רקע
איסאק באבל
סאשקא כריסטוס
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

סאַשקאַ – זה היה שמו, והכינוי כריסטוס ניתן לו על שום רוחו הנמוכה. הוא היה רועה־הקהל בסטאניצה ולא עבד עבודה קשה משנת הארבע־עשרה לחייו, למן העת שחלה בחוֹלי־הזימה. וכך היה המעשה:

טאַראַקאַניץ‘, אביו־חורגו של סאַשקאַ, הלך לימות־החורף לעיר גְרוֹזְנִי ונספח שם לחבוּרת־עובדים. החבורה שנצטרפה שם היתה מוצלחת, מן הכפריים של ריאזַאַן. טאַראַקאַניץ’ היה עושה להם את מלאכת־הנגרים, ופרנסתו מצויה לו בשפע. כיוון שקצרה ידו לעשות כל מלאכתו, הריץ איגרת והזמין אליו את הנער להיות לו לשוּליא; בימות־החורף תסתפק הסטאניצה גם בלעדי סאשקא. סאשקא עבד על־יד אביו־חורגו ששה ימים. אחר־כך בא יום השבת, המה כילו את מלאכתם וישבו לשתות תה. הימים ימי אוקטובר, אך האוויר היה קל. הם פתחו את החלון ושפתו מיחם שני. מעבר לחלונות שוטטה קבצנית. היא דפקה על מלבן־החלון ואמרה:

– שלום לכם, איכרים נכרים. תנו דעתכם על מצבי.

– מה עיניין מצבך לכאן? – אמר טאראקאניץ'. – היכנסי, חַלְכַּאִית.

הקבצנית ריחששה מאחורי הכותל, לסוף קפצה ונכנסה החדרה. ניגשה אל השולחן והשתחוותה אפיים. טאראקאניץ' אחזה במטפחת־ראשה, השליך המטפחת ארצה וגירדה בשערותיה. שערותיה של הקבצנית היו אפרוריות, סַבוֹת, מדוּבללות ומאובּקות.

– ראוהו־נא לגברא זה, שבעל־עזוּת הוא ןבעל־קומה, – אמרה, – ממש קירקס מארץ הקירקסים… בבקשה ממך, אל תמאס בי, בזקֵנה שכמותי, – לחשה בחפיזה וטיפסה ועלתה על הספסל.

טאראקאניץ' שכב עמה. הקבצנית היתה מפשילה ראשה במצוּדד ומצחקת.

– גשם־נדבות על הזקנה, – צחקה – מאתיים שערים לצמד־שדה אתן…

ועם שאמרה כך, ראתה את סאשקא, שהיה שותה תה ליד השולחן וכובש עיניו מעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

– שלך הבחור? – שאלה את טאראקאניץ'.

– כביכול שלי, – השיב טאראקאניץ', – של אשתי.

– הנה, זאטוּט, לטשת רוֹאוֹתיך, – אמרה האשה. – נו, קרב הנה.

סאשקא קרב אליה– ודבק בו חולי־הזימה. אך באותה שעה לא נתן איש מהם דעתו על חולי־הזימה. טאראקאניץ' נתן לקבצנית שיריים של עצמות מארוחת־הצוהוריים ומטבע־של־כסף בן חמש אגורות, הנוצץ נציצה יתירה.

– מרקיהו, הַצַדֶקֶת, בחול, – אמר טאראקאניץ', – ויבהיק זיווֹ ביתר עוז. בליל חשכה תתניהו גמילות־חסד לריבון־העולמים, ויהא המטבע מאיר במקום הלבנה…

החלכּאית קשרה ראשה במטפחתה, נטלה את צרור העצמות ונסתלקה. ומקץ שבועיים היה העניין מוּחוור לכפריים בעליל. יסורים הרבה נתייסרו בחולי־הזימה, נשרו את חוליים כל ימות־החורף והיו מתרפאים בעשבים. ולעת אביב חזרו לסטאניצה אל מלאכתם, מלאכת הכפריים.

הסטאניצה היתה רחוקה ממסילת־הברזל כשיעור תשע פרסאות. טאראקאניץ' וסאשקא הלכו על־פני השדות. האדמה שרויה היתה בטחב של אפריל. בשוּחוֹת השחורות הבהיקו איזמרגדים. השיחים הירוקים תיפרו את האדמה בתפר של תחבּוּלות. ועלה מן האדמה ריח של חמיצוּת, כריחה של חיילנית עם שחר. ראשוני העדרים גלשו מן הגבעות, סייחים שיחקו במרחבי־התכלת של האופק.

טאראקאניץ' וסאשקא הלכו במשעולים קטנים, נראים־ולא נראים.

– שלחני, טאראקאניץ', להיות רועה־הקהל, – אמר סאשקא.

– מה הטעם?

– תוקף עלי יצרי מפני הרועים שחייהם מַחמַדים.

– איני מתרצה, – אמר טאראקאניץ'.

– שלחני, בשם האלוהים, טאראקאניץ', – כָּפַל סאשקא אמירתו, – כל הקדושים מקרב הרועים באו.

– סאשקא־הקדוש, – געה האב־החורג בצחוק, – חטף עגבת מאמא קדישתא.

הם עברו את עיקול־הדרך ליד הגשר־האדום, חלפו על־פני החורשה, מיגרש־הבקר, וראו את הצלב שבראש הכנסיה של הסטאניצה.

הנשים חיטטו עדיין בגני־הירק, והקאזאקים, שישבו בין שיחי־הלילך, שתו יי"ש ונתנו קולם בשיר. עוד מהלך חצי־פרסה עד ביתו של טאראקאניץ'.

– ולוואי, שיהא הכל בשלום, –אמר ונצטלב.

הם ניגשו עד הביקתה והציצו בחלון. איש לא היה בביקתה. אמו של סאשקא חלבה פרה באוּרווה. השניים קרב אליה חרש. טאראקאניץ' געה בצחוק וקרא בקול גדול מאחורי גבה של אשתו:

– מוֹטיה, הוד־מעלתך, התקיני פת־ערבית לאוּשפיזין שבאו…

האשה החזירה פניה, נתרעדה, פרצה מן האורווה במרוצה ונתלבטה סחור־סחור על־פני החצר. לאחר מכן חזרה למקומה, נפלה על חזהו של טאראקאניץ' ונתפרפרה.

– אכן, כמה פתיה את ונוֹחה־להיבהל, – אמר טאראקאניץ' וּדחָאָה דרך־חיבה. – קראי לילדים…

– נסתלקו הילדים מן החצר, – אמרה האשה, חיוורת כולה, שוב נתרוצצה על־פני החצר ונפלה ארצה. – אַח, אַליוֹשינקא, – נזדעקה בקול־זוועות, – נסתלקו ילדינו בפישוט־רגליים…

טאראקאניץ' ניפח בידו והלך אצל השכנים. השכנים סחו, שאת הילד והילדה לקח האלוהים בשבוע שעבר בחולי הטיפוס. מוֹטיה כתבה לו, אך מן־הסתם לא הספיק לקבל המכתב. טאראקאניץ' חזר לביקתתו. אשתו שקדה על היסֵק התנור.

– יצאנו ריקם, מוטיה, מכל וכל, – אמר טאראקאניץ', – להכותך מכות־רצח צריך.

הוא ישב אל השולחן, ונפשו מדוכדכת עליו, ולא זז מדכדוכו עד שנרדם, אכל בשר ושתה יי"ש ולא יצא לעשות מלאכתו במשק. הוא היה נוחר ליד השולחן, ננער וחוזר ונוחר. מוטיה הציעה המיטה לה ולבעלה, ולסאשקא בצד. היא כיבתה את המנורה ושכבה עם בעלה. סאשקא התהפך על מצע־הקש בפינתו, עיניו היו פקוחות, הוא לא ישן וראה, כביכול בחלום את הביקתה, את הכוכב בחלון, ואת קצה השולחן, ואת הסמלונות תחת מיטת האם. המראה הכפוּי עליו הכריעוֹ, הוא היה מתמכר להזיות ושמח לחלומו־בהקיץ. נדמה לו, כי שני פתילים־של־כסף יורדים מן השמיים משוּזרים בחוט מעוּבּה, ועריסה קשורה בהם, עריסה עשויה עץ ורוֹד, עם פיתוחי־ריקמה. היא מתערסלת גבוהה מן הארץ ורחוקה מן השמיים, ופתילי־הכסף נעים ומבהיקים. סאשקא מוטל בעריסה, והאוויר מנשב עליו. אוויר קולני, ככלי־זמר, בא מן השדות, הקֶשֶׁת־בענן עולה כפורחת מעל לתבואה שלא הבשילה.

סאשקא שמח לחלומו־בהקיץ והיה עוצם את עיניו, לבל יראה את הסמלונות מתחת למיטת.

– טאראקאניץ', – אמר בקול רם, – עניין לי אליך….

– יבוא עלי, אם לא עניין לי אליך, – השיב סאשקא, – צא לחצר.

ובחצר, תחת כוכב שלא הוּעם זיווֹ, אמר סאשקא לאביו החורג:

– אל תגע אֶל אמא, טאראקאניץ', אתה פגוּם.

– ואתה את תוקף יצרי יודע אתה? – שאל טאראקאניץ'.

– יודע אני את תוקף יצרך, אלא שראית את אמא ואת גופה? היא רגליה נקיות, גם שדיה נקיים. אל תגע, טאראקאניץ', אנו פגומים.

– רחימאי שלי, – השיב האב החורג, – כלך לך מאצל יצרי ומאצל דמַי שלי. הרי לך עשרים קופיקות, התעלס לילה, התפּוֹגג…

– אין מועיל לי בעשרים הקופיקות, – הרטין סאשקא, – שלחני להיות רועה־הקהל…

– לכך איני מתרצה, – טאראקאניץ'.

– שלחני להיות רועה, – הרטין סאשקא, – שאם לא כן, אני מתוודה לפני אמא, מה טיבנו. למה יבואו עליה יסורים בגוף שכזה…

טאראקאניץ' הפך פניו, הלך לדיר והביא גרזן.

– הקדוש, – אמר בלחש, – הנה כך, בתכלית הפשטות… אני אקטול אותך, סאשקא…

– לא תעמוד עלי לקוטלני בעבוּר אשה, – אמר הנער בקול חרישי והיטה עצמו כלפי אביו־חורגו, – אתה חס עלי, שלחני להיות רועה…

– יקחך הַלֵץ, – אמר טאראקאניץ' והשליך את הגרזן, – לך והיה רועה.

מיד חזר לביקתתו ושכב עם אשת־חיקו.

למחרת בבוקר הלך סאשקא אצל הקאזאקים להשכיר עצמו ומני אז היה רועה עדרי הקהל. הוא נתפרסם בכל הגלילה בתוֹם־לבבו, נִתכַּנָה בפי אנשי הסטאניצה בשם “סאשקא כריסטוס” והתמיד במלאכת־הרועים עד יום הגיוס ועד בכלל. זקני האיכרים, מן החלושים שבהם, היו באים אצלו אל המיגרש לקשקש בדברים, הנשים היו חשות אל סאשקא להתאוֹשש מהוֹללוּת נוהגם של הבעלים, ולא היה בלבּן על סאשקא בשם דוֹדיו ובשל חוֹליו. גיוּסו של סאשקא חל להיות בשנה הראשונה למלחמה. הוא עשה במלחמה ארבע שנים וחזר לסטאניצה, כשהלבנים משלו בה ממשלת־זדון. שידלו את סאשקא ללכת לסטאניצה פּלאַטוֹבסקאיה, שבה נתלקט גדוד נגד הלבנים. הנַגָד שעלה לגדוּלה – סימיון מיכאילוביץ' בוּדיוני – כִּלכֵּל את ענייניו של גדוד זה, ועזרו על ידו שלשה אחים: יימליאן, לוּקיאַן ודָניס. סאשקא הלך לפלאטובסקאיה, ושם נחתך גורלו. הוא היה בגדודו של בודיוני, בחטיבה שלו, בדיביזיה ובחיל־הפרשים ה־1. הוא יצא לחלץ את צאריצין הנאדרת־בגבורה, נצטרף לחילו ה־10 של ווֹרוֹשילוֹב, נלחם בשערי ווֹרוֹנייז', בשערי קאסטוֹרנאַיה וליד גשר הגיניראלים שעל הדוֹנייץ. בפולמוס פולין שימש סאשקא בתובלה, לפי שנפצע והוחזק נָכֶה.

הנה כך נסתבבו הדברים. לפני זמן־מה התחלתי לקשור קשרי־היכרות עם סאשקא כריסטוס והעברתי את ארגזי הקטן אל עגלתו. פעמים הרבה היינו מקדמים יחד פני השחר ומלווים החמה בשקיעתה. וכשהיו תהפוכות הקרב מזמנות אותנו, – היינו יושבים בערבים ליד התיתורה הנוצצת, או מרתיחים ביערות תה בתוך אילפס מפויח, או ישנים זה בצד זה בשדוֹת־שלף, איש וסוסו הרעב קשור לו אל רגלו.


המלצות קוראים
תגיות