רקע
יעקב יערי־פולסקין
יוסף טרומפלדור
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מ. מזרחי, מהד' שלישית; 1964

(תרמ“א־1880–תר”פ־1920)

שמו יתנוסס בתוך קהל גיבורי־העם, אשר כיסו בגוויותיהם את בתי־קברות ארצנו בגבולותיה הישנים, מדן ועד באר־שבע, בנפלם במלחמה בעד תחיית העם. אגדות יכתירו ברבות הימים את שם יוסף טרומפלדור הגיבור ושמות יתר חבריו וחברותיו, גיבורי תל־חי. הקברים של יוסף טרומפלדור וחבריו היו כבר בימינו לסמל חי ולעמוד־אור להאיר לחלוצי העם את דרכם אל העבודה והיצירה.

*

יוסף טרומפלדור נולד בשנת 1880 בעיר פיאטיגורסק בצפון קאוקאז. רוח גבורתו עבר לו בירושה מאביו זאב טרומפלדור. אביו, שהיה שען ורוקח באומנותו, היה מאותם ה“קאנטוניסטים” היהודים, שהיו נחטפים בגיל 14ֿ־13 שנה לעבודת הצאר בלגיונות צבאו. זאב טרומפלדור התחיל את שירותו הצבאי עוד בימי ניקולאי הראשון ושירת תקופה, שבה הספיקו למשול בזה אחר זה ארבעה מלכים. יותר מעשרים וחמש שנה בילה בשרות “ניקולאייבי” זה. התנסה בכל מדורי הצער והעינויים בהם הצטיין בעת ההיא שירות הצבא ונוסף על זה שבע לא מעט תלאות ומצוקות כיהודי, בגלל מיאונו להמיר את דתו בדת הנוצרית. אף־על־פי־כן נודע אביו של טרומפלדור בגבורתו הנפלאה, בעוז רוחו ובסבלנותו, ביחוד בימי מלחמת סיבסטופול.

את גבורת האב ועוז רוחו לשאת ולסבול בשקט ירש יוסף משלושת אחיו. גם העובדה שנולד ובילה את ילדותו ואת ימי נעוריו בהרי קאוקאז, טיפחה ביוסף את הגבורה. הוא גדל בין אנשים אמיצי־רוח ומלומדי־קרב, אשר רגש של פחד זר לרוחם, ואשר מידת הגבורה, לפי מושגם, פירושה אחד: – כבוד והוד למשפחה ולעם.

עד שנתו העשרים בילה טרומפלדור בבית אביו ובארץ ההררית הזאת, רחוק מהגיטו היהודי ומאוירה של יהדות. בעת ההיא גמר את הגימנסיה הרוסית ולמד להיות רופא שיניים. בשנת 1901 יצא לחארקוב, עמד במבחן האחרון וקיבל את תעודתו. זמן קצר אחרי־כן, בשנת 1903, נקרא לעבודת הצבא וכשני חדשים לפני גמרו את חוק־הצבא ושחרורו, פרצה המלחמה הרוסית־יפאנית (שנת 1904), והוא התנדב להמשיך את השירות במלחמה. השמועה אומרת כי בהיוודע הדבר לאביו, שלח לו את ברכתו בדברים האלה: “עלה, בני, למלחמה, ואולם אל בית אביך אל תעז לשוב באין בידך אות ההצטיינות הגבוה ביותר. אם לא כן, אין אתה בן לאביך”…

9 יוסף טרומפלדור.jpg

יוסף טרומפלדור


והבן שמע לאביו ולא בייש אותו. יצא כחייל־מתנדב פשוט למלחמה במאנדז’וריה, שב משם כקצין! הקצין היהודי הראשון בצבא הרוסי, ומקושט בארבעת אותות־ההצטיינות הגבוהים ביותר – ארבעה צלבים גיאורגיים – שנים של כסף ושנים של זהב. על גבורת טרומפלדור בקרב נגד היפאנים מספרים חבריו וידידיו הרבה דברים המציינים פה אחד את אומץ לבו המפליא. בקרב גדול שנמשך ימים מספר, כאשר דגל המטה היה צפוי לנפול בידי האויב, סיכן יוסף את נפשו להציל את הדגל מידי היפאנים. אמנם את הדגל הרוסי החזיר בגאון אל מחנה הרוסים, אך הוא עצמו נפצע פצע אנוש. בקרבות שבאו אחר־כך ובמצור הנודע של היפאנים על פורט־ארתור, הפליא טרומפלדור בגבורתו את המפקדים הרוסיים. הם הציגו אותו בראש הגיבורים מגיני פורט־ארתור והעניקו לו את אותות ההצטיינות שיהודי לא זכה בהם בצבא הרוסי אלא לעתים רחוקות מאוד. אמנם “אשרו” זה עלה לו במחיר ידו השמאלית שאבדה במלחמה, והוא קיבל מכתב־פיטורין משירות הצבא ורשות לשוב אל ביתו, אך לתמהונם של מפקדי הלגיון שלו הוא שלח להם מיד תשובה בנוסח זה:

“נשארה לי רק יד אחת, אולם היד הזאת היא הימנית, וברצוני להמשיך את חיי המלחמה. הנני מתכבד לבקש את כבודו להשתדל בעבורי שיתנו לי חרב ואקדוח, כדי שאוכל לשוב אל החזית…” בקשתו ניתנה לו על־ידי ראש מפקדיו שפרסם בצבא כי כמעשה הזה של היהודי יוסף עדיין לא קרה ולא נשמע בצבא הרוסי. בידו האחת שב הגיבור טרומפלדור להשתתף במלחמה נגד היפאנים והוסיף לחולל גבורות ונפלאות נגד השונא.

ומספרים מעשה שאירע לטרומפלדור: “זה קרה עוד לפני הפצעו בפורט־ארתור. הוא עמד שם עם פלוגתו בחפירות על אחת הגבעות שלפני המבצר – הגבעות הנקראות בחבל ההוא – “סוֹפּקי”. היפאנים יצאו בהתקפה גדולה ולכדו בזו אחר זו את כל הגבעות מסביב. החפירות הקרובות כבר נתרוקנו, חייליהן נסוגו אחור; אבל בחפירת טרומפלדור עוד נשארו כעשרים חייל, כי הקצין שלהם הלך ולא שב. אחרי־כן נודע כי שב לפורט־ארתור ובלי פקודת הקצין לא רצו החיילים לעזוב את חפירתו. נהרג גם הסגן וטרומפלדור ורוסי אחד, בהיותם הקשישים שבחבורה, נשארו כמפקדיה. החיילים התחילו לדרוש שיניחו גם להם לעזוב את החפירה. אז העמיד טרומפלדור את חברו הרוסי לשמור על מוצא החפירה ולירות בכל מי שינסה לברוח והוא עצמו ניהל את הגנת ה”סופּקה" עוד כשעתיים. חייליו היו עייפים ורעבים וטרומפלדור חילק את פלוגתו הקטנה לשנים: עשרה נחו וישנו – אם יכלו – ועשרה הוסיפו לירות ביפאנים; כעבור שעה החליף: הללו נחו והללו ירו. רק בראותו, שגם על הגבעה מאחוריו נתרוקנו החפירות, אמר לחברו לנהל את הקבוצה העירה – והוא עצמו נחבא מאחורי סלע לראות במתהווה. הוא ראה את היפאנים שנכנסו לחפירתו, ושקל בדעתו, כי לו יכול למצוא חמישים אנשי־חיל כרוחו אפשר היה ללכוד את הגבעה מידיהם. אז ירד גם הוא, ובמישור הריק ראה קצין זקן בתלבושת חיל־הים עומד על תל קטן וצופה במשקפת, ניגש אליו ואמר: “אדוני, אם יש אתך חמישים חייל, נוכל ללכוד את ה”סופּקה". המפקד אמר לו: “טוב, יש אתי שתי פלוגות – הרי הן מאחורי ההר. גש נא שמה ומסור לסגני את פקודתי”. טרומפלדור רץ בכל כוחו אל ההר – אך כשהגיע, ראה את שתי הפלוגות כשהן בורחות מפני פצצות היפאנים. שב טרומפלדור אל הקצין ומסר לו את הבשורה. נאנח המפקד, תפש בשתי ידיו בשערות ראשו הלבן וצעק: “חרפה! ביז’אלי קאַק זשידי – נסו כיהודים!” – –

10 טרומפלדור עומד שני.jpg

טרומפלדור (עומד שני מצד שמאל) בחברת אנשי צבא רוסיים


עם נפילת פורט־ארתור נלקח טרומפלדור בשבי עם כל הלגיון של הגנראל סטסל. המלחמה בין רוסיה ויפאן תמה, וטרומפלדור שב ביחד עם ראשוני השבויים הביתה דרך חארבּין. שם נתקבל ברוב כבוד והדר ומשם נשלח עם עוד רבים שהצטיינו במלחמה, למוסקבה, ואחרי־כן לפטרבורג. בפטרבורג התייצבו המצטיינים וטרומפלדור בכללם לפני הצאר ניקולאי השני, ובפקודתו קיבל טרומפלדור את התואר “פּרפּוֹרשצ’יק־אופיצר” – היהודי הראשון ברוסיה שהוכתר בתואר זה.

אף־על־פי־כן גדולתו של טרומפלדור בשבילנו אינה בפרשת חייו הצבאיים ברוסיה וכבר אמר אחד כדברים האלה: “טרומפלדור היה בעינינו לגיבור לא בימים שחרף את נפשו למות במלחמת רוסיה ויפאן ואשר שם אבדה לו ידו. אמנם, תכונת־גבורתו הטבעית של טרומפלדור מצאה את ביטוייה האמיתי אחרי־כן, כאשר העמיס על שכמו ונשא בסבלנות גדולה לבנה אחר לבנה, להנחת יסוד לבנין ארץ־ישראל, שרק הדורות הבאים יוכלו לבנותו”.

*

אחרי ביקורו במוסקבה ופטרבורג נוסע טרומפלדור להתראות עם הוריו בקאוקאז. אמו, ילידת הרי קאוקאז, עושה את עצמה כאינה רואה את גזיר־העץ המחובר אל גוף בנה במקום היד החסרה. שנא שנאו בבית טרומפלדור בכי ודמעות לריק, אשר לא יביאו עוד תועלת. אביו, החייל הניקולאייבי, קיבל את פני בנו יוסף בשמחה רבה ואמר: “עתה יכול אני להתגאות כי בני זכה לאות־הצטיינות גבוה הרבה יותר מזה שהשגתי אני”.

טרומפלדור עוזב כעבור זמן את בית הוריו ושב לפטרבורג. הוא נכנס לאוניברסיטה, אל המחלקה לתורת המשפטים, ונעשה עורך־דין.

זו היתה שנת 1905, אחרי פרעות אוקטובר הגדולים, בהם טבע ראשית החופש הרוסי בדמם של היהודים. המאורעות הללו עשו על טרומפלדור רושם מדכא מאוד. הוא התחיל להגות יותר בגורל עמו הקשה, ובמרץ ובשקידה רבה התחיל מעיין בדברי ימינו ולחקור את מצבנו הכלכלי הקשה. לטרומפלדור החל מנצנץ רעיון הקומוניזם כפתרון הראדיקלי האחד לשאלתנו, דהיינו: לא רעיון להלכה כי אם פרוגראמה מסויימת היתה עמו כיצד לגשת להגשמת הרעיון הקומוניסטי־הציוני אשר לפיו יקום עם עברי חפשי בארץ בלי מנצלים ומנוצלים. בזה החלה מתגבשת הכרתו הציונית. ראשית מעשהו היתה לבקש בין המתלמדים בפטרבורג ובמוסקבה צעירים שעמהם יוכל ליסד את הפלוגה הראשונה (בדרום רוסיה) והיא תשמש כמושבת־מופת לקבוצות העתידות לקום בארץ.

הימים ההם היו ימי תסיסה והתעוררות בקרב החוגים הציוניים ברוסיה, וביחוד בעיר הבירה. לוּ חפץ טרומפלדור, היו נפתחים לפניו לרווחה פתחי בתי העשירים, הציונים והבלתי־ציונים, כי חוגי היהודים הפטרבורגיים היו מייחסים ערך רב לתואר, ומה גם תואר של קצין – קצין יהודי יחידי בצבא הרוסי. ואולם טרומפלדור לא חזר על דלתות הציונים העשירים; הוא החל את עבודתו הציונית בין הצעירים המתלמדים. סטודנט ציוני אחד מפטרבורג מספר על פגישתו עם טרומפלדור בעת ההיא בלשון זו:

“הדבר היה ביום סתו בשנת 1907 בפטרבורג, יום אפור ומעונן, כמו החיים הפוליטיים ברוסיה בימים ההם. בוטלה זכות הסטודנטים לאסיפות ולארגון. גם הסטודנטים הציוניים נאלצו להסתגל אל התנאים הפוליטיים החדשים. מספר החברים האקטיביים לא היה גדול והם ידעו והכירו איש את רעהו. פעם אחת, באסיפה שנקראה באולם הגדול של האוניברסיטה הפטרבורגית הופיע סטודנט, פנים חדשות, שרוב הסטודנטים הציוניים לא ידעו מי הוא. מראהו וחזות פניו המלאה עוז ומרץ הסבו אליו את תשומת־לב הכול. הוא לבש אדרת־שער קאוקאזית ובמראהו החיצוני היה נראה זקן בשנים מסטודנט רגיל. בעת ההתוודעות עמו, הפליאה עוד יותר העובדה, שחסרה לו יד. זה היה יוסף טרומפלדור הידוע. באספות, בין המעשיות ובין העיוניות, לא היה חלקו גדול בויכוחים. טרומפלדור היה מקשיב אל דברי אחרים. בגליל האי הואסילי, אשר בו גר, השתתף בעבודה עם הציונים בפעולות מעשיות שונות. בכל זאת לא תפש טרומפלדור אותו מקום שהיה צריך לתפוש בהתאם לכוחותיו וכשרון האינציאטיבה שגילה אחרי־כן. כנראה, שהעבודה היום־יומית הפעוטה לא יכלה לספק את תכונתו האימפולסיבית של טרומפלדור, אשר שאף למעשים כבירים יותר”.

מפטרבורג יצא טרומפלדור אל תחום־המושב לפעול למען רעיונו – ייסוד קבוצת חלוצים. הצעירים נענו לקריאתו והתלהבו לרעיון של עבודה וחיים משותפים בריאים וחפשיים בטבע. טרומפלדור הקפיד בבחירת החברים של קבוצתו. ובשנת 1911 הוא נוסע לרומאני אל ועידת־החלוצים. בשנת 1912 הוא יוצא עם קבוצת החלוצים הראשונה, של חמשה צעירים וחמש צעירות, לארץ־ישראל, ומתחיל מיד בעבודה. בתחילה עבדו בחוות מגדל על חוף ים־הכנרת, ואחרי־כן עברו לדגניה. כן נהפך אוסיה טרומפלדור, הקצין הרוסי הגידם ועורך־הדין הפטרבורגי שלא ידע כמעט צורת אות עברית – ליוסף טרומפלדור – ציוני נלהב וחלוץ עבודת־האדמה בארץ־ישראל.

טרומפלדור עבד זמן רב בגליל התחתון. בהתחולל התנפלות על מושבה, בגליל התחתון או העליון, היה חוזר ומתעורר בו איש־המלחמה ויהי תמיד מן הראשונים למהר לעזרת המושבה מידי האויב המתנפל. באה שנת 1914 ופרצה המלחמה העולמית. אש המלחמה אחזה גם את תורכיה והיהודים שישבו בארץ ואשר רובם היו נתיני רוסיה נאלצו או להיות לנתינים תורכיים או לעזוב את הארץ. כל פועלי דגניה החליטו להרשם כנתינים תורכיים, מאין ברירה אחרת, ורק האחד, טרומפלדור, לא רצה בשום פנים ואופן להיות לנתין תורכי. הקצין הרוסי נתעורר בו שוב במלוא גאוותו. הוא פשט מעליו את בגדי הפועל ושב ולבש במקומם את בגדי הקצין שהיו שמורים עמו. לפני עזבו את דגניה נפרד מן החברים בדברים האלה: “הנני מקוה להתראות עם כולכם בזמן הקרוב ביותר, כשאתקרב אל חופי ארץ־ישראל בתנאים אחרים טובים יותר”… ואל המלים העבריות הספורות הללו אשר ידע, הוסיף במבטא של גוי אבל ברגש, ובזיק של אש־גאווה: “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום”.

בבגדי הקצין הרוסיים הוא הלך מדגניה לטבריה, התיצב לפני הממשלה התורכית. פקידי הממשלה שילחו אותו בכבוד־צבאי מן הארץ, וטרומפלדור ביחד עם מאות מהגרים אחרים מיהודה והגליל, אשר לא רצו כמוהו להיות לנתינים תורכיים, עזב את הארץ והפליג לאלכסנדריה של מצרים.

בעיר אלכסנדריה נתוודע טרומפלדור אל זאב ז’אבוטינסקי ואחרים והתכנית של ייסוד באַטאליונים עבריים בצבא האנגלי, כדי לעזור לאנגליה לכבוש את ארץ־ישראל מידי השלטון התורכי, החלה להבשיל. רעיון הבאַטאַליונים מצא אוזן קשובה בין הצעירים, אשר עזבו לא מכבר את הארץ. הצעירים הללו נמצאו במצב כלכלי קשה והם היו מדוכאים מהכרת האשמה שחטאו בעזבם את יהודה והגליל במצב פרוע ומסוכן. מדי יום ביומו היו רואים אניות באות לעשרות מכל קצווי תבל, עם חיילים צעירים, כשהם מתנדבים להלחם ולמות בעד ארץ מולדתם. רגשות כלימה ועלבון תקפו את הצעירים שלנו בראותם את עצמם משוטטים כצללים בארץ לא־להם, אכולי בטלה ודכדוך־רוח.

11 ההודעה בדבר יסוד גדוד.jpg

ההודעה בדבר יסוד גדוד מתנדבים באַלכסנדריה


ובשנת 1915, בארבעה בחודש מרץ, התיצבו לפני הגנראל האנגלי מאכּסביל בקאהיר, טרומפלדור, ז’אבוטינסקי ואחרים והגישו לו הצעה מפורטת על יצירת באטאליון עברי, שיילחם עם הצבא האנגלי בעד שחרור ארץ־ישראל.

המשא־ומתן ארך והשלטון הצבאי האנגלי הסכים לקבל את המתנדבים האלה כנהגי־פרדים. התשובה עשתה רושם מדכא בין על יוצרי הרעיון ובין על חבריהם. רק טרומפלדור לבדו לא התיאש. הוא היה האחד אשר התעמק בדבר הרבה יותר משאר חבריו, ומצא כי גדוד של נהגי־פרדים יוכל לשמש התחלה ליצירת צבא עברי. שאר חבריו ראו עלבון בתפקיד של נהגי־הפרדים אך טרומפלדור, כאיש מנוסה במלחמה, ידע כי אין הבדל במלחמה בין החייל היורה ובין החייל המגיש את הכדורים. בזכרונותיו מספר יוסף טרומפלדור על יסוד הבאטאליון כדברים האלה:

"אבל הגנראל היה גם דיפלומאט ובאסיפה הגדולה והמכרעת שהיתה באויר המחניק של אותו צריף, אמר בסוף כדברים האלה בקירוב:

“העם האנגלי מדבר מתוך גרוני עתה אל העם העברי לידידות. ידידות זו תמשך בודאי גם בימים הבאים בפלשתינה העברית. הרי שעם לבכם ללחוץ את היד המושטה לכם או לדחות?”

הגנראל קם, ואחריו קמה כל הפמליה שלו. אז קפצנו כולנו ממקומנו בבהלה:

מה לענות? העם האנגלי – העם העברי – ידידות – ידידות בין שני כוחות שקולים והעיקר – הקשר והידידות יהיו גם להבא בפלשתינה העברית – – –

נוצחנו וענינו שהננו מסכימים לכל, בלא כל תנאים.

“עם ערב נתפזרו צעירי ארץ־ישראל חבורות־חבורות ברחובות אלכסנדריה והשמיעו קולם בשירי ארץ־ישראל. ארחו לחברה ולאחווה עם החיילים האנגליים ושרו אתם יחד את השיר שהיה שגור אז על שפתי האנגלים: “טיפּררי”. ומקץ ימים אחדים צץ מחנה חדש בסביבת אלכסנדריה ומתוכו נשמע במרחבי האויר קול פקודה שניתנה בעוז ובדיוק בלשון העברית. ניתנה הודעה להיות נכונים לדרך בעוד שלושה־ארבעה שבועות. ההכנות נעשו במהירות קדחתנית. עם כל יום נוספו לשורותינו חברים חדשים רבים, שהיו ברובם איתנים, אמיצים ומהירים במעשה ובדיבור”.

כך נוצר הבאטאליון העברי הראשון בפיקודם של הקולונל פטרסון וטרומפלדור. השבועה הצבאית במעמד הרב הראשי מאלכסנדריה, רפאל די־לה־פּרגולה, הושבעה. הרב הראשי נתן לכל אחד מחברי הלגיון פנקס קטן מודפס, שבו סופר לחברי הלגיון על הטובות אשר הממשלה האנגלית האדירה גמלה עם היהודים, איך קיבלה אותם בידידות רבה במצרים בבואם מארץ־ישראל. עליהם להיות, איפוא, חיילים טובים וצייתנים – – ושאר הוראות הנוגעות חיי צבא.

*

נערכו הטקסים הצבאיים, הולבשו בגדי החאקי הצהובים של הצבא הבריטי עם מגיני־דוד צמודים אל הכובעים. מבלי הגד לאן ולמה, כי אין מגלים זאת לחיילים, הושיבו את חיילי הבאטאליון הציוני הראשון על אחת האניות שעמדו בנמל אלכסנדריה. אחדים מחברי הבאטאליון עוד הוסיפו לחלום, ושביב של תקווה לחש בלבבם: אולי… שמא הגיעה כבר השעה ההיסטורית הגדולה… הנה הם מפליגים באניה עם עוד עשרות אניות שעמדו מסביב בנמל ובהן הרבה חיילים מבני עמים אחרים וארצות אחרות. הם מפליגים יחד אל חופי ארץ־ישראל הקרובה, לכבוש בחרב את הארץ מידי האויב התורכי.

12 טרומפלדור יושב במרכז.jpg

טרומפלדור (יושב במרכז השורה התחתונה) בחברת חייליו


יוסף טרומפלדור מספר בזכרונותיו על רגע זה בדברים האלה:

“לימים בא מועד היציאה לדרך. כולנו ירדנו אל האניות. ההודעה אמרה: מחר נפליג. בנמל הרחב נאספו באחרונה החיילים בני הלגיון. מישהו הפיץ את השמועה כי באה פקודה לשלחנו אל חזית ארץ־ישראל. רצינו בדבר, ועל כן האמנו בו כולנו. ועד שעה מאוחרת בערב בקעו באויר שירי שמחה ותוגה משירי ארץ־ישראל, אשר פרצו מחזנו המוצק. רקדנו ריקודי ארץ־ישראל ונאומי עוז ולהבות נשמעו. גם הבחורות הנחמדות אשר באו ללוות את בני הלגיון היו נראות כה ערות ועליזות, כאילו היו נכונות גם הן לצאת מיד לקראת המוות בעד המולדת”.

ואולם חלום־הזהב הזה לא ארך הרבה.

ביום השלישי, בערב, בטבול קרני השמש האחרונות בים, הם קרבו אל חופי חצי־האי השומם גאליפּולי על־יד הדרדאנלים, שם עגנו לרוב אניות־מלחמה אנגליות וצרפתיות. נשמעו קולות הרעמים מפיות התותחים של אנית־המלחמה הרוסית הגדולה “אסקולד”, כשהם ממטירים אש על סלעי המבצר העצומים של הדרדאנלים. רגשות מעורבים של צער וחרדה מילאו את לבות הלגיונרים, בהגיעם לפני חצי־האי ובהגלות לעיניהם המחזה. אולם זכור זכרו את שבועתם ואת ההבטחה אשר הובטחה להם על אודות הארץ, ויתאמצו להתנחם. כעבור ימים אחדים אחרי בואם, ירדו מעל האניה אל חצי־האי גאליפּולי ובפיקודם של הקולונל פּטרסון וקציניו החלו למלא את השירות אשר הוטל עליהם כאן.

בזמן הראשון לקיום הבאטאליון היה טרומפלדור תחת פיקודו הראשי של קולונל פּטרסון. אחרי־כן, כשהקולונל פּטרסון חלה ועזב את גאליפּולי, נמסר הפיקוד לטרומפלדור.

יצר כאן המקום למסור את סיפורי המאורעות, שחברי גדוד “נהגי־הפרדים” מספרים על הקפּטן יוסף טרומפלדור, על גבורתו הבלתי־שכיחה ועל עוז רוחו אשר לא ידע כל פּחד. כבר הגדיר ז’אבוטינסקי את תכונתו של טרומפלדור שהיה חסר את חוש הפחד כאשר יחסר העיור את חוש־הראייה. בימים שרימוני־נפץ היו מגיעים מהעבר השני של חצי־האי ולפי פקודת המפקדים האנגליים, היו הכל צריכים לשכב נחבאים בחפירות. באותן שעות מסוכנות, היה יוסף טרומפלדור מטייל בלי פחד, תחת ברד הרימונים, כשהוא מזמר בחשאי שיר ארצישראלי. הוא לא הרגיש בסכנת־המוות, למרות שאיש המלחמה המנוסה ידע יפה כי גדולת גיבור היא במותו מות־גיבורים, בהלחמו עם האויב. טרומפלדור ידע זאת אך בו בזמן סלד גם מדעתם של הקצינים הנוצרים על פחדנותם של היהודים, והוא השתדל אולי, בלא־יודעים, לעשות פומבי לחוסר פחדנותו של היהודי, בעוד ש“הם” הנחבאים בשעות כאלה…

הקולונל פטרסון מספר עליו:

"בכל עת המלחמה האיומה גילה הקפטן האמיץ את אומץ לבו ואת אורך רוחו במידה שאין דוגמתה, במסירותו לחובתו היה מופת לכול. פעם בפעם, בהיות היריות תכופות וחזקות מאוד, ביקשתיו להשמר לנפשו, אך הוא היה עונה לי (בשחוק החן הפשוט, אשר האיר את פניו העדינים): “לא, לא, קולונל, שלום לי, כן אהבתי, זה משמח את לבי”

הוא נהג כן, מאומץ־לב טבעי, ואולם גם מכוונה, יען שהרגיש כי הוא עם הגדוד העברי שלו עומדים במבחן. אם עמוד יעמדו בנסיון, והוסיפו ללכת הלאה עד אשר יגיעו גם אל חופי ארץ־ישראל. כל אלה היה עושה בשקט ובמנוחה. בצחוק ביטול הביט אל צד אקי־באבה, וחיילי הגדוד זוכרים עדיין את הפתגם שהיה שגור על פיו מדי התפוצץ בקרבת־מקום אליו רימון ועוקר רגבי־אדמה גדולים:

“אין דבר, זה רחוק!” ופניו הוארו בבת־שחוקו הנעימה.

כשאחד מבני הגדוד נפל חלל והחברים היו מספידים אותו, היה לב טרומפלדור דומם, לא היה מזיל דמעה, לא נתן לרגש כי ישלוט בו. אם נפצע אחד, או מת, היה טרומפלדור גוחן על גופו של החלל ונוהם עליו חרש בעברית: “כן, כן, מלחמה”… גם הוא נפצע בשכמו מפגיעת־רימון, ובמצב של פצוע הוסיף לעבוד כאילו לא קרה דבר. הוא סרב אף להכנס אל בית־החולים. כן עבד טרומפלדור כמפקד הגדוד עד הקיץ של שנת 1916. הגדוד העברי הראשון הוסיף כבוד לשם היהודי בעיני השלטון הצבאי והגנראל האמילטון, המצביא הראשי של חזית גאליפולי כתב: “חיילי הגדוד העברי עבדו את עבודתם בשקט תחת אש כדורים ופצצות ולפעמים, כמדומני, הראו גבורת־לב ממין יותר נשגב מזו של אנשי החזית, כי לאלה הלא יש שכרון־הקרב העוזר לשכוח את הסכנה”. בפרוטרוט יותר מסופר בספרו של קולונל פּטרסון “עם הציונים בגאליפולי” על תפקיד הגדוד בחצי־האי השומם גאליפּולי.

בקיץ 1916 נתפזר הגדוד, למרות בקשתם הנמרצת של טרומפלדור וחבריו שלא לפזרו. בסוף אותה שנה בא טרומפלדור ללונדון, כדי להשתתף בתעמולה ליסוד גדוד עברי בצורה רחבה יותר. אמנם התעמולה לא נשאה עוד פרי ורק חיילים בודדים מן הגדוד הראשון נכנסו כיחידים אל הצבא האנגלי והובאו ללונדון. בלונדון הצליחו למצער בזה, שלא פיזרו אותם אלא סיפחום אל “הלגיון הלונדוני העשרים”. אז פנה טרומפלדור אל השלטונות הצבאיים בבקשה לקבל אותו כקצין – כיון שאת התואר קפטן קיבל בהיותו בגאליפּולי. אמנם בקשתו נדחתה, אך מבטו הרחוק של טרומפלדור על עתיד הגדוד העברי לא הטעהו. כשהתחיל התארגן הלגיון היהודי הל"ה באנגליה, היו חברי הגדוד הגאליפולי הראשונים להספח אליו.

13 עסקני לונדון.jpg

עסקני לונדון ליצירת הגדוד העברי (טרומפלדור יושב במרכז, ז’אבוטינסקי עומד שני מימין)


והוא, מפקדם הראשי, טרומפלדור גופו, היכן היה? – – מה אירע לו מן העת שנתפזר גדוד “נהגי־הפרדים”? – – מן העת אשר ביקר בלונדון? – –

*

בתחילת שנת 1917 פרצה המהפכה הרוסית. שמש הדרור הרוסי התחילה מאירה גם ליהודים. אולם בני אנשי המאה השחורה, מתחילים גם הם להשחיז את סכיניהם, כדי להטביע את חירות רוסיה בנחלי דם היהודים, כאשר עשו בשנת 1905. בקיץ של שנת 1917 כבר נמצא טרומפלדור בפטרוגראד. הוא בא לארגן הגנה עצמית מן החיילים היהודים שבצבא הרוסי, ובעיקר מאלה ששרתו בגארניזון הפטרבורגי. זמן־מה אחרי־כן באו ימי ממשלת קרנסקי הבהירים ואופקים חדשים התגלו לעיני מנהיגי הלאומים השונים אשר ברוסיה. כל עם קטן הכריז על חירותו הלאומית והתכונן ליצור לו את חייו הלאומיים־החפשיים ולהקים לו צבא לאומי משלו. גם טרומפלדור בא להוציא לפועל את חלומותיו על צבא לאומי־עברי. הוא ניגש מיד לייסד לגיונות עבריים ברוסיה, ובהסכמתה ועזרתה של ממשלת קרנסקי עשה את כל ההכנות לגיוס מאת אלף אנשי־צבא יהודיים, כדי לשלחם אל החזית הארמנית הקרובה ביותר לארץ־ישראל. החיילים היהודים מכל הלגיונות, שהיו רחוקים מן הציונות באים בשמחה להרשם בגדוד טרומפלדור, שמטרתו האחרונה היתה לא ארמניה, כי אם ארץ־ישראל – – מרכזו של טרומפלדור היה בפטרוגראד ובערים ובעיירות הקים את הסניפים.

אחד מחייליו המסורים, מן “הבחורים”, כמו שכינה אותם טרומפלדור, מספר על כך כדברים האלה:

"היו ימים – לא רבו הימים – ימות המהפכה ברוסיה. ים דגלים אדומים, אלפי כרוזים, סיפרו כי חדשה נהיתה בארץ, קראו לתקומה, לתחיה. הדגלים משכו את העינים, הקולות חדרו ופיתו. “עם המהפכה בשביל המהפכה” – זה היה חזון הכל.

אז הופיע יוסף טרומפלדור והביא עמו חלום, חלום רחוק: “קומו ונעלה אל הרי ארמניה ואררט, נעבור ברגל את אסיה הקטנה, נפלס בשלג העולמים ונכבוש בחרב לעצמנו את ארצנו”.

הדברים צלצלו זרים בין קולות־השמחה, המבשרים על גאולה קרובה; אך מעטים נתעוררו לצלצולם, תמהו ונענו לו. הללו היו ה“בחורים” בלשונו של יוסף טרומפלדור.

והימים חלפו ועברו. מלבד הרי אררט נמצאו גם מכשולים רבים אחרים. החלומות הלכו הלוך והתנדף, – אפסה תקוה. אך טרומפלדור לא התיאש. קולו נשמע שנית: “אל תתיאשו: אם לא בשלח, בעבודה נכבוש את הארץ; אם אין אנו מחנה, נהיה החלוץ. קומץ קומץ נזרע עדי נכבוש את הארץ לעם”.

במוסקבה, בעת שאגודת “המכבי” ערכה תהלוכה לכבוד הגיבור העברי יוסף טרומפלדור, בעברם לפניו בסדר צבאי ובחלקם לו כבוד, – הוא נרגש מאוד למראה הצעירים הבריאים והנכונים להקריב את עצמם על כבוד עמם ופנה אליהם בדברים הקצרים האלה: “חביבי, למדו מלחמה והכונו לשפוך את דמכם בעד ארץ־ישראל בעת הצורך!”

אולם המהפכה הרוסית נסתכסכה והלכה. הזוהר של ימי קרנסקי הועם ואיש לא יכול לדעת מה יביא יום המחר. ערבוביה גדולה השתררה בין מחנות העובדים וטרומפלדור אף הוא עצמו שקע באוירת העסקנות המעורפלת.

בזכרונותיו על ש. אנ־סקי מספר ש. רוזנפלד על הימים ההם, כדברים האלה:

"הגיע החודש יולי של שנת 1917. קורנילוב עולה על פטרוגראד, לשים קץ לתנועה הבולשבית ולמצבו הרעוע של קרנסקי. הוועד המרכזי של ס. ר. מלא ספיקות: אמנם קרנסקי בעצמו קרא לאותו “שד”, אבל הוא נכון לנקוט בכל האמצעים כדי לגרשו ולהפטר ממנו. יש לעשות דבר, יש לשלוח גדודים מזוינים לקראתו. יש להציל את המהפכה, אבל את מי לשלוח? והנה אנ־סקי מופיע לעזרה: הוא מציע את טרומפלדור לתפקיד האחראי הזה. ההצעה מתקבלת. בשעה שתים־עשרה בלילה עוזב טרומפלדור את “הארמון הטברי”. ברשותו נמצא רק יפוי־כוח של מפלגת ס. ר. ואולם בשלוש שעות בבוקר, כשבאים ממטה הס. ר. למסור לו איזו הוראה נמצא כבר טרומפלדור עם לגיונו מעבר לפאבלובסק (עשרים וכמה פרסה מפטרוגראד); הלגיון יצא נגד מחנה קורנילוב. זריזותו והצלחתו של טרומפלדור מעוררות התפעלות וביחוד מתפעל אנ־סקי: הוא הראה להם “למה מסוגל יהודי”…

אחרי התקוממות קורנילוב נגד המהפכה אין שומעים על אודותיו דבר. טרומפלדור התחיל לארגן מחדש את ההגנה העצמית, בחששו לפרעות ביהודים. הדבר נודע לבולשביקים וגדודי ההגנה־העצמית של טרומפלדור התחילו לעורר בלבם דאגה. הם הציגו לו תנאי: להכנס אל הצבא האדום, – ולא – לא יתנו להם נשק. כדי שלא לסכן יותר את חיי היהודים, מתפזרים גדודי ההגנה העצמית של טרומפלדור בתקווה להתארגן במשנה־עוז בשעה כשרה יותר. טרומפלדור מתחיל ליסד את “החלוץ”, להכין אותו לעבודה ולכיבוש הארץ. הסיסמה שלו: “ידנו האחת אוחזת באֵת ובמעדר, והשניה – בשלח”.

זמן־מה אחרי־כן הצליח, כנראה, טרומפלדור, במרצו וברצונו הכביר, להבקיע דרך אל הבולשביקים והוא קיבל מהם רשיון מיוחד ליסד את ההגנה העצמית העברית, שהיו לה גם מטרות עבריות אחרות, אשר חלם להגשימן בשעת־הכושר. על פעולתו בתקופה זו מספרות לנו רשימות ביאוגרפיות שנתפרסמו ב“הארץ” ימים אחדים אחרי מאורעות תל־חי, מאת אחד שהכיר אותו מקרוב, ובזה נביא את מקצתן:

"בבוא המהפכה הבולשביסטית היה טרומפלדור זמן־מה כנדהם. העממיות שבנפשו הכתה גלים. האהבה להמונים הרחבים ולהתפרצות כוחות טבע איתנים הרעידה את לבו. קומוניות – הלא זה האידיאל הקרוב לרוחו! ואולם הוא לא הלך תועה אחרי מדוחי מלות־קסמים. הציונות היסודית שהיתה טבועה בנפשו ובדמו נשארה בלבו המצע לכל התנועות החדשות. –

“אל הציונות אפשר ל”שתף" הכל. בה אפשר למזג שאיפות אנושיות־עולמיות. “החלוץ” – זו היתה המזיגה! – וטרומפלדור עוזב את פטרוגראד ונע אל מרכזי ישראל גדולים בערים ובעיירות ומכונן את אגודות “החלוץ”. הצעיר העברי צריך להכשיר את עצמו לעבודת שדה וגן, לעבודת־טבע בריאה, ומגמת שאיפותיו – ארץ־ישראל, בה יחיה חיים משותפים, פשוטים ובריאים. בה יחיה את עמו. פס רוח המלחמה בלב טרומפלדור וקם רוח־העבודה, רוח העבודה הבריאה.

“מצד הבולשביות קמו אויבים לציונות, לאמור: הציונות מדיחה את צעירי ישראל מעל “האידיאל האנושי” ומטה את ההמונים אל השוביניות. החלו רדיפות השלטון החדש את הציונים. נסגר כלי־מיבטאם, הוחרמו קופותיהם, הופסקה עבודת הוועדים, נערכו מאסרים ומשפטים. בכל אותם הימים – טרומפלדור פועל את עבודתו הציונית בלי־חת, בשקט ובבטחון עצמי, כדרכו. השם “ציוני קומוני” – שם פלאי בעיני הרוסים נזכר מפעם בפעם בעתונים הגדולים של רוסיה המחודשת והשם הזה היה לפרוגרמה שלמה, מעוררת מחשבה וכבוד אליה”.

על התקופה ההיא מוסיף עוד קוים אחדים אחד ה“בחורים” שלו, שנזכר כבר לעיל:

"שלטון המועצות, היהדות נרדפת. הלשון אסורה. ההסתדרויות נהרסות אחת אחת. “ציון”, “ארץ־ישראל” – שמות בגידה.

לילה אחר־חצות, במוסקבה בפינת־גג. בחדרו של החבר א. יושב טרומפלדור ודורש בפני שלושה־ארבעה צעירים:

“– יש לקרוא לועידת החלוצים כל עוד לא עבר המועד, יש לארגן את שארית הכוחות. אני אצא לסביבה ואארגן את המקומות, אסדר את הבחירות. הבחורים שלנו ישמעו לי”.

הבחורים מפקפקים. אין קשר בין המקומות, תנועת הרכבות נפסקת, דרושים רשיונות מיוחדים לעבור ממקום למקום וההסתדרות אינה ליגאלית ואינה קיימת למעשה.

אך רוחו ובטחונו משפיעים, הבחורים מסכימים אחד אחד. נקבע יום הועידה. החברים מחלקים ביניהם את נושאי ההרצאות. בפטרוגראד האדומה, בסימטת הקוזאקים, נפתחה ועידת החלוצים למועד הנכון. כשלושים בחור מסביב; בנשיאות – יוסף טרומפלדור: “יש לארגן קבוצות במקומות, להתחיל בעבודה ובהכנות לעליה, חשוב החינוך המקצועי, ובעיקר החקלאי, עלינו לשים לב גם לחלוץ הצבאי – בלי כוח מאורגן לא נשמור על הארץ. על ההסתדרות לעמוד ברשות עצמה. בהסתדרות הציונית אין לבטוח. עלינו לשלוח משלחת לארץ־ישראל ולבוא בקשר עם חברינו הפועלים”.

הכל שומעים, תמהים ומסכימים".

*

בתחילת שנת 1919 נשלח טרומפלדור על־ידי הועד המרכזי מפטרוגראד כציר “החלוץ” לאוקראינה ומשם – לארץ־ישראל. רוסיה היתה אז מחולקת למדינות־מדינות גדולות וקטנות. הדרך לארץ־ישראל קשה כקריעת ים־סוף ממש. ואולם טרומפלדור – לבו אינו נופל למראה המכשולים כי הרגיש שבאה שעתו לעלות ארצה – ועלה יעלה. חובתו למהר לבוא אל העובדים ביהודה ובגליל ולבשר להם כי לא בודדים הם וכי תנועת חלוצים גדולה ורחבה נוצרת והולכת ברוסיה. אחרי־כן ישוב לספר לחלוצים על הנעשה והנשמע בארץ ויתחיל לשלוח אותם ארצה פלוגות־פלוגות, לעבוד את עבודת העם. הוא יצא לדרום־רוסיה ושנים ועשרים יום נסע והלך ברגל, שבע צער ונדודים עד בואו אל יאלטה העיר. משם שט בסירה שבעה ימים עד בואו בסוף אוגוסט 1919 לקושטא, בה החל לכונן תחנה מרכזית בשביל החלוצים בדרכם לארץ־ישראל ולשכת־מודיעין בצדה.

*

סוף־סוף, בתחילת חודש נובמבר, שנת 1919, הגיע טרומפלדור לארץ. בשקט, בלי קבלת־פנים פומבית שהיה נמנע ממנה תמיד, נכנס אל הארץ ומיד התחיל בעבודתו. חקר את המצב והחל להעביר מחבריו החלוצים הפזורים בכל רחבי רוסיה ובדרכים המובילות ממנה לארצות אחרות, מהם שסודרו זמנית בעבודת־אדמה ב“מסילה חדשה” – מושבה עברית על־יד קושטא ומהם שעבדו באופן קואופרטיבי בעבודות שונות בבירת תורכיה – כל אלה ששאפו בהקדם האפשרי לבוא אל הארץ ולעמוד בין שורות העובדים. אל העבודה הזאת ניגש בהתאזרות כל כוחותיו, כי לחטא כבד מנשוא נחשב בעיניו הזמן העובר על החלוצים באפס־מעשה. לתכלית זו היתה נחוצה, לדעתו, התאחדות של הסתדרויות־הפועלים המקומיות, אך את האחדות המבוקשת הזאת לא מצא בארץ.

חבר הגדוד העברי רבינוביץ, פירסם את הדברים אשר טרומפלדור דיבר אתו בנידון זה, לאמור: “אסון גדול הוא בשבילנו הריב השורר בין שתי המפלגות – “הפועל הצעיר” ו”אחדות העבודה". אלה שהיו חברים לפנים אינם יכולים לדבר איש אל רעהו לשלום. וכשבאים, ועוד בוא יבואו, חלוצים חדשים בלי ציון מפלגתי ומוצאים שתי לשכות, הרי הם מתבלבלים ואינם יודעים אנה לפנות. דבר זה גורם להפסד רב. הנני מתאמץ ליצור איזו אחדות שהיא, אך הדבר מתנהל בקושי. האחד מאשים את השני. “אנכי הייתי שולח אותם לשני שבועות אל דניקין”, אמר, כמעט בדמעות בעיניו. “אז היו שרים פזמון אחר לגמרי, ואולם”, סיים את דבריו, “בוא נבוא הנה ונשטוף אותם, נכריחם לאחוז בתכסיס אחר”.

בדבריו האחרונים נתכוון אל הפלוגות שלו, ששת אלפים החלוצים הראשונים והצעירים המאורגנים, שמטרתם האחת היתה – לעבוד בארץ. טרומפלדור המשיך את המשא־ומתן עם מנהיגי המפלגות בדבר ההתאחדות וכאשר דבריו לא מצאו אזנים קשובות, פנה טרומפלדור בקול־קורא:

"לפועלי ארץ־ישראל.

היהדות הרוסית נעקרת ממקומה, ממקומות הישוב הנושנים, והמוניה עומדים צרורותיהם על שכמם ומחכים לפתיחת שערי הארץ. עומדים הם על פרשת הדרכים מלאי צער ותקוות. אם ייפתחו השערים המובטחים, ינהרו לכאן ההמונים, המוכנים לקרבנות, כי אין להם מה להפסיד: מאחריהם חרמות, עינויים, פוגרומים, הרג וחילול כבוד בנותיהם ונשיהם. אם השערים לא ייפתחו, לא תהיה להמונים אלה ברירה, אלא, להשלים עם מצבם ולהפקיר את עצמם לעינויי גיהנום. עוד הפעם יתחילו פוגרומים וטבח, שוב יאנסו את בנותיהם ונשיהם, שוב יזרמו נחלי־דם ודראון־עולם. היהדות הרוסית דופקת על שערי הארץ. ומה המצב מעבר לשערים בארץ פנימה? בחוגי המנהלים: חוסר אמצעים; העדר איניציאטיבה; חוסר עבודה. ובתוך ההמון? בעזבי את ארץ־ישראל בתחילת המלחמה היו כאן שתי מפלגות פועלים: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”. ביניהן היתה קיימת מלחמת דעות, אולם על שאלות כלליות אפשר היה עוד למצוא תשובה כללית: – היתה קיימת הסתדרות חקלאית מאוחדת של הפועלים, קופת־חולים כללית אחת. עתה אין דבר משותף. ל“הפועל הצעיר” משרד עבודה משלו, ול“אחדות העבודה” – לשכת עבודה שלה. שתי קופות חולים, שתי הסתדרויות של פועלים חקלאים. ומלחמה נטושה גם בין שני זרמים של פועלי הרכבת. מדוע כל זה?

פעמים אחדות הקשבתי וחזרתי והקשבתי לטענותיהם של שני הצדדים. ירדתי לעומקו של הדבר והשתדלתי להשתחרר מהשקפותי הפרטיות למען אוכל לגשת באופן רחב ואובייקטיבי יותר אל השאלה. והנה באתי לידי מסקנה כי, יש בסיס לעבודה משותפת ושהמוסדות יכולים עוד להווצר".

אחרי שהוא מציע תכנית מפורטת של העבודה המשותפת, הוא מסיים: “כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ ניצל ממוות ודאי או מחיי־אונסין. כל רגע של איחור לחטא ייחשב לנו. התאמצו נא לצאת מתוך מעגל המפלגתיות, גשו נא איש אל רעהו בשביל העבודה המשותפת בלב אחים פתוח לרווחה”.

לאחר פרסום הקול־הקורא, התחיל טרומפלדור מבקש אמצעים כדי להעביר את בחוריו החלוצים לארץ־ישראל. הוא פנה גם אל ועד־הצירים בנידון זה, אך התשובה היתה ש“ההגירה היא בלתי־רצויה ברגע הנוכחי, וכי ועד־הצירים עשה כבר את הצעדים הנחוצים בכיוון זה”.

אחרי קבלו מענה כזה וכיוצא בו ממנהלי הישוב העברי בארץ, מתחיל מתגנב היאוש ללב טרומפלדור, ובמכתביו מארץ־ישראל אל החלוצים התחיל להשמיע על “שאלת הכסף הארורה” דברים כאלה: “אני מיגע את מוחי מרוב מחשבות, מאין אקח כסף להוצאות הדרך בשבילכם. אך נראה שנקל לפוצץ את הראש אל הסלע מאשר להשיג כספים”. – שאלת הכסף לא נתנה לו מנוח. סוף־סוף מבשילה עמו תכנית ובמכתבו אל ראש ועד החלוץ במינסק, הוא מודיע, שהוא ממהר לצאת מהארץ לאודיסה ולקרים במטרה להעביר משם מחמש מאות עד שבע מאות חלוצים לארץ־ישראל. על ערכו של החלוץ בשביל ארץ־ישראל הוא כותב אל חברו יעקב רושצ’וק בלשון זו: – “חקרתי היטב את המצב בארץ־ישראל ובאתי לידי הכרה כי הסתדרות “החלוץ” שלנו לא נבראה אלא בהשגחה עליונה”.

*

טרומפלדור היה כבר מוכן לדרך, אך שמועות התחילו מתפשטות וגם סימנים נראו כי הערבים מתכוננים להתנפל על המושבות והקבוצות העבריות בגליל העליון. מפני סכנת ההתנפלות דוחה טרומפלדור את נסיעתו לרוסיה והוא ממהר מיד אל מקום הסכנה. שלטונות אנגליה וצרפת חלוקים באותם הימים בדבר הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. כל אחד מהם חומד אותה פינה מבורכת. והערבים – חלק מהם נוטה אל השלטון האחד, וחלק – אל הצד השני. הסכסוך גדל והולך, כי הערביים מצויידים בנשק לרוב. באותו אזור פורה של הגליל העליון נמצאו כבר אז נבדלים משאר הישוב העברי בגליל – המושבה מתולה וקבוצות הפועלים חמרה, כפר־גלעדי ותל־חי. טרומפלדור כאיש־מלחמה מנוסה, הבין את הסכנה הצפויה לנקודות הישוב הללו מצד שכניהם.

עם חוזה סייקס־פיקו הידוע –פרי הפשרה שנעשתה בין אנגליה וצרפת, נפל החלק הצפוני של הגליל העליון לידי הצרפתים ונהפך למאורת שודדים־בדווים. חיל האנגלים החל עוזב את הסביבה אשר לכד בתחילה, אולם הצרפתים לא נאחזו בה עוד כהלכה. הבדווים, אשר חיכו מכבר להזדמנות כזאת, נעשו מושלים. הם החלו מתנפלים על כפרי הנוצרים, שדדו והפשיטו ערומים את העובר־ושב וגרשו את החיילים הצרפתים שהגיעו לאיזור זה. אכרי מתולה נמצאו כבר במרכז המאורעות והיו אנוסים לעזוב את המושבה. לא כן שלוש קבוצות הפועלים – כפר־גלעדי, חמרה ותל־חי, שהחליטו להשאר ולא לזוז משם – ויהי מה! הם הכירו כי בהשארם להגן בעוז ובמסירות־נפש על העמדות העבריות הצפוניות הם יבטיחו, שהקרקע הנחרש והנעבד בידיהם, השאר יישאר בגבולות ארץ־ישראל.

טרומפלדור נמצא כבר בגליל ולקריאתו נקבצו ובאו פועלים ופועלות כדי לעלות אל הגליל העליון לעזרת אחיהם המגינים, שהתיצבו מתי־מספר מדוכאים מרעב ומחוסר־שינה, נגד המון גדול של פראים. כחמישים איש במספר, מחברי הגדוד המשוחררים מאמריקה ואחרים, – עלו הגלילה ובהנהלתו של טרומפלדור הגיעו ברגל אל עמדות ההגנה בגליל העליון. בהגיעם אל מקום המאורעות מצאו כבר את מתולה שדודה ובשלוש הקבוצות לא היו יותר מחמישים איש במספר. כלי הנשק היו מעטים ועוד פחות מהם היה המזון. העזרה באה איפוא בשעה הנכונה אל המקום הנכון. כגיבור־מלחמה מנוסה בנסיון אסטרטגי רב, ערך טרומפלדור את הכוחות, הניס את גדודי השודדים אשר בנו את קינם במתולה, כבש את המושבה והפקיד עליה שומרים. אחרי־כן אירגן טרומפלדור את ההגנה על הנקודות הקיימות. בניני המשק נהפכו לעמדות מבוצרות, והכל עמדו הכן להלחם עד הרגע האחרון. אפילו הצעירות־החברות לא רצו לעזוב את מקום הסכנה, כי אם נשארו במקומן בין שורות המגינים. מלבד זאת השתדלו עוד להמשיך גם בעבודת־השדה, אף שברד כדורי־האויב היה ניתך מפעם בפעם מסביב.

14 תל־חי בראשיתה.jpg

תל־חי בראשיתה


מצב זה ארך כשלושה חדשים, כשהאיזור סביב נהפך לשדה־מלחמה. הקומץ הקטן של המגינים הוקף אויבים רבים מבחוץ וגם מבפנים לא הוחשה עזרה נוספת באומץ הדרוש. הקטעים האחדים המובאים בזה מיומנו של טרומפלדור שופכים אור על מהלך המאורעות, שנודעו אחר־כך בישוב בשם “מאורעות תל־חי”.

“יום א', י”ג טבת.

הערביים מזויינים ברובים ובמקלות, נמשכו, שורות שורות, בדרך העולה למתולה, כנראה למען שלול שלל. היינו אנוסים לקחת את ה“שרשרת” שלנו אל תוך הבית ולהסתדר כדי להיות מוכנים. הרגע היה חשוב וקשה כאחד. איזה דבר הזדעזע בלב רבים. הרבה שאלו: אם הצרפתים בתותחים ומכונות־יריה לא יכלו לעמוד בפני הערבים, אנו ברובינו הנוכל להם?! איש מאתנו לא היה מסופק שההתנפלות מצד הערבים המתלהבים ממשמשת ובאה. השאלה – “אם לברוח למתולה”? – נשארה תלויה באויר. אך לשאול את השאלה הזאת לא העיז איש מאתנו. אדרבא באספה המהירה שנערכה החלטנו החלטה: להשאר במקומנו ויהי מה. לא לתת לגשת לערבים המזויינים קרוב אל הבית, ובבוא הרגע הנחוץ, – לעמוד על נפשנו עד האפשרות האחרונה, ולהשתדל להעלות את מחיר חיינו עד כמה שאפשר.

והמאורעות בשדה הקרב הלכו והתפתחו בסדרם הם. בשעה 12 בצהרים עלו תמרות עשן שחורות מעל לאחד הצריפים של חמרה. כנראה הציתוהו הערבים באש. עמודי עשן עלו גם מהצריף השני. כעבור שעתיים נראו במקום חמרה שני תלים עשנים. “חמרה איננה!” – הפליט אחד – והמלה הקפיאה את לבות החברים. חלפה במוח רבים מחשבה שבמהרה אולי תעלם גם תל־חי וכפר־גלעדי, אך איש לא העיז להביע מחשבה זו במלים. וכאילו בתשובה על המחשבה הבלתי־מובעת, קרא אחד בבטחה: “את תל־חי וכפר־גלעדי לא נמסור כה בנקל”. ועוד אחד הוסיף: “חמרה נפלה, אך חמרה תבנה!”

*

טרומפלדור מוסר ביומנו את סך־הכל הכוחות הנמצאים בחבורת ההגנה והוא כותב:

“אין מספר מספיק של אנשים מזויינים (היה רצוי שיהיו 50־40 איש בכל מעמד). לא כל הנמצאים עתה מזויינים ברובים (בתל־חי 25 גברים ורובים – 18, בכפר־גלעדי 18 גברים ורובים – 16). כדורים – במספר מאה על כל רובה, וצריך היה להיות 1000 או, לכל הפחות, 500 לכל אחד. נשק אחר, חזק יותר, אין. צרכי האוכל הולכים וכלים. אפילו הקמח – בכמות מעטה, באופן שבעוד שבוע אנו צפויים לרעב. לאחדים חסרות נעלים, חסרים לבנים ושמיכות, אך באיזה אופן לקבל כל זה (או חלק מזה)? אנחנו בטוחים, שידידינו בדרום מוכנים לבוא לעזרתנו, אך האם פנויה וחפשית היא הדרך? אנחנו משערים כי כל עוד השודדים שכורי־הנצחון תועים בדרכים, הדרך הנה מסוכנת. אין אנו רוצים שהחברים העולים אלינו לעזרה יפלו בפח הערביים”.

במצב זה ובתנאים אלה הם עמדו על משמרתם וביום שהסערה היתה קמה לדממה, אף שידעו כי דממה זו היא לפני סער גדול יותר העתיד להתחולל, – היו ממשיכים את עבודתם בשדה. גם בענין זה רושם טרומפלדור ביומנו כדברים האלה:

“כ”ב טבת, תר"פ.

היום עבדו שוב רק עד הצהריים, כי אחרי־הצהריים ירד גשם עז. לפנות ערב בא אלינו מן הדרום אחד החברים והביא לנו צרכי־אוכל מעטים ומכתבים, וסיפר, לפי השמועות, כי המלחמה הפרטיזנית תמשך. ובכן, כפי ששיערנו מקודם – הענינים לא ייגמרו מהר. ערכנו אסיפה בתל־חי, בהשתתפותם של באי־כוח מכפר־גלעדי. האסיפה החליטה לפנות עוד פעם בצעקה שיחישו לנו עזרה מן הדרום. הדרישות הן ישנות: 50 איש לכל עמדה, צרכי־אוכל, מכשירים, בנין חדרים אחדים לדירה לאנשים וכו'. אנו צועקים כל עוד לא איחרנו את שעת־הכושר. הישמעו ויקשיבו שם בדרום? היספיקו להשתמש בדרך הפנוייה עוד?"

זעקת טרומפלדור וחבריו לעזרה נשנתה במשך כל החודש טבת, אך הדרום נענה לצעקתם במעט לפי הערך. בינתיים, ובתל־חי נפל כבר הקרבן השני, אהרן שר (הקרבן הראשון היה שניאור שפושניק שנהרג ביום כ' כסלו בתל־חי). ברשמו את המאורע הזה ביומנו בצורת מכתב שנשלח אל חבריו בארץ ונדפס ב“קונטרס”, טרומפלדור מסיים שוב, והפעם כמעט בזעקת־יאוש:

“עכשיו אנו הולכים לחפור לו קבר. אנו דורשים עוד פעם לשלוח לנו את מספר האנשים הדרוש. אם העזרה לא תבוא בזמנה יכול להיות שיהיה כבר מאוחר”…

הדברים השפיעו על מיטב הצעירים, וחבורות־חבורות התחילו נוהרות אל הגליל העליון לעזרה. אפס איחרו את המועד: המאורעות הגדולים בתל־חי קרבו, בעוד שחבורות המגינים העוזרים היו עדיין בדרך.

*

אחד החברים מספר:

“יום לפני המאורע היה טרומפלדור במתולה, כדי לגמור ולסדר שם את עניני השמירה וההגנה, ובערב שב. הדבר האחד שדיכא את רוח החברים היה המצב של אי־העבודה, ולמחר הוחלט לגשת אל העבודה: לחפור בור־זבל ולסקל. הלילה עבר בשקט גמור. טרומפלדור ישב אל השולחן עם שאר החברים וחלם חלומות לעתיד לבוא. “החלוץ – – בחורים טובים – – לעזאזל – – (הוא היה מבטא “לזזל”) חורן”… הוא חלם על בוא החלוץ מרוסיה ועלייתו לחורן. החברה התלוצצה על חשבון “הלעזאזל” שלו. הוא לא התרעם על כך. לבסוף הלכו לישון במצב־רוח מרומם. בבוקר יום המאורע נמשך השקט. המים פסקו מזרום בתעלת־המים, כי השכנים שללו כנראה את המים בפתחם את התעלה במקום רחוק. חמישה חברים מזויינים יצאו לתקן את התעלה. הלכו לאורך התעלה ותיקנוה”.

וכך התחיל היום. טרומפלדור היה באותו בוקר בכפר־גלעדי, ישב עם החבורה ואכל את סעודת הבוקר. החברים שוחחו על המצב והתלוצצו ופתאום נשמעו יריות מעבר לתל־חי. “כנראה שזה בחאלסה”, אמר טרומפלדור, וחזרו לשיחתם. כעבור עוד רגעים אחדים נשמעו שוב יריות. אז קמו חברים אחדים ובראשם טרומפלדור וירו באויר. בבית מצאו את הכול מוכנים – כל אחד במקומו הנכון.

בין הבדווים הכירו בקצין אחד – ראש של חבר שודדים־בדווים, אשר ניסה לא פעם להתנפל על כפר־גלעדי, בהציגו את עצמו כחלוץ שומרים אנגלי. עם פגיון ביד הוא נאבק עם שניאורסון, בטענו כי היהודים קשרו קשר עם הצרפתים, כי לוּ היו היהודים ידידים, לא היו עומדים ליד החלונות ורובים בידיהם. שניאורסון השיב שבהרבה מקרים אי־אפשר לברר בין אויבים ובין ידידים, ולכן מוכרחים להיות מוכנים, אך עם הצרפתים אין להם כל מגע־ומשא. בינתיים בא כּאמיל אפנדי ביחד עם הקצין, ראש השמירה בכפר הערבי הסמוך חאלסה, ושניהם מזויינים מראש עד כף רגל ברובים ופצצות. השנים עם עוד מספר קצינים נכנסו הביתה אל החברים ובארו להם, כי בסביבה משוטטים צרפתים והם באו לראות אם אינם נמצאים פה. כיון שהם באו כבר פעמים אחדות בדרישה זו הרשו להם טרומפלדור והחברים לעבור בחדרים ולראות שאין שם צרפתים, וכי היהודים הם נייטראליים לגבי מלחמתם. באותה שעה נפרד אחד הקצינים משאר חבריו והתחיל מזעיק אליו אנשים מן הסביבה. המון בדווים התחיל נוהר מיד מכל העברים לתל־חי. כּאמיל אפנדי עם בני לויתו עלו אל הקומה השניה. דבורה דראכלר קפצה משם בקול צעקה אל טרומפלדור, כי הקצינים חטפו מידה את האקדח. טרומפלדור הבין כעת לשם מה בא כאמיל אפנדי עם פלוגותיו, ונתן צו לירות. טוֹקר אשר עמד כנגד השער ירה כרגע בבן־דודו של כּאמיל והרגו. כאמיל ושלושה קצינים ענו ביריות מן המאוזרים שלהם: פגעו בדבורה בפניה ובשרה בצלעה. אחרי כן קפצו היורים מן הקומה השניה, ירו בטוקר שבעה כדורים וזרקו פצצה אל החדר העליון. מן הפצצה נהרגו מונטר ושרה, וקנייבסקי נפצע פצע אנוש. החברים שעמדו על משמרותיהם ברפתות לא ידעו בבירור מן הנעשה בחצר. הם עמדו, כשפניהם מופנים החוצה כלפי המתנפלים הערביים שהקיפו את הבית.

טרומפלדור הבין כי פיקודו בחדרים ובחצר נחוץ מאוד; הוא קפץ דרך חלון עם המאוזר בידו ומיהר אל המטבח. שם ישב מתחת השולחן ערבי וירה בעד הפתח אל החדר השני. הערבי נפל פצוע לפני הדלת הפונה החוצה. הפצצות היו נזרקות למעלה והיריות באו מכל העברים. רעפי הגגות התחילו מתעופפים ונופלים ארצה. מה נעשה בפנים החדרים, בהם עמדו חברים על משמרותיהם, אי־אפשר היה לדעת. לדרישת חבר אחד כי טרומפלדור ימתין מעט עד שיתברר מה שם, לא רצה טרומפלדור לשמוע. – “חיי החברים בסכנה ואני אעמוד ואחכה?” קרא ומיהר אל השער כדי להפריע לבדווים להתפרץ אל החצר. בחצר ניתך ברד של כדורי־אש ואך התרחק טרומפלדור כשלושה מטרים מפתח הבית, פגע הכדור הראשון בבטנו ולאזני החברים הגיע קול־קריאתו הידוע: “לעזאזל!” הוא הוסיף את דברי פקודתו לשניאורסון: “קיבלתי כדור, אתה המפקד!” – והדברים אך יצאו מפיו והנה כדור שני ושלישי. כשראו החברים את טרומפלדור נופל על הארץ חרד אליו זולוטי להרימו ונפצע בצלעו. באותה שעה הבחין יעקבסון בעברו בעמדת כאמיל וחבריו, ועבר בהתגנב אצל הקיר והתחיל לירות בהם. בידו האחת היה יעקבסון יורה ובשניה סחב אליו את טרומפלדור, וכן הכניס אותו הביתה. קודם כל מסר טרומפלדור את הפיקוד לשניאורסון ואחרי־כן ביקש לחבוש לו את בטנו, שהמעיים התחילו נשפכים ממנה. ואולם איש מן החברים לא מלאו לבו לעשות את הדבר האחראי הזה.

*

על רגע זה מספר אחד החברים:

"עמדתי על־יד האורווה ופתאום בא חיימ’קה וצועק: טרומפלדור נפצע, נהרג. רצתי מיד לאותו מקום; מצאתיו שוכב מאחורי התנור, כשחלק גופו ורגליו כלפי חוץ. כנראה, שפניו הביעו כאב, אך בת־צחוק רחפה עליהם. לא ידעתי מה לומר לו: הלנחם אותו – – כלום טרומפלדור צריך לנחמה?

“אח, טרומפלדור, טרומפלדור!” התפרץ מפי. אך הוא ענה בבת־צחוק טובה: “אין דבר, עשה לי רק ‘פּרביאַזקה’ (תחבושת)”. אני ביקשתי מן החברים שיביאו דבר־מה לתחבושת, ולא הביאו – לא היה מה. הוא שכב בין רגלי ואני מגן על השער. אני מרגיש ביסוריו ומדי פעם בפעם אני מבקשו: “אכניס אותך הביתה”. והוא משיב בחיוכו המאיר: “אין דבר, אין כעת זמן. תן להם אחד (כדור) בשער, תן להם!” אני יורה לצד השער והוא פונה אלי, פעם בפקודה: “תן להם כדור”, ופעם בבקשה: “עשה לי ‘פּרביאזקה’”.

פתאום ביקש שיבוא כצנלסון. רצה זולוטי לצאת ונפצע. ומיד קיבל גם טרומפלדור כדור בידו הימנית. הוא אסף את רגליו אל מאחורי הקיר וביקש שיכניסוהו הביתה. אני העברתיו לאט בין רגלי והחברים משכוהו והכניסוהו לחדר. התחיל שוב לבקש מאת החברים שיעשו לו תחבושת, והוא הרגיע אותם בדברים, כאילו דובר על ענין פשוט: “אין דבר, רחצו את ידיכם ואני אראה לכם כיצד עושים זאת”. בשקט של שויון־נפש גמור הסתכל, כשהשיבו את המעיים אל בטנו וחבשוה במגבת בד. כשמעשה התחבושת נגמר, פנה טרומפלדור אל החברים בדברים קצרים אלו: “אלה רגעי האחרונים, אמרו לכול שיעמדו על משמרותיהם להגן על כבוד העם עד הרגע האחרון” – – –

*

כשהתחיל לרדת הלילה והיריות פחתו והלכו, התחיל טרומפלדור לבקש כי ישלחו חברים אחדים מזויינים לכפר־גלעדי, ויביאו משם את הרופא. למרות הסכנה, התנדבו שלושה חברים והלכו לכפר־גלעדי. הם התחייבו שלא לשוב מאמצע הדרך, בכל מקרה שהוא ולהגיע לכפר־גלעדי – ולוּ גם פצועים. טרומפלדור קרא אז למפקד: “תגרש כבר את ‘הבּאשיבּוזוקים’ לעזאזל”.

כעבור שתי שעות מעת צאת החברים לכפר־גלעדי, וחברי תל־חי כבר חשבום לאבודים ותיכנו לשלוח אחרים במקומם, חזרו שלושת החברים ועמהם הרופא. הרופא, החבר האמריקאי ד“ר גרי מ”הדסה", נגש אל טרומפלדור וראה שאין תקווה לחייו. בכל זאת דרש כי יעבירו אותו לכפר־גלעדי, אולי יצליח לעשות לו ניתוח.

וד"ר גרי מספר:

“את טרומפלדור בדקתי הראשון. הוא היה חלש מאוד, חיוור אך הכרתו אתו. הוא ביקש שיתקנו את התחבושת. היו לו שני פצעים גדולים בחלק העליון שבבטנו ופצע קטן בידו הימנית חבשתי את פצעיו והרגעתיו. כאשר שאלתיו לשלומו ענה: “אין דבר, טוב למות בעד המולדת”. הוא רצה מאוד שיעבירוהו משם”.

ועד ההגנה מכפר־גלעדי ציווה להעביר מיד את כל מה שאפשר מתל־חי לכפר־גלעדי, כי תל־חי נמצאת במקום אסטרתגי חלש. המפקד הודיע לטרומפלדור שעוזבים את תל־חי כדי להתבצר בכפר־גלעדי, והוא הסכים.

על רגעי חייו האחרונים מספר הרופא:

“החילונו להעביר את הפצועים לכפר־גלעדי. טרומפלדור היה הראשון. הנחנו אותו על אחת המיטות המתקפלות. כאשר התרחקנו קצת מתל־חי התאונן על כאב־ראש חזק. שמנו לו תחבושת מים שהיו נמצאים בקרבת המקום. כעבור רגעים אחדים בחצי הדרך, בערך, מתל־חי לכפר־גלעדי, כאילו אחזתו עוית והוציא את נשמתו, אחרי אשר הסב את פניו אל פני האדמה”…

15 האנדרטה עח קבר.jpg

האנדרטה על קבר טרומפלדור וחבריו בתל־חי

המלצות קוראים
תגיות