(נפלה תר"פ־1920)
ייזכר בכבוד שם בת הכפר הפשוטה והתמימה, שהיתה אחת הפועלות־החלוצות המסורות לעבודת־העם הקשה והיתה מן המגינים – הקרבנות הקדושים של תל־חי. בכפר זבוליה, בקרבת העיר קאמניץ־פּודולסק באוקראינה הברוכה, אך ארץ הגיהנום ליהודים – נולדה וגדלה. בהיות משפחתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, גדלה עם נערות הכפר הנכריות. על היהודים והיהדות ידעה אך מעט ולעניני ארץ־ישראל התוודעה על ידי גיסה, שחי כפועל ושומר בארץ. היא החלה להתעניין בחיי הארץ ולהשתוקק אליהם. גיסה נפצע פצעים קשים בזכרון־יעקב בהתנפלות של הערביים ומכתביו על החיים והעבודה, על הצורך בבני־נעורים עזי־נפש כשומרי רכוש וכבוד היהודים וכעובדים בשדה, עשו על הנערה הרגשנית רושם רב. ביום אחד הודיעה להוריה – שהיא עולה לארץ־ישראל, וכן עשתה, לערך כשנה, לפני פרוץ המלחמה.
בבואה לארץ החלה לעבוד בקבוצת “השומר” בתל־עדשים. באותו זמן נזדמן לי לראות את הנערה הצעירה, היפה והבריאה בעבדה בין בשדה, בין במטבח. שנים אחדות עבדה בתל־עדשים ונשאה בעול הקשה בקבוצה, לא התאוננה על גורלה ורק ענין אחד העציבה: היא לא יכלה לסלוח מעשה־עוול של חבר לעבודה – – כיצד יעשה עוול חבר אידיאליסט?! – – אבל נפשה נקשרה בקבוצת תל־עדשים ואנשיה וגם בעזבה אותה ובלכתה לקבוצה אחרת, לא יכלה לשהות שם הרבה וחזרה.
בשנת המלחמה האחרונה נאסרו עשרות צעירים והובלו אסירים לדמשק ובתוכם מחבריה. היא נסעה אחריהם לדמשק – למראית־עין כדי לקנות זרעים, אך למעשה מסרה אגרות לחברים האסורים ולקחה מהם מכתבים נחוצים לגליל. שליחויות לרוב מילאה לטובת הנאסרים וביקוריה התכופים בדמשק בבית־הסוהר עוררו את חשדם של התורכים. למראה שערותיה הגזוזות החלו לחשוש שמא היא גבר מתחפש בבגדי נערה. בראותה, שנפל החשד עליה, יצאה בערב יחידה את העיר והלכה ברגל אל בית־הנתיבות, לשוב לארץ. הרכבת נסעה רק לפנות־בוקר, ומה תעשה נערה לבדה בבית־נתיבות כל הלילה, בין קצינים וחיילים?… על איזה סוג נשים ימנו אותה? אף־על־פי־כן התחזקה ונשארה לחכות עד הבוקר. הלילה הקשה עבר עליה ללא־שינה ובבוקר הצליחה לנסוע ברכבת צבאית גדושה קצינים וחיילים, אף שהדבר היה כרוך באי־נעימות. אפיה האמיץ עמד לה והיא הגיעה בשלום אל תחנת צמח הקרובה לדגניה ושם ירדה מהרכבת ושאפה רוח לרווחה.
דבורה דראכלר
דבורה חזרה לתל־עדשים והמשיכה לעבוד, עד שנסעה לרגל מחלה לירושלים. כאשר עמדה לצאת מבית החולים, הגיעו אליה שמועות על מתיחות במתולה, תל־חי וכפר־גלעדי. ועד־ההגנה החליט לבלי לקבל שמה אף צעירה אחת. הדבר חרה לה מאוד, כי חשבה שהיא יכולה להועיל למגינים לא פחות מאחד הצעירים. היא פנתה מיד במכתב אל ועד־ההגנה בכפר־גלעדי ודרשה שיקבלוה אל אחת הקבוצות בשדה הקרב. חברי כפר־גלעדי, בהכירם אותה כחברה טובה, הזמינוה מיד לבוא אליהם. בשמחה בלתי־רגילה התכוננה למסעה זה. לבשה את מיטב שמלותיה וחרדה שמא יתחרטו החברים לבסוף על הזמינם אותה. באיילת־השחר נאלצה לחכות חמישה ימים מחמת אי־הבטחון בדרך לצפון.
בהגיעה לכפר־גלעדי היתה קבלת הפנים הראשונה – התנפלות של ערביים על החברים העובדים בשדה. הערביים באו לשדוד בהמות והפועלים לא נתנו להם. חליפת יריות חזקה התלקחה משני הצדדים והקרבן הראשון בתל־חי, אהרון שר, נפל. דבורה הבינה מיד מה חמור המצב ונגשה להכניס סדרים במטבח. היא התמכרה לעבודתה כדי להקל ככל האפשר את חיי החברים הלוחמים והם הביעו לה את הכרתם בעד מעשיה. היא דרשה גם רובה ומקום־משמר כמו לאחד הצעירים את הרובה הטמינה במיטתה. אם איש־המשמר הודיע על סכנה, חשה גם היא מעבודתה כאחד הצעירים למקום־משמרתה. ויש שבאמצע הארוחה השמיע האיש הצופה על המשמר: “אל הנשק! על המקומות!” – וכהרף־עין עזבו הכול את הארוחה וחשו אל עמדותיהם. רעבים עמדו במשך שעות והחליפו יריות עם המתנפלים, עד שנאלצו הללו לחזור לעומת שבאו. לדבורה היה אז תפקיד כפול: היא חשה כפעם בפעם להמציא אוכל למגינים כדי לחזק את ידיהם, אף שבהגשת האוכל היתה כרוכה סכנה רבה.
בתל־חי, שעמדתה היתה חלשה מזו של כפר־גלעדי, היתה הכלכלה גרועה וביקשו את דבורה לבוא שמה. היא חשבה לה את הדבר לכבוד גדול והלכה לסדר שם את המטבח, כאשר עשתה בכפר־גלעדי.
בערב שלפני יום ההתנפלות הגדולה על תל־חי, באה דבורה לבקר בכפר־גלעדי. היא היתה עייפה מאוד מעבודתה בשבועות האחרונים והתלוננה על ליאותה בפני חברתה, אף העירה לה על הרגשתה, שבקרוב תהיה התנפלות גדולה וגם היא תיהרג באותה התנפלות. הציעו לפניה להישאר ללון בכפר־גלעדי, אך היא מיאנה וחזרה בו בערב לתל־חי, כי לא חפצה לעזוב את חבריה ערב אחד בלי דאגתה להם, דאגת אחות. חזרה לתל־חי לחיות שם את הלילה האחרון בחייה.
בבוקר שלחו החברים את הבהמות אל השדה כבכל יום. החברים היו שקטים. פתאום התקרבו הקצינים הערביים. העומד על המשמר נתן אות, והבהמות הוחזרו אל החצר. האפנדי מחאלסה עם ארבעת הקצינים הערביים וערביים אזרחים קרבו לגשת וביקשו את טרומפלדור לתת להם להכנס אל החצר. כּאמל אפנדי מפקדם, דרש הפעם בגסות שאנשי תל־חי ימסרו להם את הצרפתים המסתתרים עמהם, כביכול. טרומפלדור ביושר־נפשו הציע לפניהם לחפש בעצמם וחמשת האורחים נכנסו וחיפשו בחדרים התחתיים, ברפתות ואחרי־כן עלו אל הקומה העליונה. בראותם את דבורה עומדת נגדם ובידה אקדח, לקחו מידיה את האקדח. היא הודיעה בצעקה לטרומפלדור למטה כי גזלו ממנה את נשקה, והוא בשמעו כזאת ציווה מיד לירות.
מצאוה אחרי־כן מתה וזוהר ושלווה בלתי־מצויים שפוכים על פניה. חבוקה היתה בזרועות חברתה לעבודה ולמוות בתל־חי, שרה צ’יזיק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.