורת־רוח. ואפשר שהרגשה זו תתבטא בשעת הבחירות”.

מקנא בחבר שקרא את עגנון

סדר היום של איש הקמ“ג (הקריה למחקר גרעיני). הוא יוצא לעבודה בשבע בבוקר, וחוזר הביתה כעבור 11–12 שעות. ובכך אינה מסתיימת המלאכה, קוראים! ברור שקודם כל ספרות מקצועית. אין איש רוצה לפגר אחרי ההתפתחויות המהירות בעולם. הוא מצטער צער רב, על שאינו קורא כמעט לגמרי ספרות יפה. אף בעתונים הוא נאלץ להסתפק לעתים תכופות בקריאת הכותרות, ורק פה ושם מאמר נוסף. איפה לקחת זמן כדי להספיק לעשות את כל המלאכות גם יחד? “קראתי באחד ממאמריך – אומר ד”ר חגי שקד – על חבר מדען, שסיפר לך, כי הוא קורא את עגנון. מה מאוד אני מתקנא בחבר זה. הלואי והייתי אף אני מסוגל להגיע למילוי משאת־נפש זו”.

כאיש משפחה, יש גם מה לעשות בבית. הכל הוא מתקן בעצמו. התקין לו בית מלאכה קטן בדירתו. ו“חשמלאי עוד לא עבר את מפתן ביתנו. ואל נא תשכח, שישנם גם בלי עין־הרע, שלשה ילדים בבית, ויש להקדיש גם להם לפחות קורטוב של זמן”.

בקרוב הוא יוצא לשנת עבודה למעבדות של ברוקהאוון, ליד ניו־יורק, להמשך העבודה במחקר של מבנים מגנטיים. ה“קריה” תשתתף בהוצאות הנסיעה שלו. לפני שנפרדתי ממנו, נעצרתי לרגע קט ואמרתי לו: יש לי עוד שאלה אחת להציג לך. אודה לך, אם תשיב לי תשובה גלויית־לב.

– מה השאלה אשר בפיך?

– הנה, ד"ר שקד. שש שנים עשית בארצות־הברית. ראית את העושר ואת הנוחיות ועמדת על מצבם השפיר של המדענים בארץ הענקית ההיא. האם לא היו לך מומנטים של שיקול, שמא כדאי להישאר שם? ואולי היו לך רגעי־חולשה כאן, כאשר התפתלת בקשיים לרכישת הדירה ולהתחייב במשכנתא כבדה לשנים ארוכות, וחשבת – הנה אסע לאמריקה ואעשה כסף? הוא הציץ בי בקורטוב של תרעומת, על אשר חשדתי בו. לרגע קט השתררה דומיה בינינו. ואני הזדרזתי להפסיקה: – מדוע אתה מתרעם על השאלה שהצגתי לך?

– אין אני מסוגל להסביר לך – ענה חגי שקד – אבל אני רוצה לחיות כאן. כאן, ולא בכל מקום אחר. זהו זה!

עתה הבנתי. כי למדתי שדווקא הדברים שאי אפשר להסבירם, הם העמוקים ביותר באמיתותם ובכנותם. נזכרתי בסיפורו של זאב ז’בוטינסקי, כי המדינאי הצרפתי המפורסם וידיד הציונות, די־מונזי, שאלהו פעם: “את הכל בציונות אני מבין, מלבד השפה” וסיכם, בחריפות ניתוח רבה ובהגיון מצויין, כפי שצרפתים מסוגלים, המון נימוקים מכריעים נגד הדיבור העברי, המהרס כל גשר בין התרבות העולמית לבין “העם שהתרבות הזאת היא יצירתו”. ז’בוטינסקי חיפש תשובה מספקת ולא מצא, וענה לו: “ואף על פי כן, עברית, מדוע? ככה”. די־מונזי הרים שתי ידיו ואמר: “עתה אני מבין. הצדק אתכם. תשוקה שאין לה פירוש היא למעלה מכל הפירושים”.

תשובתו של ד"ר חגי שקד, ראש הפיסיקאים בקריה לחקר הגרעין בישראל, היתה למעלה מכל הפירושים. וגרמה גם לי קורת־רוח מרובה.