רקע
יעקב יערי־פולסקין
דוב (ברלי) שווייגר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

כמו חי עומד לפני עד היום השומר היפה והצעיר דוב שווייגר, או “ברלי”, כמו שכינוהו רבים מחבריו בארץ־ישראל. ברלי ממולדובאנקה שבאודיסה, שעיניו היו גדולות ויוקדות בתשוקת חיים, קווצות שערו נאות, גומות־חן של נערה בלחייו וחיוכו התמידי מאיר את פניו הרכים. עליז ומלא־חיים, רוקד ומקפץ – כן אראהו בעיני דמיוני כביום בואו עם חבורת חלוצים, בסוף שנת 1905, למושבה פתח־תקוה.

ידוע לי שמאודיסה בא, משורות ההגנה העצמית בימי פרעות אוקטובר והתיצב לעבוד בפתח־תקווה. למד עד מהרה עבודות חקלאיות רבות, בשדה ובנטיעות, וידע אותן לא פחות ואולי יותר מעובד־אדמה שנוסה בהן שנים לא־מעטות. דוב עבד והיה אך שמח, השתתף בכל האסיפות שנערכו בשבת אחר־הצהרים על־יד העץ העתיק והגדול רחוק מהמושבה. בימים ההם נוסדו בארץ שתי מפלגות “הפועל־הצעיר” ו“פועלי־ציון”, וחלוצים־פועלים במושבה היו אז במספר שלוש מאות או ארבע מאות איש. באסיפות התלהבנו, הרבינו דברים והתווכחנו בעוז על כל מילה ואות מההחלטות, כאילו סכנת־נפש היתה, חס־ושלום, בדבר אם יחול שינוי־מה בנוסח ההחלטה. באסיפות הללו, בעצם הוויכוחים, צחק דוב שווייגר והשמיע הערות בדיחה לנאומו של כל אחד מהנואמים. בהערותיו העליזות עשה לצחוק את הנואמים ואת יושב־הראש גם יחד, ולא אחת קיבל נזיפה בדברים בוטים: “שאיננו פה בנשף וחגיגה, כי אם באסיפת פועלים רצינית”… ואחרי מספר הערות־נזיפות כאלה, השתדל להית שקט ובעמל רב עצר ברוחו.

אחרי האסיפות הלכנו כולנו עם חלק מצעירי המושב לטייל בגורן. מעתה שלט עלינו דוב שליטה מלאה, המריצנו לעשות תנועות שונות ותרגילי התעמלות בסך, ואנו צייתנו לו. אחרי־כן שר הרבה ורקד עד חשכה. עליז־חיים ומחוסר־דאגה היה ועבד במושבה פתח־תקווה עד פרוץ חרם האכרים נגד הפועלים העבריים, בשנת 1906. על ברלי העלם הצעיר עשה החרם, שגרם לחוסר־עבוד הורעב בין הפועלים, רושם מדכא. להתעצב זמן־רב או להיוואש כמונו, לא היה באפיו החי. ואפילו באותם הימים הקשים ביותר לפועל בישוב החדש, ביצע מעשי־מחאה מיוחדים, מעשי שובבות אופיניים לו.

החרם נגדנו הוכרז רשמית ושרר בכל חומרתו. במודעות שהודבקו על כתלי הבתים הזהיר ועד המושבה את האכרים לבל יהינו לתת למישהו משלנו עבודה או מעון לגור בו. אשר לא ימלא אחרי דברי האזהרה ייענש בעונש חמור. ממונה מטעם ועד המושבה יצא על סוס אל השדות לפקח שלא יימצא בכרמים ובפרסים פועל עברי, מאלה שלא רצו לחתום על תקנות הוועד להיות “כשרים וחסידים”. אם מצא שליח הוועד פועל כגון זה, והוא עובד באחד הכרמים, שילח אותו מיד מן העבודה, ואת בעל הכרם ענש ועד המושבה בעונש לא־קל. היינו שרויים בדכאון מחמת חוסר־העבודה והרעב, אך דוב לא נפל לבו הוא התערב שהשג ישיג עבודה, למרות שלא חתם ולא יחתום על התעודה המחפירה של הוועד. התיחסנו באי־אמון ובקלות־ראש לדבריו. כי איך יצליח בדבר הזה?

13 דוב שווייגר.jpg

דוב שווייגר


– – אך מה עשה דב שווייגר? התלבש בבוקר בהיר במלבושים ערביים. ערבית למד כבר לדבר יפה והיטיב לדבר בה מכולנו. בתנועותיו נקל היה לו להתחפש כערבי. בלבוש זה ויחף התיצב בבוקר לפני צאת השמש בשוק־הפועלים, בין מאות הערבים, ומיד מצא חן במראהו הבריא והצעיר בעיני אכר אחד, ששכרו לעבודה. האכר רכב מיד על חמורו אל כרמו, וה“ערבי” שווייגר הלך אחריו ברגל. בבואו אל הכרם, החל לעבוד והמשיך עד אחר חצות־יום. בא המפקח מן המושבה לבדוק בכרמים אם אין פועלים עבריים בלתי־כשרים וחשב את שווייגר לערבי. לאחר שהתרחק האחרון מעט, קראו דוב שווייגר לשוב, הוכיח אותו בערבית על שאינו ממלא את תפקידו באמונה, לשמור על העבודה הערבית הטהורה, התלוצץ על חשבונו שעה קלה ולבסוף הודיע לו, שנמצאים בכרם גם פועלים עבריים “בלתי־כשרים”. הממונה הכיר ב“ערבי” את דוב שווייגר וגרש אותו מן העבודה, אבל דוב השיג את מטרתו. במלבושים הערביים שב למושבה והפיץ את דבר־הבדיחה בין כל הפועלים במושבה. לאכרים רבים היתה בדיחה זו מוסר־תוכחה מחפיר.

אך לא רק משובה ועליזות היו קווי אופיו של דוב שווייגר.

כאשר רוב הפועלים עזבו את פתח־תקוה בגלל החרם עזבה גם דוב והלך לעבוד בבית־הספר החקלאי מקווה־ישראל להשתלם בעבודות חקלאיות. באוירת מקווה־ישראל לא יכול להאריך עת ממושכת וחטא ל“סדרים”. ומעשה שהיה כך היה: על מושבת הביל“ויים, גדרה, התנפלו ערבים מהכפר הקרוב, קאטרה, וערבי נפל מת מכדור של אכר. קרובי ההרוג וידידיו נאספו תיכף והשתערו על הבית בו הסתתר האכר הצעיר. שמועת ההתנפלות על מושבת הביל”ויים הגיעה באותו יום למקווה־ישראל ושווייגר חש אל גדרה, אץ ברגל חמש־עשרה פרסאות יחידי בלילה למען השתתף עם האכרים בהגנה על מושבתם. אחרי ימים אחדים קיבל הודעה מפקידות בית־הספר לעזוב את מקווה־ישראל, כי חטא לסדר ועזב את המושבה בלילה בלי לבקש רשיון.

ממקווה־ישראל חזר לפתח־תקווה, אבל לא יכול לשבת במושבה הזאת והחל לנדוד במושבות יהודה והשומרון. בחדרה עבד וחלה בקדחת צהובה, וכאשר הבריא, חזר לפתח־תקווה. המושבה הרכושנית ביהודה ובשומרון נעשתה צרה לרוחו ועבודתו בה לא נחשבה עוד בעיניו. הוא שאף לחיים ופעולות יפים יותר. והנה באחד הערבים קרא אליו פועלים הקרובים ביותר לרוחו וערך לנו נשף־פרידה – לפני עלותו הגלילה. בשעת הנשף רקד ועשה פנטאסיות בחרב שלופה, ושלא בכוונה פצע בה את ידו. אחדים מאתנו ראו בזה סמל לעתידו בגליל…

למחרת יצא ברגל הגלילה והגיע למושבה סג’רה שבגליל התחתון, בה היה מרכז הסתדרות “השומר”. הוא היה לרועה־שומר העדר בסג’רה בלילה. הערבים השכנים, שהיו מקודם השומרים והרועים, הגנבים והמושלים בסביבה, חרה להם עד מוות על אשר היהודים באו להוציא את החזקה מידם. לא יכלו להשלים עם הרעיון שהיהודים, ה“ולאד־איל־מות” הללו, יצאו בלילה לרעות את העדרים. לצ’רקס צעיר חאסאן, בן שייך צ’רקסי, – חרה ביותר על אשר דוב שווייגר הצעיר היה לרועה העדר בלילה, והחל להתגרות ולהתקלס בו.

דוב שווייגר לא היה מן הנעלבים ואינם־עולבים, והוא ענה בעקיצות ערביות שונות. סבלנות הצ’רקסי פקעה, ופעם בשעת התנגשות בדברים קילל את שווייגר בדתו – קללה מעליבה וקשה. דוב הרים מיד את השוט שבידו והורידו על פני הצ’רקסי וגם הלה התנפל מלא חימה על שווייגר להכותו.

שעה קלה התאבקו שניהם, עד שחאסאן הצ’רקסי, שכלו כוחותיו וכלי־נשק נפל מידיו, אימץ עוד את שארית כוחו ושרק שריקת קריאה לעזרה – כשהוא נופל מתעלף וזב דם. חבר נאמן של חאסאן בא לעזרתו לשמע השריקה, אולם דוב כונן לעומתו את רובהו וקרא את הקריאה הערבית־תורכית: “אנדק!” (עמוד! אל תזוז!) – וכל הלילה עמד חברו של חאסאן מרחוק ולא הרהיב לנוע ממקומו, ולעומתו עמד דוב הפצוע גם הוא ובידו רובהו.

דוב שווייגר היה לרועה מושלם ומנוסה. בבואי לעתים קרובות מהמושבה שעבדתי בה בגליל לסג’רה, פגשתי פעם את שווייגר נוהג בעדר המושבה בשדה. שהיתי עמו באותו לילה ובשכבנו לרגלי גבעה אחת, הטה את אזני לדומיה ושר בהפסקות בקול נוגה וחודר אל הנפש את “שיר הרועה”:


הצהרים כבר הגיע

רוח צח יפוח;

שכבו שכבו כבשים תמימים

שכבו נא לנוח.


מאור הבוקר בדשא רענן,

שברתם רעבונכם;

במי המעין מים חיים

ריויתם צמאונכם.


14 חוות סג'רה ערש השומר.jpg

חוות סג’רה – ערש ה“שומר”


אידיליה זו – דוב שווייגר עם עדרו במרחב השדה ושיר הרועים בפיו – עוררה בדמיוני מראה מימי קדם, עת היינו עם ככל העמים ונביאינו רועים.

דוב שווייגר נתפרסם מהר בכל הגליל בגבורתו ובלבו העשוי בלי־חת. בקיץ שנת תרס"ח פרץ סכסוך בין המושבה מסחה ובין הכפרים הערביים השכנים והמושבה העברית היתה בסכנה. השומר הערבי במסחה פצע ערבי שני, מוּגראבּי, מיוצאי מארוקו. הכפרים המוּגראבּיים שבסביבה התכוננו לקחת נקם מהמושבה העברית. למוגראבים היה שם בכל הסביבה במעשיהם – מעשי שוד ורצח. אולם הפעם לא נבהלה מסחה והחליטה להגן על עצמה בנשק ובכוח הזרוע, וכל הגליל התחתון בא לעזרתה. כל מושבה שלחה שליש מגבריה להשתתף בהגנה. על דוב שווייגר הוטל לארגן את ההגנה, אף מילא את שליחותו על הצד המזהיר ביותר.

בחורף תרס“ט נוסדה סמוך לטבריה מושבה חדשה, מצפה, ודוב שווייגר הלך לעבוד בה. בלכתו אליה לפני הפסח מסג’רה, התנפלו עליו בשדה ערבים שודדים. הוא הגן על נפשו ולא נתן למתנפלים לגשת אליו. אמנם הם לא הרהיבו להתקרב אליו, אולם כדוריהם השיגוהו והוא נפצע קשה. גופו נפגע במקומות רבים בכדורים זעירים של “ג’יפט” (רובה־ציד ערבי). בא למצפה, התרחץ ואמר להחל לעבוד, כמו לא קרה מאומה. אבל בראות חבריו כי כוחותיו הולכים וכלים, הכריחוהו לשכב במיטה ואחר־כך הובילוהו לטבריה, לבית־החולים, אשר לא יצא עוד ממנו. אחרי שבועות אחדים, בסוף ניסן תרס”ט, מת מפצעיו.

המלצות קוראים
תגיות