התכתשנו בשערי ליישניוּב, חומת חיל־הפרשים של האויב נזדקרה בכל פינה שפנינו. קפיץ האסטרטגיה הפוֹלנית שנתחזקה נתמתח בשריקה של בשוֹרת־פורענות. לחצוּנוּ מעברים. לראשונה בהמשך המערכה חזינו מבשרנו את חריפוּת־השׂטנים של מחץ האגפים ופריצוֹת־העוֹרף, – פגיעותיו של אותו כלי־זין עצמו, שכל־כך הצלחנו בשימושו.

את החזית שבשערי ליישניוב החזיק חיל־הרגלים. לאורך שוּחות שחפירתן מעוקלת ניטו אספסוף האיכרים של ווֹהלין, לבנוּני־השער, יחפי־הרגליים. חיל־הרגלים הזה לוּקח אתמול מאחרי המחרישה על־מנת להעמיד לחיל־הפרשים עתוּדוֹת של רגלים. האיכרים הלכו בנפש חפצה. הם נלחמו בשקידה שאין למעלה הימנה. אכזריותם הכפרית המתנשפת הדהימה אפילו את הבוּדיוֹנאים. שנאתם את בעל־האחוזה הפולני קוֹרצה מחומר שאינו מובהק, אבל איתן.

בפרק השני של המלחמה, כשהנהיקה בקול־ענוֹת־גבוּרה¹ חדלה להרעיש את דמיונו של האויב, והתקפות פרשינו על חיילותיו שנתחפרו נעשו נמנעות־האפשרות, – יכול היה חיל־רגלים זה שצמח מתחתיו להועיל לחיל־הפרשים תועלת מרובה. ביותר. אלא שדלוּתנו היתה בעוכרינו. כל שלושה כפריים קיבלו רובה אחד וכדורים שלא התאימו לרובים. היה הכרח לוותר על היזמה הזאת, והחַיל הזה, שהיו באמת המתנדבים־בעם נשתלחו איש לביתו.

עכשיו נדבר בקרבות שבשערי ליישניוב. הרגלים נתחפרו בריחוק ג' פרסאות מן העיירה. לפני קוום הקדומני התהלך בחור כפוף־גב ובעל־משקפיים. בצדו נגררה חרבו. הוא היה נע בדילוגים בסבר פנים של מורת־רוח, כביכול היו מגפיים לוֹחצים לרגליו. אטאמאן זה של מוּז’יקים, שאהבוהו ובחרו בו, היה יהודי, בחור יהודי קצר־ראי, שפניו ארשת של חוֹלניות להן ושל ריכוז־המחשבה כאחד מבקיאי־הש"ס. בשעת קרב הוכיח הבחור גבורה שבישוב־הדעת וקור־רוח, שהיה דומה לפזרון־נפשו של בעל־חלומות.

היתה השעה השלישית של צוהרי יום־יולי שיש בו מן הרחבוּת. בחלל־האוויר הבהיקו קוּרי־השרב בצבעי הקשת. מאחורי הגבעות נתנוצצה רצועה חגיגית של בגדי־שרד ורעמות־סוסים המקוּלעות בסרטים. הבחור נתן אות להיכּוֹן. בדשדוש הַטנוֹתיהם חשו הכפריים איש למקומו ותפשו רוביהם. אך נמצא, כי לא היתה זו אלא בהלת־שווא. אל הכביש של ליישניוּב יצאו האסכדרונים הצבעוניים של מאסלאק.² סוסיהם, שכחש בשרם, אך לא פסק זירוּזם, פסעו פסיעות גסות. על מוטות מוזהבים, המסוּבּלים בגדילי־קטיפה, בתוך עמודי־האש של האבק, זעו דגלים הדורים. הפרשים נסעו באדישוּת, שיש בה עזות ויש בה רוֹממוּת. הרגלים פרועי־השער הגיחו משוּחוֹתיהם ובפעירת־הפה עקבו אחרי הידורו הגמישי של זרם זה, ההולך לאִטו.

בראש הגדוד על גבי סוּסית־ערבוֹת מפוּשקת־רגליים, נסע המי“ם־חי”ת מאסלאק, המלא דם־של־שיכּרוּת ורקבובית של לֵחוֹ הדשן. בטנו, כחתול כביר־מידות, נחה על תפוסו של האוכף, המחוּשק בכסף. למראה הרגלים הסמיקו פניו של מאסלאק סוֹמק של שמחה, והוא רמז למי“ם־מי”ם אַפוֹנקא בּידא, שיקרב אליו. המי“ם־מי”ם נִתְכַּנָה אצלנו בכינוי־שם “מאַכנוֹ”, על שום דמיונו ל“באַטקוֹ”. הם נתלחשו שעה קלה – המפקד ואפוֹנקא. אחר־כך הפך המי“ם־מי”ם פניו אל האסכדרון הראשון, נרכן ופקד בקול לא־רם: “קדימה רָהוֹט”! בזו אחר זו פרצו מחלקות הקאזאקים ברהיטה. הם ריתחו איש את סוסו ונישאו אל החפירות, אשר מהן נלטשו עיניהם של הרגלים, שנתעלצו למראה.

– לקרב היכּוֹן! – נתרונן קולו של אפוֹנקא, שמלא יגון היה וכביכול בא ממרחקים.

בנחרה, בשיעולים ובהנאה יתירה, נסע מאסלאק הצידה. הקאזאקים נשתערו בהתקפה. הרגלים העלובים פרצו במרוצה, אך נתבוששו. מגלבי הקאזאקים כבר הצליפו על בגדיהם המקורעים. הפרשים נתרוצצו סחור־סחור על־פני השדה ובזריזות מופלאה מעשה־חושב סובבו המגלבים בידיהם.

– מה התעלוּלים האלה? – קראתי בקול אל אפונקא.

– לשם שחוֹק, – השיב לי אפונקא והיה מרתיע³ בתוך האוכף ועוקר מבין השיחים בחור שנסתתר.

– לשם שחוֹק! – קרא בקול והיה משַגֵש בבחור, שדעתו ניטלטלה עליו.

מעשה־השעשועים פסק, כשמאסלק, שנתמוגג ונתמלא הוד, נפנף בידו הרכּה והשמנה.

– הרגלים, אל תתבוששו, – הצוויח אפונקא וזקף דרך־יוהרא את גופו הצנום, – לציד הפרעושים חוּשוּ, הרגלים…

הקאזאקים היו מחליפים מבטים של צחוק ומתלקטים ונערכים שורות שורות. הרגלים – עקבותיהם נעלמו. החפירות היו ריקות. ורק היהודי כפוף־הגב עמד במקום שעמד ומבעד למשקפיו התבונן אל הקאזאקים בשימת־עין וביוהרא.

מצד ליישניוב לא פסקו חילופי־היריות. הפולנים איגפונו. במשקפת נראו דמויות בודדות של סיירים רכובים. הם היו זונקים מן העיירה וחוזרים ושוקעים, מעשה “קוּמַה־תַנחוּמָא”.⁴ מאסלאק ערך אסכדרון והפיצם משני צדי השביל. מעל לליישניוב נתפרשׂ שמיים מבהיקים, שוממים עד אין לתאר, כתמיד בשעות הסכנה. היהודי עמד בהפשלת הראש ובצער ובעוז שרק במשרוקית של מתכת. והרגלים, אלה הרגלים שאין להם אח ודוגמא, חזרו איש למקומו.

הכדורים עפו צפופים לעברנו, מטה החטיבה נקלע לתחום של אש מקלעים. חשנו היערה והתחלנו לפַלֵש בחורש־השיחים שמימין הכביש, הענפים מוּכּי הכדורים נאנקו מעלינו. כשנחלצנו מן השיחים – כבר לא היו הקאזאקים במקומם הקודם. בפקודת המי“ם־דל”ת הם נסוגו לברודי. רק הכפריים השיבו בחימה מתוך חפירותיהם תשובת־רובים נדירה. ואפונקא שנחשל, שׂם פניו להדביק את מחלקתו.

הוא נסע בשולי הדרך והיה סוקר ומרחרח את האוויר. היריות נחלשו לכהרף־עין. ביקש הקאזאק להשתמש בהפוגה ופרץ בדהירה. בהרף־עין זה פלח כדור את צוואר סוסו. אפונקא נסע עוד כמאה פסיעות, וכאן, בתוך שורותינו, כפף הסוס בפתע את רגליו הקדומניות וצנח ארצה.

בלא חיפזון חילץ אפונקא מן המשוורת את רגלו הלחוצה. הוא ישב על בהונות־רגליו ובאצבעו הנחושה חיטט בפצע. לאחר מכן זקף בידא את קומתו והשיא עיניים דווּיות על־פני האופק המתנוצץ.

– שלום עליך, סטיפאן, – אמר בקול אָטום, נסוג מבהמתו הנופחת את נפשה והשתחווה לפניה אפיים, – איכה אשובה בלעדיך אל הסטאניצה לעת שלום?.. אנה אביא את אוּכּף־הריקמה אשר אתיר מעליך? שלום עליך, סטיפאן, – כפל אמירתו ביתר חוזק, נתחנק, נצטייץ, כעכבר שנצוֹד, ונתייבב. קול יבבה מתחרחרת הגיע לאוזנינו, ועינינו ראו את אפונקא כורע ומשתחווה־אפיים, כאחוּזת־דיבּוּק בבית־היראה. – נו, לא אכניע צווארי לפני גורלי הבליעל, –נצטעק, בהסירו את כפיו מעל פניו, שהחווירו כפני המת, – בבלי רחם אכה לפי חרב בשליאכטה, ישתחקו עצמותיה! עד פגירת נפשה שלה ועד מיצוי דמיה של אמא קדישתא… לפני אנשי־הסטאניצות, לפני אחי היקרים, נשבעתי לך, סטיפאן…

אפונקא כבש פניו בפצע והדמים. בנעצו בבעליו עין זוהרת, סגולה־עמוקה, הקשיב הסוס לנחרת קולו המתקרע של אפונקא. בעלפון־עדנים היה משיט על־פני האדמה את זרבּוּבו הצנוּח, וקילוחי דם, בשתי רצועות־ריתמה שעינן כעין אבן־האודם, ניגרו מחַזהו, הרצוף שרירים לבנים.

אפונקא היה מוטל בלי ניע. בטפיפות רגליו העבות, עקב בצד אגוּדל, ניגש אל הסוס מאסלאק, תקע אקדוח באוזנו וירה. אפונקא קפץ ממקומו והפך אל מאסלאק את פניו החטוטות.

– הסר כלי־הריתמה, אפאנאסי, – אמר מאסלאק דרך־חיבה, – לך אל פלוגתך…

ומראש התלולית ראינו את אפונקא, השחוח מכובד האוכף, שפניו אדומות ומראיהן כבשר החי הקצוץ, משתרך אל האסכדרון שלו, בודד תכלית הבדידות בתוך ישימון השדוֹת, שכולו אבן ולהט.

בשעת ערב מאוחרת פגשתיו בתוך שיירת־הרכב. הוא ישן בעגלה שגנזה את רכושו – חרבות, פרַנצ’ים ומטבעות־זהב נקוּבים. ראשו הצרוב של המי“ם־מי”ם, שפיו מעוּות כִּפיו של ברמינן, נתגולל, כמוּקע, על כפף האוכף. בצדו מוּנחים היו כלי־הריתמה של הסוּס שנהרג, לבושם המסולסל והמפולפל בעדי־עדיים של סוסי־המירוץ אשר לקאזאקים – לבוּבוֹת מצויצות בגדילים שחורים, רצועות־הכִּפלָה הגמישות, המשובצות אבני־צבעונין, ורסן בטביעוֹת של כסף.

החשיכה נתרגשה עלינו והיתה מִתְעַבָּה והולכת. שיירת־הרכב נתמשכה ונתפתלה על־פני דרך־המלך של ברודי; פשוּטי־כוכבים נתגלגלו בנתיבי־החלב של מעלה. וכפרים רחוקים בערו בעוּמקו הצונן של הלילה. סגן מפקד־האסכדרון אורלוב ובּיצֵנקוֹ אֶרך־השפם ישבו גם הם בעגלתו של אפונקא והיו מסיחים בצרתו של אפונקא.

– מביתו הוא מוליך את סוסו, – אמר בּיצנקו ארך־השפם, – סוס שכזה היכן תמצאנו?

– הסוס – ידיד־ורע הוא, – השיב אורלוב.

– הסוס הוא אַב, – נאנח ביצנקו, – פעמים אין־מספר מפקח את הנפש. ילך לאיבוד בידא באין סוס…

ועם בוקר נעלם אפונקא. החלו וכלוּ הקרבות בשערי ברוֹדי. במקום התבוסה בא נצחון־של־ארעי, מי“ם־דל”ת הלך ומי“ם־דל”ת בא, ואפונקא נעלם ואיננו עוד. ורק קול ענוֹת התלונה והאימה על־פני הכפרים, עקבות הרשע והחמס של מעשקוֹת אפוֹנקא, העיד לפנינו על דרכו הקשה.

– שוחר לו סוס לקחתו, – סחו אנשי האסכדרון על המי“ם־מי”ם שלנו, ובלילות־נדודינו שאין להם גבול שמעתי סיפורים הרבה על מַלקוֹח זה, שאכזרי היה ועֶרֵל־לב.

לוחמים משאר יחידות היו נתקלים באפונקא בריחוק עשרות פרסאות ממקום מערכותינו. הוא היה אורב במסתרים לפרשים הפולנים, שנחשלו אחרי חילם, או משוטט על־פני היערות, בתוּרוֹ אחרי עדרי־הסוסים שהסתירו האיכרים. הוא היה שולח אש בכפרים וקוטל ביריה את זקני־העדה הפולנים על מעשה ההעלמה. לאוזנינו הגיעו הדים ממלחמת־שניים זו, הערוכה בחימה שפוכה, הדים מהתנפלות־החמס של זאב ערירי על עדה שלימה.

עבר עוד שבוע־ימים, מרירותם של ענייני־דיומא עקרה מהוויות חיינו את הסיפורים על עיזוּזוֹ הנורא של אפונקא, ו“מאכנו” החל להשתכח. לימים פשטה שמועה, כי אי־שם ביערות דקרוהו למוות האיכרים הגאליציים. ועם שנכנסנו לביירייסטייצ’קו, מיד, באותו יום ממש, הלך יימליאן בוּדיאַק, מאנשי האסכּדרון הראשון, אל המי“ם־חי”ת, לשטח בקשתו לפניו, שיותן לו אוכפו של אפונקא עם המרבד הצהוֹב. ביקש יימליאן לצאת אל המיסדר באוכף חדש, ולא זכה לכך.

נכנסנו לביירייסטייצ’קו ב־6 באבגוסט. בראש הדיביזיה שלנו נעו ה“בַּשְׁמָט” האסייני והקאַזאַקין האדום של המי“ם־דל”ת החדש. ליוֹבא, שמָשוֹ המטורף, הוליך אחרי המי“ם־חי”ת סוסה בת־יוחסין. שיר־לכת קרבי, המלא תרועת־אימה משוּכה, היה מנסר וטש על־פני רחובות מסולסלים וקבצניים. מבואות סתומים בלים מזוקן, יער מצוייר של קורות רעועות ומעוּותות נתמשך על־פני העיירה. תוֹכוֹ אכוּל־הזמן נשם עלינו נָשָׁם של ריקבון שבעצבות. מבריחים ומתחסדים נתחבאו בביקתותיהם הקודרות, רחבות־הידיים. פאן ליוּדוֹמירסקי, הפעמונר בזיגוֹ הירוק, הוא לבדו הקביל פנינו ליד הקוֹשטיוֹל.

עברנו את הנהר והעמקנו בפרבר הקרתנים. קרבנו אל ביתו של הגלח, וממפנה־הדרך רכוב על סוס אפור, כיפח, יצא באותה שעה אפונקא.

– כבוד ויקר, – הגה בקול נַבחני, ובהדפו את אנשי־המלחמה לצדדין, תפס את מקומו במערך.

מאסלאק נעץ עיניו במרחק שאין בו צבעים והצריד בלי הסב פניו:

– היכן לקחת הסוס?

– קניין פרטי, – השיב אפונקא, גולל ציגרית ובניד־לשון חטוּף לחלחה ברוּקו.

הקאזאקים על סוסיהם קרבו אליו בזה אחר זה ובירכוהו לשלום. במקום עין שמאלית נתנוצצה בפניו שנתפחמו תפיחה וורוּדה, איומה במיאוסה.

ולמחרת הבוקר עשה בידא הילולא־וחינגא, הוא ניפץ בקושטיול את הגלוסקמא של וואַלָנט הקדוש וניסה לנגן בעוּגב. הוא היה לבוש ירכּית גזורה ממרבד של תכלת, ששוֹשן מרוּקם לה על גבה, ובלוריתו המיוזעת מסורקת היתה מעל העין השמוּטה.

לאחר ארוחת־הצוהריים איכף את סוסו והיה יורה מרובהו אל חלונותיה נתוּצי־השמשות של טירת הרוזנים לבית ראציבורסקי. הקאזאקים עמדו סביב לו, בחצי גורן עגולה. הם היו מפשילים זנבו של הסוס, ממשמשים רגליו ומונים את שיניו.

– סוּס של צוּרה, – אמר אורלוב, סגנו של מפקד האסכדרון.

– סוּס כהלכה,– אישר וקיים ביצנקו אֶרך־השפם.