(נפל תרפ"א־1921)

עוד בגולה בעיירה רומאני, פלך פולטאבה באוקראינה, והוא עודנו תלמיד בבית־הספר הריאלי, נשא בחובו תכניות שונות של ייסוד מושבות שיתופיות בארץ־ישראל. בשנת 1908 הסב אליו בתכניותיו את לבו של יוסף טרומפלדור, שגם הוא היה חסיד הרעיון הזה. כן נתקשרה בין שני האנשים השונים בטבעם – בין המשורר החולם צבי שץ ובין הריאליסטן יוסף טרומפלדור – חליפת־מכתבים חמה שנמשכה עד בואם לארץ, בלי לראות ולהכיר איש את רעהו.

בשנת 1910 יוצא צבי שץ בלווית קבוצת חברים קטנה לארץ־ישראל. בבואו אל הארץ התחיל לעבוד במושבות יהודה. כשנה עבד, נענה וסבל; אמנם היו רגעים יפים ורומאנטיים, אבל לרוב התגבר הצער, עלה כנחשון ובלע אותם, השכיחם והיו כלא היו. הוא רואה את בוני הישוב מקדם, להם בילו"יים קראו, חלוצי העם – והנה נהפך עליהם לבם… אין שאיפה או משאת־נפש, אין חזון לעתיד, חולין בכל… האדמה, אדמת־הקודש, שוממה ועוטה אבלים וריח של עמל זר וזיעה זרה נודף ממנה… אם יש כי יתנשא פה ושם קול שיר עברי, ונבלע עד מהרה בין קולות זרים. “איככה זה”, קרה¹ הוא אחרי כן בלב דואב, “אוהב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך ובחוצפה ייאמר לך: אני – – בעלך?…”

הוא עוזב את המושבה ומתישב לזמן־מה ביפו. שם נכנס כחבר לקבוצת העובדים בחולות תל־אביב בראשית הבנותה, ובינתיים מתוודע לחולם מיכאל האלפרין, מתקשר עמו בקשרי אחווה ורעות ומזמינו כחבר לקבוצה השיתופית העתידה להווסד.

כעבור שנה עוזב צבי שץ לזמן קצר את הארץ ויוצא לרוסיה לשם רכישת חברים ליסוד מושבות שיתופיות. שם הוא קורא ביחד עם טרומפלדור לוועידה של חסידי הרעיון. הוועידה נערכת ברומאני ואליה בא גם טרומפלדור. בפעם זו מתוודעים שניהם פנים אל פנים וידידותם מתחזקת עוד יותר. אחרי הוועידה שב שץ בלווית קבוצת חלוצים ומתחילים לעבוד בגליל. הוא נעשה אחד הראשונים למגשימי רעיון הקבוצה על גדות הירדן והכנרת – ומובן מאליו – גם לקנאי נלהב לרעיון הלאמת הקרקע.

אולם למרות נטייתו של שץ המשורר לרומאנטיות, אין הוא מסיח את דעתו אף לרגע מזה, ששאלה מסובכת כמו הלאמת הקרקע, קשה להגשימה בחיים. במאמרו “על הסף”, שכתב כבר עברית, אשר הספיק ללמוד אותה תוך עבודתו בארץ ושנדפס בקובץ “בעבודה”, הוא כותב:

– – "בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת הקרקע בצורתה הרצוייה לנו. אלימנטים בעלי־ביתיים לא יוותרו על האפשרויות לשאת שם “בעל”, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות כי ארצנו תשודד על־ידי חברות פרטיות, ולא נתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את ניצני הארץ.

“הלאמת הקרקע מבשרת לנו שינוי יסודי ביחס שבין אדם אל האדמה. האדמה שוב איננה אמצעי לשם עסק וניצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה. היא בעצמה אותו יסוד נשגב אשר לא יד־אנוש עשתהו. משוחררת – היא בעצמה משחררת את בעלה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של “בעל” ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק אלוהים שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרלגיוזי שדעך כמעט בריחוק מן הטבע וברעש הכרכים”.

ברגש רליגיוזי כזה ובאמונה צרופה זו עובד שץ את עבודתו, ואותם הוא מתאמץ להקנות גם לחבריו. אולם מעטים הם המבינים לרוחו, והעובדה מצערת אותו, מחדדת את הרגשתו עוד יותר. בנעימה תקיפה ומוחלטת עוד יותר הוא כותב אחרי־כן:

" – – חברים אומרים: “אנו זקוקים לעבודת־אדמה קודם כל, ולא לפיתוח הנפש. אם נעבוד כולנו, גם הנפש תהיה יפה”.

אולם עד מתי נאמין, כי בהשתנות תנאי הכלכלה גרידא נשתחרר גם מהעבדות המושרשת בנו? – – “קבוצה כללית” ומושבי־עובדים, כל אלה יצרו לנו רק עובדי־אדמה חרוצים, אך אותם היחסים הקרים, המקפיאים את הדם, הממיתים כל הגיג־לב, המוחים כל ניצן רך – בעינם יעמדו… הנפש, זו נפש האדם האומללה, תגווע כמקודם בלב הישוב הצפוף, ישוב עובדים חפשיים – ומה לי כל עבודת־האדמה ומושב העובדים וקואופרציות או “קבוצות כלכליות”, אם המדבר כקדם ישתרע?

“ואני, ב”כת" אני מאמין, בתנועה אנושית־רליגיוזית מעין האיסיים בזמנם או ה“דוכובורים”. רק תנועות כאלה תזעזענה עד היסוד את הישן. הן הן היסודות! ורק קומונות כאלה ולא כלכליות בלבד הן בנות־קימא. אותנו תגאל רק תנועה משיחית עמוקה, השואפת לקומם נפש אדם מחדש ויחסים אחרים חדשים, רק בה היכולת לזיין אותנו בכוחות־איתנים כדי לחולל נפלאות, היא גם את הכלכלה תיצור לנו. גם אותה “סביבת העבודה” הנחוצה והמתאימה, והיא אשר תטע אותנו ביסוד הקרקע, היא הפועלת בנו ואשר הביאה אותנו עד כה" – –

*

כן הגה האיש אציל־הרוח את רעיונותיו עם התחולל סופת המלחמה שצררה בכנפיה גם את ארץ־ישראל. בימים ההם, והארץ סגורה ומסוגרת כיריחו בשעתה, אין יוצא ואין בא ואין יודע דבר מכל הנעשה מחוצה לה.

בהכנס הצבא הבריטי ליהודה, אחרי כבוש אלנבי את ירושלים, התחילה תנועת ההתנדבות לצבא להכות גלים בציבור הארצישראלי. הגיעו שמועות על הלגיונות העבריים בלונדון, באמריקה, בארגנטינה וגם ברוסיה והידיעה עליהם הגיעה גם לשץ, בהיותו עובד עבודתו ביהודה. נודעו הפרטים על הווסד הלגיונות באמריקה, על החצוצרות וקולות השופר ונשפי־הפרידה שבהם יהודי אמריקה מלווים את הלגיונרים היהודים בדרכם אל החזית הארץ־ישראלית. כן נתפשטה שמועה בארץ שגם ברוסיה הולך ומתארגן מחנה־צבא יהודי גדול של שלושים אלף איש במספר, בהנהלת “המפקד הצבאי” מנחם אוסישקין, והם יבואו דרך סיביר וולאדיבוסטוק באניות, לעזור לשחרר את הגליל מידי התורכים. ההתנדבות בארץ הכתה גלים גם היא:

– – “ביום השני, ו' לחודש אב, יצאה מירושלים למצרים הפלוגה השניה של המתנדבים לגדוד העברי. פלוגה זו, אף כי היתה קטנה במספר חבריה, ומנתה רק 60 איש, אולם מצד האיכות היתה חשובה מאוד, כי בה נכנסו מטובי הכוחות הצעירים והאינטליגנטים מירושלים. בפלוגה זו היו מורים מבתי־הספר העבריים, פקידים מן המשרד הארץ־ישראלי, צירים ואמנים מ”בצלאל" גם צעירים אחדים בני היהדות החרדית הירושלמית.

“הלגיונרים יצאו מחצר ביה”ח רוטשילד לעבור בתהלוכה. לפניהם הלכו הילדים תלמידי “חדר־תורה עברי”, אשר באו ללוות את מוריהם המתנדבים לגדוד העברי ונשאו את הדגל של חדרם וקהל רב הלך אחריהם עד תחנת הרכבת. משם יצאו המתנדבים ברכבת למצרים". (מפי מתנדב).

בכל אלה לא הסכימו בנקל, ולא כל הפועלים בבת אחת, לרעיון ההתנדבות. מלחמת דברים ארוכה וקשה פרצה בין שני מחנות הפועלים – חברי “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”. רוב החברים של “הפועל הצעיר” היו מתנגדים קיצוניים לרעיון של “לגיון עברי”. הם ראו בלגיון בגידה בעבודה – העקרון העיקרי של המפלגה. כיהודים התנגדו למיליטאריזם מעיקרו. בשעת ההכרח, בשעת סכנה – שאני, אולם להתנדב מרצון טוב ולקיים מצוות שפיכת־דמים – למה? – –

צבי שץ, שגם הוא נסחף בזרם “הלגיון”, היה מתחילה, מן הטעמים הנזכרים, אחד המתנגדים:

“לבי לבי למתנדבים בעם, – כתב – אבל את עצמי יש לי הרשות לתת רק לאותה תנועה אשר בה גאולת העם וגאולת “האני” תהיינה חד. זה הקול הנסתר שאינו נותן לי ללכת ברגע האחרון לגדוד. לא שמירת הקיים, כי אם שמירת ה”אני" שבי. במר־נפשי עלי, אני חושב מלבי את הדברים האלה: לא אתן את עצמיותי על מזבח העם. ובטוח אני כי האגואיזם הלאומי האמיתי לא ידרוש זאת ממני".

אולם לבסוף נחלשת התנגדותו ללגיון, ובדברים נובעים מעומק־לב דואב ומתלבט בין “הן” ו“לאו” הוא מתנצל: “אני עומד בין שתי חובות: חובה עליזה – התנדבות וחובה עצובה – להשאר. אין להכריע ביניהן. שתיהן שוות וראשי כבר סחרחר ועייף. קללה רובצת עלי. אנסה להשאר – אולי אוכל, ואם לאו – עוד אוכל לבוא אליכם”.

בהשפעת המאורעות, כשהמתנדבים מאנגליה, מאמריקה ומארגנטינה מתקרבים כבר אל הארץ והחברים מארץ־ישראל יוצאים מצרימה לאימונים, נכנע שץ. רגש החובה אינו מניח לו להשאר בארץ. הוא נכנס לגדוד ורואה פתאום מין גדוד, שאינו דומה לגדודי שאר עמים: השמחה לקראת הרג ואונס ושפיכת־דמים אין זכר לה וחותם עברי טבוע על הכל. עוד מישהו אומר לו כי הלגיון הנהו בכל זאת בגידה בעבודה, אך שץ משיב: “לא בוגדים אנו בדגל העבודה, כי אם לוקחים אותו אתנו, בעדו הולכים, בעדו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב”.

צבי שץ נכנס אל הלגיון ונשא עליו את עול־הצבא הכבד עד היום האחרון בו עזב אותו. עזב אותו גם כן לא בקלות־דעת אלא באחרונה, כשאי־אפשר היה עוד להמשיך.

אחרי עזבו את הלגיון, התישב צבי כפועל בקבוצה קטנה – והרעיון של חיי קבוצה שב ובלע אותו. במשך הזמן השתלם בידיעת השפה העברית, והגה הרבה בספרות העתיקה והחדשה, אף התחיל לכתוב שירים וסיפורים. מעתה שאף במלוא ישותו אל נשמת הטבע החי ואל האחדות שבו. יש לו לשץ רשימה אחת בשם “על הקבוצה”, שנדפס באחת מחוברות “האדמה” באותיות קטנות בסוף החוברת. נדמה לי, כי בשום דבר מדבריו, המעטים אמנם, אשר הספיק לפרסם בדפוס, אינה משתקפת נשמתו העליונה־החסידית כברשימה זו. זה מין “ידיד־נפש” חדש, שיר מזמור, שיר נפש בודדה וחולת־אהבה לאלוהים, אהבה שלמה, ממושכת ותמידית. נפש המשורר העדינה נפגעת מעתה אפילו מהניגוד בין נגינת הקריאה בפרוזה (או בדיבור) ובין זו שבשירה והוא שורט בה שרטת. באותה התלהבות חמה בה הטיף להלאמת הקרקע ולקבוצה, התעורר לדבר על “גלות שירתנו הקלאסית”. הוא כותב:

“אבותינו, בגלותם מן הארץ ובשמה וקדושתה עוד היו עם, היו יהודים יותר. מה עשו: מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כנורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותיהם ונתנו אליוני ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותם – – עתה עלינו למתוח מחדש ולחזק את מיתרי הנבל כמקדם, כי חזקו ידינו בעבודה, עצום עצמו ושבו לאיתנן ידי העובד בארץ”.

*

בתקופת חייו האחרונה נקשר שץ בקשר אהבה וידידות לברנר ויחד אתו גר בשכונה מחוץ ליפו, ששם עבד עם חותנו – יצקאר. ביום הראשון של פרעות 1921 ביפו נמצא שץ במקרה לא בשכונה כי אם ביפו. החבר מ. אחד מידידי ברנר ושץ, שנסע ביום השני של הפרעות לראות בשלומם ולהצילם מסכנת־המוות, מספר כדברים האלה:

“צבי שץ כבר התאמץ וביקש אפשרות של הליכה אף הוא לשם, אל המעון. למן הצהרים הלך יצקאר הזקן, חותנו של צבי, ואברהמצ’יק בנו אתו. ולא נודע אם הגיעו הביתה בשלום או נרצחו בדרך. בשעה החמישית נסע צבי שץ באוטומוביל בלווית חייל להווכח מה היה לזקן ולאברמצ’יק ולהעביר את ברנר ואת הנמצאים עמו מן המעון”.

למחר, כשהחבר מ. השיג אוטומוביל ומיהר אל מעון יצקאר להוציא משם את ידידיו, נגלה לפניו המחזה המחריד הזה:

“במרחק צעד או שני צעדים ממנו (מיצקאר הזקן) לצד שמאל על־יד הגדר מוטל ברנר – – אחריו נראה לי צבי (שץ) נטוי על צדו, זרועות ידיו לפניו מכוונות ופתוחות למחצה, כאילו היה בידיו דבר־מה והוצא. מכנסיו עליו והוא חרוש מכות־מוות”.