רקע
יעקב יערי־פולסקין
מרדכי יגאל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

האיש אמיץ־הלב, המפורסם במעשיו בכל הארץ, בין היהודים ובין הערבים גם יחד, ושאודותיו אספר בזה, הוא יגאל חבר ה“שומר”. מן הראשונים לבני העם העברי, שנשתחררו בארץ האבות מן הדכדוך הגלותי, ואומץ־רוחם וגבורתם נעשו להם לטבע מלידה, הוא אולי האחד המשפחת השומרים, אשר לא צער הגלות המריץ אותו למעשים, כי אם רוח הגבורה בה חונן.

רחוקה ובודדה היא המושבה מטולה בגליל העליון, בה נולד יגאל. שוכנת לבדה בין השבטים החזקים, בדווים ודרוזים, וקרובה גם לשב בהרים חרמון, – המושבה העברית האחרונה על גבול עמק עיון. בתולדות הישוב העברי החדש תתפוס המושבה פרק מיוחד בשל הגבורה ואומץ־הלב שגילו אכריה הראשונים במלחמתם הקשה והממושכת עם הדרוזים, אשר על אדמתם נבנתה המושבה. הבארון אדמונד רוטשילד ציווה לפקידוּת שלו בארץ לקנות את אדמת מטולה ולבחור מכל מושבה ביהודה ושומרון את הבנים והפועלים החזקים והאמיצים ולהושיבם עליה.

אבי יגאל היה אחד הנבחרים על ידי הבארון כאכר במטולה ובנו יגאל גדל בה. בלכתו אחרי המחרשה בעמק עיון הנפלא, כשהיחסים בין המתנחלים החדשים וכין הדרוזים מתוחים מאד. רוח הנער חושלה באוירה זו של סכנה תמידית, והיא שהכשירה אותו להיות אחר־כך אחד השומרים הנודעים לשם. ואמנם כאשר נודע לנער שגדל על קיומה של אגודת ה“שומר”, מיהר יגאל לעזוב את המחרשה במטולה ולהצטרף אל שורותיה.

מעשי יגאל כחבר ב“השומר” שלובים ואחוזים בתולדות הסתדרות ה“שומר”. ברשימה זאת אצטמצם בתפקיד שמילא יגאל בהיווסד המושבה הראשונה בעמק־יזרעאל– מרחביה, כי בשאר־רוח ובאומץ־לב העלה מיד את כבוד היהודים בכל הסביבה הערבית.

עמק יזרעאל, המוקף מכל עבריו הרים, עדיין לא ידע את החלוץ העברי שכבש כבר מושבות ויסד כפרים, אך בבוקר בהיר אחד, כאשר השמש עלתה מאחורי הרי גלעד וקוי זהבה התפשטו בעמק, נכנסו עשרים וחמישה צעירים וצעירות, חזקים ורעננים, בצעדים בטוחים אל עמק יזרעאל– הם התושבים העבריים הראשונים בו אחרי מאות שנים רבות. הם הביאו מחרשות, מכונות־קצירה וכל כלי־עבודה לעבודת־האדמה. התחילו החלוצים בעבודה ועלו על התל שעליו החליטו להקים את הישוב. התבוננו מראשו על פני העמק הגדול והרחב שהשתרע לפניהם מזרחה, מערבה, צפונה ודרומה והרגישו רגש של מרחב אין־קץ – – אז קראו בשם למושבה החדשה – מרחביה! – – וכן נשאר שמה עד היום.

את המעשה הרב והקדוש, הקשה והאחראי גם יחד, לבוא ראשונים אל עמק יזרעאל ולכונן בו את המושבה העברית הראשונה, לנהל את המשא ומתן עם הישוב הערבי, ולקיים את היחסים המסובכים עם הכפרים הרבים סביב, קיבלה עליה הסתדרות “השומר”, וזו הטילה את הפעולה האחראית על יגאל, שמילא את שליחותו באומץ־לב. הערבים, תושבי הכפר הערבי פולה, אשר סורסוק בעל אדמת הכפר מכרו ליהודים, לא עזבו עוד את הכפר.

בעמק יזרעאל ומזרחה לו החלו מהלכות שמועות בין הערבים על היאהוד" החדשים מארץ מוסקוב“, שבאו ובמחרשותיהם החדשות החלו לחרוש את האדמה ונערות עובדות אצלם שכם אחד עם הגברים… שייך זקן מהכפר הקרוב סולם (שונם) קרא אליו את ערביי כפרי הסביבה ופנה אליהם בדברים אלה: “בנים! ראיתי ונוכחתי כי “היאהוד” ממוסקוב הללו אינם ולאד אילימות” כאשר חשבנו, כי אם אנשי חיל. והם יבואו אלינו במספר רב, מפני שמגרשים אותם מארץ מוסקוב. הם יבואו ויציפו את העמק במחרשות ובמכונות ואותנו גרש יגרשו מעמק יזרעאל. עלינו יהיה לנדוד אל מעבר לירדן – אל המדבר. לכן אני מייעץ לכם להחל במלחמה נגד היאהוד” כל עוד אינם עצומים במספרם, פן לא נוכל לקום בפניהם אחר כך – –"

כזאת דיבר השיך וראש השודדים בעמק יזרעאל סאלים, בן אותו הכפר, הקשיב ועיניו התלקחו מקנאה. הוא קינא ביחוד בשומר יגאל אמיץ הרוח, שהיתה לו סוסה יקרה, אשר הערבים דיברו הרבה בה ובבעליה ובדבריהם הפילו צל על גבורתו ותהילתו הוא, השודד הנודע לשם בעמק יזרעאל.

הפקידים התורכיים מהעיר הקרובה נצרת אף הם עשו את כל אשר בידם להפריע לייסוד המושבה העברית הראשונה בעמק יזרעאל. ומשוסים ע“י זקניהם, מוסתים ע”י הפקידים התורכיים – החלו ערביי סולם לחרוש רעה על מרחביה ולהתכונן להתנפלות עליה. ההתנפלות העתידה החלה להיות מורגשת באווירת העמק, והמתישבים העברים ציפו לה והתכוננו לקדם את פניה כיאות. ההתנפלות התמהמהה, אך הסימן הראשון כי קרובה היא – כבר ניתן.

יגאל רכב פעם לפנות ערב עם שקיעת השמש על סוסתו הטובה אל תחנת הרכבת עפולה. את הסוסה קשר אל עמוד קרוב לבית הנתיבות והוא נכנס לשוחח עם מנהל התחנה. השודד סאלים, שקנאתו ביגאל על תהילתו בעמק יזרעאל בערה בו, שלח את אחד ממרעין להתחקות על דרך יגאל, והשליח התיר את סוסתו, ישב עליה וברח באפלת הלילה, ליל סוף החודש, אל מרחבי העמק.

רק כעבור חצי שעה בא יגאל ברגל למרחביה, מלא כעס וחימה וסיפר בקצרה כי סאלים גנב את סוסתו. הוא רכב חיש על סוסה אחרת ושומרים ופועלים רכבו גם הם על סוסים אחריו. הם התפזרו בעמק למצוא את הגנב. עברו שלוש־ארבע שעות והרוכבים לא שבו. הנשארים במרחביה החלו לדאוג להם אם אינם תועים בדרך, הדליקו לפידים להראות לתועים סימנים לחזור למושבה.,

ברוכב הראשון, ששעטת פרסות סוסו הגיעו אליהם, הכירו את יגאל, וכשהשמיעה הסוסה את צהלתה בקרבתם, ידען מיד כי היא הסוסה הגנובה. הוא בא רכוב על סוסתו, כמנצח השב משדה המלחמה ועל הסוסה השניה ישב עוזרו של סאלים, אסור בידיו ורגליו. הכל ידעו שיגאל הוא רוכב מצויין ומגלה עקבות גם בחשכת הלילה, אך לא פיללו שיחזיר את סוסתו עוד בלילה זה.

אחרי מקרה זה נעשתה אווירת הסביבה רוויה שנאה עוד יותר. ערביי הכפר סולם וכפרים אחרים שילחו את רועיהם לרעות בתבואת היהודים ולהשחיתה. יגאל והשומרים שמרו על השדות וגרשו את הרועים. לעתים קרובות פרצו תגרות בין הצדדים, ואולם יד יגאל היתה תמיד על העליונה. מיום ליום גברה הצפייה להתנפלות על מרחביה והיה ברור, שהאות הראשון יינתן מסולם, שבתוכו יושב ”בן־החיל" הראשון בכל עמק יזרעאל.

זמן קצר, לאחר נסיון גניבת סוסתו של יגאל, הורגשה באוירה מתיחות והיה חשש כי בלילה הקרוב תחול ההתנפלות, ויגאל רכב על סוסתו לחזק את השמירה על גבול הכפר סולם. אך הלילה עבר בשלום וכן הלילה הבא. בלילה השלישי, כשיגאל היה רחוק מן המושבה ולבדו בשדה, שמע פתאום בחשכה, לא רחוק ממנו, איזה שאון. סוסתו הנאמנה זקפה את אזניה. יגאל שמע ברור, כי רוכבים אחדים באים לקראתו והבין שהם סאלים עם חבר השודדים שלו. הוא לא נבוך, כי חיש מהר הוציא את ה“מאוזר” מנרתיקו ובהחזיקו אותו בידו רכב לקראת הרוכבים הערביים. בהגיעו קרוב מאוד אליהם, קרא בקול:

“מי פה?”

והוא שמע מיד מענה מהרוכבים הרבים:

“סאחאב” (ידידים).

יגאל החזיר את ה“מאוּזר” לנרתיקו, כי זה המנהג הערבי לגבי המשיב שהוא ידיד, שיש לקבל אותו כידיד. כאשר עמד לפניהם פנים אל פנים בחשכת הלילה ידע אל נכון, על פי הקולות, מי ומי הם ה“ידידים” האלה. הוא הכיר מיד את השודד הראשון בעמק יזרעאל, את סאלים ואת יתר החבריא, עשרה במספר, שודדים וגנבים ידועים בעמק. עצרו שני הצדדים בסוסים והערבים ברכו את יגאל בידידות רבה, אף הוא ענה להם בידידות, כאילו לא קרה ביניהם דבר.

אחרי ברכות הידידות ישבו על הארץ, נתנו לסוסיהם להלך חפשיים ולרעות והחלו לשוחח שיחת רעים. יגאל היה אחד המעטים ב“השומר”, היודע על בוריה את השפה הערבית על המימרות וההלצות המיוחדות ומליצות החנופה אשר בשיחה הערבית. הוא ידע את המנהגים, הנימוסים ומעשיות מופלאות לרוב, ששמע מפי ערבים רבים בני שבטים שונים. כן ישבו וסיפרו עד מאוחר בלילה על סוסות טובות ונערות יפות וסאלים סיפר בשבח סוסתו המצויינת, שהחליף עם שיך אחד מעבר לירדן בעד אחותו היפה חאלימה ועוד הוסיף עליה עשרים לירות זהב…

מאוחר בלילה, כשקמו ועלו על סוסיהם, פנה סאלים, בעמדו מוקף בחבריא שלו באמצע השדה, אל יגאל בדברים האלה:

“למה באתם אתם היאהוד” מארץ המוסקוב אל העמק שלנו?"

" באנו לעבוד את האדמה, להתישב ולחיות פה", ענה יגאל בגאווה ובהכרת ערך עצמו.

“המעט אדמה לכם ביהודה, כי באתם גם אל העמק לקחת מאתנו את אדמתנו?”

“העמק גדול ודי מקום בו ואדמה גם בשבילכם, גם בשבילנו”, ענה יגאל.

סאלים בא לידי רוגז ובקולו נשמעה תרעומת כשאמר:

“בכל העמק והסביבה מהללים הערבים אתכם ומרבים לדבר אודותיכם, חושבים את כולכם לגיבורים. משבחים אותך ואת סוסתך, חושבים אותך ל”ג’דה" כביר".

יגאל ידע יפה יפה את ערך דברי־החנופה ודברי סאלים לא מצאו חן בעיניו. הוא ענה:

“לשם מה אתה אומר לי את זאת? מה כוונתך בדברים אלה ומה אתה רוצה?”

סאלים אמר בקול עז:

“רוצה אני… אני פה בעמק הגיבור… בכל העמק… ולאחר לא אתן להראות פה גבורה… להיות “ג’דה” גם הוא… או אני… או אתה… התבין מה אני רוצה?”

“העמק גדול ורחב לשנינו”, חזר יגאל על דבריו הקודמים.

“לא!” – צעק סאלים בכעס. “לא! מזמן שאתם באתם לעמק הרחב והגדול נעשה צר בשבילי, ואינני מוצא לי בו מקום מעלבון. התבין? אין מקום לשנינו בעמק… או אני… או אתה…”

יגאל הקשיב, שמע וענה בקרירות: “אינני מבין אותך ואת דבריך. מה אתה רוצה ממני?”

“אני רוצה שתעזבו את העמק ותלכו אל המקום אשר באתם משם… לכו לכם חזרה לארץ מוסקוב…”

מענה יגאל היה קצר וגאה:

“לא באנו אל העמק למען צאת ועזוב אותו. חרות בזכרונך, סאלים, את המלים האלו.”

סאלים רגז תחתיו מדברי יגאל וצעק בכעס בלתי־מעושה:

“אם אתם היהודים לא תעזבו בטוב את העמק, נגרש אתכם בלילה אפל אחד… רבים אנו במספר מכם…”

יגאל לא נפחד מאיומי סאלים ולהיפך, הם עוררו אותו להשיב מיד במימרא ערבית נמלצת:

“בליל־חושך אין לדעת את מספר המתנפלים, אך אפשר לשער את מספר הכדורים אשר יירו מכלי הזיין”…

דברי יגאל על מספר הכדורים אשר יירו הרגיזו את סאלים והעליבוהו. הוא שינה את נושא השיחה ואחרי כן נפרד בידידות רבה מבשעת הפגשם, ונסעו כל אחד לעברו – סאלים וחבריו לעבר כפרם ויגאל לעבר המושבה.

עד הבוקר רכב יגאל סביב גבול המושבה, הגה בפגישה עם סאלים, בשיחותיו, והשתדל לנחש את המתרחש לבוא. כאשר החל להאיר היום והצפרים ברכו בצפצופן וזמרתן את הבוקר החדש, בא יגאל אל חצר החווה בשיר שומרים על שפתיו. הפועלים היו כבר לבושים, אסרו את הבהמות לעגלות, למחרשות ונסעו אל השדה. יגאל לא הגיד לאיש על פגישת הלילה עם סאלים.

ימי הקיץ החמים והארוכים נמשכו בעמק יזרעאל. במושבה החדשה היו כל החברים והחברות טרודים בעבודת השדה. הגיע גם אותו ליל אפלה, שהערבים הרבו אחר־כך לספר עליו, להפיץ אגדות על הגבורה שהוכיחו היהודים בו במושבתם מרחביה בשעת ההתנפלות עליהם. היה ליל חושך, ליל סוף החודש. יגאל ועוד שני שומרים רוכבים עברו בין הגבולות בקרבת הכפר הערבי. הם נסעו יחד ואחרי כן נפרדו – יגאל נשאר לבדו על גבול הכפר והשנים האחרים נסעו לנטור את שאר גבולות המושבה.

דממה שררה סביב־סביב. כשיגאל נכנס במעבר הצר בין הגבעות, שממנו היה קשה לצאת בחסום מישהו את הדרך, שמע פתאום אותו שאון שהגיע לאזניו בליל פגישתו עם סאלים. הפעם היה השאון חזק יותר והוא הבין שהלילה רוכב סאלים עם מספר גדול של רוכבים. השאון ושעטת פרסות הסוסים התקרבו, אך יגאל לא נבוך, הוציא את המאוזר" מתיקו ובקול חזק, אמיץ ומצלצל קרא:

“מי פה?!”

על שאלתו לא נענה ורק הד חזק השיב מתוך העמק… יגאל נפתע לשתיקה זו ומיד הרגיש, שפה, במקום הזה, תוכרע הלילה בנשק ובדם כל אותה פרשת ההתחרות בינו ובין סאלים. לחשוב הרבה בדבר לא היה לו פנאי. באחזו את ה“מאוזר” מוכן ליריה, שאל בפעם השניה והשלישית כמנהג הערבי: “מן הדא?” – – וכאשר על שאלותיו ענה לו שוב אך הד העמק, נגע באזנה השמאלית של סוסתו הנבונה והמסורה, (אות ידוע לה בשעת סכנה) וקרא בקול חזק: “פנו לי דרך בחשכת הלילה כל הרוצה בחיים!” – – וכרוח סועה עבר על סוסתו בין חבורת השודדים. ברכבו ירה פעמים אחדות ובהיותו מיטיב לירות קלע אל המקום שמשם נשמע קול סאלים. גם הערבים ענו ביריות. יגאל הספיק לראות בנפול סאלים, השודד הראשון בעמק יזרעאל, פצוע מעל סוסתו ארצה.

בדהרה בא יגאל אל המושבה מלווה מאחוריו בכדורי הערבים. עוד היה חושך, אך החברים עמדו כבר על רגליהם כי הגיע לאזניהם קול היריות בשדה. הם עמדו מזויינים וחרדים לדעת את אשר קרה ויגאל מסר במלים קצרות מה התרחש:

“חברים, עמדו מוכנים”, אמר. “עוד מעט ויעל עלינו כל הכפר. הפלתי את סאלים מסוסתו. אם מת – יבואו עם גופו אל מושבתנו, יניחו אותו על גבול אדמתנו ויערכו נגדנו התנפלות. חברים, נתיצב בגבורה נגד המתנפלים, אם לא – אבדנו”.

ואמנם הערבים באו במחנה כבד. חברי מרחביה עצרו אותם ביריותיהם, עד בוקר מחוץ למושבה. כצעירים וכצעירות אחזו בנשק ושכבו בחפירות המוכנות מראש. היריות הפילו על הערבים פחד, ועל־פי עוצם היריות סברו שהמון יהודים חדש בא למושבה. קומץ אנשי מרחביה הגנו על המושבה בגבורה עזה נגד מחנה גדול של ערביי כפרים אחדים, שבאו עם נשיהם ובניהם ויחנו על המושבה מכל עבריה, התרוצצו וחפצו לחדור פנימה.

כשהאיר היום, והערבים המתנפלים ראו את מספרם הקטן של מגיני המושבה, הסתערו ביתר עוז והתפרצו אליה לעיני פקידי הממשלה והז’אנדרמים מהעיר נצרת. לאחר שרוכב מהמושבה התפרץ בלילה דרך שלשלת המצור ואץ לנצרת להודיע לממשלה על ההתנפלות, פשטו הערבים, נשיהם וילדיהם על השדות כילק. החלו לקצור את התבואה, לטעון אותה על גמלים וחמורים ולהובילה אל כפריהם, ואת התבואה שלא יכלו לקחת רמסו בבהמותיהם. כאשר גמרו את מעשיהם בשדות התפרצו אל חצר המושבה והחלו להחריב ולשדוד. הז’אנדרמים סגרו את השומרים והפועלים המגינים ולא נתנו להם לצאת. הם נאלצו לראות בעיניהם, בפרוע הערבים במושבה ולא היה לאל ידם להושיע.

ההתנפלות וההגנה מצד קומץ קטן של פועלים ושומרים הרימו את כבוד היהודים בעיני הערבים והם הרבו לספר על גיבורי מרחביה, ומעשיות מופלאות שונות נפוצו אל פני כל עמק יזרעאל על ה“יאהוד” מארץ המוסקוב וגיבורם יגאל.

מצד שני לימדה ההתנפלות על מרחביה שהישוב העברי עם רכושו וקנינו אינו יכול לסמוך על הגנת הממשלה ופקידיה הכוזבים בארץ. כן הוכיחה למנהלי הישוב וגם לאכרים הפרטיים במושבות, שאין מושבה יכולה להיות בטוחה במצבה אם אין לה מגינים עזי נפש כחברי ה“שומר”.

למחרת ההתנפלות אסרו הז’אנדרמים התורכיים את מנהלי העבודה במרחביה ואת יגאל הובילו אסור בכבלים לנצרת וכלאוהו בבית הסוהר. החל המשפט הארוך בין ערביי הכפר סולם ובין מרחביה, שנמשך כמעט שנה. יגאל וחבריו ישבו כל הזמן בבית הסוהר בנצרת ואחדים מהאסירים סבלו ממאסרם ומאי־יכלתם להמשיך את עבודתם. אבל טבעו של יגאל עמד לו לבלי לאבד את עוז רוחו גם בבית הסוהר. הוא היה שמח ועליז ומלא חיים. היה נוהג להתעמל כדי לבלות את הזמן ובמזגו הטוב פעל על השוטרים שלא יתנהגו קשה עם חבריו.

המשפט של מרחביה עלה למוסדות הציוניים בארץ בסכומי כסף עצומים. בעתונות הציונית וגם בחוגי הציונים ביפו וירושלים נשמעה תלונה על ההוצאות הרבות שגורם משפטו של ה“שומר”. ויגאל סבל מאוד מבקורת זו. הוא קבל בכאב לב על חוסר ההבנה של המבקרים בעניני כבוד הישוב ועל העדר ההכרה, שאת כבוד הלאום אין לשקול בממון. זכורה לי תגובתו הזועמת של יגאל בקשר לכך. מנהל העבודה במרחביה שלחני לראות את שלום האסורים ולהוביל להם אוכל ומעט מזון רוחני, ספרים ועתונים. יגאל מצא בגליון אחד מאמר, שדן בנעימת בקורת על המשפט של ה“שומר” ומרחביה. הוא זרק את העתון ממנו והלאה, ובעיניו המבריקות התלקחה אש והוא קרא: “הו, חברים! מתי יוולד לאחד השומרים בן, שיהיה רועה בגליל וכאותו רועה גלילי קדום מהעיר הזאת יגרש את התגרנים שבנו!” – –

מבית הכלא בנצרת העבירו את יגאל וחבריו לכלא במבצר עכו על חוף הים. אחרי שנגמר משפט הערבים המתנפלים והיהודים המגינים לטובת האחרונים, שיחררו לבסוף את יגאל וחבריו ממאסרם.

והמאורע במרחביה עם גיבורו יגאל רשמו דף־זהב בספר “השומר” והישוב.


המלצות קוראים
תגיות