(תרנ“ו־1896–תרפ”א־1921)

אבשלום, בנו של האכר משה גיסין, נולד בשנת 1896 במושבה פתח־תקווה. את חינוכו קיבל הנער אבשלום בבית־הספר שבראשון־לציון ואחרי־כן כשנוסד בית־הספר בפתח־תקווה, עבר אל מקום מולדתו ושם גמר את בית־הספר.

ביום הראשון לבואי אל המושבה, פגשתי את הילד אבשלום, כשהוא רוכב בהדר על חמורו מבית־הספר לביתו. דרך רחוב יפו נכנסנו אז חבורת חלוצים בשמחה ובשירה. ליד הבית הראשון של המושבה, הבית המשותף של האחים גיסין, יצאו לקבל את פנינו הפועלים, שנמצאו מכבר במושבה. בין הפועלים בתווך היה רכוב על חמורו גם אבשלום הקטן, ילד רך ולבן־פנים.

הוא רכב בראש ויביאנו בשמחה אל מבוא־החצר של בית אביו. שם היה ערוך שולחן ביין, לחם, ובקערה מלאה זיתים ירוקים. זו היתה לנו הארוחה הארצישראלית הראשונה והילד אבשלום עמד והביט בפנינו, בלי לגרוע עין. בצאתנו את הבית, עברנו בתהלוכה ובקול שיר ברחוב הראשי של המושבה ואבשלום הקטן עובר בראש על חמורו. אכרי פתח־תקווה, שנמצאו אז ברחובות, עמדו והתחילו להתבונן שמחה זו מה עושה… נשי האכרים עם בנותיהן הוציאו ראשיהן בעד החלונות והציצו בסקרנות אל ה“רוסים”… עיני המתבוננים בנו לא הפיקו קורת־רוח מיוחדת, אולם אחד היה מנהיגנו הקטן, הילד אבשלום גיסין, שקץ לא היה לשמחתו.

עוד בילדותו הצטיין אבשלום בתכונה עצמית. בהיותו תלמיד בית־הספר במושבה, דרש לא אחת כי את השפה הצרפתית, אשר בה הורו אז הרבה לימודים, יחליפו בשפה העברית. גמר את בית־הספר במושבה ועבר אל הגימנסיה ביפו. גם שם נחשב על התלמידים הראשונים וחיי העיר לא הפריעו בעדו מלהשאר קשור אל המושבה אשר בה נולד וגדל, ותמיד, גם בהיותו עוד ילד היה נכון להגן עליה מפני המון המתנפלים.

הסיפורים על הפרעות ברוסיה, שהיה שומע מתוך צער עמוק, שלא לפי גילו, ומקרי ההתנפלות בארץ גופה – הם שפיתחו בו את רוח־המלחמה. בהיותו בן שש־עשרה שנה, תלמיד המחלקה השביעית של הגימנסיה, החליט ללמוד בבית־הספר הצבאי בקושטא. שקידתו הרבה עמדה לו גם שם ובארבע שנים גמר את בית־הספר הזה בהצטיינות.

פרצה מלחמת 1914 ואבשלום, בשל הצטיינותו, נבחר על ידי המפקדה להשאר מורה באותו בית־ספר, בו קיבל את השכלתו הצבאית הראשונה. אחרי ארבע שנות המלחמה, כשהאנגלים נכנסו אל ארץ־ישראל, הורשה גם אבשלום מאת השלטון הצבאי לשוב אל ארצו ואל כפר מולדתו.

עם בואו אל המושבה התחיל לארגן את צעירי המושבה. השתתף ביסוד סניף “המכבי” ו“הצופה” וראש מטרתו היתה ללמד את ילדי המושבה להחזיק חנית ורובה, למען יוכלו בעת התנפלות להגן בסדר ובמשמעת צבאית על חיי התושבים ורכושם. פעולתו זו הכניסה רוח־חיים בצעירי המושבה.

אבשלום גיסין

אחרי הפרעות בירושלים התחילו מתפשטות שמועות בארץ על מזימות של התנפלות כללית על ערי ומושבות היהודים. אז התמסר אבשלום בכל כוחו וכשרונו הצבאי להכין את צעירי המושבה להגנה עצמית מסודרת. תרגילי הקרב שהיה מבצע עם מאתים–שלוש מאות “חייליו”, משבת לשבת, על אותו מגרש שעליו התחוללה לבסוף התנפלות הערביים, היו מפליאים באמנות התכסיסית שגילה המפקד הצעיר אבשלום. לפקודותיו נשמעו כל הצעירים ומי יודע, אם לא בתרגילי המלחמה הללו הצליח במשך שנה למנוע התנפלות על המושבה, הואיל והתכונה הצבאית הזו הטילה פחד על השכנים הערביים מסביב.

זמן מה אחר הפרעות בירושלים, אחרי בואו של הנציב היהודי הרברט סמואל שקטה הארץ מעט, אם כי רק למראית־עין. אבשלום עוזב את המושבה, ובידעו היטב את מקצוע מדידת־האדמה, התמכר לעבודה שהיתה חביבה עליו מאוד. כן חי אבשלום ועבד עד שפרצו מחדש המאורעות וירדו כחשרת־עננים כבדה על הישוב העברי.

ביום הראשון בשבוע, הוא האחד בחודש מאי 1921, נתקבלה הידיעה הראשונה בפתח־תקווה על המאורעות ביפו. בני המושבה התחילו מיד להתכונן ככל אשר יכלו לקראת ההתנפלות הצפויה על המקום. הרבה סימנים העידו כי הערביים השכנים מתכוננים להתנפל על המושבה, שידעו את כל מבואיה ומוצאיה, ולשימה לתל־עולם. הסימנים הללו, בצירוף המאורעות ביפו, עוררו אפילו את השאננים ביותר במושבה לחדול להאמין בשכניהם ובשכיריהם הערביים. האסון היה קרוב, הוא הציץ כבר אליהם בעד גדרות השיטה והצבר, מכל עבר ופינה… זרע השטנה שנזרע עלה ועשה פרי והמגל ציפה לקציר…

עד מהרה הוקם ועד ההגנה העצמית. המושבה התחייבה לשלם מס־הגנה, – מי בכסף לקניית נשק, מי בסוס או בפרד – כל אלה נמסרו לידי ועד ההגנה שאירגן גדוד רוכבים. עבודת ביצור המושבה נעשתה בשקידה ובמרץ רב. לכרוז הראשון של ועד ההגנה, לבני 18 עד 45 שנים, להרשם לרשימת המגינים, נענו תושבי המושבה, בלי הבדל מעמד, מפלגה, עשיר ועני.

בראשית ימי הפרעות ביפו נמצא אבשלום גיסין לרגל עבודתו בירושלים. כשהגיעה אליו הידיעה שמחכים להתנפלות גם על פתח־תקווה עזב מיד את ירושלים ובא אל המושבה לעמוד בין שורות המגינים. המושבה מינתה את אבשלום ואת אברהם שפירא לראשי המפקדים של ההגנה, ואבשלום, בידיעותיו בתכסיסי מלחמה, הופך את מושבתו לחזית מאורגנת ומצויידת בחפירות, בצופים ובמראי־אותות. בכל הדרכים ועל כל גבעה עמדו הצופים להודיע למושבה על הופעת השונא. כן התנהלה ההתכוננות מיום בואו של אבשלום עד ליום חמישי הנודע.

כל אותם הימים ישנו הגברים עם בגדיהם, לרבות אלה אשר לא היה תורם לעמוד בלילה על המשמר. התנפלות האויב על המושבה עדיין לא החלה. רק פה ושם בדרכים היו נסיונות בודדים של מתנפלים על המרכבות הנוסעות מיפו למושבה. אז היו מופיעים הרוכבים היהודים, נלחמים בחרף־נפש עם המתנפלים, מניסים אותם ומביאים את הנוסעים בשלום אל המושבה. אולם סימני ההתנפלות המאורגנת התחילו מתבלטים יותר ויותר. מאות הערבים והערביות, שעבדו בפתח־תקווה – בפרדסיה, בכרמיה ובבתיה – חדלו לבוא אל העבודה, בהודיעם כי השייך פקד עליהם להשאר בבית.

בלילה שלפני ההתנפלות ראו תושבי המושבה מדורות אש גדולות מצד הכפר הערבי הסמוך מג’דל, אשר בהרי יהודה. במושבה חשבו שזה אות־הקריאה הראשון לכפרי הערביים להיות מוכנים להתנפלות והשומרים עמדו הכן על משמרותיהם וחיכו. אולם גם לילה זה עבר בשלום.

והנה למחרת הבוקר, נראה במרחק המון ערביים גדול, כעדת עבים שחורים, הלוך והתקרב בדרך אל המושבה. בשעה השמינית בבוקר באה הידיעה הראשונה מן הרוכבים הצופים. הם ראו מרחוק איך מחנות ערביים מבעירים ושורפים את בית־האריזה והרפתות של הפרדס היהודי בּאחאריה, הרחוק מן המושבה והגובל באדמת השיך שאקר אבּו־קישק. בגלל ריחוק הפרדס מן המושבה וקרבתו אל אדמת הערביים, נמנעו צעירי המושבה להרחיק לצאת נגד הערביים השודדים. בשריפת בּאחאריה השתמשו הערביים רק כבתחבולת־ערמה, כדי למשוך את כוחות ההגנה מן המושבה אל הגבול הצפוני ויוכלו אחרי־כן לטעון ולומר כי היהודים יצאו להתנפל עליהם.

כשעה אחרי־כן מסרו הרוכבים־הצופים ידיעה מהירה ממשמרותיהם, כי מחנה גדול של בדווים וערביים הולך ומתקרב אל עמדות היהודים, מזויין ומאורגן בסדר צבאי. הם התחילו לירות עוד מרחוק כאות לקרב. פעמון המושבה צלצל, וכרגע יצאה הפקודה מאת אבשלום, כי יעמוד כל אחד על משמרתו והנשים עם הטף – בבנינים הציבוריים, כאשר נקבע מראש. פקודתו נמלאה והוא עצמו רכב על סוסתו, הרובה על שכמו, ולפני צאתו מביתו פנה אל אביו ואל משפחתו במלים: “את ראשי אתן, ולא ייכנסו למושבה להתעלל בנו” – – וכחץ מקשת דהר אל מקום המערכה.

בין תשע ועשר שעות בבוקר, והמון גדול ערביים ובדווים, ובראשם כמה מאות רוכבים מזויינים בנשק צבאי, קרבו אל המושבה. בדרכם התנפלו על עדר המושבה בן שבע מאות גולגולת ושדדו אותו. אחרי־כן השתערו בעוז ובקול תרועת נצחון על המושבה… צעירי המושבה, הרוכבים ממשמרות־החלוץ בפקודתו של אבשלום, יצאו לקראתם כדי לחסום בעדם את הדרך, ונפגשו עם המחנה הראשון של האויב במגרש בין בית־האריזה ובין יקב המושבה. לא הרחק מן המקום הזה כבשו מחנות הערביים את חורשת האקליפטים והספיקו להתבצר שם. צעירי המושבה התבצרו בתוך הפרדסים הקרובים ומשם ענו על ברד כדורי־האש של הבדווים. אולם אבשלום, קצין־הצבא בעבר, לא יכול להמתין בתוך הפרדסים. החשש פן יצליח האויב להתפרץ אל המושבה לא נתן לו מנוח. בלוית שנים מחבריו יצא פתאום לקרב גלוי, להוציא את האויב ממחבואו בחורשת האקליפטים ולהתחיל בקרב. הערביים התנפלו עליו, ירו אל ראשו ואל חזהו והוא נפל חלל במבוא המושבה, כגודר בגופו את הדרך בפני השודדים מהתפרץ אל המושבה פנימה. כן קיים אבשלום את שבועתו, שנשבע בהפרדו מאת אביו, לפני צאתו, להגן על חיי אחיו.

המלחמה בין המספר הקטן של צעירי המושבה נגד ההמון הגדול של הערביים והבדווים נמשכה עוד ונוספו עוד שני קרבנות: חיים צבי גרינשטיין ונתן רפפורט וגם פצועים. על אברהם שפירא, ראש ההגנה, התנפל המון הרוצחים להמיתו, בקראם “אואינאך יא איבראהים אבו־מיכה (איך, אברהם אבא מיכה)?!” עליו ניתכו כדורי אש, ופצעו את סוסתו הנבחרת. חברי ההגנה נלחמו כאריות, עד שהצליח האכר אמיץ־הלב, נוביק הזקן, לקרוא לגדוד־הצבא, שחנה במקרה ליד ראש־העין. תחת ברד כדורי־האש הוכנס אחר כך אל המושבה קרבנה הראשון – גופו המרוסק של גיבורה הצעיר אבשלום גיסין.

בפעם זו הצליחה המושבה פתח־תקווה, בגבורת בניה ובעזרת הצבא והאוירון אשר הופיע בזמנו, ללמד את המתנפלים לקח ומספר חלליהם ופצועיהם היה רב. על־פי התכונה שהתכוננו אל ההתנפלות, נראה שהיו מאורגנים ומסודרים בסדר צבאי לכל פרטיו ובכיסו של כל אחד מהם נמצאו: תחבושת, יוֹד, צמר־גפן ושאר מכשירים לעזרה ראשונה. הם הלכו בבטחון גמור בנצחונם. באו עם נשיהם, גמליהם וחמוריהם להוביל אחרי־כן אל כפריהם את שלל המלחמה – הונם ורכושם של היהודים, ואת המושבה להבעיר כולה באש, לבלתי השאיר לה זכר, אך בסוף נחלו תבוסה והשמות אבשלום גיסין, נתן רפפורט, צבי גרינשטיין וזאב אורלוב – נחרתו לתמיד בלב המושבה, כצלצול־פעמון של אזהרה בפני יום קרב.