היתה ארינה משמשת במלון־אורחים, ומישכּנה בחדר־המדרגות של פתח־הכבוד, וסיריוֹגא מישכּנו בפתח־האחוריים – בחזקת משנה־לחצרן. נכשלו השניים בדבר־עבירה. ילדה ארינה לסיריוֹגא אור ליום־המחילה,1 שניים בכרס אחד. המיים הולכים, הכוֹכב נוצץ, והבחוּר יצרו תוֹקף עליו. ושוב כריסה של ארינה בין שִׁניה, היָרח הששי מתגלגל והולך, שהללו, ירחי־הנשים, בחינת גלגל הם. הוּצרך סיריוֹגא לילך לצבא, והרי קוֹץ באַליה. פתחה ארינה ואמרה:
— להיעגן לך, סַרגּוּנִיַא, אין שוֹוה לי. ארבע שנים נהיה בדַלים זה מזה, ובארבע
שנים, מעלַה־מַטָה, שלושה וולדות, אני מעמידה, על כל פנים. המשמשת במלון־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כל נוטה־ללון – קצין יהיה לָך, בין יהודי, ביו שאר אומות. תחזור מעבודת־הצבא – ורחמי חשש כוחו, ואני אשה בּלוּיה, שמא יהיה זיווּגי יפה לך?
— השׂכל מחייב, – נענע סיריוגא בראשו.
— הנה חתנים שרוּיים עמדי: טרוֹפימיץ' הקבלן – עז־פנים שאין כמותו, ואִיסאַי
אַבּראַמיץ', ישישוֹן, גבּאי, בית־היראה של ניקולאי הקדוש, גבר חלוּש־כוח ואני – כוחכם הבליעל לזרא הוא לי, מכל קִִרַבַי אני אומרת כן, שדווּיה וסכוּפה אני מכל־וכל… הנה אפרוק בעוד שלושה ירחים כעת חיה, אשא את הרך־הנוֹלד לבית־האסוּפים ואנשא להם.
כיוון ששמע סיריוֹגא כך, כך, חלץ רצועתו, הצליף על ארינה והיה מכוון לבטנה, כאחד הגיבורים.
— אתה, – אומרת לו האשה, – לאט לך לכרסי, שהפיטום שלך הוא, ולא של
זולתך…
ותהיה מהומה־ומהלומה, ותהי שפיכוּת דמעות של גבר, ושפיכוּת דמים של אשה, אף־על־פי־כן, לא רֶווח, ולא הצלה. הלכה האשה אל ישו הנוצרי ואמרה לו:
— כך וכך, ישו אדוני. אני – האשה ארינה ממלון־האורחים “מאדריד ולוּבר”
אשר ברחוב טבֶרסקאיה. המשמשת במלוֹן־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כּל נוטה־ללון – קצין יהיה לך, בין יהודי, בין שאר אומות. משוטט כאן בארץ עבדך בן־אמתך, חצרן־הַמִשְׁנַה סיריוגא. ילדתי לו אשתקד ביום־המחילה שניים בכרס אחד…
והסיחה לאלוהים כל אותו עניין, דבר לא נעדר.
ושמא ימנע עצמו סיריוגא מן החיילוֹת מכל־וכל? – סבר המושיע.
יבוא שוטר־הרוֹבע וימשכהו…
— שוטר־הרוֹבע – הרכין האלוהים את ראשו, – אכן לא נתתי דעתי עליו…
שמעיני, ושמא תהיי שרוּיה בפרישות?..
— ארבע שנים רצופות? – נענתה האשה. – אם מצייתים לך הבריות, סוף כל
בטן שהיא ריקנית, הֶרגל מימים קדמונים הוא לך, וצאצאים מניין באים לעולם? אתה בשׂוּם־שׂכל סייעני נא.
מידע עלה הסוֹמק בלחיי האלוהים, הטילה האשה קוצים בעיניו, אף־על־פי־כן החריש מלהשיב. אין שום בריה עשויה לנשק אוזן של עצמה, דבר זה גלוי וידוע גם לפני האלוהים.
בכן, שׁפחת האלוהים, החוֹטאת הנודעה־בשערים, הבתולה ארינה, – בישׂרה
האלוהים הנאדרי־בתהילה, – מלאך בחור משוֹטט אצלי בשמי־השמיים, אלפרד שמו, אוטם אוזניו משמוע דברי־כיבושין ואינו פוסל פיו מבכיה: למה, אלוהי, העליתני בשנת העשרים לחיי למעלת מלאכי־עליון, ואני עלם שכוחו־במותניו לכל דבר. הנה אני נותן לך, הקדוֹשה, את אלפרד־המלאך, והיה לך לאיש משך ארבע השנים. הוא תפילתך, הוא מָגינך, הוא מאַהבך. וללדת ממנו לא בלבד ילד, אפילו ברווזוֹן איננו בגדר האפשרי כלל, לפי שדוֹדיו מרובים, וממש אין בו…
— וזהו שמתבקש לי, – שפכה הבתולה ארינה עֲתירָתָה, – שמגוֹדל הממש שבהם
ג' פעמים בב' שנים, לפי הערך, עולה מוות בחלונַי.
— מנוחה בתענוּגים תהיה לך, בת־האלוהים ארינה, תפילה קלה תהיה לך,
כשיר־מזמוֹר. אמן.
ועל כּך באו על המוסכם. מיד הובא לכאן אלפרד. בחור חלוּש, איסטניס.
מאחורי כתפתפי־התכלת שתי כנפיים מתנפנפות, מנצנצות באש וורוּדה, משתכשכות כיוֹנים בשמי־השמיים. מגפפתוֹ ארינה, גועה בבכיה מגודל התענוג, מהתמוגגות־הנפש הנשית.
— אַלפרֶדינוֹן, תנחוּמוֹני שלי, חתני שלי…
— אלא שציווּי נצטוותה מאת האלוהים, שכל אימת שמגיעה שעתם לעלות על
יצועם, חיוּב הוא לה להסיר את כנפי המלאך, שבריחים להן, כמין צירים של דלתות – להסירן ובסדין נקי לכוֹרכן למשך הלילה, לפי שחס־ושלום בשעת טלטלה כלשהי עשויה הכנף להשתבר, שכל עיקרה אנחות של עוללים־ויונקים, ותו לא.
בירך האלוהים את הזיווּג ברכה אחרונה; זימן לצורך זה את מקהלת־המשוררים ההגמונית, אמרו שירה בקול גדול ונורא, מיני תרגימה אף לא כזית, הס מלהזכיר, שלא בדין הוא; מיד קפצה ארינה וחבוקה עם אלפרד ירדה בסולם־של־שיראין חיש־מהרה ארצה. כיוון שבאו לפּטרוֹבְקָה (הנה עד היכן הפליגה האשה!), קנתה לו לאַלפרד (הלה, דרך־אגב, לא סוף דבר בלא מכנסיים היה, אלא בתכלית הטבעיוּת היה), קנתה לו מגפגפיים של לכּה בּרוּקין של טריקוֹ, מעשׂה־תשבץ, פקרס של צמר, אפודת־חזה של קטיפת “אֶלֶקטריק”.2
— את השאר, – אומרת היא, – חִבַּת־עינִי, נמצא בביתי…
באוּשפיזא לא שימשה ארינה ביום ההוא, ביקשה רשוּת וניתנה לה. בא סיריוֹגא לעשות שערוּרָה, ולא יצאה אליו, אלא עמדה מאחורי הדלת ואמרה:
— סרגיי ניפאַנטיץ', את רגלַי אני רוחצת עכשיו, ואבקש את מר להסתלק בלא שערוּרה.
לא פצה הבחור פיו ונסתלק. אכן, כוחו של מלאך הוא שהחל ליתן אותותיו.
והסעודה, שעשתה ארינה, סעודת־מלכים היתה. (אֶח, יצר־הרע של כבוד היה בה – תשעה קבּין!). חצי־לוֹג יי"ש, לבד מן היין, מליח של דאנובּה עם תפוחי־אדמה, מיחם של תה. אלפרד, כיוון שטעם מן המַגֵד־המָגֶד הזה אשר לבשר־ודם, מיד חטפתוֹֹ שינה. נזדרזה ארינה והסירה את כנפיו מעל ציריהן. כְּרָכַתַן בתכריך, ואותו נשאה אל המיטה.
מוטל אצלה על גבי כסת־של־פלוּמה, בערשׂה הבלויה, השטופה בעבירות, פלא צח כשלג, זיוו־של־מעלה נאצל הימנו, עמודים של סהר ועמודים שלא אודם מהלכים על־פני החדר לסירוגין, מתנודדים ברגליים של קרני־אור. וארינה בוכיה ושׂוחקת, מרננת ומתפללת. נתמזל מזלך, ארינה, בעמק עכור זה, מנָשִׁים תבוֹרכי!
את חצי־הלוג שתו עד טיף אחרון. ונכנס יי"ש, באה צרה. כיוון שנרדמו – מיד נתהפכה ובכל כובד בטנה המיוּחם, מִשוּשֵׁה־הירַחים, שהבטין לה סרגיי, נתגוללה על אלפרד. המעט לה מִשְׁכַּבָה עם מלאך־אלוהים, המעט לה, שאין בצדה פלוני שמרקק על הקיר, שמנחר ומנשף, המעט לה, לאשה גברתנית, יַחְמָנית זו, בכל אלה, עוד היא מתאווה לחמם כרסה התופחת והיוקדת. וַתִחַנֵק האשה למלאך־האלוהים, מתוך הגילופין חנקתו ומתוך טלטול־הדעת, מתוך גילת־הנפש כי רבה, כחַנֵק לרך־הנולד חנקתו, מיעכתו תחתיה, ויבוא קצוֹ וימוֹח, ומכנפיו, המעוטפות בסדין. ניטפטפו הדמעות הלבנות.
ועם דמדומי החמה שחו האילנות ארצה ביערות אשר בירכתי הצפון, כל האשוּחים נמשלו ככמרים, וכל אשוח כרע על ברכּיו.
ושוב עומדת האשה לפני כיסא־הכבוד, רחבת־כתפיים, אדירת־כוח, ועל ידיה האדומות גווית עלם מוטלת.
— רְאֵה, אלוהים…
מיד נסתלקה ענוותנותו של ישו ובאפו כי עז קילל את האשה:
— כמשפט כל הארץ יהיה משפטך, ארינה…
הייתכן, אלוהי, – משיבתו האשה בקול דממה, – האני את גופי הכבד עשיתי,
האני את היי"ש זקקתי, האני את נשמת־האשה הגלמודה, הסְכָלָה, הבאתי לעולם…
— אי אפשי להתעסק עמך, – קרא ישו האלוהים, – קרא ישו האלוהים, – חינקת לו למלאכי, אי לך, נבלָה שכמותך…
ורוח־קטב טלטלה את ארינה ארצה, לרחוב טברסקאיה, לאושפיזא “מאדריד ולוּבר” שנגזרה עליה. ושָׁמָה כבר יַעלוּ־שמיים־יֵרדוּ־תהומות. סיריוגא מתהוֹלל הילולא של סילוּקין, באשר טירון הוא הלקוּח לצבא. הקבלן טרופימיץ' אך זה בא מקולומנה וראה לה לארינה, שבריאת־בשר היא ואדומת־לחיים.
אי את, בטנוּנית שכמותך, – אומר הוא וכל כיוצא בזה.
איסאי אבּראמיץ' הישישון, כיוון ששמע שׁמְעָה של בטנוּנית זו, אף הוא מחַטֵם ואומר.
אני, – אומר הוא, – לא אוכל לקדשך כדת־וכדין, לאחר שנתארעו הדברים,
אף־על־פי־כן, לשכב בחיקך כקודם יכול אוכל…
ראוי הלה שיהא מִשְׁכָּבוֹ בחיק אמא־אדמה, ולאו דווקא בשאַר מקומות, אף־על־פי־כן גם הוא הטיל רוּקוֹ לתוך נפשה. כוּלם ככלבים שזינקו משלשלוֹתיהם – זאטוּטי בית־התבשיל, הסוחרים והנכרים. אנשי־עסק – המזמוטים חביבים עליהם.
וכאן תם ולא נשלם סיפור־המעשה.
בטרם תכרע ללדת, מאחר שקֶצַב הזמן את ג' הירחים ראש־בראש, יצאה ארינה אל ירכתי החצר, לא אחורי בית החצרן, הגביהה כלפי שמי המשי את כרסה כבירת־המידות, עין לא ראתה, ואמרה בטלטול־הדעת:
ראֵה, אלוהים, הנה כרס. מטיחים בה, כזֶרֶם הבָּרַד. ומהו הדבר הָבֵן לא אוכל. מכאן ואילך, אלוהי, אי אֶפשִׁי בכך…
נענה ישו ובדמעות שטף את ארינה, על בירכיו כרע המושיע.
— סלחי לי, אַרינוּשקה, לאלוהים החוטא ומה זה עוללתי לך…
— לא סלחתי, ישו המושיע, – השיבה לו ארינה, – לא סלחתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.