רקע
יעקב יערי־פולסקין
אלעזר פינקלשטיין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

“הדוד אלעזר” – כינו השומרים־החברים את הרווק הזקן שב“השומר”, בדרך הלצה ותוך חיבה. “הדוד אלעזר” לא היה מהראשונים במשפחת־השומרים, אך היה איש־צבא למוד־משמעת וחייל מובהק, אשר הקריב את חייו בארץ על מזבח השמירה. מדוע כינו אותו “הדוד אלעזר”? אולי היה גדול בשנים משאר השומרים הרווקים, או אולי הוכתר בתואר זה עוד בעיר־מגוריו בוארשה ומשם הביאו… על כל פנים התואר הלם אותו: הוא היה כבד־גוף, זעוף־פנים, כבד־דיבור, קולו גס, אליגנטיות חיצונית ממנו והלאה – ועם זאת אדם נוח וטוב־לב.

עם אלעזר פינקלשטיין נפגשתי בוארשה, בשנת 1905 לפני בואנו לארץ־ישראל. אני חיפשתי באותם הימים חברים לשאיפת עלייה לארץ. הייתי נכנס לעתים לבית־הקפה שנקבצו בו “פועלי־ציון”. קיוויתי להתוודע למספר צעירים שרצו לעלות כמוני ולא יאמרו די בוויכוחים. שם התוודעתי אל פינקלשטיין. הצעיר ישב ברווחה על־יד שולחן והאזין לויכוחי המסובים על המאטריאליזם ההיסטורי, על “הנוסח המינסקאי” או “הנוסח הפולטאבי” של הפרוגראמה ה“פועל־ציונית”, שעל־פיה יוביל “חוק־הברזל” של ההיסטוריה את הפרוליטאריון העברי לארץ־ישראל…

הויכוח היה חם ונלהב. גם “הדוד אלעזר” השתתף בו משעה לשעה ודיבר בחום. ופתאום קם, לא יכול עוד נשוא את הדיבורים המבולבלים, דפק באגרופו הכבד על השולחן, רקע ברגלו ובקול רם קרא: “הגיעה העת לחדול מלהג זה. גלגל ההיסטוריה ימעך אותנו אם לא נעלה בעצמנו לארץ־ישראל ונחל את עבודתנו ואת ההיסטוריה שלנו שם. יש לקום ולעלות ולא לחכות עד שגלגל ההיסטוריה ידחפנו שמה!”

“הדוד אלעזר” עורר בדבריו הבלתי־תיאורטיים, צחוק בין המסובים, בעלי התיאוריות, אבל עלי עשו דבריו רושם רב. הוא קלע אל רחשי לבי ומצאתי בו חבר לרעיוני ולשאיפה הכמוסה עמי. מאז באתי לעתים קרובות יותר אל בית הקפה והכרתי לדעת את אלעזר פינקלשטיין מקרוב. התבוננתי למעשיו ולדרכי־חייו. הוא היה גם בהסתדרות “פועלי־ציון” בוארשה, כמו ב“השומר” בארץ אחר־כך, “איש־חיל פשוט” ומסור, ונושא במשא־העבודה היומיומי, שבלעדיו הסתדרות, וחשאית ביחוד, אינה יכולה להתקיים.

הוא לא נמנע מעשות כל עבודה או שליחות שהיא: לשאת אוכל לחבר אסור בבית־הסוהר, לארגן את מטבח המפלגה בעת שביתה כללית, להטמין נשק בשביל ההגנה העצמית, להזמין רופא ותרופות או מזון לחבר חולה; להמציא דירה בטוחה לחבר המסתתר מפני המשטרה, לשמור ולהעביר למקומות הנועדים את הספרות הבלתי־ליגאלית. על עבודות אלו היה צפוי להענש באותם הימים עונש עבודת־פרך או גירוש לסיביר, אך הוא עשה אותן בשמחה. כאשר נכשלו 106 חברי פועלי־ציון בוארשה, בעת שראשי ההסתדרות והוועד המקומי נפלו בידי המשטרה ונאסרו במבצר נובוגיאורגייבסקי, – הציל אלעזר את ההסתדרות על ידי חליפת־מהמכתבים שהצליח לנהל בין החברים האסורים והחפשיים.

1 אלעזר פינקלשטיין.jpg

אלעזר פינקלשטיין


האוכל, שנשלח לאסירים מקרוביהם ורעיהם, היה עובר על־ידי אלעזר, והוא שם לב, שהתרנגולת שנשלחה לאיזה בן־יחיד, תבוא לידי הנצרך לה ביותר – לחבר חולה. ולא אחת קרה, שבחלקו את האוכל מחוץ לבית־הסוהר, נתן מנות־מנות לכל חבריו, ולו לא נשאר מאומה. אז אכל בעצמו מהמרק של בית־האסורים. בעת שביתת־רעב מצא און בגופו להתהלך מחבר לחבר, לעודד ולנחם ולספר את מעשיותיו־הלצותיו, שלא ידע את הסוף לאף אחת מהן. וכהיותו מסור ל“פועלי־ציון” בוארשה, כן היה גם בין השומרים בארץ־ישראל.

“השומר” היה בשבילו קודש־הקדשים. את רכושו וקנינו של השומר, – הנשק והסוסים – נצר כבבת־עינו. סוסתו, – קנינו של “השומר” – היתה נקיה תמיד ומצוחצחת. היה תענוג להביט עליה ועל רוכבה עם הנשק היפה בצדו. בהביטי עליו לפעמים ברכבו אל משמרתו ובחזרו ממנה, חשבתי בשמחה על השינוי המתחולל בצעירינו מארצות הגולה, כשהם באים ארצה. הדוד אלעזר, שלפני שנים מעטות התהלך במצנפת יהודית פולנית בחוצות וארשה ואל סוס־רכיבה פחד לגשת – דהר בארץ על סוסה נאה כאחד האבירים.

בראשית המלחמה התרכזו רוב חברי “השומר” בתל־עדשים, שבעמק יזרעאל. שם אמרו לעמוד בזמן המלחמה בפני גליה הזידונים, ולחכות לימים טובים יותר בשביל “השומר”. את אלעזר מצאתי שם כפועל שעבד במסירות בכל עבודה קשה, ולפעמים גם שמר בלילה אחרי יום־העבודה.

לפני עזוב “השומר” את ראשון־לציון, כשפקידי הממשלה דרשו את הנשק מ“השומר” ומהאכרים, ומוכתאר המושבה פנה אל השומרים בדרישה למסור בעצמם למושל יפו את נשקם, ענה אלעזר בדברים האלה: “לוּ חשב “השומר” את המושבות כרכוש פרטי של האכרים, אולי לא היו חבריו שומרים בהן אף לילה אחד. אולם כל מושבה עברית היא בעיני “השומר” עמדה בארץ־אבותינו, שצריכה להכבש על ידי “השומר” ורעיונותיו. לא ניפרד מנשקנו בנקל כאנשי המושבה מנשקם, ואת המושבה נעזוב בלי שמירה עברית רק כשיאלצונו לכך”.

למען “השומר” נכון היה אלעזר פינקלשטיין להקריב את נפשו תמיד. וכן היה סופו. נפל בהגינו על עדרה של החווה בן־שמן בפני הערבים שהתנפלו עליו וחפצו לגזלו. בימים הקשים ביותר לישוב בארץ, בימי גירוש יפו הידועים, נפצע על משמרתו ופצוע פצעי־מוות הובל ירושלימה ושם מת אחרי גסיסה קשה.

המלצות קוראים
תגיות