רקע
איסאק באבל
אצל וואלנט הקדוש
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

הדיביזיה שלנו כבשה את ביירייסטייצ’קו אמש. המטה נשתכן בביתו של הגלח טוּזינקייביץ‘. מתחפשׂ בלבוש אשה, ברח טוזינקייביץ’ מביירייסטייצ’קו לפני כניסת חיילותינו. יודעני עליו, כי ארבעים־וחמש שנה מתעסק היה עם האלוהים בביירייסטייצ’קו והיה גלח טוב. כדי לסבר אוזנינו בעניין הזה, היו אנשי המקום אומרים לנו: הוא היה אוהב ישראל. בימי טוזינקייביץ' חידשו את הקושטיוֹל עתיק־הימים. בדק־הבית נסתיים ביום מלאות שלש־מאות שנה לקיום היכל־הקודש. מז’יטומיר בא אז ההגמון. שרי־הקודש באיצטלות־משי ערכו תפילה־בציבור לפני הקושׂטיול. בעלי־כרס ובעלי־חסד עמדו הללו, כפעמונים גדולים בעשב הטלוּל. מכפרי הסביבה זרמו נהרי־נחלי ההכנעה. קהל־האיכרים כרעו ברכיים, נשקו ידיים, ובשמיים להטו ביום ההוא ענני־כבוד, עין לא ראתה. דגלים־של־מעלה נתנופפו לכבוד הקושטיול הישן. ההגמון בכבודו־ובעצמו נשק לטוּזינקייביץ' על מצחו והכתירוֹ בשם “אבא דביירייסטייצ’קו”, Pater Beresteckae בלע"ז.

מעשה זה נודע לי בבוקר במַטה, אגב עיון בדו"ח של פלוגת האיגוף שלנו, שסיירה בדרך ללבוב באזור ראדזיחוב. קראתי את התעודות, נחרת הרצים מאחורי גבי סיפרה את נוודותנו שאין לה קץ. הלבלרים, שרופסים היו מנדודי־השינה, כתבו פקודות לפלוגות הדיביזיה אכלו מלפפונים ונתעטשוּ. רק עם חצות־היום נתפניתי, ניגשתי אל החלון וראיתי את היכל־הקודש של ביירייסטייצ’קו – שגיא־כוח ולבַן־מראה. הוא האיר בשמש הפושרת כמיגדל של פאַיאַנס. חזיזי צוהריים נצנצו בירֵכותיו המבהיקות. קוון הבולט החל עם ירקוּתן העתיקה של הכיפוֹת וגלש בקלוּת למטה. הגידים הוורודים הבהבו באבנו הלבנה של הגַמלוֹן, ובמרום היו עמודים, דקים כנרות.

אחר־כך נפלאו אוזני לשמוע רינה־של־עוּגב, ובאותה שעה הופיעה בפתח המַטה זקנה, ושערותיה הצהובות סתורות. היא נעה ככלב שבור־כף, תנועה שיש בה סיבוב וצליעה כלשהי על ירכה. אישוניה היו מלאים לֵחָה לבנה של עיוורון והתיזו דמעות. צלילי העוּגב, עתים כבדים, עתים חופזים, נהרו וקרבו אלינו. מעוּפם היה כבד, הֵדם נשמע בתחנונים ובאריכות. הזקנה מחתה את הדמעות בשערותיה הצהובּות, ישבה על הארץ והחלה לנשק את מגפי בסמוך לברכיים. העוגב נשתתק וחזר וגעה בצחוק של צלילי הבּאס. אחזתי בידי הזקנה והחזרתי פני לאחורי. הלבלרים קשקשו במכונות־הכתיבה, הרצים נחרו בהשתפכוּת גוברת, דרבנותיהם חתכו את לבד השוּליים של ריפוד הספות העשוּי קטיפה. הזקנה נישקה את מגפי ברוב חיבה, והיתה מחבקתם כחַבּק תינוק. משכתיה אל היציאה ונעלתי הדלת בעדי. הקושׂטיול ניצב לפנינו מסנוור כתפאורה. שעריו הצִדִיים היו פתוחים, ועל קבריהם של קצינים פולנים נתגוללו גולגלות של סוסים.

נכנסנו במרוצה לחצר, עברנו על־פני פרוזדור אפלולי ונקלענו לחדר מרובע, מוּסף שנבנה סמוך למזבח. שם משלה בכיפה סאשקה, “האחות” של הגדוד ה־31. היא חיטטה בכלי־משי, שמישהו הטילם על הרצפה. ריח המוות של משי טַרְסִי, של פרחים בשלכת־עליהם, של רקבון מבוּשׂם, קלח לתוך נחיריה הרוטטים והיה מדגדג ונוסך רעל. אחר־כך נכנסו החדרה קאזאקים. הם געו בצחוק, אחזו בידיה של סאשקה ובתנופה הטילוה על ערימת האריגים והספרים. גופה של סאשקה, הפורח באוֹדם והמסריח כברה של פרה, שנשחטה זה עתה, נתערטל. השמלות, שהופשלו שוליהן, חשפו את רגליה רגלי המטרונית של האסכדרון, היצוקות, הזקופות, וקורדיוקוב, זה הבחור המטומטם, נתיישב על סאשקה ברכיבה, ובטלטלו גופו, כיושב באוכף, הֵשׂים עצמו כמי שתקפו יצרו. היא השליכתו מעליה ופרצה אל הדלת. רק לאחר מכן עברנו על־פני המזבח ונכנסנו אל הקושׂטיוֹל פנימה.

הוא היה מלא אור, קושטיול זה, מלא קרניים מרצדות, עמודים אווריריים, איזו שמחה שבצינה משוֹבבת. איך אוּכל לשכוח את התמונה, שהיתה תלויה ליד לשכּת־המזבח שמימין, והיא מעשה־ידיו של אַפּוֹלֵק? בתמונה זו היו שנים־עשר פאַטֶרים וורוּדים מנענעים בעריסה, שסרטים קלועים בה, את ישו התינוק הרך והשמן. אצבעות רגליו מפוּשקות, גופו ממוֹרט ומבהיק בזיעה חמה של שחרית. התינוק מפרכס על גבו השמנוני, הקפלוּלי, שנים־עשר אפוסטולין בעטרות של חשמנים נרכנו על העריסה. פניהם מגולחים עד כחול, איצטליות האש משתרבבות על כרסיהם עיני האפוסטולין מפיקות זיוו של חכמה, של גבוּרה, של שמחה, בקצות פיותיהם מרפרף לגלוג דק־מן־הדק, בסנטר־הפּימתיים נטועות יבּלות כעין השלהבת, יבלות כעין הפטל, כמראה הצנונית בירח מאי.

בהיכל־קודש זה של ביירייסטייצ’קו היתה השקפה מיוחדת, השקפה מפתה בעניין יסורי המוות של בני־האדם. בהיכל זה היו הקדושים יוצאים להורג בתפארת ציורית של זַמָרי איטליה, ושערותיהם השחורות של התליינים הבהיקו כזקנו של הוֹלוֹפרנש. וכאן, מעל לשער־המלכות של מחיצת־הקודש, ראיתי את דמותו של יוחנן, שהיה בציורו משום חילול־הקודש, מעשה מכחולו האפיקורסי והמקסים של אפוֹלק. בתמונה זו היה המטביל מופלג באותו יופי דוּמשמעי, המכסה טפח ומגלה טפחיים, שלמענו מקפחות פילגשי המלכים את כבודן המקופח־למחצה ואת חייהן העולים כפורחת.

תחילה נתעלמו ממני אותות החורבן בהיכל־הקודש, או שנראו לי מעוטים ביותר. לא נשברה אלא הגלוסקמא של וואלנט הקדוש. פיסות של מוֹך שנתמקמק נתגוללו תחתיה ועצמותיו מעוררות־הצחוק של הקדוש, שיותר מכל דומות הן לעצמותיה של תרנגולת. ואפונקא בידא עוד הוסיף לנגן בעוגב. הוא היה שיכור, אפונקא זה, פרוע ומַחוּץ. רק אתמול חזר אלינו עם סוס, ששלל מידי איכּרים. נתעקש אפונקא וביקש להפיק מן העוגב את צלילי המארש, ופלוני היה משדלו בקול נמנמני: “הרף, אפוניא, בוא לסעוד את הלב.” אך הקאזאק לא הירפה: הן היו מרובות – זמירותיו של אפונקא. כל צליל היה זמר, וכל הצלילים היו מנוּתקים זה מזה. הזמר – הֶמית־רינונו המעובה – נמשך כהרף־עין וניתק למשנהו… אני הקשבתי, השקפתי על סביבותי, אותות החורבן נראו לי מעוטים ביותר. אך לא כן סבר פאן ליודומירסקי, הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש ובעלה של הזקנה העיוורת.

ליודומירסקי הגיח אין לדעת מאין. הוא נכנס לקושטיול בצעד קצוב, בראש מושפל. הזקן לא העיז לכסות את עצמות־הקדוש, שהושלכו ארצה, לפי שהדיוט אסור לו שיגע בקודש. הפעמונר נפל על אריחי התכלת של הריצפה, הגביה ראשו, וחוטמו הכחול נזדקר מעליו, כדגל מעל לברמינן. החוטם הכחול פרכס מעליו, ובאותה שעה ליד המיזבח נתנודדה פרוכת הקטיפה וברעדה ניסוטה הצדה. בעוּמקה של הגוּמחה שנתגלתה, על רקע של שמיים, שעננים התלימוּם תלמיות־תלמיות, נתרוצצה דמות קטנה, מזוקנת, בקוּנטוּש1 תפוֹז – יחפה, בפה קרוע ושותת דם. יללה צרודה רַצעה את אוזנינו. השנאה רדפה את האיש בקוּנטוּש התפוֹז, והרודפים השיגוהו. הוא כופף ידו, כדי להדוף אגרוף שהוּנף עליו, ובקילוח ארגווני שוּפך הדם מידו. הקאזאקון, שעמד בקירבתי, נזדעק ובהשפלת הראש נשא רגליו לברוח, אף־על־פי שלא היה מפני מה לברוח, לפי שצלם הדמות שבגומחה לא היה אלא ישו הנוצרי – צלם־דמות האלוהים המופלא מכל אשר ראיתי בימי חיי.

המושיע של פאן ליוּדוֹמירסקי היה יהודי מקוּרזל, שזקנקנו מדובלל, ומצחו נמוך ומקומט. לחייו הנפולות היו צבועות בסיקרא, מעל לעיניו, שנעצמו בגודל הכאב, נתעקמו גבּוּת דקות, אדמוניות.

פיו היה קרוע, כשפתו של סוס, הקוּנטוּש הפולני שלו היה חגור חגורת־חמוּדוֹת, ומתחת לכַּפְתַּן נתעוותו רגלי־חרסינה קטנות, מצובעות, יחפות מחותכות במסמרות־כסף.

פאן ליודומירסקי בזיגו הירוק עמד תחת הפסל. הוא שיטח מעלינו את ידו הצנומה וקיללנו. הקאזאקים לטשו עיניהם ופירשׂו בלוריותיהם, שצבען כעין הקש. בקול רועם גזר עלינו הפעמונר של כנסיית וואלנט הקדוש נידוי על טהרת שפת רומי. לאחר מכן הפך פניו, כרע על ברכיו וחיבק את רגלי המושיע.

בשובי אל חדרי שבמַטה, כתבתי דו“ח למי”ם־דל"ת על חילול רגשותיהם הדתיים של תושבי המקום. יצאה פקודה לנעול את הקושׂטיול ואת העבריינים למסור לדין לפני הטריבונאל הצבאי על חילול המשמעת.



  1. לבוש תורכי שהיה רווח בפולין של ימי־הביניים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות