(תרל“ו־1876–תרע”ט־1919)

במותו בלא־עת של אהרון אהרונסון, שנהרג בטוסו באוירון מלונדון לפאריז, אבד לעולם אחד האגרונומים הגדולים ולארץ – אחד המומחים החקלאיים שגדל מתוך משפחת אכרים. אהרון אהרונסון היה בן הדור שגדל בארץ ואשר לא טעם כבר את טעם הגלות. היה בן אכר מהמושבה זכרון־יעקב – היא המושבה בת־השעשועים של הבארון אדמונד רוטשילד. הוריו הביאוהו ארצה, בהיותו בן שש, מהארץ למודת־הפרעות רומניה. במושבה זכרון־יעקב, שכונתה בימים ההם “פאריז הקטנה” על שום הבזבוז שנהגה בה הפקידות, גדל אהרון וקיבל את חינוכו. מילדותו כבר ניכרה בו התשוקה ללמוד את מדעי הטבע ואת מדע החקלאות בפרט – תשוקה שהיתה אחר־כך למטרת חייו. בהעדר מוסד עליון בארץ ללימוד החקלאות בימים ההם, יוצא אהרון אהרונסון למלא את תשוקתו זו בצרפת, אשר את לשונה ידע עוד מבית הוריו במושבה.

בן שבע־עשרה היה אהרון אהרונסון בעזבו את בית אביו ואת מושבתו ובהכנסו לבית־הספר לחקלאות אשר בעיר גרניון. שתי שנים עשה בבית־ספר זה והפליא את מוריו בכשרונותיו המצויינים, אך פתאום הובהל לשוב לארץ ולוקח אחר אחת הכהונות של הבארון. אף־על־פי שלבו דואב על היותו נאלץ להפסיק את השתלמותו המדעית, שהיתה תכלית חייו, חוזר אהרון לארץ, כשחלומות ותכניות גדולים מפעמים אותו. הוא מתחיל את עבודתו בארץ תוך תקוות גדולות אבל נוחל אכזבות קשות. הכהונה הפקידותית הראשונה שלו במושבה מתולה משביעה אותו רוגז ופוקחת את עיניו לראות את שרירות הלב של עושי דבר הנדיב בארץ. מתוך אכזבה זו הוא נענה להזמנה שבאה לו מאסיה הקטנה ויוצא לשנים מספר לנהל משק חקלאי גדול סמוך לסמירנה. גם שם אין אהרון יכול להאריך לשבת, כי הארץ אינה פוסקת מלמשוך אותו אליה בחברי קסם.

הנדודים הראשונים האלה, עם כל המרירות והאכזבה שהם משביעים את נפש הצעיר, משפיעים גם ברכה עליו. הוא הכיר את הארץ לארכה ולרחבה, בהיותו מסייר אותה בהתמדה רכוב על פארחה, סוסתו הנאמנה. וסיורים אלה דוחפים את אהרון לא רק להכיר את שבטי הארץ ועממיה השונים, אלא ובעיקר מחזקים את הקשר האמיץ בינו ובין הטבע, בינו ובין ממלכת הצומח, אשר במהרה זיכתה אותו במקום־כבוד כבוטנאי מזהיר ומגלה תגליות – הראשון לבוטנאים חניכי הארץ.

אהרונסון מגלה בארץ את חיטת־הבר – זו שפירסמה את שמו בעולם המדעי. השמועה על תגליתו נפוצה חיש מהר וגדולי המלומדים באירופה ובאמריקה רוחשים כבוד לצעיר מארץ־ישראל, המגדיל גם את כבוד החקלאות העברית בעיני העולם כולו. אהרונסון זוכה, איפוא, אחרי שנים של סבל לתגמול מעט והוא מוזמן על־ידי המיניסטריון לחקלאות בארצות־הברית לבוא ולהרצות על תגליתו וחקירותיו.

אהרון אהרונסון

כשרונו המצויין של אהרונסון עומד לו לרכוש במהירות את הלשון האנגלית הנעשית שגורה בפיו. הוא משתמש כהלכה באותה הזדמנות שבאה לידו ומבקר בתחנות־הנסיון המשוכללות של ארצות־הברית, מתבונן אל שיטות החקלאות המתקדמת ובו בזמן קושר קשרים עם אישים חשובים ורבי־השפעה בארץ זו. בכוח אישיותו המצויינת עולה בידו להתחבב גם על אדירי ההון שבארצות־הברית יוליוס רוזנואלד, לואיס מרשאל, יעקב שיף ואחרים ומקבל מהם את העזרה הכספית הנחוצה לו, להקים תחנת־נסיון משלו בארץ, לא הרחק ממושבתו וסמוך לחוף הים, בעתלית. כאן לרגלי הכרמל, בצריף הדל של תחנת־הנסיון המתחילה להיווסד, ניגש אהרון אהרונסון מיד במרץ מחודש לעבודתו המחקרית. אף־על־פי שבארצות־הברית הוצעו לו הצעות מזהירות הרבה יותר וגילו לו הרבה אותות חיבה והערצה בכל אשר פנה. ההצעות הללו לא הסיחו את דעת אהרונסון ממטרתו, שהיא: לקדם ולטפח את החקלאות הפרימיטיבית של ארצו. ומענין, שאין הוא נמשך גם בחקירתו אחרי מיני צמחים משובחים מחוץ־לארץ, אלא כל מאמציו מכוונים לשבח ולגדל את המינים והזנים המצויים כאן בארץ האבות.

כי אהרונסון לא היה חוקר בלבד אלא מאמין בעבודתו, גם כאגרונום ובוטנאי הוא מאמין באוצרות המצויים בארץ, אשר לא זכינו עוד לגלותם. הוא מתיחד, איפוא, בתחנת־הנסיון של עתלית אשר ממשלת אמריקה בעצמה פרשה את חסותה עליה. כאן עוסק אהרונסון לא רק בנסיונות מעשיים אלא מניח יסוד להתפתחותו המדעית של המוסד. ממשלת אמריקה שולחת לתחנה הצעירה ספריה בוטאנית עשירה ועשבייה של אחד מגדולי החוקרים באמריקה. העשבייה של אהרון אהרונסון בעצמו הצטרפה כבר במשך השנים לאוסף מדעי חשוב. כן מצא לו לבסוף המלומד אהרונסון את ד' האמות שבהן יכול להמשיך ולבסס בשקט את תגליותיו המרעישות.

ואמנם היה יסוד לתקוות שתלו במוסד המדעי שבראשו עמד חוקר בעל מרץ ומעוף כאהרון אהרונסון. יש לזכור, שפרסומו המדעי בארץ בא לו לא רק על־ידי תגלית “חיטת־הבר”, שגילה אותה עוד בשנת 1906, אלא באותה עבודת ההדרכה המדעית שהחל לפתח ולהפיץ ממרכזו בתחנת־הנסיון. רבים ממורי ארץ־ישראל זוכרים בחום ובהערכה את הכינוסים שהיה מכנס אהרון אהרונסון ומרצה בהם על צמחי ואבני הארץ, על שיטות החקלאות המתאימות; רבים מהם קנו את ידיעותיהם הראשונות בידיעת הארץ, באין עוד מוסד אחר ללימוד ולהשתלמות, בשיעורי הקיץ שאהרונסון הנהיג אותם. ואהרונסון לא רק הפיץ את ידיעותיו חוצה אלא המשיך ושקד בעצמו בלי ליאות על התורה.

בנידון זה יש ענין מיוחד להזכיר את העבודה שעשה אהרונסון להעשרת המונחים של מדעי הטבע והחקלאות בארץ. המחסור במונחים אלה היה גדול, כפי שיעיד על כך מאמרו של משוררנו שאול טשרניחובסקי, שנתפרסם בימים ההם בירחון “השילוח”. ולא רק המשורר טשרניחובסקי הרגיש בדלות לשוננו לגבי שמות פרחים וצמחים אלא גם מלומדים העירו על הדלות הלשונית במקצוע זה ורצו להסיק את המסקנה שהדלות הלשונית באה מחמת מיעוט הצומח והחי בארץ.

לשמע המסקנות האלה קם אהרונסון להגן על טבע הארץ היקר לו והוא עונה במלים המציינות את אמונתו הנלהבה באוצרות הארץ: “כבוטנאי העוסק שנים רבות בחקירת תבואות וצמחים שונים בארץ, אני רשאי לומר כי במידה שאנו מרבים לעבוד במקצוע זה, בה במידה גדלה התפעלותנו מעשרה של ארצנו בצמחים שונים. בגבולות ארץ־ישראל כבר ידועים לנו קרוב לאלפיים מיני צמחים ועשבים. אין לך כמעט ארץ בעולם, שבה ימצא בשטח קטן כארץ־ישראל אפילו חצי מספר הצמחים המצוי בארץ. גרמניה הגדולה פי שמונה־עשר מארץ־ישראל, אינה מונה כמספר הזה. אלג’יר, שאקלימה דומה בהרבה לאקלים הארץ ושטחה גדול פי חמשה־עשר, אינה מונה אלא מחצית המספר הזה. וזאת – למרות שארץ זו נמצאת כבר למעלה משישים שנה בחסותה התרבותית של צרפת, למרות שיש לה אוניברסיטה משלה, בוטנאים ממשלתיים משלה וכל הכלים והמכשירים הדרושים לחקירה החקלאית. בארצנו עד היום הסתפקו המלומדים בחקירות מרפרפות”.

ויש משום ענין גם בתשובתו למשורר טשרניחובסקי, תשובה המעידה על התעמקותו של אהרונסון גם בספרות התלמודית לצורך חקירותיו. הוא כותב: “המשורר טשרניחובסקי מצטער, ובצדק, מדוע חסרים אנו שמות לצמחים והוא דואג כיצד למצוא שמות אלו. ואני קם ושואל: מה על שמות הצמחים המצויים בספרותנו הקדומה? היום משתמש בהם כל סופר לפי טעמו והבנתו, אבל במשנה עצמה יש כדי מאתים ושלושים שמות צמחים, שארבעים מהם הם רומיים אבל רובם שמות ממקור עברי. בתלמוד ירושלמי אנו מוצאים כמאה שמות ובתלמוד בבלי כדי מאה שבעים וחמשה שמות צמחים שונים”. ואמנם הוא מציע: “מחובתנו לאסוף את השמות המפוזרים בספרות העתיקה ולקבוע בדיוק את שמו של כל צמח. אין זו עבודה קלה אבל היא כבר אפשרית במצב הנוכחי של ידיעת הארץ. הבו לנו מילון של הצמחים אשר שמותיהם מצויים ואז נדע מה חסר לנו ונדאג למלא את החסר”.

בכל זאת המדע והספר לא בלעו את אהרונסון האיש הער למעשים והמשתוקק תמיד לפעולה. אהרונסון באופיו הער היה איש הציבור ואני נזכר בפרט אחד שהייתי לו עד ראיה ושמיעה, כאשר הזדמן לי לנסוע בקרון עם אהרונסון מחיפה ליפו וחבורה קטנה של חברי “פועלי־ציון” נוסעים גם הם באותו קרון. אותם הבחורים פתחו תוך הנסיעה בויכוח שהיה רגיל בימים ההם, על הזרמים השונים בתנועת הפועלים הרוסית ואיזה מהם מתאים יותר למפלגת פועלים בארץ. הוויכוח התפתח בלשון הרוסית והמתווכחים כה שקעו בפולמוס עד שלא השגיחו ביפי הטבע מסביב. ראיתי את אהרונסון שרוחו נעשית קצרה ולבסוף לא יכול עוד להתאפק, התערב גם הוא בין המדברים והפסיק את שטף הויכוח בדברים אופייניים לו:

“– – התיאוריות המפולפלות האלה, שהבאתם מהגלות, מוטב היה אילו זרקתם אותן לים בבואכם בשערי הארץ. בארץ עצמה אין אנו צריכים עוד לתיאוריות כי אם למעשים. עבודה וחרישה – להן אנו צריכים בארץ. הן מקרבות אותנו אל הטבע, הן מיישרות את גבותינו, הן מרפאות את לבותינו הדואבים מצער הגלות. כאן בארץ עליכם להיוולד מחדש, כאנשים גאים וחזקים, כי הארץ צריכה להם”.

בדברים אלה משתקף יחסו של אהרונסון אל הפועל העברי בכלל, אבל חובה לציין את העובדה כי פועל שראה בו אהרונסון חקלאי טוב ומוכשר – לפועל זה עזר בעצה ובמעשה. מספר רב של פועלים מוכשרים כאלה למדו אחר־כך בעצת אהרונסון באוניברסיטה החקלאית של ברקליי בקאליפורניה. אחד המשתלם במטעים ואחד בהשקאה; אחד במקצוע ההדרים או הגפנים ואחד בגידולי תבואה. כל אלה חייבים תודה לעצתו המדריכה של אהרונסון.

גדול היה, איפוא, תפקידו של אהרונסון בארץ עוד לפני המלחמה, אך חשיבותו עלתה לרום עם פרוץ המלחמה – מלחמת 1914 בארץ. בראשית המלחמה החמיר מיד מצבו החמרי של הישוב, כי הארץ נותקה ממקורות־חוץ על־ידי ההסגר הימי של ארצות ההסכמה. אהרונסון, כנתין אמריקאי, החל להשתדל מיד שיאורגן קשר אניות עם חופי ארץ־ישראל ובעזרת הציר מורגנטאו בקושטא הושג, ששתי אניות מלחמה אמריקאיות החלו מפליגות בקביעות בין חופי מצרים ונמלי הארץ. אניות אלו לא רק הביאו עזרה בכסף ובמזונות, אלא נוכחותן השפיעה גם על רגש הבטחון של הישוב, אשר רבים היו שונאיו. המכיר את הפסיכולוגיה של ערביי הארץ יבין מה ערך היה להופעתן של אניות כאלה הנושאות עזרה וסעד ליהודים ואשר תותחיהן מכוונים כלפי ערי החוף… דבר זה בלבד כבר בא ללמד את הערבי, שהישוב העברי עדיין לא הופקר וכי יש עוד מדינה גדולה העומדת להגן על עניניו.

ואם אהרונסון היתה לו יד בפעולת העזרה המזהירה, שהושיטו האניות האמריקאיות לישוב העברי השרוי בסכנת רעב, תצוין לזכותו עוד פורענות ישובית גדולה שאהרונסון הופיע בה בדמות מציל. פורענות זו היא הארבה העצום שכיסה את שמי הארץ בשנה הראשונה למלחמת 1914. אכן, אז ראה הישוב עין בעין את המראה שצייר הנביא יואל, כאשר שמי הארץ הבהירים כוסו פתאום ענן של הארבה המעופף. מחנות הארבה הכבדים עפו גדודים גדודים וכיסו בכנפיהם את עין השמש. רב היה הנזק שהסב המזיק הזה ובפרט למושבות העבריות העשירות במטעים. למותר לומר שהשלטון התורכי הנחשל בימים ההם לא היה מוכן לקדם את הרעה, אילמלא האגרונום אהרונסון שנזדמן לו כבר לחקור במסעותיו את דרכי המלחמה במכת הארבה בארגנטינה, אלג’יר ובאי סיציליה. וכאשר הכיר המצביא העליון לצבא התורכי בא"י ובסוריה, ג’מאל פחה, בחומרת המצב וקרא אליו את אהרון אהרונסון להתיעצות בנידון זה, – שוב באה שעת הכושר לחוקר הנודע לשם, לגלות את מרצו המעשי ואת כשרונו הארגוני גם בתנאים הנחשלים של שלטון הארץ. אהרונסון לא נח ולא שקט, ארגן פלוגות צבא למלחמה בארבה המעופף – ואם ניצלו מושבות עבריות מכליון בפורענות הזאת יש לזקוף את הדבר בהרבה לזכותו של אהרונסון. גם הישוב הערבי נהנה מעזרה זו והדברים הגיעו לידי כך שהפקידות הרשמית החלה לקנא בפרסום הרב של אהרונסון בקרב אוכלוסי הארץ השונים. הפקידות התורכית שנעשתה חשדנית לגבי הציונות ראתה בכוחו הגדל של אהרונסון תופעה מסוכנת ולדידם מוטב היה, שהארבה יכלה את תבואת הארץ ואהרונסון לא יקבל את העזרה הצבאית אשר דרש למלחמתו…

אהרונסון ניסה להגיש את עצומותיו לג’מאל פחה עצמו, אבל כאשר נוכח כי המצביא העליון גם הוא אינו אלא עריץ שמחשבותיו אינן מכוונות לטובת הארץ, – משך לבסוף את ידו מפעולת ההצלה.

*

קרוב לודאי שמעשים אלה המיתו בלב אהרונסון את שארית החיבה והאמון אשר רחש לשלטון התורכי בארץ והוא מכיר שהגיעה השעה לתת יד למדינות ההסכמה, אשר רק מהן יכלו לבוא רווח והצלה לישוב ולעתידו. אז החלה להתרקם בתחנת־הנסיון של אהרונסון, בינו ובין עוזריו הראשיים – אחיו אלכסנדר ועוזרו אבשלום פיינברג, – אותה עלילה נועזת שנודעה בשם אגודת “נילי”. לבני־הארץ הנואשים ואמיצי־הלב האלה, שהכירו כל שביל ודרך בארץ־ישראל – ארץ החזית האנגלית־התורכית שצריכה היתה להכריע את גורל תעלת סואץ – היה ברור מה גדולה התועלת שהאנגלים מעבר לחזית יוכלו להפיק מהידיעות אשר ימציאו על ידי שירות־סתרים מוסדר. החבורה החלה לאמץ את ראשוני קשריה עם בן־הברית מעבר לחזית, אבל אהרון אהרונסון קצרה רוחו לחכות לגאולה בארץ ובהשתדלויות עלה בידו לצאת אותה ואחרי גלגולים שונים להתקשר בחוץ־לארץ עם מרכזי מדינות ההסכמה. לא ארבה לדבר בזה על השירות הצבאי של אהרון אהרונסון לארצות ההסכמה; על חשיבותו של שירות זה יעידו רגשות הצער, שאותם הביעה העתונות האנגלית כולה על מותו בלא־עת. אני ראיתי כבר את אהרונסון בהגיעו לארצות־הברית ואוסיף בזה כמה פרטים מהידועים לי משהותו במדינה זו.

אבשלום פיינברג

יוסף לישנסקי

אהרונסון זכה בצדק לשבחים על שירותו מפי המפקדה העליונה הבריטית. גם המצביא העליון התורכי ידע להעריך נכונה את השירות שעשה אהרונסון לצבאות ההסכמה… אהרונסון היה כבר אז באמריקה והמחנה הבריטי צעד בתהלוכת נצחון בארץ. מיניסטר החוץ הבריטי באלפור הצהיר כבר אז את הצהרתו והציונים בארצות־הברית התאספו לחוג את שני המאורעות באסיפה גדולה ב“קארנג’י הול”. אהרונסון היה אחד הנואמים הראשיים באסיפה חגיגית זו, וכאשר נאם על הבמה על חשיבותם של שני המאורעות לגבי עמנו, הגיעה אליו הבשורה המעציבה על גורל בני משפחתו בארץ־ישראל. נתקבל מברק שהודיע כי צבא תורכי הקיף את מושבתו ואת בית אביו. אביו ואחותו וכל הקרובים אליהם עונו עינויים קשים כדי להוציא מפיהם את דבר הסוד של השירות אשר עשו למען האויב. אבין הזקן עונה באכזריות־חימה ואסור בכבלי־ברזל הובל אל בית־הכלא, בלי לגלות דבר למעניו. אחותו שרה סבלה כגיבורה את יסוריה עד שעלה בידה לאבד את עצמה לדעת וסודה עמה, עוזריו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נתפסו ועמדו בפני משפט צבאי בדמשק. זו הידיעה שהגיעה לאהרון אהרונסון בעמדו על במת הנואמים – ואני יושב אז לא הרחק מהבמה, ראיתי כי רעד עבר על פניו, אבל דמעה לא נראתה בעיניו – וחשבתי: כן מגיב בן־גיבור לעמו ולארצו על מות האנשים היקרים לו ביותר! –

שרה אהרונסון

גם אחרי ביקורו בארצות־הברית הושיט אהרון אהרונסון עזרה חשובה לפרופ' וייצמן ולנחום סוקולוב בעבודת ההכנה שלהם לקראת ועידת השלום. האיש העשוי לבלי־חת המשיך למלא תפקידים חשובים שונים, שאילצוהו להרבות בטיסות אוירון בין לונדון ופריז. באחת הטיסות האלה אירעה תאונה ואהרון אהרונסון טבע במעמקי לא־מאנש. המפקד העליון אלנבי ידע להעריך את זכרו של אהרונסון על־ידי הענקת אות הצטיינות לאחיו אלכסנדר במעמדו של הגדוד העברי על־יד חיפה.

עברו שבועות אחדים וגוויתו של אהרונסון לא נמצאה. לא נשאר לנו אלא להרכין את ראשנו לזכר אהרונסון ולחידת מותו, שיש בה משום אכזריות גורל. אכן, תמהים אנו מדוע אינה הגורל לאיש, שהקריב את חייו ואת ביתו באהבתו העזה לארץ, למות במרחקים? ומדוע האגרונום ואיש־האדמה, אשר האהבה לאדמה התוותה את כל דרכיו ואשר למענו חשפה אותה אדמת־אבות את אוצרותיה הספונים במשך מאות דורות – מדוע נגזר עליו שלא לשוב אליה כי אם לאבוד בתהום היום? – – אמנם גווייתו אבדה, אך רוחו תרחף לנצח על פני האדמה אשר אהב.