“שניאורסון, אתה המפקד!” הדברים הקצרים האלה שהשמיע טרומפלדור, בהיותו פצוע פצעי־מוות ובהרגישו כי אפסו כוחותיו מלפקד על הגנת תל־חי, – מציינים מאין כמוהם את השומר שניאורסון וכשרונותיו. בשנת הארבע־עשרה לחייו, בבואו לארץ, היה לשומר והצטיין, ובשנת השש־עשרה נתקבל לחבר בהסתדרות “השומר” והיה ממונה על שומרים ותיקים ממנו בשנים ובשמירה. ואמנם חשוב היה תפקידו של שניאורסון, זה הבחור הפקח והישר “כעץ־אקליפטוס”, ב“השומר” ואחר־כך בכפר של “השומר” – כפר־גלעדי. מילדותו ונעוריו עד בואו לארץ ידוע אך מעט, כי צנוע ובישן הוא מהשמיע דברים על עצמו.
ממכריו הקרובים נודע לי שנולד להורים עשירים בעיירה הקטנה רצ’יצה בפלך מינסק. הוא נין ונכד למשפחת שניאורסון המפורסמת, שאחד מבניה היה הרב מלאדי, ר' שניאור זלמן, מיסד החסידות החב"דית וכן יצא ממנה הצדיק ר' מנדיל ליבאביטשר. בני המשפחה הזאת היו אזרחים נכבדים לדורותיהם ברוסיה, ואחת מבנות המשפחה נישאה לאחד־העם.
אֵם פנחס שניאורסון מתה עליו בהיותו בן ימים מספר ועד שנת השמונה לחייו גדל בבית סבתו. אחר־כך מסרו אביו הסוחר לחדר ללמוד, אך נפשו לא חשקה בלימודים בחדר הצר, כי אל החופש, אל הרחוב, שאף הנער השובב, וברח מן החדר אל סבתו. פרא־אדם היה בילדותו ולא יכלו להכריחו ללמוד, אלא אם כן קשרוהו לשולחן. כשעברו שנות לימודו בחדר, נסע לאודיסה ללמוד בבית־ספר טכני. באודיסה התוודע אל הציונות ובקראו את “הפרוגרמה שלנו” מאת אוסישקין התעורר לנסוע לארץ־ישראל. כן עשה ובא אל הארץ בשנת תרס"ט.
אחרי שנות עבודה אחדות במושבות יהודה, בחל בצורתן הפרטית, ועלה הגלילה. במושבה יבנאל היה לשומר בשורות “השומר”. עוד בראשית שמירתו דרש שיתנו לו לעמוד ברשות עצמו ולא ישגיחו עליו, לא יעזרו לו… והוא הוכיח כי יש בכוחו למלא את תפקידו. אף שהיה שומר רגלי, נמצא תמיד בין ראשי השומרים, הרוכבים על הסוסים.
הוא היה כאחד מהם בכל ענין, ובשעת התנפלות או בנסוע השומרים הראשיים לאסיפה, תפס גם הוא מקום ביניהם – הם דהרו על סוסים והוא צעד ברגליו הארוכות ולא פיגר… בא אל מקום המעשה לא מאוחר מהם. נפשו נקשרה בנפש ישראל גלעדי, מנהל “השומר” והיה שלישו הנאמן, שמר אותו כאישון־עינו ועזר לו במסירות בכל פעולותיו. בשנת העשרים ואחת לחייו נסע לרוסיה כדי להתגייס שם לצבא, ונמצא מתאים לשרת בו, אולם כעבור זמן קצר קץ בכך וברח חזרה לארץ. בחזרו לארץ־ישראל המשיך את עבודתו כשומר־רוכב. כן זכה סוף־סוף לסוסה גם הוא, זכה להיות שומר־רוכב.
פּנחס שניאורסון
בזמן המלחמה, כשאנשי “השומר” יסדו את הקבוצות בכפר־גלעדי ותל־חי, עלה גם שניאורסון לגליל העליון. היו אז הימים הקשים ביותר ל“השומר”, במובן הכלכלי. החברים נאלצו לקבל את השמירה במטולה, אך שכר־השמירה שקיבלו במושבה לא הספיק להם לקניית נעלים ושניאורסון החליט לצאת לשמור יחף ויתר השומרים עשו כמוהו. ושמירה ברגלים יחפות באותה סביבה סלעית ובלילות־חורף גשומים ואפלים, – שמירה זו מה טיבה? – – למותר לנו לתאר.
בזמן הרדיפות של חסאן־בּק חיפשו הז’אנדרמים גם את שניאורסון, והוא התחבא במערות הסביבה. כשנודע לו שהז’אנדרמים אסרו את ישראל גלעדי, יעץ לחברו שהסתתר עמו, שיחפש לו מפלט, והוא עצמו התמסר לידי התורכים, להקל באיזה אופן את סבל ישראל גלעדי. הוא חשש פן לבו החולה לא יוכל לשאת את העינויים והמלקות. הז’אנדרמים אסרו את שניאורסון בכבלים מיד להתמסרו, והובילוהו אל בית־הסוהר בנצרת. בנצרת רצה חסאן־בּק להכריח את שניאורסון לגלות מה הוא “השומר” ומטרותיו וכיבד אותו במלקות רבות בכפות רגליו. כתגובה על המכות שקיבל ועל החרפה שנשא, נשא שניאורסון נאום לפני חסאן־בּק, שבו הוכיח אותו על כי הוא רוצח ואכזר. חסאן־בק התנקם בו בגלל התוכחה הזאת והסיף להלקותו בעקבי רגליו, אותו ואת חבריו. הם צעקו מעצמת מכאוביהם עד שהצעקות נשמעו ברחובות העיר נצרת הקדושה. אחרי עינויים במשך ימים אחדים נשלח שניאורסון אסור באזיקים לדמשק ומשם הובל לקושטא.
בין המגורשים היה גם צבי ניסנוב, שמחלתו גברה מחמת העינויים. פה מצא שניאורסון שוב מקום למלא תפקיד חביב עליו. הוא הסיח את דעתו מרגליו החולות מהמלקות וסחב את חבילת צבי ניסנוב להקל עליו את טלטולי הדרך. מקושטא ברח שניאורסון ועבר דרך ארמניה לרוסיה. כשנודע לו ברוסיה, שצבאות ההסכמה חדרו לתורכיה ויש אפשרות לנסוע לארץ־ישראל, לא ביקר במקום הולדתו – את אביו ומשפחתו – אף שהיה קרוב אליהם, כי אם מיהר לאודיסה ומשם נסע ליפו באניה שהחזירה גולים לארץ. בעת הנסיעה נודע לו על מות חברו הדגול, ישראל גלעדי, ומרוב צער ניתקו מילים מפיו שעות מספר.
שניאורסון חזר ועלה אל הגליל ובעבודה להקמת הריסות כפר־גלעדי, שהערבים הספיקו להרסו למחצה, אמר להחריש את צערו. הוא עבד, רעה את העדר, שמר בלילה וניהל את עניני הקבוצה עד התחולל סכסוך הערביים־הצרפתים ועד היום הגדול של תל־חי.
בבוקר ההתנפלות הגדולה על תל־חי רעה את עדר כפר־גלעדי ליד תל־חי. כשניראו הסימנים הראשונים להתנפלות הכניס את העדר אל החצר והתיצב על המשמר עם רובהו. לא עברה עת רבה ולאזניו נשמעה קריאתו של טרומפלדור: “לעזאזל, שניאורסון! קיבלתי כדור. שניאורסון, אתה המפקד!” ומאיש־צבא פשוט היה שניאורסון מיד למפקד הגנת תל־חי, שנמצאה במצב חמור. בידעו כי נשארו בידי המגינים כדורים במספר לא־רב והם הולכים ופוחתים והלילה הולך וקרב ומספר המתנפלים הולך ורב, – פקד שלא לירות בלי צורך ולא לבזבז כדורים. “לשמור על הכדורים!”, היתה פקודתו הרמה בחצר ובבניינים.
החברים קיבלו את פקודתו ונזהרו מלירות כדורים ללא צורך. המפקד הגיבור, הקפיטן יוסף טרומפלדור, שנפצע פצעים אחדים, יכול לשכב במנוחה ולקבל מזמן לזמן ידיעה משניאורסון על המצב. להתערב בפקודותיו לא מצא לנחוץ, כי נוכח, שמסר את הפיקוד על ההגנה בידים אמונות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.