רקע
איסאק באבל
אלה תולדות פאבליצ'נקו, מאטוויי רודיוניץ'
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

אחי בני־עמי, רעים אהובים! הנה־נא, למען המין האנושי, הכירו נא לדעת את ספר־תולדות־חייו של הגיניראל האדום מאטוויי פּאבליצֶ’נקו. הוא היה רועה, הגיניראל דנן, רועה באחוזה לידינוֹ, אצל האדון ניקיטינסקי. והיה שוקד על רעיית חזיריו של האדון, עד שיום אחד זכה לקבל מידי החיים מַתפוֹרֶת על כתפותיו, ובזכותה של אותה מתפורת עלה מאַטיוּשקא לגדולה להיות רועה־בקר. ומי יודע, אילמלי נוֹלד באוסטראליה, זה האיש מאטוויי, מחמדנו רודיונוביץ', אפשר, ידידי, גם עד הפילים היה מגביה, אפשר רועה־פילים היה מאטיוּשקא דנן, אלא דא עקא, שלא היו ולא נבראו פילים בפלכנו, פלך סטאַברוֹפּוֹל. בהמה גסה משוֹר־הבּר, את האמת אני מגיד לכם, בבל תמצא בפלך סטאברוֹפוֹל, היא גלילת ארצנו רחבת־הידיים. ועל שור־הבּר לא תתענג נפש המסּכן, איש רוסי רוחו שוממת עליו להיות מתקלס בּשוֹרי־הבּר, אנו, עלוּבי־הנפש, סוּסית עד קץ־הימים הבה לנו, סוסית שתפּּול ירכה, גם תצא נשמתה בירכתי התלם.

והנה רועה אני את עדרי־בקרי, פרוֹת סַבּוּני גם סבבוני, החלב כבר מפַלשני מלבּר ומלגֵו, מצוּחן אנוכי כעטין שחתכוהו, עגלים מהלכים על סביבותי כדת־וכדין, בני־בקר אמוּצים כעין האֵפר. מרחב־יה סביב לי על־פני השדות, דשאים מרשרשים בחללו של עוֹלם, השמיים מתפרסים מעלי כמפוּחית שמערכות־דַשים לה, והשמיים, חבריא, בפלך סטאברופול פעמים שהם כחוּלים במאד־מאד. והריני רועה מרעיתי בזה האופן, מכה בחלילי ומספר עם הרוחות מגודל הבטלה, עד שיום אחד סח לי זקן פלמוני:

– בוא, – אומר הוא, – מאטוויי, אצל נאסטיה.

– על שום מה? – נעניתי לו. – שמא אתה משטה בי, זקן?

– בוא, – אומר הוא, – שכּך רצונה.

והריני בא.

– נאסטיה! –אוֹמֵרְני, וכל דמי משחירים בקרבי. – נאסטיה, – אומר אני, – שמא את משטה בי?

והיא קופצת פיה, עוקרת רגליה מלפני במרוצות גדולות ורצה בשיוּר כוחותיה, וכך היינו רצים בצוותא, עד שעמדנו במיגרש־הבקר, חשובים־כמתים, אדומי־פנים ובאפס־נשימה.

– מאטוויי, – סחה לי נאסטיה, – באחד־בשבת, שלושה שבועות קודם לכן, לעת מסע־הדגים באביב, הלכו הדייגים אל שׂפת־הנהר, ואתה גם אתה הלכת והשפלת ראשך. ומה טעם השפלת ראשך, מאטוויי, שמא דבר־הרהור הוא שצוֹבט בלבך? השיבני נא…

ואני משיבה:

– נאסטיה, – משיב אני, – אני אין לי תשובות להשיב לך, שראשי אינו קנה־רובה, וכוונֶת אין בו לא מפנים ולא מאחוֹר, וַאֲלוּ לבּי שלי, נאסטיה, גלוי וידוע לפניך, שריקם הוא מכל וכל, שמן־הסתם, החלב אוחז בו ומפלשוֹ. פחד אלוהים הוא סרחון החלב שסורח הימֵני…

ונאסטיה, רואה אני, מגעגעת בצחוק לשמע דיבורים אלו שלי.

– יבוא עלי! – מגעגעת היא, צוחקת בהפקרוּת, צוחקת בקול גדול, בקול ההולך מסוף הערבה ועד סופה, כביכול מכה בתוף, – יבוא עלי, שעיניים אתה משַׂקֵר לעלמות…

ולאחר ימים מועטים, שהיינו מסיחים בדברים־של־שטות, עמדנו ונתחתנו במהרה. מכאן ואילך חיים היינו עם נאסטיה כפי אשר יכולנו, ואכן יכולנו גם יכולנו. כל הלילה חם לנו, בחורף חם לנו, כל הלילה הארוך נתהלכנו ערומים ומשכנו הבשר איש מרעהו. חיים טובים חיינו, כשֵׁדים הללו, וכל־כך – עד שיום אחד בא אצלי הזקן הנ"ל בשׁנית:

– מאטוויי, – אומר הוא, – תמול־שלשום מִשְׁמֵש האדון את רעייתך בכל המקומות. סופו שהוא כובשה, האדון…

ואני:

– לא כי, – אומר אני, – לא כי, ובמחילת כבודך, הזקן, שאם לא כן, אני קוֹטֶלך לאלתר.

והזקן, בתכלית הפשטות, נשא רגליו מלפני, ואני ביום ההוא עשיתי ברגלי מהלך עשרים פרסה, כיברת־ארץ גדולה עשיתי ביום ההוא ברגלי, ולעת ערב בצבצתי באחוזת לידינוֹ אצל אדוני הנעֲלָס ניקיטינסקי. הוא ישב בחדרו, אותו זקן מופלג, והיה מדקדק בשלושה אוכְפים: אנגלי, דראַגוּני וקאזאקי, – ואני מבצבץ ועומד הייתי בפתח דלתו, כסְריכוֹן זה, שעה תמימה הייתי מבצבץ ועומד, וכל עיקר עמידתי ברכה לבטלה…לסוף העיף עיניו בי.

– מה רצונך? – אומר הוא.

– רצוני בדמי־סילוּקים.

– יש בלבך עלי?

– אין בלבי, אך זה רצוני.

מיד הסב עיניו הצידה, מדרך־המלך למבוי־של־כלום, הציע על הרצפה את מרבדי־האוכפים שלו הפטוּלים, – הם היו פטולים יותר מדגלי הצאר, מרבדי האוכפים שלו, — עמד מעליהם הזקן דנן ובא לידי ריתחא.

– רצונו של אדם כבודו, –אומר הוא לי ומרתיח והולך, – אני את אִמוֹתיכם, נוצרים־פראבוסלאבים, את כולן כאחת פשפשתי, דמי־סילוקים יכול אתה לקבל, אך שמא לא חַבִתָּ לי, ידידי מיטיוּשא, איזה חוב של־מה־בכך?

– חִי־חי, – משיב אני, – מיני גחכּנים שכמותכם, באמת, יהוּמני האלוהים, גחכּנים גדולים! אכן, אדוני הוא שחב לי את משׂכּוּרתי…

– משכורת, – מגשגש כאן אדוני ומטילני על ברכי ומדוֹשש ברגליו ותוקע באזני תקיעה משולשת, על דעת האב והבן ורוח־הקודש, – משכוּרתך? ואת העוֹל שכחת, אשתקד את עוֹל־השוורים שיברת לי, – היכן הוא, עוּלי שלי?

– את העול אחזיר לך, – משיב אני לאדוני וזוקף כנגדו את עיני הפשוטות ומשתפל ועומד לפניו שפַל־ברך מכל שִׁפלי־אָרץ, – אשיב לך את העול, אך אל תהא חונקַני בחובותי, איש זקן, אלא המתן לי קמעא…

אכן, אתם, בחורי סטאברופול, בני ארצי־ומולדתי, אחי ורעי, חמש שנים המתין לי אדוני בחובותי, חמש שנים של אבדון אָבַדתי כאשר אָבדתי, עד שבאה עלי לטובה, אני האובד, השנה השמונה־עשרה. בסוסים צוהלים באה, בסוּסוֹני קאַבּארדָה אשר לה. כבוּדה רבה הוליכה אחריה וזמירי־זמירות. אָח, חיבּת־עינִי שלי, שנת השמונה־עשרה הזכוּרה־לטוב! האומנם לא נשוב נתהולל עמך עוד פעם אחת, ציפור־נפשי שלי, שנת השמונה־עשרה, שנת הטובה… בזבזנו זמירותיך, שתינו יינך גם מַצינו, יסדנו צדקתך על מכוניה, ולא נשתיירו לנו ממך אלא תופשי־העט לבדם. אִי־אָח, חיבּת־עיני שלי! לא תופשׂי־עט דהרו בעת ההיא על־פני קוּבּאַן והפריחו נשמתו של גיניראל מריחוק פסיעה אחת, מאטוויי רודיוניץ' נתבוסס בעת ההיא בדמים בשערי פּריקוּמסק, ולא הפסיקו בין מאטוויי רודיוניץ' לבין האחוזה לידינוֹ אלא חמש פרסאות של גמר־מסע. קמתי ונסעתי לשם בגפי, בלא פלוּגתי, וכשנכנסתי לחדר־המגוּרים היתה כניסתי ברוח נמוכה. הרַשות אשר־על־הקרקעות ישבה שם, בחדר, והיה ניקיטינסקי מקיפם בתקרוֹבת התה ומסלסל את הבריות בדברי־חיבובים, אך כיוון שראה אותי, מיד נתכּרכּמו פניו, ואני הסירותי ת הקוּבּאניה שלי.

– שאו שלוֹם, – אמרתי לבריות, – שאו שלום, בבקשה מכם. הִכנס, אדוני־פריץ, איש אורח, או היאך יהיו הדברים אצלנו?

– בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, – משיבני פלוני, ולפי חיתוך־דיבורו, רואה אני, מודד־קרקעות, – בנחת יהיו אצלנו הדברים, בדרך־ארץ, אך ניכר אתה, חבר פּאַבליצֶ’נקו, שממרחקים דהרת ובאת לכאן, שקלסתר־פניך מפוּלש בטיט־חוצות. אנו, הרשוּת אשר־על־הקרקעות, מתבהלים מקלסתר־פנים אשר כזה, מה טעמו של דבר?

– טעמו של דבר הוא, – משיב אני, רַשוּת קרקעית וקרת־מזג שכמותכם, טעמו של דבר הוא, שבקלסתר־פני שלי לחי אחת חמש שנים מלהטת, בחפירה מלהטת, בחיק אשה מלהטת, ובקץ־הימים עתידה היא ללהט. בקץ־הימים, – אומר אני ומביט אל ניקיטינסקי כביכול בפנים מאירות, והוא – שוב אין עיניים לו בראשו, ורק כדורים מוצבים באמצע הפנים, כביכול גלגלו וקבעו לו כדורים בשיפולי מצחו מול פני המערכה. והוא בכדורי־הבדולח הללו ממצמץ כנגדי, כביכול בפנים מאירות כיוצא בזה, אך באימה יתירה.

– מאטיושא, – אומר הוא לי, – הרי מיוּדעים היינו בשכבר הימים, והנה רעייתי, נאדייז’דה וואַסילייבנה, אשר לסיבת העתים המתרחשות נסתלקה דעתה הימנה, הרי היא הפליאה חסדיה עמך, נאדייז’דה וואסילייבנה זו, ואתה, מאטיושא, כיבדת אותה יותר מכולם, הייתכן שלא יעלה הרצון מלפניך לראותה, כשניטל מאור שכלה?

– אפשר, – אוֹמֵרני, ואנו יוצאים עמו לחדר הסמוך, ושם החל למשמשני בידַי, תחילה בימנית, אחר־כך בשמאלית.

– מאטיושא, – אומר הוא, – מזל־ברכה אתה לי, או לא?

– לא, – אומרני – והרף מן הדיבורים הללו. האלוהים סר מעלינו, מעל העבדים החרופים; מזלנו – קליפת־נוֹגה, חיינו – קליפת־השוּם, הרף מן הדיבורים הללו, וכוף אוזניך, אם רצונך בכך, לשמוע איגרתו של לנין…

– איגרת אלי, אל ניקיטינסקי?

– אליך, – והריני מוציא ספר־הפקודות, פותח בדף חַלָק וקורא, אף־על־פי שבּוּר ועם־הארץ אני עד עוּמקא־דליבּא. “על דעת העם, – קורא אני, – ולמען יַסֵד חיים־של־אוֹר לעתיד לבוא, גוזרני על פאבליצ’נקו, מאטוויי רודיוניץ', ליטול נשמתם של אנשים למיניהם לפי ראות עיניו…” אכן, – אומרני – זוהי איגרתּו של לנין אליך…

והוא אלי: לאו!

– לאו, – אומר הוא, – מאַטיוּשא, אף־על־פי שחיינו לעבר השטן המשחית נתמוֹטטו, והדם במלכות רוּסיה, המקודשת בקדושת האַפּוֹסטוֹלים, נזדלזל בזיל־הזול, – הנה אתה את מיכסת הדם הקצובה לך השג תשיג בין כך ובין כך, ועינַי בן־תמוּתה שלי סופן שיישתכחו ממך, וכי לא מוטב איפוא שאראך המרתף?

– הראה, – אומרני, – 'פְשַר שמוטב כך.

ושוב עברנו עמו על־פני החדרים, ירדנו למרתף־היין, שם עקר לבינה אחת ומצא קופסא מאחורי אותה לבינה. היו בה טבעות, באותה קופסה, מחרוזות, אוֹרדנים ואיקוניה משובצת מרגליות. הטילה אלי ונפוג.

– שלך, – אוֹמר הוא, – תהא נא בחזקתך איקוֹניה זו שלבית ניקיטינסקי, וכלך־לך, מאטוויי, אל מאורתך אשר בפריקוּמסק…

מיד אחזתיו בגופו, בגרגרתו, בשערותיו.

– וללָחי שלי מה אעשה, – אומרני, – לחיי מה תהא עליה, אנשים־אחים?

ומיד צָחק על נפשו בקוֹל גדול יתר מאד ולשמוֹט עצמו מידי לא ביקש.

– יוֹשרוֹ של עיט־הצבוּע, – אומר הוא ואינו שומט עצמו. – אני כדבר איש אל אַחַד הקצינים בקיסרות הרוסית מדבר אליך, ואתם, זֶרַע־חַם, משַׁדיה של זאבה ינקתם… ירה בי, ממזר־הכלבים…

אך אני לא יריתי בו, יריות לא חַבתי לו מכל־וכל, ורק גררתיו לטרקלין שלמעלה. שם, בטרקלין, היתה נאַדייז’דה וואַסילייבנה שוכנת, טרופת־דעת לחלוטין, בחרב שלופה נתהלכה על־פני הטרקלין ונסתכלה באספקלריה. כיוון שמשכתי לו לניקיטינסקי והבאתיו לטרקלין, אצה נאדייז’דה וואסילייבנה לשבת בכורסה, כתר הקטיפה שלראשה מעוּטר בנוצות היה, ישבה ישיבה מזורזת בכורסה ודיגלה לפני את חרבה. ואז דשדשתי לו לאדוני ניקיטינסקי. שעה שלימה דשדשתיו, ואפשר למעלה משעה, ובמרוצת העת הזאת טעמתי טעמם של חיים עד תכלית. ביריה, – סוֹברני, – אי אתה יכול אלא להיפטר מבן־אדם: היריה – הרי זו מידת־החסד לו, ולעצמך – קלוּת בזוּיה, ביריה אי אתה עשוי להגיע עד חקר הנפש, איזהו מקומה בקרב האדם, ודרך הִתגלוּתה מהי. וַאֵלוּ אני, פעמים על עצמי אינני חס, אני, פעמים ששעה תמימה, ואפשר למעלה משעה, אני מדשדש לו לצר הצורר, לירד לסוף דעתם של החיים מתאווה אני, מהם ואיזה הם אצלנו…


המלצות קוראים
תגיות