היתה ארינה משמשת במלון־אורחים, ומישכּנה בחדר־המדרגות של פתח־הכבוד, וסיריוֹגא מישכּנו בפתח־האחוריים – בחזקת משנה־לחצרן. נכשלו השניים בדבר־עבירה. ילדה ארינה לסיריוֹגא אור ליום־המחילה,¹ שניים בכרס אחד. המיים הולכים, הכוֹכב נוצץ, והבחוּר יצרו תוֹקף עליו. ושוב כריסה של ארינה בין שִׁניה, היָרח הששי מתגלגל והולך, שהללו, ירחי־הנשים, בחינת גלגל הם. הוּצרך סיריוֹגא לילך לצבא, והרי קוֹץ באַליה. פתחה ארינה ואמרה:

— להיעגן לך, סַרגּוּנִיַא, אין שוֹוה לי. ארבע שנים נהיה בדַלים זה מזה, ובארבע

שנים, מעלַה־מַטָה, שלושה וולדות, אני מעמידה, על כל פנים. המשמשת במלון־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כל נוטה־ללון – קצין יהיה לָך, בין יהודי, ביו שאר אומות. תחזור מעבודת־הצבא – ורחמי חשש כוחו, ואני אשה בּלוּיה, שמא יהיה זיווּגי יפה לך?

— השׂכל מחייב, – נענע סיריוגא בראשו.

— הנה חתנים שרוּיים עמדי: טרוֹפימיץ' הקבלן – עז־פנים שאין כמותו, ואִיסאַי

אַבּראַמיץ', ישישוֹן, גבּאי, בית־היראה של ניקולאי הקדוש, גבר חלוּש־כוח ואני – כוחכם הבליעל לזרא הוא לי, מכל קִִרַבַי אני אומרת כן, שדווּיה וסכוּפה אני מכל־וכל… הנה אפרוק בעוד שלושה ירחים כעת חיה, אשא את הרך־הנוֹלד לבית־האסוּפים ואנשא להם.

כיוון ששמע סיריוֹגא כך, כך, חלץ רצועתו, הצליף על ארינה והיה מכוון לבטנה, כאחד הגיבורים.

— אתה, – אומרת לו האשה, – לאט לך לכרסי, שהפיטום שלך הוא, ולא של

זולתך…

ותהיה מהומה־ומהלומה, ותהי שפיכוּת דמעות של גבר, ושפיכוּת דמים של אשה, אף־על־פי־כן, לא רֶווח, ולא הצלה. הלכה האשה אל ישו הנוצרי ואמרה לו:

— כך וכך, ישו אדוני. אני – האשה ארינה ממלון־האורחים “מאדריד ולוּבר”

אשר ברחוב טבֶרסקאיה. המשמשת במלוֹן־אורחים – על כורחה תחשוף שוּליה. כּל נוטה־ללון – קצין יהיה לך, בין יהודי, בין שאר אומות. משוטט כאן בארץ עבדך בן־אמתך, חצרן־הַמִשְׁנַה סיריוגא. ילדתי לו אשתקד ביום־המחילה שניים בכרס אחד…

והסיחה לאלוהים כל אותו עניין, דבר לא נעדר.

ושמא ימנע עצמו סיריוגא מן החיילוֹת מכל־וכל? – סבר המושיע.

יבוא שוטר־הרוֹבע וימשכהו…

— שוטר־הרוֹבע – הרכין האלוהים את ראשו, – אכן לא נתתי דעתי עליו…

שמעיני, ושמא תהיי שרוּיה בפרישות?..

— ארבע שנים רצופות? – נענתה האשה. – אם מצייתים לך הבריות, סוף כל

בטן שהיא ריקנית, הֶרגל מימים קדמונים הוא לך, וצאצאים מניין באים לעולם? אתה בשׂוּם־שׂכל סייעני נא.

מידע עלה הסוֹמק בלחיי האלוהים, הטילה האשה קוצים בעיניו, אף־על־פי־כן החריש מלהשיב. אין שום בריה עשויה לנשק אוזן של עצמה, דבר זה גלוי וידוע גם לפני האלוהים.

בכן, שׁפחת האלוהים, החוֹטאת הנודעה־בשערים, הבתולה ארינה, – בישׂרה

האלוהים הנאדרי־בתהילה, – מלאך בחור משוֹטט אצלי בשמי־השמיים, אלפרד שמו, אוטם אוזניו משמוע דברי־כיבושין ואינו פוסל פיו מבכיה: למה, אלוהי, העליתני בשנת העשרים לחיי למעלת מלאכי־עליון, ואני עלם שכוחו־במותניו לכל דבר. הנה אני נותן לך, הקדוֹשה, את אלפרד־המלאך, והיה לך לאיש משך ארבע השנים. הוא תפילתך, הוא מָגינך, הוא מאַהבך. וללדת ממנו לא בלבד ילד, אפילו ברווזוֹן איננו בגדר האפשרי כלל, לפי שדוֹדיו מרובים, וממש אין בו…

— וזהו שמתבקש לי, – שפכה הבתולה ארינה עֲתירָתָה, – שמגוֹדל הממש שבהם

ג' פעמים בב' שנים, לפי הערך, עולה מוות בחלונַי.

— מנוחה בתענוּגים תהיה לך, בת־האלוהים ארינה, תפילה קלה תהיה לך,

כשיר־מזמוֹר. אמן.

ועל כּך באו על המוסכם. מיד הובא לכאן אלפרד. בחור חלוּש, איסטניס.

מאחורי כתפתפי־התכלת שתי כנפיים מתנפנפות, מנצנצות באש וורוּדה, משתכשכות כיוֹנים בשמי־השמיים. מגפפתוֹ ארינה, גועה בבכיה מגודל התענוג, מהתמוגגות־הנפש הנשית.

— אַלפרֶדינוֹן, תנחוּמוֹני שלי, חתני שלי…

— אלא שציווּי נצטוותה מאת האלוהים, שכל אימת שמגיעה שעתם לעלות על

יצועם, חיוּב הוא לה להסיר את כנפי המלאך, שבריחים להן, כמין צירים של דלתות – להסירן ובסדין נקי לכוֹרכן למשך הלילה, לפי שחס־ושלום בשעת טלטלה כלשהי עשויה הכנף להשתבר, שכל עיקרה אנחות של עוללים־ויונקים, ותו לא.

בירך האלוהים את הזיווּג ברכה אחרונה; זימן לצורך זה את מקהלת־המשוררים ההגמונית, אמרו שירה בקול גדול ונורא, מיני תרגימה אף לא כזית, הס מלהזכיר, שלא בדין הוא; מיד קפצה ארינה וחבוקה עם אלפרד ירדה בסולם־של־שיראין חיש־מהרה ארצה. כיוון שבאו לפּטרוֹבְקָה (הנה עד היכן הפליגה האשה!), קנתה לו לאַלפרד (הלה, דרך־אגב, לא סוף דבר בלא מכנסיים היה, אלא בתכלית הטבעיוּת היה), קנתה לו מגפגפיים של לכּה בּרוּקין של טריקוֹ, מעשׂה־תשבץ, פקרס של צמר, אפודת־חזה של קטיפת “אֶלֶקטריק”.²

— את השאר, – אומרת היא, – חִבַּת־עינִי, נמצא בביתי…

באוּשפיזא לא שימשה ארינה ביום ההוא, ביקשה רשוּת וניתנה לה. בא סיריוֹגא לעשות שערוּרָה, ולא יצאה אליו, אלא עמדה מאחורי הדלת ואמרה:

— סרגיי ניפאַנטיץ', את רגלַי אני רוחצת עכשיו, ואבקש את מר להסתלק בלא שערוּרה.

לא פצה הבחור פיו ונסתלק. אכן, כוחו של מלאך הוא שהחל ליתן אותותיו.

והסעודה, שעשתה ארינה, סעודת־מלכים היתה. (אֶח, יצר־הרע של כבוד היה בה – תשעה קבּין!). חצי־לוֹג יי"ש, לבד מן היין, מליח של דאנובּה עם תפוחי־אדמה, מיחם של תה. אלפרד, כיוון שטעם מן המַגֵד־המָגֶד הזה אשר לבשר־ודם, מיד חטפתוֹֹ שינה. נזדרזה ארינה והסירה את כנפיו מעל ציריהן. כְּרָכַתַן בתכריך, ואותו נשאה אל המיטה.

מוטל אצלה על גבי כסת־של־פלוּמה, בערשׂה הבלויה, השטופה בעבירות, פלא צח כשלג, זיוו־של־מעלה נאצל הימנו, עמודים של סהר ועמודים שלא אודם מהלכים על־פני החדר לסירוגין, מתנודדים ברגליים של קרני־אור. וארינה בוכיה ושׂוחקת, מרננת ומתפללת. נתמזל מזלך, ארינה, בעמק עכור זה, מנָשִׁים תבוֹרכי!

את חצי־הלוג שתו עד טיף אחרון. ונכנס יי"ש, באה צרה. כיוון שנרדמו – מיד נתהפכה ובכל כובד בטנה המיוּחם, מִשוּשֵׁה־הירַחים, שהבטין לה סרגיי, נתגוללה על אלפרד. המעט לה מִשְׁכַּבָה עם מלאך־אלוהים, המעט לה, שאין בצדה פלוני שמרקק על הקיר, שמנחר ומנשף, המעט לה, לאשה גברתנית, יַחְמָנית זו, בכל אלה, עוד היא מתאווה לחמם כרסה התופחת והיוקדת. וַתִחַנֵק האשה למלאך־האלוהים, מתוך הגילופין חנקתו ומתוך טלטול־הדעת, מתוך גילת־הנפש כי רבה, כחַנֵק לרך־הנולד חנקתו, מיעכתו תחתיה, ויבוא קצוֹ וימוֹח, ומכנפיו, המעוטפות בסדין. ניטפטפו הדמעות הלבנות.

ועם דמדומי החמה שחו האילנות ארצה ביערות אשר בירכתי הצפון, כל האשוּחים נמשלו ככמרים, וכל אשוח כרע על ברכּיו.

ושוב עומדת האשה לפני כיסא־הכבוד, רחבת־כתפיים, אדירת־כוח, ועל ידיה האדומות גווית עלם מוטלת.

— רְאֵה, אלוהים…

מיד נסתלקה ענוותנותו של ישו ובאפו כי עז קילל את האשה:

— כמשפט כל הארץ יהיה משפטך, ארינה…

הייתכן, אלוהי, – משיבתו האשה בקול דממה, – האני את גופי הכבד עשיתי,

האני את היי"ש זקקתי, האני את נשמת־האשה הגלמודה, הסְכָלָה, הבאתי לעולם…

— אי אפשי להתעסק עמך, – קרא ישו האלוהים, – קרא ישו האלוהים, – חינקת לו למלאכי, אי לך, נבלָה שכמותך…

ורוח־קטב טלטלה את ארינה ארצה, לרחוב טברסקאיה, לאושפיזא “מאדריד ולוּבר” שנגזרה עליה. ושָׁמָה כבר יַעלוּ־שמיים־יֵרדוּ־תהומות. סיריוגא מתהוֹלל הילולא של סילוּקין, באשר טירון הוא הלקוּח לצבא. הקבלן טרופימיץ' אך זה בא מקולומנה וראה לה לארינה, שבריאת־בשר היא ואדומת־לחיים.

אי את, בטנוּנית שכמותך, – אומר הוא וכל כיוצא בזה.

איסאי אבּראמיץ' הישישון, כיוון ששמע שׁמְעָה של בטנוּנית זו, אף הוא מחַטֵם ואומר.

אני, – אומר הוא, – לא אוכל לקדשך כדת־וכדין, לאחר שנתארעו הדברים,

אף־על־פי־כן, לשכב בחיקך כקודם יכול אוכל…

ראוי הלה שיהא מִשְׁכָּבוֹ בחיק אמא־אדמה, ולאו דווקא בשאַר מקומות, אף־על־פי־כן גם הוא הטיל רוּקוֹ לתוך נפשה. כוּלם ככלבים שזינקו משלשלוֹתיהם – זאטוּטי בית־התבשיל, הסוחרים והנכרים. אנשי־עסק – המזמוטים חביבים עליהם.

וכאן תם ולא נשלם סיפור־המעשה.

בטרם תכרע ללדת, מאחר שקֶצַב הזמן את ג' הירחים ראש־בראש, יצאה ארינה אל ירכתי החצר, לא אחורי בית החצרן, הגביהה כלפי שמי המשי את כרסה כבירת־המידות, עין לא ראתה, ואמרה בטלטול־הדעת:

ראֵה, אלוהים, הנה כרס. מטיחים בה, כזֶרֶם הבָּרַד. ומהו הדבר הָבֵן לא אוכל. מכאן ואילך, אלוהי, אי אֶפשִׁי בכך…

נענה ישו ובדמעות שטף את ארינה, על בירכיו כרע המושיע.

— סלחי לי, אַרינוּשקה, לאלוהים החוטא ומה זה עוללתי לך…

— לא סלחתי, ישו המושיע, – השיבה לו ארינה, – לא סלחתי.

למ. גורקי

בילדותי נשתוֹקקתי מאוד לשובך־של־יונים. כל ימי לא היתה בלבי תשוקה גדולה מזו. הייתי בן תשע, כשהבטיחני אבי לתת לי מעות לקניית נסָרים ושלוֹשה צמדי יונים. היתה אז שנת אלף־תשע־מאות־וארבע. התקנתי עצמי ל“מכינה” של הגימנאזיה שבניקוֹלאייב. בני־משפחתי נתגוררו בעיר ניקולאייב אשר בפלך חרסון. פלך זה נתבטל קיומו, ועירנו נסתפחה אל מחוז אודיסה.

הייתי בך־הכול בן תשע ויראתי מפני הבחינות. בשני לימודים – לימודי הרוסית והחשבון – אסור היה לי לקבל ציון פחות מ־5.¹ זירת “הנורמה הפרוֹצֶנטית” היתה חמוּרה בגימנאסיה שלנו, בסך־הכול חמישה למאה. בתוך ארבעים הנערים לא יכלו להתקבל ל“מכינה” אלא שני יהודים בלבד. המורים היו שואלים את הנערים הללו שאלות של עָרמה והכשלה; שום נער לא נשאל שאלות מפולפלות כמונו. אשר על כן, בהבטיחו לקנות לי יונים, דרש אבי שתי “חמישיות עם צלבים”. הוא ירד עמי לחיי, התחלתי לחלום בהקיץ חלום שאין לו סוף, חלום ארוך של ייאוּש ילדותי, והלכתי לבחינות אחוז חלום זה, ואף־על־פי־כן היטבתי לעמוד בהן יותר מן השאר.

הייתי מוכשר ללימוּדים. המורים, בכל חכמתם־להכשיל, לא יכלו ליטוֹל ממני את כוח בינתי וזכרוני המשתוקק. הייתי מוכשר ללימודים וקיבלתי שתי “חמישיות”. אך לאחר־מכן נתהפך הכול על פיהו. חאַריטוֹן אפרוּתי, סוחר־תבואה שהיה משגר חיטים למארסיי, נתן בעבור בנו מתן שוֹחד סך חמש־מאות רובל, לי הציבו “חמש מינוּס” תחת חמש, ובמקומי נתקבל לגימנאסיה אפרוּתי הקטן. אבי נצטער צער מרובה. למן השנה השישית לחיי שקד להקנות לי את כל המדעים שהיו בגדר האפשרי.

פרשת ה“מינוּס” העבירתו על דעתו. הוא ביקש להכות את אפרוּתי, או לשחד שני סוורים, שיכו את אפרותי. אך אמא הניאתו מכך, ואני התחלתי להתקין עצמי לבחינות החדשות בשנה הבאה, אל הכיתה־אָלף. בהסתר ממני הסיתו הורי את המור, שיגמור עמי בשנה אחת את חוק־לימודי המכינה והכיתה־אָלף גם יחד, וכיוון שבכל עניין היינו נוטים אל צד ההפלגה, למדתי על־פה שלושה ספרים. אותם ספרים היו: דקדוק שפת רוסיה של סמירנוֹבסקי, קובץ שאלות־בחשבון של ייבטוּשבסקי וספר של ראשית דברי־ימי רוסיה של פּוּציקוֹביץ'. בספרים אלה אין הילדים נוהגים ללמוד עוד, וַאֵלוּ אני למדתים על־פה, מתחילה ועד סוף, ולשנה האחרת קיבלתי בבחינות הלשון הרוסית אצל המורה קאַראַוואַיֶב את ה“חמש־עם־צלב”, הנבצר מלהשיגו.

קאראוואייב זה היה מן הסטודנטים המוסקבאים, איש נוח־לרגוז ואדום־ לחיים. תמיהני, אם הוציא את שנת השלושים. בלחייו הגבריות פרח האודם, כבלחייהם של האברכים הכפריים, שוּמה היתה לו בלחיו האחת, ממנה ביצבצה אגודת שערות אפרוריות כשערות החתול. מלבד קאראוואייב היה בשעת הבחינה גם סגן־המפקח פּיאַטניצקי, שהוחזק איש־המעלה בגימנאסיה ובכל הפלך כולו. סגן־המפקח שאלני על אודות פטר הראשון. מיד תקפני רגש של הֶסַע־הדעת, רגש של קירבת הקץ והתהום, תהום חרבה, רצופה התלהבות ופחי־נפש.

על פטר הגדול ידעתי על־פה מספרו של פּוּציקוביץ' ומשירי פוּשקין. אמרתי בהתייפחות את פסוקי השיר. פרצופי־אנשים נתגלגלו פתאום לתוך עינַי ונתערבבו שם, כקלפים מֵחֲבִישָׁה חדשה. הם נטרפו בקרקעית עיני, וברעדה, בזקיפת־קומה, ברהיטת־לשון הייתי מצווח אותה שעה בכל מאמצי־כוחי את פסוקי שירו של פושקין. צווחתים שעה ארוכה. איש לא שיסע את מלמולי המטורף. מבעד לעיוורון הארגווני, מבעד להרגשת־הדרור שאחזתני, לא ראיתי את פניו הזקנות, המורכנות של פיאטניצקי ואת זקנו המכסיף. הוא לא שיסעני ורק אמר לקאראוואייב, ששמח בשמחתי ובשמחת פושקין:

– איזו אוּמה, – לחש הזקן, – היהודונים שלכם, השד שוכן בקרבם.

וכשנשתתקתי, אמר:

– טוב, לך־נא חביבי…

יצאתי מן הכיתה לפרוזדור ושם, נשען אל הקיר שלא סוּיד, התחלתי להתנער מעווית חלומותי. ילדי הגויים שיחקו מסביבי, פעמון הגימנאסיה היה תלוי לא הרחק במיפלש חדר־המדרגות, השוער נימנם על הכיסא, שמושבו ממוֹעך. הייתי מביט אל השוער ומתעורר. ילדים היו מתגנבים אלי מכל העברים. הם ביקשו לסנוֹט בי, או סתם לשחק עמי, אך בפרוזדור הופיע פתאום פיאטניצקי. משחלף על פני, נשתהה כהרף־עין וכגל כבד ואטי היה מעיל־השרד שלו זע והולך על גבו. ראיתי מבוּכה ריב־אדונים זה, הרווּח והבּשׂרני, וקרבתי אל הזקן.

– ילדים,– אמר לגימנאזיסטים, – אל תגעו בנער הזה. – והניח את ידו השמנה, הרכה על כתפי.

– חביבי, – הסב פיאטניצקי את פניו אלי, – הגד לאביך שנתקבלת לכיתה־אָלף.

“כוכב” מרהיב־עיניים נתנוצץ על חזהו, אותות־הצטיינות נצטלתלו ליד דש בגדו, גופו הגדול, שחוֹר־השְׂרָד, החל להסתלק ברגליים ישרות. סגרו עליו כתלים קוֹדרניים. הוא נע ביניהם, כנוע אַרְבָּה בתעלה עמוקה, ונתעלם בפתחה של לשכת המנהל. שַמָש קטן־קומה נשא אליו תה ברעש חגיגי, ואני רצתי הביתה, אל החנות.

בחנותנו ישב כפרי־לקוֹח, שהיה חוכך בדעתו ומתקרצף. כיוון שראני אבי, נטש לו לאותו כפרי ובלא נדנוד־ספק האמין לדברים שסיפרתי. מיד קרא בקול אל עוזרו, שיסגור את החנות על מנעול, ואץ לרחוב סוֹבּוֹרנאיה לקנות לי כובע עם “תג”. אמי עלוּבת־הנפש חילצתני בקושי מידי האיש הזה, שדעתו ניטלטלה עליו. אמא היתה חיוורת באותה שעה וחששה לפתוח פה לשטן. היא ליטפתני ומיד דחאתני מעל פניה בשאָט־נפש. היא אמרה, שעל כל אלה שנתקבלו לגימנאסיה נוהגים לפרסם מודעה בעתונים, ושהאלוהים יענשנו, והבריות ישימונו ללעג, אם נחפז ונקנה מדים בטרם עת. אמא היתה חיוורת, היא תהתה על מְרי־הגורל בתוך עיני והביטה עלי במרירות שבחמלה, כדרך שמביטים על בעל־מום, לפי שרק נפשה ידעה מאוד, עד מה רָעת־מזל היא משפחתנו.

כל הגברים שבמשפחתנו היו נוחים להאמין לבני־אדם ונמהרים לעשות מעשים בלי יישוּב־הדעת. בשום דבר לא היה לנו מזל. סבי ישב בשעתו על כיסא הרבנות בשדה־לבן, משם גירשוהו על חילול־השם, והוא חי חיי מהוּמה ודחקוּת עוד ארבעים שנה, למד שפות לועזיות, ודעתו החלה להיטרף עליו בשנת השמונים לחייו. דודי לייב, אחי אבי, למד בשיבת וולוז’ין. בשנת 1892 ברח מעבודת־הצבא וחטף את בתּו של ראש האפסניא, ששימש בגליל הצבאי של קיוב. דודי לייב הוליך עמו אותה אשה לקאליפורניה, ללוֹס־אנג’לס, עזבה שם לאנחות ומת בבית־קלון, בין כושים ומאלאים. המשטרה האמריקנית שלחה לנו אחרי מותו את הירוּשה אשר הניח אחריו בלוס־אנג’לס – תַּרכּוֹס גדול, המחושק בחישוקי־בזל קנוּמים. באותו תרכּוֹ היו משקולות־של־התעמלות, קווּצות של שערות נשים, טליתו של סבא, פרגוֹלים, שגולותיהם מוזהבות, ותה־של־פרחים בתוך קופסות מקושטות בפנינים זולות. מכל המשפחה לא נותרו בחיים אלא הדוד המטורף שמעון, שנתגורר באודיסה, אבי ואני. אך אבי היה נוח להאמין לבריות, נפשם סלדה מגילויי ההתלהבות שבאהבתו מניה־וביה. האנשים לא סלחו לו דבר זה והיו מרמים אותו. על־כן האמין אבי, כי חייו נתונים בידי איזה מזל בּיש, איזה יצור טמיר־ונעלם, הרודפו על צוואר ואינו דומה לו מכּול־וכול. והנה אני לבדי מכל משפחתנו נותרתי לאמי. ככל היהודים, הייתי קטן־קומה, חלוּש־כּוֹח ובעל מיחושי־ראש מרוב לימודים. את כל אלה ראתה אמי, שעיניה לא נתעוורו מעולם בגאוות־הקבצנים של בעלה ובאמונתו הבלתי מתקבלת על הדעת, שבאחד הימים עתידה משפחתנו להיות תקיפה ועשירה יותר משאר כל בני־אדם שבעולם. היא לא ציפתה שנזכה למזל־של־ברכה, חששה לקנות ברום עת חוּלצה־של־שׂרד, ולא הרשתה לי אלא לבוא לבית־הצַלָם ולהצטלם בתמונה גדולה.

בעשרים בספטמבר שנת אלף־תשע־מאות־וחמש תלו בגימנאסיה את רשימת שמותיהם של הילדים, שנתקבלו לכית­אָלף. ברשימה פוֹרַט גם שמי. כל קרובי־משפחתנו הלכו לראות פיסת־נייר זו, ואפילו שאוּל, סבי השני־בשלישי, בא לגימנאסיה. אהבתי את הזקן הלגלגני הזה על שסחר בדגים בשוק. ידיו הגסות היו מפוּלמות, מכוסות קשקשים של דגים והצחינו מריחם של עולמות קרים, נפלאים. שאול נשתנה מסתם בני־אדם גם בסיפורי־הבּדים, שהיה מספר על מרד הפולנים בשנת

1. בשכבר הימים היה שאול בעל בי־מזיגה בסקווירי; הוא ראה איך חיילותיו של ניקולאי הראשון הוציאו להורג את גראף גוֹדלֵבסקי ושאר מורדים־במלכות מבני פולין. אפשר שלא ראה זאת כלל. עכשיו יודע אני, כי לעצם הדבר לא היה שאול אלא עם־הארץ זקן וכזבן לפי תומו, אך סיפור־המעשיות שלו לא נשתכחו מלבי. הם היו יפים. והנה אפילו שאול השוטה בא לגימנאסיה לקרוא את הרשימה, שבה נקוּב שמי, ובערבו של אותו יום ריקד ופיזז בסעודת הקבצנים שערכנו.

אבי ערך משתה בגילת־נפשו והזמין את חבריו – סוחרי־תבואה, סרסורים למימכר אחוזות וסוכנים־נוסעים, שהיו מוכרים בגלילתנו מכונות חקלאיות. סוכנים־נוסעים אלה מכרו מכונות לכל אדם, יהיה אשר יהיה. האיכרים ובעלי־האחוזות נתייראו מפניהם, אי־אפשר היה להיפטר מהם בלא קנייה של כלום! מכל היהודים – הסוכנים־הנוסעם הם האנשים מלומדי־הנסיון והעליזים ביותר. בסעודה זו שלנו הם שרו שירי חסידים, שלא היו בהם אלא שלוש מלים בלבד, אך הוּשרו שעה ארוכה מאוד, בהטעמות מצחיקות למכביר. את גודל חִנָן של אותן הטעמות לא ידע אלא מי שזכה להיות בין המסובים לסדר־של־פסח בביתם של חסידים, או מי שהיה בווהלין בבתי־כנסיותיהם ההומים. מלבד הסוכנים־הנוסעים בא אצלנו ליבּרמאן הזקן, שלימדני תנ“ך ושפת־עבר. בביתנו כינוהו בשם “מוֹסיה ליבּרמאן”. הוא הפריז על המידה הראויה לו בלגימת היין הבסאראבי, ציציות המשי נשתרבבו מתחת לחזייתו האדומה, והוא נשא כוס־של־ברכה לכבודי בלשון־הקודש. בנאומו זה בירך הזקן ברכת מזל־טוב את אבי ואמי ואמר, כי בבחינות האלה ניצחתי את כל אויבי, ניצחתי את נערי הגויים צָבֵי־הלחיים ואת בניהם של הגבירים המגושמים שלנו. כך ניצח בימי־קדם דוד, מלך ישראל, את גלית הפלישתי, וכשם שגָברתי על גלית, כך יזכה עמנו, בכוח חכמתו כי רבה, לנצח את כל שונאי־ישראל שצרים עלינו ושוחרים את דמינו. מוסי ליברמאן געה בבכייה באמרו את הדברים האלה. אגב בכייה הוסיף תוספת לגימה וקרא בקול גדול: “וויוואט”. האוֹרחים כיתרוהו במעגל והיו מחוללים עמו קאדריל ישן, כבחתונה בעיירה יהודית. הכול שמחו בשמחתנו, אפילו אמא לגמה כדי לכלוך־הפה, אף־על־פי שלא אהבה יי”ש ולא הבינה איך אפשר לאהבו; כל הגויים היו משום כך משוגעים בעיניה, ונלאתה להבין, היאך שרויות הנשים עם בעלים גויים.

אך ימי אושרנו באו לאחר מכן. הם באו לאמי, כשבוקר־בוקר, קודם לכתי לגימנאסיה, שוקדת היתה להתקין לי פת־בחמאה, כשמחזרים היינו על החנויות וקונים את משק־הזוּטות שלי – קלמר, קופסת־חיסכון, ילקוט, ספרים חדשים בכריכות־קארטון ומחברות במעטפות נוצצות. אין איש בעולם המרגיש טעמם של חפצים חדשים הרגשה עזה יותר מן הילדים. הילדים רעדה אוחזתם לריח הזה, ככלב לריח עקבי הארנבת, והם חשים אותו שגיון־שבלב, שֶׁלִיָמִים עם התבגרותנו, הוא מכוּנה בשם עליית־הנשמה. ורגש ילדותי טהור זה של הבּעָלוּת על חפצים חדשים דבק באמא. חודש ימים מתרגלים היינו אל הקלמר ואל דמדומי־הבוקר, כשהייתי שותה תה בקצה השולחן הגדול והמוּאר וכוֹנס את הספרים לתוך הילקוט; חודש ימים מתרגלים היינו אל חיינו המאושרים, ורק לאחר השליש הראשון זכרתי את היונים.

כל הנדרש לעניינם היה מוכן ומזומן עמי – רובּל וחמישים קופיקות ושובך, שסבא התקינו מארגז. השובך נמשח בצבע קנוֹם. היו בו קינים לשנים־עשר זוגות יונים, מיני רפָפוֹת על הגג, וסבכה מיוחדת, שהמצאתי כדי שייקל יותר לפתות יונים נכריות. הכול היה מוכן. באחד־בשבת, בעשרים באוקטובר, התקנתי עצמי ללכת לשוק הציפורים, אך בדרכי קמו מכשולים שלא שוֹערו מראש.

המעשה שאני מספר בזה, כלומר עניין כניסתי לכיתה־אָלף של הגימנאסיה, אירע בימות הסתיו של שנת אלף־תשע־מאות־וחמש. הצאר ניקוֹלאי נתן בימים ההם את הקונסטיטוציה לעם הרוסי. נואמים במעילים בלויים היו עולים על עמוּדיוֹת־האבן שליד בניינה של מועצת־העיר ונושאים מדבּרותיהם לעם. בחוצות לעת לילה נשמע פעם בפעם קול יריות, ואמא סירבה להניחני ללכת לשוק הציפורים. למן השכמת בוקרו של יום העשרים באוקטובר היו ילדי השכנים מפריחים עפיפון בדיוק מול תחנת המשטרה, ושואב־המיים שלנו, שנטש את מלאכתו, היה משוטט לו ברחוב מדוּהן־שערות, סמוּק־פנים. אחר־כך ראינו איך בניו של הנחתום קאַליסטוֹב גררו החוצה “חמוֹר” מרופד־עור והחלו מתעמלים באמצע המרצפת. איש לא הפריעם, אדרבא, השוטר סיימיירניקוב היה מלהיבם ומעוררם להגביה קפיצותיהם. סימיירניקוב היה חגור חגורִית־משי מִרְקַם־בית, ומגפיו היו מצוחצחים ביום ההוא ברוב ברק, כאשר לא צוחצחו עד כה. שוטר זה, שהיה מהלך בלא מדים, הפחיד את אמא יותר מכול. בגללו הניאתני מללכת, אך אני התגנבתי החוצה מאחורי החצר והגעתי במרוצה עד כיכר־הציידים, שהיתה אצלנו מאחורי בית־הקברות.

בכיכר, במקומו הקבוע, ישב איוואן ניקוֹדימיץ‘, היוֹנאי. מלבד יונים היו עימו למכירה גם שפנים וטווס. הטווס ישב בפישוּט זנבו על גבי מוט דק והֵשיט אילך ואילך את ראשו הקטן והאדיש. כַּפָּתוֹ היתה קשורה בחבל פתול, קצהו השני של החבל היה דרוס ברגל כיסאו הקלוע של אִיוואַן ניקודימיץ’. עם שהגעתי אל הזקן, קניתי אצלו זוג יונים דובדבניים, שזנבותיהם ההדוּרים מרופטים, וכן זוג של בעלי־ציצה, נתתים בשק וטמנתים בחיקי. לאחר הקנייה נשתיירו בידי ארבעים קופיקות, אלא שבדמים אלה סירב הזקן ליתן לי את היוֹן והיונה מן הגזע הקריוּקובי. ביונֵי קריוּקוב אהבתי את מקוריהן בעלי־הגוּלות, הקצרים הגבשוּשיים, החביבים. ארבעם קופיקות היה מיקחם השווה, אך הצייד נתעקש ביקרנותו והסב ממני את פניו המכורכמות, החרוכות ביצרי־הפרא של צייד־עופות. לסוף העמידה על המיקח, כיוון שראה שאין קופצים על יוניו זולתי, קראני איוואן ניקודימיץ' אליו. הכל היה כרצוני. והכול היה לרעה.

בשעה השתי־עשרה בצוהריים, או משהו לאחר מכן, עבר על־פני הכיכר אדם במגפי־לבד. הוא הפסיע פסיעות קלות ברגליו הצבוּיות, בפניו האסימוניות דלקו עיניים עירניות.

– איוואן ניקודימיץ', – אמר, בעוברו על־פני הצייד, – אסוף כליך. בעיר מקבלים יקירי־ירושלים את הקונסטיטוציה. ברחוב ריבּאניה נטלו בנשיקה נשמתו של סבא לבית בּאבּל.

הוא פסק את פסוקו והפסיע לו פסיעות קלות בין הכלובים, כחורש יחף, המהלך במָצֶר שבשדות.

– חבל, – מילמל אחריו אוייאן ניקודימיץ‘. – חבל, – נצטעק ביתר קפדה והחל לאסוֹף את השפנים ואת הטווס ותקע לידי את יוני קריוקוב במחיר ארבעים קופיקות. הטמנתים בחיקי, ועיני ראו איך הבריות מתמלטים מכיכר־הציידים איש לעברו. הטווס על כתפו של איוואן ניקודימיץ’ נסתלק והלך אחרון. הוא ישב כגלגל־של־חמה בשמי סתיו אפורים, הו ישב כשֵׁבֵת יָרח יולי על גדתו הוורודה של הנהר, ירח יולי מלוּבּן, שעשביו ארוכים וקרים. כבר כלתה רגל מן השוק, והיריות רעמו בקירוב־מקום. או־אז רצתי אל בית־הנתיבות, חציתי את הגן הציבּורי, שבּין־רגע נתהפך בעיני על פיהו, ופרצתי ביעף לתוך הסימטה השוממת, המדושדשת בעפר אדמה צהוּבּה. בקצה הסימטה, בתוך כורסית בעלת־גלגלים, ישב מאקארנקו הקיטע משתי רגליו, שהיה נוסע בכורסיתו על־פני העיר ומוכר סיגריות מקופת־הרוכלים שלו. נערי רחובנו היו קונים אצלו סיגריות, הילדים אהבוהו. חשתי אליו לתוך הסימטה.

– מאקארנקו, – אמרתי, בהתנשמי מחמת המרוּצה, והחלקתי על כפתו של הקיטע, – לא ראית את שאוּל?

הקיטע לא נענה, פניו הגסות, שהיו מעשה־מרכבה של שוּמן אדמוני, של אגרופים, של ברזל, אוֹרוּ. בגודל ריגושו היה מרטיע תחתיו בתוך הכורסית. אשתו קאטיוּשה, שהפכה אלי את אחוריה המרופדים במוך, היתה בוררת את החפצים, המושלכים על הארץ.

– מה מניינם? – שאל הקיטע והסיע מן האשה את כל גופו כאילו נלאה מראש לשאת את תשובתה.

– גְמָשוֹת ארבע־עשרה חתיכות, – אמרה קאטיושה ולא זקפה קומתה, – חיפוּיי־שמיכות שישה. ועכשיו מספרם של שביסים אני מונה…

– שביסים, – נצטווח מאקארנקו, נִשתַּנֵק והפיק מפיו צליל כעין געיית־בכי, – ניכרים הדברים, קאטֶרינה, שבי בחר האלוהים לשפיכת חמתו, שלכפר עוון כולם אני אנוּס… הבריות נושאים יריעות־בד גלילי־גלילים, הבריות יש להם הכול כדרך הבריות, ואצלנו שביסים…

ואכן, על־פני הסימטה עברה במרוצה אשה, שפניה היפות משולהבות היו. היא החזיקה קוּפה של תרבּושים בידה האחת וּגְזָר של אריג בשניה. בקולי־קולות מרוב אושר היתה מזעיקה את ילדיה שאבדו; שמלת משי ולסוטת תכלת נגררו אחרי גופה הנישא ביעף, והיא לא נתנה דעתה על מאקארנקו, שהיה מגלגל אחריה בכורסיתו. הקיטע לא הצליח להדביקה, גלגליו רעמו, הוא סובב את היָדות בכל מאמצי־כוחו.

– מטרוֹניטא, – קרא בקול מחריש־אוזניים, – היכן לקחת את ארג־הפשתן, מטרוניתא?

אך האשה בעלת השמלה המתעופפת כבר נתעלמה מן העין. לקראתה, מאחורי קרן־הרחוב, הגיחה עגלה מתערסלת. בחור כפרי ניצב בעגלה על רגליו.

– אנה רצו הבריות? – שאל הבחור והניף מושכה אדומה מעל הסוסים, שדהרו בסמלוניהם.

– כל הבריות בכיכר סוֹבּוֹרנאיה, – אמר מאקארנקו תחנונים. – שם כל הבריות כולם, נִלְבָּבִי שלי. כל אשר תחטוף – הכול שא־נא אלי, הכול קונה אני…

הבחור נתכופף מעל קַדְמַת־העגלה, הצליף על הסוסות הדלות, הטלואות. הסוסים, כעגלים, הקפיצו אחוריהם המרופשים ופרצו בדהירה. הסימטה הצהובה חזרה לצהיבוּתה ושִׁממוּתה; אז השיא אלי הקיטע את עיניו שכבו.

– שמא בי בחר האלוהים לשאת העוונות, – אמר אמירה שאין בה חיוּת. – שמא כפרתכם אני…

ומאקראנקו שלח אלי את ידו, הכתומה בבהרות של צרעת.

– מה ילך בתּרמילך? – אמר ונטל את השק, שחימם את לבי.

ביד גסה שגש הקיטע בזקרניות² והוציא לאור־היום יונה דובדבנית. בהפשלת כפותיה שכבה הציפור על פיסת־ידו.

– יונים, – אמר מאקארנקו ובחירוק גלגלים קרב אלי. – יונים, – כפל אמירתו והיכּני על לחיי.

הוא היכני בהֶנֶף־כפו, שחפנה את העוף. אחורי־המוך של קאטרינה נתהפכו בבבות־עיני, ואני נפלתי ארצה בסגיני החדש.

– להכרית את זרעם צריך, – אמרה אז קאטיושה וזקפה קומתה הרכוּנה על השביסים, – את זרעם לא אוכל שאת ואת כל זִכוּרָם, שמבאישים הם…

היא אמרה עוד משהו על זרע־ישראל, אך שוב לא שמעתי דבר. שכבתי על הארץ, וקרביה של הציפור הרטושה מיגרו מעל רקתי. הם ניגרו לאורך לחיי והיו מתפתלים, מתיזים ומסמאים את עיני. מְעי יונה דק זחל על מצחי, ואני הייתי עוצם את עיני האחרונה של טחה, כדי שלא אראה את העולם השרוי לפני. עולם זה היה קטן ואיום. אבן קטנה היתה מושלכת לנגד עיני, אבן קטנה, חטוּטה, כפניה של זקנה שְֶלִסְתָּהּ גדולה, קרע של חוט־משיחה נתגולל בקירוב־מקום, ואגודת נוצות שנשמו עדיין. עולמי היה קטן ונורא. עצמתי את עיני, כדי שלא אראהו, ונלחצתי אל האדמה, שרבצה תחתי באֵלם מרגיע. אדמה מכוּבשת זו לא היה בה אפילו אבק־דמיון לחיינו ולציפיית הבחינות בחיינו. אי־שם הרחק מזה נסע על פניה האסון רכוב על סוס גדול, אך שעטת פרסות־הברזל היתה מתרופפת וגוועת, ודומיה, דומיה מרה, כזו שמדהימה לפעמים תינוקות, בבוא עליהם הצרה, שׂמה פתאום לאַל את הגבול שבין גופי לבין האדמה, שלא נעה לשוּם מקום. מן האדמה עלה ריח של מעמקים טחובים, של קבר, של פרחים. ריחה עלה באפי, ואני געיתי בבכיה ללא שום פחד. הלכתי ברחוב זר, הבּלוּם בתיבות לבנות, הלכתי מקושט בנוצות מגואלות בדם, יחידי באמצעיתן של המדרכות, המטואטאות למשעי, כבאחד־בשבת, ובכיתי תמרוּרים, בלבב שלם וברוב אושר, כאשר לא הוספתי עוד לבכות כל ימי חיי. חוטי־התַּיל שהלבינו המו על לראשי, כלב חצרוֹני רץ לפני, בסימטה הצדדית היה כפרי צעיר לבוש חזייה מנפץ חלון בביתו של חאריטון אפרוּתי. הוא היה מנפצו בפטיש של עץ, מניף תנופות בכל גופו, ואגב התאנחות מחייך לכל צד ועבר חיוך טוב של שיכרון, של זיעה, של כוח נפשי. כל הרחוב היה מלא קולות רציצה, נתיצה ורינה של שבבים, שניתזו ונתפרחו. לא שקד הכפרי על הניתוץ אלא כדי שיתכופף לאחוריו, יתייזע ויצריח מלים משונות בלשון לא־נודעת, לא־רוסית. הוא הצריחן ושר, קרע מבפנים את עיניו התכולות, עד שהופיעה ברחוב תהלוכת־הצלבים, שבאה מאצל מועצת־העיר. זקַנים, שפאת־זקָנָם מצובעת, נשאו בידיהם את דיוקנו של הצאר המסורק; דגלי־הקודש, ועליהם קדושים נוֹחי־נפש, פירפרו מעל לתהלוכות־הצלבים; זקנות משולהבות עטו־קפצו בראש. הכפרי לבוש־החזייה, כיוון שראה את תהלוכת־הצלבים, מיד אימץ את הפטיש אל חזהו ונשא רגליו לרוץ אחרי דגלי־הקודש, ואני המתנתי עד תום התהלוכה והגעתי בהתגנב אל ביתנו. הוא היה שומם. דלתיו הלבנות היו פתוחות לרווחה, העשב שליד השובך רמוס. קוּזמא לבדו לא נסתלק מן החצר. קוזמא, החצרן, ישב בדיר־העצים ונתעסק בשאוּל המת.

־ הרוח נושאת אותך כמין קוץ מוּנָד, – אמר הזקן, בראותו אותי. – נסתלק לו לזמנֵי־זמנים… כאן הבריות את סבא שלנו, שוּר־נא, היאך קיפחו…

קוזמא נתנשף, הסב פניו ממני והחל לשלוף דג גדול מִמִפְתַח מכנסיו של סבא. שניים היו הדגים התחובים בסבא: אחד במיפתח מכנסיו, אחד במיפתח פיו, ואף־על־פי שסבא היה מת, הנה אחד הדגים עדיין חי היה ומפרכס.

– את סבא שלנו קיפחו, ולא איש מלבדו, – אמר קוזמא, בהטילו את הדגים לחתול, – הוא את כל העם גידף בְאִמֵי־אִמָהוֹת, גידופי־גידופים הטיח בהם שוֹק על יָרך, בן־חיל שכמותו… בדין היה שתניח מטבעות על עיניו…

אך אז, בשנה העשירית לחיי, לא ידעתי, מה צורך להם למתים במטבעות של כסף.

– קוּזמא, – אמרתי בלחש, – הצילנו…

ואני ניגשתי אל החצרן, חיבקתי את גבו הזקן, העקום, שכתפו האחת מוגבהת, וראיתי את סבא מאחורי הגב הזה. שאול היה מוטל בתוך נסוֹרת, מעוּך־חזה, זקוּר־זקן, במנעלים גסים, הנעולים לרגליו היחפות. רגליו, המפוּשקות אילך ואילך, היו מגואלות, לילכיות, מתות. קוזמא טרח ונתעסק בהן. הוא היה חובש את הלסתות ולא זז מלשית עצות בלבו, מה עוד יעשה במנוח. הוא טרח ונתעסק, כאילו היה מביא חפץ של חידוש לביתו, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעמד וסירק את זקנו של המת.

– בכולם הטיח גידופי־גידופים, – אמר בחייכו וסקר את הגווייה באהבה, – אילו תוגרים מזדמנים לו, הריהו מניס להם לתוגרים, אלא שאנשים רוסים הם שתקפו עליו, ונשים בתוכם, קאצאפּיות; הקאצאפים אין לבם נותנם לחונן את הבריות. מכיר אני את קאצאפים…

החצרן זרה נסוֹרת על המנוח, הסיר את סינר־הנגרים שלו ואחז בידי.

– נלך אל אבא, – מלמל, באמצו אותי ביתר עוז, – מבעוד בוקר מחפש אותך אביך, חס־ושלום שתצא נשמתו…

ויחד עם קוּזמא הלכנו אל ביתו של המפקח־על־המסים, מקום מחבואי הורי, שברחו מחמת הפרעות.

בשנה העשירית לחיי נתאהבתי באשה, גאלינה אפולונובנה שמה. שם־משפחתה היה רוּבּצוֹבה. בעלה, הקצין, יצא למלחמת־יאפאן וחזר באוקטובר אלף־תשע־מאות־וחמש. הוא הביא עמו שפעת תרכוסים. באותם תּרכּוֹסים היו חפצי סין: פרגוֹדים, כלי־זין יקרי־ערך, בסך־הכל שלושים פוד. קוּזמא היה אומר לנו, שאת החפצים הללו קנה רוּבּצוֹב בממון, שעשה לו בעבודתו בצבא, בהנהלת חיל־ההנדסה של הגייס המאַנצז’וּרי. ולא קוסמא לבדו, גם שאר כל הבריות אמרו כן. והייתכן שלא ידברו הבריות לשון הרע על הרוּבּצוֹבים, והרובצובים מאוּשרים היו. ביתם היה סמוך לאחוזת־נחלתנו, מרפסתם המזוּגגת הסיגה מעט את גבוּל אדמתנו, אך אבי לא נתקוטט עמהם על כך. רובצוב הזקן, מפקח־המיסים, הוחזק בעירנו אחד מחסידי אומות־העולם, הוא היה מעוֹרב עם היהודים. וכשלאחר מלחמת יאפאן חזר הקצין, בנו של הזקן, לביתו, ראינו כולנו את חייהם, שחיי אושר וריעוּת היו. יום תמים לא זזה ידה של גאלינה אפולונובנה מידי בעלה. היא לא הֵמִישָׁה עיניה ממנו, לפי ששנה־ומחצה לא ראתה את בעלה, וְאִלו אני הייתי נחרד ממבּט עיניה, הופך פני ומרעיד. ראיתי בהם את חייהם המופלאים, המְבִישים, של כל בני־האדם עלי אדמות, וביקשתי להירדם תרדמה של נס כדי להסיע דעתי מחיים אלה, שהיו למעלה מכוח־הדמיון. גאלינה אפוֹלוֹנוֹבנה היתה נוהגת להלך על־פני החדר סתוּרת־צמה, במינעלים אדומים ובחלוק סיני. מתחת לתחרים כּוּתנתה, שבית־צווארה נמוּך, נראו השקע ותחילת השדיים הצחוֹרים, התְפוּחים, הלחוּצים כלפי מטה. ועל גבי חלוּקה, בריקמת חוטים של משי וורוד, נצטיירו דרקוֹנים, עופות, אילנות בעלי־נִקָרוֹת.

יום תמים משוטטת היתה בחיוך מעומעם על שפתיה הלחלוחיות ונתקלת בתרכוסים שלא פורקו, בסולמות־של־התעמלות, שהיו מושלכים על הריצפה. מחמת כך נעשה גופה נְקָפִים־נקפים. היא היתה מגביהה את שולי חלוקה למעלה מן הברך ואומרת לבעלה:

– תן נְשִׁיק לפצע שלי…

והקצין היה מכופף את רגליו הארוכות, המלובשות באברקיים של דרגונים ונעולות במגפי־לאייקה מדוּרבּנים, שלופתים אותן במהודק, כורע על הריצפה המלוכלכה ואגב חיוך וניע־רגליים וזחילת־ברכיים קרב אליה ומנשק במקום החבטה, הוא המקום שקֶפֶל תפוח נתקפל בו מלחץ הבּירית. מחלוני ראיתי את הנשיקות הללו. הן גרמו לי יסורים, אך על כך אין כדאי לייחד את הדיבור, לפי שאהבתבם וקנאתם של נערים בני־עשר דומים תכלית הדמיון לאהבתם וקנאתם של גברים מגוּדלים. שני שבועות לא ניגשתי אל החלון והייתי משַמט עצמי מגאלינה, עד שבא המקרה וזימנני לפניה. אותו מקרה היה הפרעות ביהודים, שנתחוללו בשנת 1905 בניקוֹלאייב ושאר ערים שבתחום־המושב היהודי. אספסוּף של רוצחים שכירים בזזו את חונתו של אבי ורצחו את סבי שאול. כל זה אירע שלא בפני, בבוקרו של אותו יום קונה הייתי יונים מידי איוואן ניקודימיץ'. חמש שנים מעשר שנות־חיי נתאוויתי בכל אוות־נפשי ליונים, ולסוף, כשזכיתי לקנוֹתן, מְחָצָן מאקארנקו נכה־הרגליים על רקתי. אז הובילני קוּזמא אל הרוּבּצוֹבים. על פשפש חצרו של בית הרובצובים היה אות־צלב משורטט בגיר, בהם לא נגעו, הם החביאו אצלם את הורי. קוזמא הביאני אל המרפסת המזוגגת. שם ישבה אמי ברוֹטוֹנדה ירוקה, ועמה גאלינה.

– עלינו להתרחץ, – אמרה לי גאלינה, – עלינו להתרחץ, רבּי קטינא… כל הפנים שלנו מלוכלכים בנוצות, והנוצות עקובות־מדם הן…

היא חיבקתני והוליכתני על־פני המסדרון, שריח של חריפות עמד בו. ראשי היה מונח על ירכה של גאלינה, ירכה זעה ונשמה. באנו למטבח, ורובצובה העמידתני תחת הברז. אווז היה מיטגן על גבי כיריים של אריחי־חרסה, כלים לוהטים היו תלויים על הקירות, וליד הכלים, בפינתה של הטבחית, תלוי ניקולאי, המעוטר בפרחי־נייר. גאלינה שטפה את שיירי היונה, שנקרשו על לחיי.

– חתן תהיה, זיוותני שלי, – אמרה, בנשקה לי על שפתי בפיה התפוח, והפכה פניה.

– רואה אתה, – לחשה פתאום, – עת צרה היא לאביך, כל היום משוטט הוא ברחוב לבטלה, קראהו לאבא, שיבוא הביתה…

ואני ראיתי בעד החלון את הרחוב הריקני, ששמיים כּבּירי־מידות פרוסים עליו, ואת אבי האדמוני, שהיה מהלך בדרך המרוצפת. הוא הלך בגילוי־ראש, כּולו שערות קלות, אדמוניות, שסמרו, חוֹשן־נייר מצוּדד לו על חזהו ומרוּכס באיזה כפתור, לאוו דווקא בכפתור הראוי. וולאַסוֹב, פועל שיכור־כלוט, בבלואי־חיילים מרופדים־במוך, היה כרוך אחרי אבא כצל.

– כך,– דיבר הלה בקול צרוד, היוצא מן הלב, ובשתי ידיו היה נוגע באבא נגיעה של חיבּוּב, – אין לנו נחיצות בחופש, שיהיו הז’ידים עושים מסחרים בחופשיות… אתה חיים של נגוהות הבה־נא לאיש עובד בשכר יגיעתו, בשכר התעצוּמוֹת האיומות האלה… אתה הבה לו, רֵעִי, השמעת, הבה־נא…

הפועל התחנן על משהו לפני אבּא והיה נוגע בו, ואותות של התפעמות־שכרון צרופה ושל דכדוך ורדימוּת ניכרים בפניו חליפות.

– אל המוֹלוֹקאַנים¹ ראוי הוא שיתדמו חיינו, – למלם הלה ונתנודד על רגליו הקורסות, – כצֵחוּת החלב ראוי הוא שיהיו חיינו, אך בלעדי האלוהים הזה של דַת־יָשָן, שהיהודים לבדם נאותים הימנו, ולא שום איש זולתם…

ובחמת־יאושו הצריח וולאַסוב על אלוהי דת־ישן, שלא חס אלא על היהודים לבדם. וולאסוב זעק, נתנגף פעם בפעם ואץ להשיג את אלוהיו הטמיר והנעלם, אלא שבאותה שעה פסק משמר־סיוּר של קאזאקים את הדרך לפניו. קצין בסרבלי־לאמפאסין וחגורות־כסף מטוּקסת, רכב בראש הפלוגה, כובע־מצחון היה קבוע על ראשו. הקצין נסע לאיטו ולא הביט לצדדין. הוא נסע כבתוך גיא, שאי אתה יכול להביט בו אלא כנגד פניך בלבד.

– אדוני הקאפיטאן, – ליחש אבא, כשהקאזאק נתקרב אליו אגב רכיבה, – אדוני הקאפיטאן, – אמר אבא, בכבשו את ראשו בכפיו, וכרע על ברכיו בבוץ.

– מה העניין? – השיב הקצין, בהוסיפו להביט כנגד פניו, והקריב אל המצחון את כף־ידו, הנעולה בכסיית־הזאַמשָה, שצבעה כעין הלימון.

לפניו, בקרן רחוב ריבּנאיה, היו הפורעים מנתצים את חנותנו ומשליכים מתוכה תיבות של מסמרים, מכונות ותצלומי החדש במדי גימנאזיסט.

– הנה, – אמר אבי ולא קם מעל ברכיו, – הם בוזזים את יגיעי, אדוני הקאפיטאן, בעד מה…

הקצין מלמל מזהו, השיק אל מצחונו את כסיית־הלימון, אחז ברסן, אך הסוּס לא זז. אבי זחל על ברכיו לפני הסוס, נתחכך ברגליו הקצרות, הטובות, המדובללות קמעא.

– כדבריך, – אמר הקצין, משך הרסן ונסתלק, אחריו נסעו הקאזאקים. הם ישבו שווי־נפש בחיק האוכפים הגבוהים, נסעו בגיא המדומה ונתעלמו במפנה הרחוב סוֹבּוֹרנאיה.

אז חזרה גאלינה ודחפתני אל החלון.

– קרא לאביך, שייכנס הביתה, – אמרה, – לא בא דבר אל פיו למן הבוקר.

ואני נשתרבבתי בפתח החלון.

אבא החזיר פניו לשמע קולי.

– בני־מַחמַלי, – למלם בִּרְחִימה שאין להביעה. ויחד עמו הלכנו אל מרפסת בית רוּבּצוֹב, שבה היתה אמא שוכבת ברוטונדה ירוקה. ליד מיטתה נתגוללו משקלות־ידיים וכלי־התעמלות.

– כסף הקלוקל, – הטיחה אמא לקראתנו, – חיי אדם, והבנים, ומזלנו ביש־המזל – את הכל נתת בעבוּרוֹ… כסף הקלוקל, – הצרידה בקולי־קולות, נתחבטה על גבי המיטה והדמימה.

ואז נשתמע בדממה קול שיהוקי. עמדתי ליד הקיר בכובע־המיצחון, המחוּבּש לי עד לעיני, ולא יכולתי לכבוש את שיהוקי.

– בושה היא, זיוותני שלי, – חייכה גאלינה את חיוכה הזלזלני וחבטנתי בחלוקה הנוקשה. היא עברה על פני במנעליה האדומים וניגשה אל החלון והיתה תולה וילוניות סיניות בכַּרכּוֹב המופלא. זרועותיה החלוצות טבעו במשי, צמתה החיה נעה על ירכה, הבטתי אליה בהתפעלות.

מהיותי נער משכיל, הבטתי אליה כמביט אל במה מופלגת, המוארת באוֹרן של סִפּוּנִיוֹת רבות. ומיד דימיתי בנפשי, כי הנני מירון, בנו של הפחמי שבפינת רחובנו. דימיתי בנפשי, כי הנני בהגנה היהוּדית, והנה גם אני, כמירון, מהלך במנעלים מקוֹרעים, הקשוּרים בחבל. על כתפי, בשׂרוֹך ירוק, תלוי רובה שיצא מכלל שימוש. אני עומד על ברכי ליד גדר־קרשים רעועה ומתגונן ביריות מפני הרוצחים. מאחורי הגדר שלי משתרע מיגרש שוֹמם, עליו צבוּרים ציבורי פחם שנתאבּק, הרובה הישן ירייתו פגומה, הרוֹצחים, שזקנם מגודל ושיניהם לבנות, קרבים והולכים אלי; לבי נתמלא רגש־גאווה של מיתה המתרגשת־לבוא, ועיני רואות במרום, בכחוֹלוֹ של עולם את גאלינה. אני רואה את חֲרַך־היריות, הקרוּע בקיר הבית כבּיר־המידות, שעשוי רבבות לבנים. בית ארגווני זה דורס את הסימטא, שאדמתה האפורה אינה מכוּבּשת כראוי, בַּחֲרַכּוֹ העליון עומדת גאלינה. בחיוכה הזלזלני היא מחייכת מן החלון הנבצר־מלהשיגו, בעלה, קצין שאינו מלובש כל צורכו, עומד מאחורי גבה ומנשקה על צווארה…

בהשתדלותי לכבוש את שיהוקי, דימיתי בנפשי את כל אלה, כדי שביֶתר מרירוּת, ביתר להט וביתר אֶפס־תקווה אוֹהב את רוּבּצובה, ואולי משום שגדולה־משאת היתה סאת הצער לאדם בן־העשר. הזיות־ההבל סייעוני לשכוח את מות היוֹנים ומות שאול, ואפשר שהייתי שוכח את הרציחוֹת הללו, אילולי קוּזמא, שעלה באותה שעה אל המרפסת, ועמו אותו יהודי איום ונורא – רבי אבּא.

היו דמדומי־ערב, כשבאו השניים. במרפסת דלקה מנורה עלובה, שנתעקמה באחד מצידיה, מנורה מהבהבת, בת־לוויתם של האסונות.

– התקנתי את סבא לקבורה, – אמר קוזמא בכניסתו, – עכשיו מוטל הוא יפה־להפליא, והנה גם את השַמֶש הבאתי, יאמר נא אמירה כלשהי על גוויית הזקן…

וקוזמא הורה על ר' אבא השמש.

– ימרר בבכיה, – הפטיר החצרן בהסבּרת־פנים, – ימלאו נא כרסו של השַמָש, לילה תמים יהא השמש מטריח על שוכן־המרומים…

הוא עמד על הסף – קוזמא זה – בחוטמו השבור, הטוב, הפונה לכל עבר, וביקש לספר בלבביות רבה ככל האפשר, היאך טרח לחבוש את לסתותיו של המת, אלא שאבי שיסע את הזקן:

– בבקשה ממך, ר' אבא, – אמר אבי, – אמור תהילים על המת, אני אשלם לך.

– ואני חושש, שלא תשלם, – השיב ר' אבא בקול שַעֲמוּמִי והניח על המפה את פניו המזוקנות, הבוחלניות, – חוששני, שתקח את הקארבּון שלי ותסע עמו לארגנטינה, לבואנוס־איירס, ותפתח שם בית־מסחר סיטוני בקארבון שלי… בית־מסחר סיטוני, – סיים ר' אבא, לעס בשפתיו האומרות בוז ומשך אליו את העתון “בן־המולדת”, שהיה מונח על גבי השולחן. באותו עתון כתוב היה בעניין המאניפסט של הצאר מן ה־17 באוקטובר ובעניין החופש.

“…אזרחי רוסיה החופשית, – היה ר' אבא קורא בעתון הברות־הברות ולועס את זקנו, שמילא את חלל פיו, – אזרחי רוסיה החופשית, ברכת תחיית ישו עליכם…”

העתון עמד מצוּדד לפני השמש הזקן ונתנועע: השמש קרא בו קריאה נמנמנית, בהמשכה שבניגון, והטעים הטעמות משונות במלים רוסיות שלא ידען. הטעמותיו של ר' אבא היו דומות לדיבורו העמום של כושי, שהגיע מארצו וממולדתו לנמל רוסי. הן הצחיקו אפילו את אמי.

– אני חוטאת לשמיים, – נצטעקה, בהשתרבבה מתחת לרוטונדה, – אני צוחקת, ר' אבא… מוטב שתאמר, מה שלומך, ומה שלום בני־ביתך?

– שאליני בְחַרֶם – הרטין ר' אבא, בלי השמיט זקנו מבין שיניו, והמשיך לקרוא בעתון.

– שאליהוּ בחרם, – הֶחרה אבי אחרי השמש ויצא אל אמצע החדר. עיניו, שחייכו אלינו מתוך הדמעות, נסבו פתאום בארובותיהן ונתקעו בנקודה הסמויה מכל אדם.

– הו, שאול, – קרא אבא בקול כבוש, מעושה, מתרגש־לפרוץ, – הוי שאול, איש חמוּדות…

הכּרנו בו, שמיד יתפרץ בזעקה, אלא שאמא הקדימתו.

– מאַנוּס, – נצטעקה בפריעת שערותיה כהרף־עין והחלה למרטט את חזה בעלה, – ראה נא כמה רע לו לבננו, למה אינך שומע את קול שיהוקו, למה זה, מאנוּס?…

אבא נשתתק.

– רחל, – אמר במורך־לב, – איני ביכולת לתאר לך, כמה מיצר אני על שאול…

הוא יצא למטבח וחזר משם, וכוס מיים בידו.

– שתה, אַרטיסט, – אמר השמש, בגשתו אלי, – שתה את המיים האלה, שיועילוך כקרני־אוּמן לברמינן…

ואומנם המיים לא הועילוני. שיהוקי גבר והלך. קול נהימה נתמלט מלבי. תפיחה, הנעימה למישוש־יד, נתבּטבּטה בגרוני. התפיחה היתה נושמת, תופחת, מכסה את בית־הבליעה ונשמטת מבית־הצוואר. פעפעה בה נשימתי הטרופה. היא פעפעה כמיים שהרתיחו. ועם לילה, כששוב לא הייתי ילד פתי כפי שהייתי כל ימי חיי עד כה, אלא נהפכתי לפקעת מתפתלת, – קמה אמי, שנתעטפה ברדיד, וקומתה נעשתה גבוהה וזקופה יותר, וניגשה אל רובצובה, שהחווירה כמת.

– גאלינה החביבה, – אמרה אמא בקול חזק ומתרונן, – כמה מטריחים אנו עליך ועל נאדייז’דה איוואנובנה החביבה ועל כל אנשי ביתכם… כמה בוֹשה אני, גאלינה החביבה…

בלחיים לוהטות דיחקה אמא את גאלינה אל היציאה, אחר־כך עטתה אלי ונתנה את הרדיד בפי, כדי למעך את אנחותי.

– סבוֹל מעט, בן יקיר, – ליחשה אמי, – סבול מעט למען אמא…

אך אפילו היה בי כוח לסבול, לא הייתי עושה כן, לפי שנסתלק ממני רגש־הבושה…

כך החלה מחלתי. הייתי אז בן עשר. לבוקר הוליכוני אל הרופא. הפוגרום נמשך, אך בָּנו לא נגעו. הרופא, איש בעל־בשרים, בדקני ומצאני חולה במחלת־עצבים.

הוא ציווה להזדרז ולנסוע לאודיסה אל פרופיסורים ולשהות שם עד שיבואו ימים של חום ושל רחצה בים.

וכך עשינו. לא עברו ימים מעטים, ואני נסעתי עם אמי לאודיסה, אל סבא לווי־יצחק ואל הדוד שמעון. הפלגנו באוניה לעת בוקר, וסמוך לשעת הצוהריים כבר נתחלפו מימי הבּוּג הסוערים בגלי־הים הירוּקים, הכבדים. החלה פרשת חיי אצל סבי המטורף לווי־יצחק, ופרידה עולמית נפרדתי מניקולאייב, שבה עבר עלי עשר שנות ילדותי.

אמש הייתי במינזר איפַּאטי, והנזיר אילאַריוֹן, אחרון הנזירים החונים שם, הראני את מעון הבּוֹיאַרים לבית רוֹמאַנוֹב.

אנשי־מוסקבה באו לכאן ב־1613 לבקש את מיכאיל פיודורוביץ' שימלוך עליהם.

ראיתי את הפינה המדּשדשת, שבה התפללה הנזירה מאַרפה, אמו של הצאַר, את חדר־מישכּבה הקדורני, ואת העלייה שממנה השקיפה על מִרְדַף הזאבים ביערות קוֹסטרוֹמה.

עברנו עם אילאריון על־פני בני־הגשרים הנושנים, שערימות־שלג מגוּבּבות עליהם, הברחנו את העורבים, שנִתִקַנְנו במיגדל־המגוּרים של הבויארים, ויצאנו אל כנסיה יפה־להפליא.

עטורה עטרה של שלגים, מצוּבּעת בצבעי שָני ותכלת, היא נחה בשמי הצפון העוטים דוֹק אפרורי, כמטפחת־צבעונין של כפרית, מצויצת בציצים רוסיים.

קווי כיפותיה שאין בהן הידור נצטיינו במידת הצניעוּת, מוּספי אגפיה הקטנים היו בטנוּניים, ומַלבּני חלונותיה המעוטרים הבהיקו בחמה זיוו לבטלה.

בכנסיה השוממת הזאת מצאתי שערי־ברזל, מתנת איוואן האיום, וחזרתי על כל האיקוניות עתיקוֹת־הימים, על כל מערכת־הכּוּכים והריקבון של המיקדש הזה שאין בו רחמים.

הקדושים – מוּז’יקים ערטילאים ואחוזי־דיבּוּק, שצלעותיהם נתבַּלוּ, – נתעוותו על גבי הכתלים המקולפים, ועל ידם מצוירת היתה בתולתא קדישתא דרוּסיה: כפרית צנומה, שברכיה מפושקות, ושדיה מדולדלים ודומים לשתי זרועות ירוקות, מיותרות.

איקוניות עתיקות צרו על לבי השאנן בצינת תאוותיהם המתות, ובקושי הצלתי נפשי מהם, מקדושי־הקברות האלה.

אלוהים היה מוטל בבית־הכנסיה, נוּקשה ומצוחצח, כבר־מינן לאחר שטיהרוהו בביתו, אלא שהניחוהו בלא קבורה.

אבא אילאריון לבדו שוטט מסביב למתיו. הוא היה צולע ברגלו השמאלית, מתנמנם, מגרד בזקנו המזוֹהם, ועד־מהרה נמאס עלי.

אזי פתחתי לרווחה את שערי יוֹהאן הרביעי, רצתי תחת הקמרונות השחורים ויצאתי אל הרחבה, ושם הבהיקה כנגדי הווֹלגה, המשורינת בקרח.

עשנה של קוסטרומה היה מבקיע את השלגים ומתמר כלפי מעלה; כפריים, המעטרים בהילוֹת צהובות של צינה, הוליכו קמח בעגלות־חורף, וסוסיהם טבעו בקרח את פרסות־הברזל.

סוסי־משא אדמונים המלוּפפים בִּכְפוֹרֶת ובהבל אַפיהם, נשמו נֶשֶׁם קולני על־פני הנהר, ברקי הצפון¹ הוורודים נתעופפו באורנים, והמוניות, המוניות של אלמונים זחלו במעלה המדרוֹנוֹת, העוטים קרח.

רוח מלהבת נשבה כנגד פניהם מן הווֹלגה, שפעת כפריות היו שוקעות בערימות השלג, אך הכפריות הוסיפו להעפּיל והיו מתכנסות ועולות לבית־המינזר, כחיילות לעת שִׂימַת מָצוֹר.

צחוֹק של נשים רעם מעל ההר, ארובות של מיחמים וגיגיות עלו במעלה הדרך, מחליקיים של זאטוטים נאנקו בשעת מיפנה.

זקנות מופלגות גררו משאות אל ההר הרם – הר איפאטי הקדוש, – תינוקות נמנמו במגררות־היד שלהן, ועיזים לבנות נמשכו בחבלים שבידי הזקנות.

– שֵׁדים, – נצטעקתי למראיהן ונרתעתי לאחורי מפני שטף זה שאין לו אח ודוגמא. – שמא אל הנזירה מארפה אתן הולכות, לבקש את בנה, את מיכאיל רוֹמאַנוֹב, שיבוא למלוך?

– יקחך בְּכוֹר־לֵצִים! – השיבה לי אחת הכפריות וחלצה לפני. מה לך מצחק עמנו בדרך? שמא וולדות אנו מעמידות ממך?

מיד נרתמה במיזחלת, גררתה והכניסתה לתוך חצר־המינזר וכמעט הפילה ארצה את אבא אילאריון, שנתבלבלה עליו דעתו. בגרירת מיזחלתה טלטלה הכפרית למקום הוֹרתם־ולידתם של מלכי רוסיה את גיגיותיה, את אווזיה, את הגאמוֹפוֹן שלה שניטל שוֹפָרוֹ, ובהודיעה את שמה – סאַוויצֶ’בָה, תבעה לעצמה את הדירה ה־19 שבמעון ההגמון.

ולתמהוני, ניתן לסאוויצ’בה מבוקשה, וכן לשאר כל הבאים אחריה. והסבירו לי שם, כי אגודת פועלי־האריגה בנתה באגף שנשרף 40 דירות בשביל פועלי חרושת בד־הפישתן המאוחדת של קוסטרומה, וכי היום הם עוקרים למינזר.

אבא אילאריון, שעמד בשער, מנה את כל העיזים והמשתּכּנים; לאחר־מכן הזמינני לשתות תה ובשתיקה העמיד על השולחן ספלים, שגנב בחצר בשעה שלקחו למוּזיאון את כלי־תשמישם של הבּוֹיאַרים לבית רומאנוב.

שתינו תה בספלים אלה עד פליטת־הזיעה, רגלי נשים יחפות דשדשו לפנינו על אדני־החלונות; הנשים שטפו את השמשות בבית־מגוּריהן החדש.

אחר־כך נתאבך העשן מכל הארובות בבת אחת, כביכול על־פי הסכם, תרנגול אלמוני עלה ביעף אל קברו של ההגמון אבא סְיוֹני והצריח בגרון, מפוחית של פלוני, שנתייגעה שעה קלה באינטרוֹדוּקציות, פצחה בזמר־עדנים, וישישונת זרה הלבושה חמילה שרבבה ראשה לתוך קַלְעַתוֹ של אבא אילאריון וביקשתו להשאיל לה קמצוּץ מלח לחמיצה־של־כרוב.

כבר ירד ערב, כשבאה אלינו הישישוֹנת; ענני ארגמן נִצְטַבּוּ מעל לווֹלגה, המדחום שעל הקיר החיצון הורה 40 מעלות כפור, מדורות־ענקים, שתש כוחן, ניטלטלו על־פני הנהר, – אף־על־פי־כן נתעקש בחור פלוני, שרוחו איתנה, והיה מטפס בסולם המקוּפּא אל משקוף השער – מטפס ועולה, כדי לתלות שם פנסוֹן־של־כלום ושלט, שצוירו בו אותיות למכביר: סססר ורספסר, וסימנה של אגודת פועלי האריגה, וחרמש־ופטיש, ואשה, העומדת ליד הנוּל, שקרניים מפצילות ממנו לכל העברים.

ששה מאנשי מאַכנוֹ אָנסו אמש את המשרתת. משהגיעתני בבוקר השמועה על כך, גמרתי בלבי לראות, מה דמות לה לאשה לאחר אוֹנס, שנעשה בה שש פעמים. מצאתיה במיטבח. היא עמדה רכוּנה על גיגית וכבסה. היתה זו בעלת־בשרים אדומת־לחיים. רק חיים המתנהלים לאיטם על אדמת תנובוֹת עשויים למלא יהודיה דשן כזה של פרה, לשווֹת לפניה זיו שמנוני כזה. רגלי הנערה, השמנות, האֲדַמִחוּמוּת, התפוחות ככדורים, העלו סרחון מבחיל, כאוּמצת בשר שזה עתה חתכוּה. ונדמה לי, שמבתוּליוּתה מיום־אתמול לא נשתיירו בה אלא לחייה, המלוהטות יותר מכפי הרגיל, ועיניה המושפלות.

מלבד המשרתת ישב במיטבח גם הפירחח קיקין, הצעיר הַמִשְׁתַּלֵחַ של מטה הבאטקוֹ¹ שלנו מאַכנוֹ. הוא הוּחזק במַטה שוֹטה, ואך מלאכה קלה היתה לו להלך בהיפוּך הראש בשעה הבלתי־כשרה ביותר. לא פעם אחת בלבד נזדמן לי למוצאו עומד כנגד הראי. בכפיפת הרגל, שמִכְנָסָהּ קרוּע, היה קורץ עין לעצמו, טופח על כרסו הזאטוטי החשוף, מזמר זמירות־של־מלחמה, עושה עוויות של בעל־גבוּרוֹת, שלמראיהן היה הוא עצמו מתפקע מצחוק. כוח־ההמצאה שבלב הנער היה פועל בערנות מופלגת. היום מצאתיו שוב עושה מעשה מיוּחד במינו, – הוא היה מדביק על גבי קסדה גרמנית פסים של נייר מוזהב.

– כמה טָעַנְתּ אמש רוּחִיליָה? – אמר, ובצמצמו עין אחת, סקר את קסדתו המקושטת.

הנערה החרישה.

– טָענת ששה, – המשיך הנער, – ויש מן הנשים, שעשויות לטעון עד עשרים בזה אחר זה. החבריא שלנו היו חורשים וחורשים בעלת־בית אחת בקראַפּיבני, עד שלסוף יצאה מאפם, נו, ההיא שמֵנה ממך היתה…

– הָבֵא מיים, – אמרה הנערה.

קיקין הביא דלי מיים מן החצר. בגשישת רגליים יחפות ניגש אחר־כך אל הראי, חִבֵּש עד לעיניו את הקסדה עם סרטי הזהב ובשימת־עין בחן את בבואותו. מראה הבבואה משך את לבו. בתקיעת אצבעות בנחיריו עקב הנער באוות־נפש אחרי התמורות המתחוללות בצורת חוטמו בכוח הלחיצה מבפנים.

– אני אסתלק מן האֶכּספּדיציה, – הפך פניו אל היהודיה, – אַל תספרי לאיש, רוּחיליה. סְטֶצֵנקוֹ לוקח אותי לאסכּדרון. שם, על־כל־פנים, בגדי־שׂרד, והכבוד מזוּמן לי, וגם חברים אמצא לי בחוּרים של ממש, שלא כהללו שבכאן, מין חבורה גרוּטית… אמש, כשתפסוך, ואני בראשך החזקתי, אמרתי לו, למאַטוויי וואַסיליץ‘, – מה העניינים, אוֹמרני, מאטוויי וואסיליץ’, הנה כבר הרביעי דוֹלג, ואני עודי מחזיק ומחזיק. אתה כבר פעם שניה, מאטוויי וואסיליץ‘, דָלַגְתָ, ואם נער דרדק אני, ולא מבני־החבוּרה, הרי שכל הרוֹצה יכול לקפחני… את, רוּחליה, בעצמך, מן־הסתם, שמעת אותם דברים שלוֹ, – אנו, אומר הוא, קיקין, לא נקפחך בשום צד ואופן, הנה יעלו כל התּוֹרַנים כולם, ולאחר מכן תעלה־ותבוא גם אתה… ואמת־נכון, הניחוני ליקרב, אלא מה!… אכן, בשעה שכבר גררוּך לחורשה, עמד מאטוויי וואסיליץ’ ואמר לי, – עלה, קיקין, אם רצונך בכך. לא, אומרני, מאטוויי וואסיליץ', אי אפשי לבוא אחרי וואסקא, לבכּות תמרוּרים עד סוף ימי…

קיקין נתנשף בכעס ונשתתק. הוא שכב על הריצפה ונעץ עיניו במרחקים, יחף, ארוך, עגום־נפש, בטנוֹ חשוּפה, וקסדה מבהיקה לו מעל לשערותיו שצבען כצבע הקש.

– הנה מספרים הבריות באנשי מאכנוֹ, במעשי־גבורותיהם, – אמר קדורנית, – ואך תתנסה עמהם מעט־קט, וראו עיניך בעליל, שכל אחד ואחד אבן טמוּנה לוֹ בחיקו…

היהודיה זקפה מעל לגיגית את פניה המלאות דם, הֶחטיפה מבט כלפי הנער והפסיעה לה מן המיטבח אותן פסיעות כבדות, שאתה מוצא אצל איש חיל־הפרשים, כשלאחר מסע ארוך הוא מציג על הארץ את רגליו הקהות. משנותר הנער לבדו, השיט על־פני המטבח מבט משתעמם, השעין כפות־ידיו בריצפה, הזקיר את רגליו, ובלי הניד את עקביו המשורבבים, החל להלך חיש־מהר על כפות ידיו.

לנמל אודיסה הגיעה האוניה “האַליפאַכּס”. היא באה מלונדון לטעוֹן חיטה של רוסיה.

בכ"ז ביאנואר, ביום לווייתו של לנין, עמדו אנשי הצוות הצבעוני של האוניה – שלושה סינים, שני כושים ומאלאי אחד – וקראו לקברניט, שיֵצֵא לסיפון. בעיר רעמו תזמורות ונתערבלה סופה.

– הקברניט אוֹ־נירן – אמרו הכושים, – היום אין טעינה, יפטרנו העירה עד הערב.

– איש אל יזוז ממקומו, – השיב או־נירן, – עוצמת הסופה היא תשעה קשרים, והיא גוברת והולכת; ליד סאַנז’ייקה קפאה בקרח “בּיקוֹנספילד”, הבארוֹמטר מורה הוראה, שלוואי לא היה מוֹרה. באוויר כזה מצוּוים אנשי הצוות להיות באוניה. אל יזוז איש ממקומו.

ובאומרו את הדברים האלה, פרש הקברניט או־נירן אל חוֹבל־המישנֶה. הם צחקו זה לזה, הקברניט וחובל־המישנה; עישנו סיגארים והצביעו כלפי העיר, שבצער שאין לו מעצור נתערבלה בה סופת־שלג והילילו תזמורות.

שני כושים ושלושה סינים נתשוטטו על־פני הסיפון לבטלה. הם נפחו לתוך כפותיהם שקפאו, דשדשו במגפי־הגומי ופעם בפעם הציצו בפתח תאו של הקברניט. משם זרמה והלכה אל הסופה, שעוצמתה תשעה קשרים, קטיפת הספּוֹת, שהוּחמה בקוניאק ובדוֹק של עשן.

– רב־המלחים! – נצטעק או־נירן למראה המלחים. – הסיפון אינו טיילת, גרש בבקשה את הבחורים אל הסַפְנָה.

– ייס, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד של בשר אדום, שנתכסה שער אדום, – ייס, סֶר, – ואחז בעורפו של המאלאי המדובלל. הקריבו אל הדופן, הפונה אל לב הים, והשליכו אל סולם־החבלים. המאלאי נתגלגל למטה והחל לרוץ על־פני הקרח. שלושת הסינים ושני הכושים קפצו ורצו אחריו.

– גירשת את האנשים אל הספנה? – שאל הקברניט מתאו, שהוּחם בקוניאק ובדוֹק של עשן.

– גירשתים, סֶר, – השיב רב־המלחים, עמוּד הבשר האדום, וניצב ליד הכֶּבֶשׁ, כזקיף לעת סופה.

הרוח נשבה מן הים – תשעה קשרים, כתשעה כדורי־קלע, שהוטלו מסוללות הים שקפאו. שלג לבן נשתולל מעל לגושי הקרח. ועל גבי הגלים שנתאבנו, בלי דעת נפשם, נישאו אל החוף, אל המעגנים, חמישה פסיקים שנתעוותו, פניהם מפוחמים, ומקטורניהם מתנופפים. בשריטת עור־ידיהם טיפסו בכלונסים, שנתכסו קרח, ועלו אל החוף, עברו במרוצה אל הנמל ופרצו העירה, שרעדה ברוח.

פלוגת סוורים נושאי דגלים שחורים צעדה אל הכיכר, למקום יריית אבן־הפינה לאנדרטה של לנין. שני הכושים והסינים הלכו בצד הסוורים. הם נתנשפו, לחצו ידיים אלמוניות וצהלו בצהלת אסירי־קאַטוֹרגה שנמלטו.

באותה שעה בכיכר האדומה שבמוסקבה היו מורידים אל כוך־הקבר את גופתו של לנין. אצלנו, באודיסה, הילילו צופרות, נתערבלה סופת־שלג, ונהרו המונים, שנערכו שורות־שורות. ורק באוניה “האליפאכס” עמד ליד הכבש רב־המלחים, והוא בִּצוּר־ונבצר כזקיף לעת סערה. בחסותו הדו־משמעית היה הקברניט או־נירן שותה קוניאק בתאו מקוּטַר־העשן.

הוא סמך על רב־המלחים, או־נירן, והוא נתחרבּן – הקברניט.

בימי הרעב לא היו באודיסה אנשים, השרויים ברוב טובה כּאנשי מושב־הזקנים אשר עם בית־הקברות היהודי השני. סוחר־האריגים קופמאן יסד בשעתו לזכר אשתו איזאַבֶּלָה מושב־זקנים סמוך לחומת בית־העלמין. על סמיכות זו הירבו להתבדח בבית־הקפה פאַנקוֹני. אך נמצא, שהדין היה עם קופמאן. לאחר המהפיכה עמדו הזקנים והזקנות, שוכני ההקדש שליד בית־הקברות, ותפשו בידיהם אומנות הקברנים, החזנים, הטַהַרניוֹת. הם רכשו לעצמם “ארון” של אלון עם פרוכת שחורה וגדילי־כסף והיו משכירים אותו לעניי העיר במחיר כּך וכך.

הנסרים אָזלו בעת ההיא מאודיסה. “הארון” השָׂכוּר לא עמד בטל. בתוך הארון שדפיו עשויים עץ־עלון היה המת מוטל בין כותלי ביתו וכל שעת האשכּבה; וַאִלוּ לקבר הטילוהו מלוּבּש בתכריכים. כך הוא דין ישראל שנשתכח.

חז"ל הורוּ, שמחמת טוּמאתה של נבלת־המת אין לעשות חציצה בינה לבין הרימה, כעניין שנאמר “ואל עפר תשוּב”.

כיוון שנתחדש הדין הישן, קיבלו הזקנים לפת־בּגם אוכל נפש, איש לא חלם עליו בשנים ההן. בערבים היו הללו משתכרים במרתפו של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ואת שיירי סעדתם נותנים לשכנים.

ולא פסקה רווחתם, עד שאירעה מרידה במושבות הגרמנים. הגרמנים הרגו בקרב את מפקד חיל־המצב הירש לוּגוֹבוֹי.

קברוהו בטכסיסים של כבוד. החיילות באו לבית־העלמין עם תזמורות, מיטבּחי־שדה ומקלעים על גבר "טאַצ’אַנקוֹת״. ליד הקבר הפתוח ננאמו נאומים ונשבעו שבועות.

– חבר הירש, – צווח ברב התאמצות המי“ם־דל”ת ליוֹנקה ברוֹיטמאַן, – נכנס לרסדרפ¹ של הבולשביקים בשנת 1911, שבה ביצע פעולה של תועמלן וסוֹכן־קשר. תחילת הרפּרסיות על החבר הירש, יחד עם סוניה יאנובסקאיה, איוואן סוקולוב ומוניסזון, חלה להיות בשנת 1913, בעיר ניקולאייב…

אריה־לייב, הגבאי של המושב־זקנים, ניצב הכן עם בני־חבורתו. עוד ליוֹנקה עומד בגמר דבר־ההספד שלו, והזקנים כבר החלו מַטִים את הארון על צידו, לגלגל מתוכו את המת, המכוסה בדגל. באין רואה דחף ליונקה את אריה־לייב בדרבונו.

– פְרַח, – אמר, — פרח מכאן… הירש זכה אצל הריפובליקה…

לעיני הזקנים הנדהמים נקבר לוּגוֹבוֹי יחד עם ארון־האלונים, הגדילים והפרוכת השחורה, שבחוטי־כסף נרקמו עליה צורת מגן־דויד ופסוק מתפילת־האשכבה.

– אנו חשוּבים כמתים, – אמר אַריה־לייבּ לבני־חבורתו לאחר טכס־הקבורה, – אנו עבדים לפרעה…

והוא חש אל מנהל בית־העלמין ברוידין לבקש לווחים לארון חדש ואריג לפרוכת. ברוידין הבטיח, אך לא נקף אצבע. לא היה זה מתוֹכניתו להעשיר את הזקנים. הוא אמר בלישכה:

– לבי דואב על מחוּסרי־העבודה שבמשק העירוני יותר מן הספיקוּלאנטים האלו…

ברודין הבטיח, אך לא נקף אצבע. במרתף־היין של זלמן קריבוֹרוּצ’קא ניתכו על ראשו ועל ראשיהם של חברי אגודת הקומונאלניקים חבילי־חבילין של קללות מפולפלות. הזקנים שלחו את הרקב בעצמותיהם של ברוידין ושל חברי האגודה, ואת המאֵרה ברחמי נשותיהם, ואיחלו לכל אחד ואחד מהם כל מיני נגע ומחלה ומכּה טריה.

פדיונם נתמעט, פת־בּגם היתה מעתה נזיד כחוֹל עם עצמות של דגים. למנה שניה ניתנה דייסה של גריסי־שעוֹרים, בלא קוֹרֶט של שוּמן.

זקני אודיסה עשויים לאכול כל נזיד שהוא, ויהא טיבו כאשר יהיה, ובלבד שיתוּבל בעלה־דפנה, בשוּם ובפלפל. וכאן לא היה זכר לכל אלה.

חלקוֹ של המושב־זקנים על־שם איזאבּלה קופמאן היה עם שאר כל הבריות. חמת הזקנים שנתרעבו גברה והלכה. היא נשתפכה על ראש האיש, שפחות מכל פילל לכך. אותו איש היה – הרוֹפאה יהודית שמייסר, שבאה למושב־הזקנים להרכיב אבעבועות.

הגוּבּאיספּוֹלקוֹם² הוציא פקודה בדבר חובת הרכבת־האבעבועות.

יהודית שמייסר ערכה על־גבי השולחן את כלי־אומנותה והדליקה מנורת־שׂפירט. מול החלונות עמדו חומות־איזמרגדים של שיחי בית־העלמין. לשון־התכלת הקטנה של האש נתערבּבה עם חזיזי־הברק של יוני.

הקרוב ביותר ליהודית היה מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, זקן דל־בּשר. הוא עקב בפנים חרופות אחרי מעשי תכוּנתה.

– ירשני לדוקרו, – אמרה יהודית והניפה את המַלקֵט. היא התחילה לחלוץ מתוך הסמרטוטים את פתיל־התכלת של ידו.

הזקן משך את ידו:

– אין לי מקום לדקור…

– זה לא יכאיב, – נצטעקה יהודית, – בבשר הרך אין זה מכאיב…

– אין לי בשר הרך, – אמר מאיר בּייסקוֹנייצ’ני, – אין לי מקום לדקור…

מקרן־זווית נענתה לו געיית־בכי עמומה. זו געתה בבכיה דאָבֵּה־לאה, לשעבר הטבחית בסעוּדוֹת של ברית־מילה. מאיר עיוות את לחייו הנבולות.

– החיים הם אַשפה, – הרטין ואמר, – העולם בית־הזונות, בני־האדם – אֲפֶריסטין…

הפֶּנסנֶה על חטמטמה של יהוּדית נתנדנד. חזה נחלץ מן החלוק המעומלן. היא פתחה פיה כדי להסביר תועלתה של הרכבת האבעבועות, אלא שהפסיקה אריה־לייב, הגבאי של המושב־זקנים.

– העלמה, – אמר, – אמא יְלָדתנו, ממש כמוך. אשה זו, אמנו, ילדתנו למען שנחיה, ולא למען שנתייסר ביסורים. היא חפצה שנחיה חיים של טובה, וצדקה בחֶפצה, כצִדקת האמהוֹת בכל עת. אדם, שמסתפק במה שקוֹצב לו ברוידין, אדם זה אינו שווה בנזק החומר שנתבזבז עליו. מגמת־חפצך, העלמה, היא להרכיב אבעבועות, והרי את מרכיבה אותן, בעזרת השם. מגמת־חפצנו היא לחיות את חיינו עד תוּמם, ולא לדקדקם ביסורים, ואין אנו עושים מגמתנו זו.

דאָבּע־לאה, זקנה בעלת שפם ובעלת פנים של אריה, הגבירה בכייתה לשמע הדברים האלה. היא געתה בקול בּאס.

– החיים – אשפה, – כפל מאיר בייסקונייצ’ני את אמירתו, – בני־האדם – אֲפריסטין…

שמעון־וולף אחוז־השיתוק תפש בהגה עגלתו, וביבבה ובהיפוך כפותיו ניזוז כלפי הדלת. כיפתו זחה מעל ראשו הפטוֹל, התפוח.

אחרי שמעון־וולף, בקול ניהום ובעוויות משונות, נשמטו אל השדרה הראשית כל שלושים הזקנים והזקנות. הם נפנפו בקבּיהם ונהקו כחמורים רעבים.

השומר, כיוון שרָאָם בכך, עמד והגיף את שערי בית־העלמין. הקברנים נשאו כלפי מעלה את אִתֵּיהם, שרגבי־עפר ושרשי עשבים מדובקים בהם, ועמדו משתוממים.

לקול ההמולה יצא ברוידין בעל־הזקן, בקרסוּליוֹת ובכוּמתת־מצחוֹן של רוכב־אופניים ובמקטוֹרנית קצרה.

– אֲפֵריסט, – נצטעק כנגדו שמעון־וולף, – אין לנו מקום לדקור בו… אין לנו בשר בידינו…

דאָבע־לאה חשפה שיניה ונשתאגה. היא החלה לגלגל את עגלתו של אחוז־השיתוק ולעלות על ברוידין. אריה־לייב פתחף כדרכו, בשפת משלים וחידות, המתגנבים ובאים מרחוק ומכוונים לנקוּדה, שלא הכל רואין אותה.

הוא פתח במשל, במעשה שהיה ברבי הושעיא, שנתן נכסיו לבניו, את לבו – לאשתוֹ, את היראה – להשם־יתברך, את המיסים והארנוניות – לקיסר, ולא שייר לעצמו אלא ד' אמות בצל עץ־זית, מקום שהחמה בשקיעתה מאריכה שם באורה הארכה יתירה. מר' הושעיא עבר אריה־לייב לעניין הלווחים בשביל ה“ארון” החדש ולעניין הפת־בג.

ברוידין פישק רגליו החבושות קרסוליות והקשיב בלא הגבהת עיניים. המחסום הקנוֹם של זקנו נח בבלי נוע על ה“פרִנטש” החדש; דומה היה, שהוא מתמכר להרהורים שיש בהם מן העצבות ומן הנפש המפויסת.

– במחילה, לייב־אריה, – ברוידין נתאנח, בפנותו אל חכם בית־הקברות, – במחילה ממך, אם אומר, שאי אפשר לי שלא לראות בך מיני מזימות ואֶלמנט פוליטי… מאחורי גבך אי אפשר לי שלא לראות, אריה־לייב, את אלה שיודעים מה הם עושים, ממש כשם שגם אתה יודע מה אתה עושה…

כאן הגביה ברוידין את עיניו. הן הוצפו מיד מיים לבנים של חמת־טירוף. גבשושיות אישוניו הרועדות ננעצו בזקֵנים.

– אריה־לייב, – אמר ברוידין בקולו העז, – קרא הטלגראמות מן הטאַטריספובליקה, שאוכלוסין מרובים של טאטארים רעבים שם, כמטורפים… קרא הכרוז של הפרוליטארים מפּיטֶר, שעובדים ומחכים ברעבונם איש על סדנתו…

– אין לי פנאי לחכות, – שיסע אריה־לייב את המנהל, – אין לי זמן…

– יש אנשים, – הרעים ברוֹידין, שלא שמע כלום, – שחייהם גרועים משלך, ויש אלפי אנשים, שחייהם גרועים מאלה שחייהם גרועים משלך… אתה זורע צרות, אריה לייב, ותקצור פורעניות… אתם תהיו חשובים כמתים, אם אהפוך פני מכם… אתם תמותו, אם אלך לי בדרכי, ואתם בדרככם. אתה תמות, אריה־לייב, אתה תמות, שמעון־וולף, אתה תמות, מאיר בייסקונייצ’ני. אך בטרם תמותו, הגידו לו, – אני מתאווה לדעת זאת, – יש אצלנו שלטון סובייטי, או שמא הוא איננו אצלנו? אם הוא איננו אצלנו, ואני טעיתי, – בכן, הובילוני אל אדון בֶּרזוֹן בקרן דֶריבּאַסוֹבסקאיה וייקטרינינסקאיה, ששם ביליתי כתוֹפרָן של חזיות כל שנות חיי. הגד לי, שטעיתי, אריה־לייב…

ומנהל בית־הקברות ניגש אל בעלי־המומים פנים אל פנים. אישוניו הרועדים נשתלחו בהם. הם עטו אל העדר שנתאנחו, שנתחוורו כמתים, כקרניים של זרקורים, כלשונות של אש. הקרסוּליוֹת של ברוידין החריקו, הזיעה רתחה בפניו החרושות, הוא קרב הלוך וקרוב אל אריה־לייב ותבע תשובה במפגיע – האם לא טעה, בסברו, כי השלטון הסובייטי כבר קם והיה…

אריה־לייב שתק. שתיקה זו יכלה להיות לו לרוֹעץ, אילולא פיידקא סטייפּוּן, שהופיע בקצה השדרה, והוא יחף ולבוש חולצה־של־ימאים.

פיידקא נהלם בשעתו בשערי רוסטוב. הוא נתגורר בחזקת מתרפא בביקתה הסמוכה לבית־העלמין, והיו עמו משרוֹקית של שוטרים, הקשורה בשרוך תַפוֹז, ונאגאן בלי נרתיק.

פיידקא היה שיכור. סלילי־האבן של תלתליו סדורים היו על מצחו. מתחת לסלילים נתעוותו פניו הלסתניות. הוא ניגש אל קברו של לוּגוֹבוֹי, שהיה עטור זֵרים שנבלו.

– היכן היית, לוגובוי, – אמר פיידקא למנוח, – כשהייתי כובש את רוסטוב?..

המלח החריק בשיניו, השריק במשרוקית־השוטרים ושלף מן החגורה את הנאגאן. לוֹעוֹ המְאוּכּם של האקדוח הבהיק.

– מיגרנו הקיסרים, – נצטעק פיידקא, – אין קיסרים… הכל ישכבו בלא ארון…

המלח היה לוחץ את האקדוח בידו. חזהו היה חשוף. בכתובת־קעקע צוירו עליו המלה “ריבה” ודרקון, שראשו נטה כלפי הפיטמה.

הקברנים, ואִתיהם מוגבהים בידיהם, נצטופפו ליד פיידקא. הנשים, שנתעסקו בטיהור המתים, יצאו מכלוביהן והתקינו עצמן לגעות בבכיה בצוותא עם דאָבע־לאה. גלי היללה נתדפקו על שערי בית־העלמין הסגורים.

קרוביהם, שהביאו מתיהם בעגלות־יד, דרשו שיניחום להיכנס. קבצנים חבטו בקבּיהם על הסורגים.

– מיגרנו הקיסרים. – המַלח ירה השמימה.

בדילוגים נישאו האנשים על־פני השדרה. פני ברוידין עטו חוורון לאט־לאט. הוא הרים ידו, הסכים לכל תביעותיו של המושב־זקנים, ובפנותו מעשה חייל, נסתלק אל הלישכה. מיד נתפשקו השערים. קרובי המתים, שדחפו את העגלות לפניהם, גילגלון בזריזות על־םני השבילים. המִתחַזנִים שוררו בפאלצֶטים רוצעי־אוזניים “אל מלא רחמים” על פי הקברים הכרויים. בערב הם חגגו את נצחונם אצל קריבורוּצ’קא. לפיידקא הביאו שלוש רביעיות יין ביסאראביה.

– “הֶבֶל־הבלים”, – אמר ארייה־לייב, בהשיקו את כוסו עם כוס המלח, – אתה אדם־בעל־נפש, אתך אפשר לחיות… “כּוּלוֹי הבל”…

בעלת הבית, אשתו של קריבורוּצ’קה, שטפה כוסות מעבר לכותל.

– כשאתה מוצא גוי, שהוא בעל מזג טוב, – העירה מאדאם קריבורוצ’קא, – הרי באמת לא בא כבושׂם הזה…

את פיידקא הוציאו בשעה שתיים בלילה.

– הֶבֶל הבלים, – מלמל הלה את המלים הקטלניות, הבלתי־מובנות, בהשתרכו על־פני הרחוב סטייפּוֹבאיה, – כּוּלוֹי הבל…

למחר נתנו לשוכני מושב־הזקנים ארבע חתיכות סוכר גזור לאיש ובשר לחמיצה. בערב הובילום לתיאטרון העירוני להצגה, שנערכה מטעם הביטוח הסוציאלי. הוצגה “כַּרמֶן”. בפעם הראשונה ראו הנכים ובעלי־המומין את היציעים המופזים של התיאטרון האודיסי, את מחיצות הקטיפה שלו, את זיוון השמן של נברשותיו. בהפסקות חילקו לכולם כריכים עם נקניק של כָּבד.

אל בית־העלמין הסיעו את הזקנים במכונית־משא צבאית. בקול קרקור וטרטור היא הבקיעה לה את דרכה על־פני הרחובות שקפאו. הזקנים נרדמו, וכרסם מבוטבטת להם. הם נתגהקו מתוך שנתם ורעדו מתוך שְׂביעָה, ככלבים שנתיגעו מריבוי המרוצה.

בבוקר השכּים אריה־לייב לפני כל השאר. הוא כיוון פניו לצד מזרח, כדי להתפלל, וראה מודעה על הדלת. בפיסת־נייר זו הודיע ברוידין, שמושב־הזקנים נסגר לצורך בדק־הבית, ועל כל החוסים בו לבוא למחלקת הביטוח הסוציאלי של הפלך לשם רישום־ביקוֹרת מבחינת־המקצוע.

החמה צפה ועלתה מעל צמרות החורש הירוק של בית־העלמין. אריה־לייב הקריב אצבעותיו אל עיניו. מארוּבּוֹתיהן הכבויות נתמצתה דמעה.

שדרת הערמונים האירה והפליגה אל חדר־הטהרה. הערמונים עמדו בפריחתם, האילנות נשאו פרחים לבנים, גבוהים, על כפותיהם המפושקות. אשה אלמונית ברדיד, הלופת בחוזקה את חזה, נתעסקה בחדר־הטהרה כבתוך שלה. שם תוּקן וחוּדש הכל, – הכתלים קוּשטוּ באשוחים, השולחנות נישוֹפוּ. האשה טיהרה תינוק שמת. היא הפכתו בחריצות־כפיים מצד אל צד: כמין קילוח יהלומים ניגרו המיים על־פני הגב הקטון, הנפוּל והמכוסה כתמים.

ברוידין, בקרסוליות לרגליו, ישב על גבי המדרגות של חדר־הטהרה. היה לו מראה איש שישב לפוש. הסיר את כומתת־מצחונו והיה מוחה את מצחו במטפחת צהובה.

– וכך אמרתי באגודה לחבר אַנדרייצ’וּק, – קולה של האלמונית היה מתרונן, – אין אנו משמטות עצמנו מפני העבודה… ישאלו־נא עלינו בייקאטרינוסלאב… ייקאטרינוסלאב יודעת את עבודתנו…

– הסתדרי, חברה בליוּמה, הסדרי, – אמר ברוידין בקול מפויס אגב טמינת מטפחתו הצהובה בכיס, – אתי אפשר לחיות בשלום… אתי אפשר לחיות בשלום, – כפל אמירתו וכיוון עיניים רושפות כלפי אריה־לייב, שנשתרך והגיע עד מדרגות־האכסדרה, – ובלבד שלא ירקקו לי לתוך הדייסא…

ברוידין לא סיים את דבריו: ליד הפתח נעצרה כִּרְכֶּרִית, הרתומה לסוס אָכוֹם וגבה־קומה. מן הכרכרית הגיח מנהל הקומחוז³ בחולצה פתוחת־צווארון. ברוידין אחז בו והוליכו אל בית־הקברות.

החַיטוּט הוותיק הראה למנהלו את תולדות מאת־השנים של אודיסה, שנטמנו תחת אבני־השחם. הוא הראה לו את מצבותיהם ואחוזות־קבריהם של יצוּאָרי החיטה, סרסרי־האוניות ועתוּדי־המסחר, שבנו את מארסיי הרוסית במקום מושבו של חג’י־ביי. הם נחו כאן – ופניהם כלפי השער – בני בית אשכנזי, הֶסֶן ואפרוּתי, קמצנים מצוחצחים, הוללנים מתפלספים, יוצרי הנכסים והבדיחות של אודיסה. הם נחו תחת מצבות של לַבְּרָדוֹר ושל שיש וורוד, המובדלות בשרשרת עצי־ערמון ועצי־שיטה מהמון־העם, שנדחקו אל החומות.

– הם לא הניחו לבריות לחיות בחייהם, – ברוידין בעט במגפו על אבן־המצבה, – ולא הניחום למות אחרי מותם.

בהתלהבותו סיפר למנהל הקומחוז את תוכניתו לשינוי סדריהם של בתי־הקברות ואת תוכנית המלחמה בחברא־קדישא.

– ואת הללו לסלק, – המנהל הורה כלפי הקבצנים, שנערכו ליד־השער.

– הדבר נעשה והולך, – השיב ברוידין, – קמעא־קמעא הכל נעשה.

– נו, נזוז, – אמר המנהל מאַיוֹרוֹב, – אצלך, דודי, סדרי־סדרים… נזוז…

הוא הניף את רגלו אל דוושת הרכרית ונזכר את פיידקא.

– מיה היה אותו לץ?..

– בחור שנהֶלם, – אמר ברוידין בהשפלת־עיניים, – ופעמים שאינו מושל ברוחו… אבל עכשיו הסבירו לו, והוא מבקש מחילה…

– רוקח המרקחה, – אמר מאַיוֹרוֹב לבן־לווייתו, עם תחילת נסיעתם, – מסובב הגלגל כדבעי…

הסוס גבה־הקומה הסיע העירה אותו ואת מנהל מחלקת השיפוצים. בדרכם נזדמנו להם זקנים וזקנות, שגורשו מבית־המחסה. הם צלעו קמעא וכפופים תחת צרורותיהם נשתרכו בשתיקה. חיילים־אדומים מזורזים כִּנָסוּם לשורות. עגלותיהם של אחוזי־השיתוק החריקו. קול־שריקה של תשנוּק וקול חרחור של הכנעה נתמלטו מחזותיהם של חזנים שיצאו בדימוס, בדחנים של חתונות, רקחות וטבחות בסעודות של ברית־מילה ופקידים שנסתיימה כהונתם.

החמה הגביהה עמידתה. חום־היום עינה את צְרוֹרֵי הסמרטוטין, שנשתרכו על־פני האדמה. דרכם הוליכה על־פני כביש־אבנים צרוּב, על־פני ביקתות־חומר, על־פני שדות, שהכאיבום אבנים, על־פני בתים פתוחים, הרוסי־פגזים, והר־המגיפה. דרך־אבלה עד אין לתאר הוליכה לפנים באודיסה מן העיר לבית־העלמין.

הלכתי מן החזית שנתמוטטה בנובמבר שנת שבע־עשרה. בבית צררה לי אמי צרור צנימים ולבָנים. לקיוב נקלעתי יום אחד לפני שמוּראַביוֹב החל בהרעשת העיר. מגמת־פני היתה פטרבורג. שנים־עשר מעת־לעת שרויים היינו במרתף האכסניא של חיים צירוּלניק בבּייסאַראַבּקה. היתּר יציאה מן העיר קיבלתי מאת מפקדה של קיוב הסובייטית.

מי שלא ראה את בית־הנתיבות של קיוב, לא ראה מחזה אָבֵל מעולם. צריפי־עץ של ארעי מכערים מזה שנים רבות את מבואות העיר. על גבי קרשים לחים נתפצחו כּינים. עריקים, שַׂקָאִים, צוענים נתגוללו בערבּוביא. נשים מגאליציה הטילו מימיהן על הרציף במעומד. שָמיים נמוכים נתלמו תַלְמִיוֹת תלמיות של עננים, הוצפו ערפל וגשם.

שלושה מעת־לעת עברו עד שיצאה הרכבת הראשוֹנה. תחילה היתה זו ניצרת בכל פרסה, לסוף החישה מרוּצתה, הגלגלים נשתקשקו ביתר שאת, פצחו שיר של תעצוּמוֹת. מתוך כך נעשו כל נוסעי “החֲמָמִיה” שלנו מאושרים. בשנת השמונה־עשרה היתה מהירות המסע עושה את בני־האדם מאושרים. בלילה נזדעזעה הרכבת ונעצרה. דלת “החממיה” נתפשקה, זיוום הירוק של השלגים נגלה לעינינו. לקרון נכנס הטלגראפיסט של התחנה באדרת־פרווה משוּנצת ברצועה ובמגפי־קאווקאז רכים. הטלגראפיסט הושיט ידו והקיש באצבעו על כף־ידו הפתוחה.

– תעודות לזֶה המקום…

ראשונה ליד הדלת שכבה על גבי צרורות זקנה חרישית, מקופלת. היא נסעה לליוּבּאַן אל בנה העובד שם במסילת־הברזל. על ידי נמנמו בישיבה המורה יהודה וויינבּרג ורעייתו. המורה בא לפני כמה ימים בברית הנישואין והסיע את בת־זוגתו לפטרבורג. כל הדרך מתלחשים היו על שיטת־הנושאים בחינוך, אחר־כּך נרדמו. ידיהם גם בשינה היו אחוזות זו בזו, רתוּקות זו בזו.

הטלגראפיסט קרא את המאנדאט שלהם, החתום בידי לוּנאַצ’אַרסקי, הוציא מתחת לשולי הפרווה מאוּזר, שלועו צר ומזוהם, וירה בפניו של המוֹרה.

צווארה הרך של האשה נתנפח. היא החרישה. הרכּבת עמדה בערבה. תלי־שלג גלייניים הרחישו באור הקוטב. מן הקרונות הושלכו יהודים אל סוללת־המסילה. יריות נשתמעו למקוטעין, כקריאות. כפרי בכובע־שליש שהותרו קישוּריו הוליכני אל אחורי סוור־של־עצים שנתכסה קרח והחל לפשפש בכלי. הלבנה, שהיתה מתעממת, האירה אותנו. חומת הסְגוֹל של העצים נתאבכה, בּוּלי האצבעות, הקפואות עד בלתי היכּפף, זחלו על גופי. הטלגראפיסט קרא מעל מִשְטַח הקרון:

– ז’יד או רוסי?

– רוסי, – הרטין הכפרי שמִישש את כלי, – ממש צא ומשחהו לרב…

הוא קירב אלי את פניו המעוכות, המפיקות־דאגה, – תלש מן התחתונים ארבעה מטבעות־זהב, עשרה רובל המטבע, שהתפירה לי אמי לדרך, הסיר מעלי את המגפיים והמעיל, ולאחר מכן הפך גבי כנגד פניו, טפח על עורפי בחוּדה של הכף ואמר ביהודית:

– אַנקלוֹיף, חיים…¹

הלכתי בדריסת רגלי היחפות בשלג. מטרה נִצתה בגבי, נקודת המטרה עברה בין הצלעות. הכפרי לא ירה. בין שדרות האורנים, במחילה הסכוּכה של היער, הבליח ניצוץ אור בתוך הילה של עשן חכלילי. הגעתי במרוצה אל סוכת־השומר. היא נתקטרה בעשן של אריחי־גללים. היערן נתאנח, כשפרצתי לתוך הסוּכה. מלוּפף ברצועות, שנגזרו מפרוות ומסגינים, ישב הלה בכורסית־קטיפה של חִזְרָן ופרפר טאבּאק על ברכיו. היַערן, שנתמשך בעשן, היה גונח, לסוף קם והשתחווה לי ארצה:

– הסתלק, דוֹדי רחימאי… הסתלק, אזרחי רחימאי…

הוא הוציאני אל משעוֹל ונתן לי מטלית לחתוֹל את רגלי. נשתרכתי הגעתי לעיירה בשעת־בוֹקר מאוחרת. בבית־החולים לא נמצא רופא לקטוע את רגלי, שהוכּו בכפור; הממונה על מחלקה היה חובש. בוקר־בוקר היה מגיע בדהרה לבית־החולים רחוב על סוסו השחור וקצר־הקומה, קושרו אל הכַּלנָס ונכנס אלינו משולהב, וברק עז בעיניו.

– פרידריך אנגלס, – היה החובש נרכן למראשותי בנצנוץ הפחם של אישוניו, – מלמד את אנשי־שלומכם, שהאוּמוֹת צריכות להתבטל מקיוּמן; ואנו אומרים היפוכו של דבר – האומה מוכרחה להתקיים…

בתולשו את התחבושות מעל רגלי, היה מזדקף ובחירוק־שיניים שואל בקול חרישי:

– לאן? לאן אתם מיטלטלים… למה היא מטולטלת בנסיעות, האומה שלכם?… למה היא הומיה, משַגֶשֶׁת שיגוּשים…

הסובייט הוציאנו בלילה בעגלה – חולים, שלא היו שרויים בשלום עם החובש, ויהודיות זקנות בפאות־נכריות, אִמותיהם של קומיסארים בני־העיירות.

רגלי חזרו לאיתנן. המשכתי את מסעי בדרך־העוני לז’לובּין, לאוֹרשה, לוויטבּסק.

לועו של תותח־הוביצר היה לי למחסה בקטע המסילה נובוסוקולניקי–לוֹקְנְיָה. נסענו בקרון־מִשְׁטָח מגוּלה. פָדיוּכָה, בן־לוויתי האקראי, שעשה את דרך־העריקים הרבה, היה בעל־אגדות, בעל־חידודים, בעל־לשון. ישנים היינו מתחת ללוע־האדירים הקצר והמזוּקר כלפי מעלה ומתחממים זה בחומו של זה בבור של בד, המרופד בשחת, כמאורתה של חיה. אחרי לוֹקניָה גנב פדיוּכה את הארגזית שלי ונתעלם. את הארגזית קיבלתי מידי הסובייט של העיירה, והיו בה שתי חליפות לבנים של חיילים, צנימים ומעט כסף. שני מעת־לעת – היינו קרובים ובאים לפטרבורג – עברו עלינו בלא מזון. בבית־הנתיבות של צאַרסקוֹיֶה־סיילוֹ יצאתי בשלום מן היְרי האחרון. אנשי פלוגת־החוסמים ירו באוויר, בהקבילם את פני האכבת הקרבה. את השַׂקאים הוציאו אל הרציף, החלו לפשוט מעליהם את מלבושיהם. על האספלט, יחד עם אנשים של בשר־ודם, צנחו אנשים של גוּמי, הממולאים שׂפירט. בשעה התשיעית בערב פלטני בית־הנתיבות מתוך כִּלאוֹ המילל לפרוספֵּקט זאַגוֹרוֹדני. על הקיר, שמעבר לרחוב משם, ליד בית־מירקחת המאוּטם בקרשים, הראה המדחום 24 מעלות כפור. במינהרת רחוב גרוֹחוֹבאַיה הרעימה הרוח; מעל התעלה געה צוֹפר של גאז, וונציה קפואה של בּזלת עמדה בלי נוע. נכנסתי לגרוֹחוֹבאַיה כִּלְשָׂדֶה שנתכסה קרח, שנתגדש צוּקים.

בבית מס’2, בבניין שר־העיר לשעבר, שכנה הצֶׁקָה. שני מקלעים, שני כלבי־ברזל, עמדו זקופי־זרבּוּבים בפרוזדור. הראיתי לקומנדאנט את מכתביו של וואניה קאַלוּגין, רב־סמל ראשון שלי בגדוד שוּיסקי. קאלוגין היה לחוקר בצ’קה; הוא הזמינני במכתביו לבוא אצלו.

– לך לאַניצ’קוֹב, – אמר הקוֹמינדאנט, – הוא עכשיו שם…

– לא אגיע, – ונתחייכתי כנגדו.

כנתיב־החלב נָהַר נייבסקי למרחוק. פגרי סוסים ציינוהו כתמרורי־דרך. ברגליים מזוקרות תמכו הסוסים בשמיים, שהנמיכוּ לנפול. כרסיהם הרטושים היו נקיים ומתנוצצים. זקן, שדמותו כדמות גוואַרדאי, הוליך על פָנַי מזחלת־צעצוע מגולפת. מתוך ההתאמצות היה תוקע בקרח רגליים של עור, לקודקדו חבושה היתה כיפה טירוֹלית, חוט־משיחה קשר את זקנו, התקוע ברדיד.

– לא אגיע, – אמרתי לזקן.

הוא נעצר. פניו החרושים פני האריה, אמרו שלווה. הוא היה בָּהוּל על עצמו וגרר את המזחלת והלך לו.

“כך מתבטל ההכרח לכבוש את פרטרבורג”, – הרהרתי בלבי וניסיתי לזכור את שם האיש, שפרסות סוסיהם של ערביים דרסוהו עִם שהגיע עד סוף דרכו ממש. היה זה יהודה הלוי.

שני סינים במגבעות נוקשות, שכיכרות־לחם להם תחת בית־שחיים, עמדו בקרן רחוב סאַדוֹבאַיה. בציפורן סוֹמרת מקור סימנו פרוסות־פרוסות על גבי הכיכר והֶראוּן לזונות שנתקרבו. בתהלוכה אילמת היו הנשים עוברות על פניהם.

ליד גשר אַניצ’קוב, ליד סוסי קלוֹדט,² ישבתי לפוש על זיז האנדרטה.

מרפקי הוּסב אל תחת ראשי, נשתרעתי על לוח־האבן הממורט, אך השחם צרבני, קלעני, הטיח בי והטילני קדימה, אל הארמון.

באגף הצדדי, שצבעו כצבע הדומדמנית, היתה הדלת פתוחה. סהרון של תכלת הבהיק מעל המשרת, שנרדם בכורסה. בפנים הקמוטות, המשחירות שחרירוּת של ברמינן, צנחה השפה התחתונה, חֲליצָה בלתי חגורה, מוצפת אור, כיסתה את מכנסי החצרוני, את הגדיל המרוּקם־זהב. חץ שעיר, משורטט בדיו, הורה דרך אל הקומינדאנט. עליתי במדרגות ועברתי על־פני חדרים ריקים, שפלי־קומה. נשים, מצוריות בשְׁחוֹר ובקַדרוּת, ערכו מחולות־מחניים על־פני הסיפּוּנים והכתלים. סבכוֹת של מתכת סרגו את החלונות, על מסגרותיהם תלויים היו הבריחים שניתזו. בקצה שורת־החדרים, מואר כעל הבמה, ישב אל השולחן, בעטרה של שערות־קש כשל כפרי, קאלוּגין, לפניו על גבי השולחן מונחים היו תילי־תילים של צעצועי ילדים, מטליות צבעונין, ספרים מצוירים שנקרעו לגזרים.

– והנה באת, – אמר קאלוגין, בהגביהו את ראשו, – יופי… אתה נחוץ כאן…

הזזתי בידי את הצעצועים, הפזורים על השולחן, הצנחתי ראשי על טבלתו המבריקה, ו…הקיצותי – עברו רגעים או שעות – על גבי ספה נמוכה. קרני נברשת נתנצנצו מעלי באֶשֶׁד הזגוגית. הסחבות שנכרתו מעלי נתגוללו על הריצפה בתוך שלולית שנקוותה.

– להתרחץ, – אמר קאלוּגין שעמד ליד הספה, הרימנו ונשאני לאמבטיה. האמבטיה היתה נוסח עתיק, נמוכת־דפנות. המיים לא קלחו מן הברז. גאלוּגין שפך עלי מיים מתוך דלי. על גבי שרפרפי־אטלס צהוּבּים־חוורוורים, על גבי כיסאות קלועים בלא מיסעדי־גב מונחים היו מלבושים – חלוק עם רכיסים, כותונת וגרביים של משי מושזר. בתחתונים שקעתי ראשי ורובי, החלוק היה גזור לפי מידתו של ענק, רגלי דרסו את שרווליו.

– וכי חתיכה של כלום הוא בעיניך אלכסנדר אלכסנדרוביץ', – אמר קאלוגין, בהפשילו עלי את שרוולי, – הבחור כשיעור תשעה פוד היה…

איך־שהוא חגרנו את חלוקו של של הקיסר אלכסנדר השלישי וחזרנו לחדר, שממנו באנו. היתה זו ספרייתה של מאריה פיודורובנה – תיבה מבוּשׂמת, ובה ארונות לחוצים אל הקיר, מוזהבים ורצועים רצועות־רצועות כעין הפֶּטל.

סיפרתי לקאלוגין – מי נהרג אצלנו בגדוד של שוּיסקי, מי נבחר להיות קומיסאר, מי הלך לקוּבּאַן. שתינו תה, בדופנות הבדולח של הכוסות פשטו כוכבים. אנו קינחנו אותם בנקניק מבשׂר־סוס, השחור והרכרוכי מעט. בינינו לבין העוֹלם חצץ מִשְׁיָם הדחוּס והקל של הווילאות; שמש, שנקבעה בתקרה, נשתברה וזרחה, החום המחניק היה פורץ ובא מצנתרות ההסקה הקיטוֹרית.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר קאלוגין, כשחָסלנו את בשר־הסוס. הוא יצא למקום שיצא וחזר, ועמו שתי תיבות – דוֹרוֹן ששלח השוּלטן עבדול־חמיד לקיסר הרוסי. אחת היתה של אבץ, השניה תיבת סיגארים מדובקת בסרוים ובאותות־הצטיינות של נייר. “A sa majesté, l’Empereur de toutes les Russies” ³ – היה חקוק על גבי מכסה האבץ – מאת הקוּזין שלו, הדורש טובתו…

חדר־ספרייתה של מאריה פיודורובנה נתמלא בְּשׂוֹמֶת, שהיתה שרויה בה דרך־קבע לפני חצי יובל־שנים. פאפירוסים, שאורכן 20 ס"מ ועובין אצבע, היו מעוטפים בנייר וורוֹד; איני יודע, אם היה בעולם איש, חוץ משליטה היחידי של כל־רוסיה, שעישן פאפירוסים כאלה, אך אני בחרתי לי סיגר. קאלוגין הסתכל בי וחייך.

– כאשר אבדתי אבדתי, – אמר, – אולי לא נספרו… המשרתים סחו לי – אלכסנדר השלישי היה בעל־קטוֹרת מופלג: טאבאק אהב, קוואס ושאמפאניה… ועל שולחנו, ראה־נא, מאפרות־חרס השווֹת־פרוטה, ועל מכנסיו – טלאים…

ואומנם, החלוק שהלבישוני היה מטונף, התנוצץ מרוב שימוש והוטלא וחזר והוטלא כמה וכמה פעמים.

את שארית הלילה בילינו בברירת צעצועיו של ניקולאי השני, – תופיו וקטריו, כותנותיו מימי טבילתו, ומחברותיו המטוּיטות ב“קשקושי” דרדקוּת שלו. תצלומי נסיכים גדולים, שמתו בילדותם, קווצות שערותיהם, יוני הנסיכה הדנית דאגמארה, מכתבי אחותה, מלכת אנגליה, שהדיפו ריח בשמים ורקבובית, נתמוללוּ בין אצבעותינו. על שעריהם של ספרי הברית־החדשה וספרי לאמארטין כתבו רעיות ועלמות־החצר – בנותיהם של בורגומיסטרים ויועצי־הממלכה – בשוּרות מלוכסנות ומדוקדקות את פסוקי הפרידה מן הנסיכה, שנסעה לרוסיה. אמה, המלכה לואיזה, שנחלת אחוזתה קטנה היתה, דאגה ל“תכלית” בשביל בנותיה; היא השיאה בת אחת לאדוארד ה־VII, קיסר הודו ומלך אנגליה, בת שניה– לבית רומאנוב, ואת הבן גיאורג שמו למלך על יוון. הנסיכה דאגמארה היתה למאריה ברוסיה. הפליגו, רחקו מאד תעלותיה של קופנהאגן, גבות־הזקן השוקולאדיות של המלך כריסטיאן. בְּלִדְתָהּ את אחרוני הקיסרים, נתלבטה האשה הקטנה בחֲמַת־שועלים בין השורות הצפופות של הגרינאדירים מגדוד פריאובראז’נסקי, אך דם־לידתה נשפך ונבלע באדמת־השחם הנוקמנית, שאין לפניה רחמים.

עד הנץ החמה לא יעולנו להתיק עצמנו מספר־הימים הזה, הנידח, הֲרה־האבדון. הסיגאר של עבדול־חמיד עוּשן עד תוֹם. עם בוקר הוליכני קאלוּגין לצ’קה, לרח' גרוֹחוֹבאיה, 2. הוא לקח דברים עם אוּריצקי. אני עמדתי מאחורי הקלעים, שירדו ארצה בגלי אריגים. הגיעוני קטעי דברים.

– בחור משלנו, – אמר קאלוגין, – אביו חנווני, מאנשי המסחר, אך הוא התיק עצמו מהם… יודע שפות…

הקומיסאר לענייני הפנים של קומונות החבל הצפוני יצא ממשרדו בהילוך מתערסל כדרכו. מאחורי זגוּגיוֹת־הפנסנה נשתרבבו עפעפים צרובים מנדודי־שינה, רופסים, נפוחים.

שָׂמוּנִי תורגמן במחלקה לעינייני־חוץ. קיבלתי מדי צבא ותלושים לארוחת־צוהריים. בקרן זווית, שהוקצתה לי בטרקלינו של שר העיר פטרבורג לשעבר, שקדתי על תרגום העדויות, שנגבו מפי דיפלומאטים, מחרחרים ומרגלים.

לא עבר יום אחד, ואני רכשתי את הכל, – בגדים, מזונות, עבודה וחברים, הנאמנים בחייהם ובמותם, חברים, שאין דוגמתם בעולם, אלא בארצנו בלבד.

כך החלו לפני שלוש־עשרה שנה חיי הנפלאים, המלאים מחשבה ושמחה.

בימי ילדותו עמד בפֶּרֶסִיפּ בית מפַּחְתּוֹ של יוֹינֶה בּרוּטמאַן. היה זה בית־ועד לסוחרי־סוסים, לבעלי־עגלות־של משאוֹת – באודיסה קרויים הללו בשם “בּינדיוּז’ניקים” – ולקצבים מבתי־המטבחיים העירוניים. בית־המפחה עמד סמוך לדרך־בּאַלטה. הניצב שם במקום־של־מיצפה, יכול היה לעצור בדרך את הכפריים, שהוליכו העירה שיבולת־שועל ויין בייסאראביה. יוֹינֵה היה פחדן ושפל־קומה, אך מן השטופים בלגימה, נשמה של יהודי אודיסאי שכנה בקרבו.

בימַי נתגדלו בביתו ג' בנים. והיו הבנים ממותניהם ומעלה גבוהים מאביהם. בחוֹפה של פֶּרֶסיפ נתתי לבי לראשונה להרהר בעוצם האיתנים הגנוזים בתולדה. שלושת הפרים האבוסים, אדומי־השכם, שפיסת רגלם ככף המעדר, היו נושאים על כפיהם את יוינה המצוּמק אל המיים, כדרך שנושאים תינוק. ואף־על־פי־כן, הוא שהולידם, הוא ולא אחר. לא היה כאן שום נדנוד ספק כלל. אשת־הנפח היתה הולכת לבית־הכנסת ב' פעמים בשבוע – בערב־שבת ובשחרית של שבת; היה זה בית־כניסתם של חסידים, ובימות הפסח היו היהודים מרקדים שם בדביקות עצומה עד שבירת־הכלים, כדרווישים. אשת יוינה היתה מנדבת לשלוּחי־דרבנן, שהאדמו"רים הגאליציים היו משגרים על־פני פלכי הדרום. הנפח לא נתערב בעניינים שבין אשתו למקום – ככלות מלאכתו היה הולך למרתף היין, הסמוך לבית־המטבחיים, ושם, אגב לגימה מן הוורוד־הוורוד הזול, מרכין אוזנו לשמוֹע בענווה שיחתן של הבריות – על שער הבהמות ועל עסקי פוליטיקה.

בשיעור קומתם וכוחם הלכו הבנים אחרי אמם. ושניים מהם, עם שגדלו, נסתלקו מבית אביהם ונספחו על הפארטיזאנים. הבכור נהרג בשער ווֹזנייסֶנק, ובּרוּטמאן האמצעי, שמעון, נצטרף אל פּרימאַקוֹב – לדיביזיה של הקאזאקים האדומים. מינוהו מפקד של גדוד קאזאקים. ולימים היה הוא, ועמו עוד בחורים־מספר מבחור העיירות, אתחלתא לאותו גזע מופלא של בקיאי־חרב רוכבי־סוסים ופארטיזאנים יהודים.

הבן השלישי אחז במלאכת הנפחות בחזקת יורש. הוא עובד בבית־החרושת למחרֵשות של גֶן, בעיר הישנה. הוא לא נשא אשה ולא העמיד וולדות.

בניו של שמעון היו נודדים עם הדיביזיה שלנו. הזקנה נשתוקקה לנכד שתוכל לספר לו משבחי הבעש"ט, וזכתה לכך על־ידי בתה הצעירה פּוֹליָה, הבת היחידה במשפחה, שדמתה לאביה הגוץ. היא היתה פחדנית, קצרת־ראי, ענוגת־עור. רבים נשתדכו לה. פוליה בחרה באוֹבסֵי ביילוֹצֶרקוֹבסקי. לפליאה היתה בחירה זו בעינינו. שבעתיים נשתוממנו לשמועה, שבני הזוג שרויים בנחת. נשים – משק־ביתן רשות־היחיד הוא להן; עין זר לא תראה, היאך משתברות קדירותיהן. אלא שכאן שיבר את הקדירות אובסיי ביילוצרקובסקי. שנה אחת לאחר חתונתו תבע לדין את חותנתו בריינה ברוטמאן. כיוון שראתה הזקנה, שאובסי נסע בשליחות, ופוליה, שלקתה בדלקת־הדדים, הלכה לבית־החולים לרפואה, נטלה בגניבה את נכדה הרך, נשאתו אל כורת־הברית הגוץ נפתוּלי הֶרצ’יק, ושם במעמד עשר ערבות חבוטות, מניין של ישישים קדמונים וקבצנים, מן הוותיקין שבבית־המדרש של החסידים, הובא הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו.

בשׂוֹרה זו נתבשר אובסיי ביילוצרקובסקי לאחר חזירתו. אובסיי היה רשום כמועמד למפלגה, הוא החליט ליטול עצה מפי מזכיר התא של הגוסטורג¹ – בּיצ’אַץ'.

– הבאישו את ריחך, – אמר לו בּיצ’אץ', – עליך להידרש לעניין הזה…

התובע הכללי של אודיסה החליט לערוך משפט פומבי בבית־החרושת על שמו של פטרובסקי. כורת־הברית הגוץ נפתולי הרצ’יק ובריינה ברוּטמַן, בת הס"ב, הושבו על ספסל־הנאשמים.

נפתולי הוחזק באודיסה נכס ציבורי, ממש כאנדרטה של הדוכס דה־רישֶׁלייה. הוא היה עובר על־פני חלונותינו שברחוב דאלניצקאיה, בידו נרתיק־של מילדת, מרוּט ומדוהן. באותו נרתיק גנוזים היו כלי־אומנותו הפשוטים. הוא היה מוציא מתוכו פעם איזמל, פעם צלוחית של יי“ש ודובשן. היה מריח בדובשן קודם הלגימה, ולאחר הלגימה מסלסל בתפילות. הוא היה אדמוני, נפתוּלי זה, כאדמוני הראשון עלי אדמות. בחתכו את חלקו הקצוב לו, לא היה מטיף את דם־הברית לשפופרת של זכוכית, אלא מוצצו בשפתיו המשורבטות. הדם היה מתמרח על זקנו המדובלל. הוא היה יוצא אל האורחים מבוסם. עיניו הזערוריות, הדוּבּיות, הבהיקו בזיו של שמחה. אדמוני, כראשון לאדמונים בעולם, היה מאנפף את הברכה על היין. בידו האחת היה נפתוּלי מְעָרֶה את היי”ש אל בור־פיו השעיר, העקמומי, המלהט אש. ובידו השניה היתה קערה. עליה היה מונח איזמל, המאדים מדם הנימול, ופיסת גַזָה. בשעת קיבוץ מעות־הצדקה היה נפתולי מחזר על האורחים, כשקערה זו בידו, מְדַחֵק עצמו לבין הנשים, מצניח עליהן את גופו, אוחזן בדדיהן ומצווח בקולי־קולות:

– אמהות שמנות, – מצווח היה הזקן, ועיניו הקטנות, האלמוגיות, מבהיקות, – המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, דוּשוֱ חִטִין על כרסיכן, שיקדו למען נפתוּלי…. המליטו בנים־זכרים לנפתוּלי, אמהות שמנות…

הגברים היו מטילים מעות לתוך קערתו. הנשים היו מקנחות במפיות את הדם שבזקנו. החצרות שברחוב גלוּחאַיה והוֹספיטאַלנאיה לא נידלדלו באוכלוסין. הן המו מרוב תינוקות כאפיקי נהר מהמון ביצי־דגים. נפתוּלי שירך דרכו, ונרתיקו בידו, משל לגובה־מסים. הקטיגור אוֹרלוֹב עצר את נפתוּלי במהלכו. הקטיגור הרעים מעל הקתדרה בהשתדלותו להוכיח, כי כורת־הברית הגוץ הוא מכלי־הקודש.

– המאמין אתה באלוהים? – שאל הקטיגור את נפתוּלי.

– יאמין באלוהים מי שזכה במאתיים אלף, – השיב הזקן.

– ולא נשתוממת למראה האזרחית ברוּטמאן, שבאה אצלך בשעה מאוחרת, בגשם, והרך־הנולד על כפיה?

– אני משתומם – אמר נפתוּלי, – כשאדם נוהג מנהג בני־אדם, ואלו כשהוא נוהג בשגעון, איני משתומם.

התשובות לא הניחו דעתו של התובע הכללי. המדובר היה בשפופרת הזכוכית. התובע ביקש להוכיח, כי במעשה המציצה היה הנאשם מסכן שלומם של תינוקות בסכנת הזיהוּם. ראשו של נפתוּלי – האגוֹז המתולתל של ראשו – נידלדל אי־שם, סמוך לרצפה. הוא היה גונח, עוצם עיניו ומקנח באגרופונו את פיו הנפול.

– מה אתה ממלמל, האזרח הֶרצ’יק? – שאלו אב בית־הדין.

נפתוּלי תלה עיניים כבויות בתובע הכללי אורלוב.

– למוֹסיה זוּסמאַן המנוח, – אמר באנחה, – לאביך המנוח היה מוח בקודקודו, שבכל העולם כולו אי אתה מוצא דוגמתו… וברוך־השם, לא היה לו שבץ־לב, כשקראני אליו לפני שלושים שנה להביאך בבריתו של אברהם־אבינו. והנה עינינו הרואות, כי זה הקטן גדול היה במלכות הסובייטים, וכי עם אותה חתיכה של־מה־בכך לא נטל ממך נפתוּלי שום דבר, שעתיד היה להועיל לך…

הוא מיצמץ בעיניו הדוּבּיות, טירף באגוזו האדמוני ונשתתק. נענו לו כלי־תותח של צחוק, מַטָחֵי צחוק כקול הרעמים. אורלוב, זוסמאן לבית־אביו, היה מנפנף בידו ומצווח משהו, שאי־אפשר היה לשומעו בּירי הצחוק. הוא דרש, שירשמו בפרוטוקול… סאַשאַ סבייטלוֹב, הפליטוניסט של “ידיעות אודיסה”, שלח לו מיציע העתונות פתק: “אתה גולם, סיומא, – כתוּב היה באותו פתק, – המיתהו מיתת לגלוג; המגוחך הוא לבדו עשוי להמית… שלך סאַשאַ”.

הקהל הדמים, כשהובא העד ביילוצרקובסקי.

העד חזר על הודעתו, שמסר בכתב. הוא היה כיפח, לבוש מכנסי־גאליפֶה ומגפי־פרשים. לדברי אובסיי, סייעוהו הוועדים המחוזיים של המפלגה בטיראספול ובבאלטה סיוע מלא באגירת הגֶפֶת. בעצם תוקפו של מבצע־האגירה קיבל טלגראמה על הולדת בנו. לאחר שנועץ עם ראש־הוועד המחוזי של באלטה, החליט, שלא להכשיל את מיבצע־האגירה ולהסתפק במשלוח טלגראמה של ברכה, ולא בא לביתו אלא שבועיים לאחר מכן. בסך־הכל נאגרו באיזור 64 אלפי פוד גפת. בדירתו לא מצא איש, לבד מן העדה חאַרצֶ’נקו, השכנה, כובסת לפי מקצועה, ובנו. רעייתו נעדרה מסיבת לכתה לבית־החולים, והעדה חאַרצ’נקו, אגב נדנוד העריסה, שהוא מנהג שעבר זמנו, שרה מעליו שיר־ערש. בדעתו, כי העדה חארצ’נקו היא אלכוהולית, לא ראה צורך לעמוד על דברי שירתה, אלא שנשתומם בשמעו, כי היא מכנה את הילד בשם יאַשאַ, תחת אשר הוראתו היתה לכנותו בשם קארל, לכבוד המורה קארל מארכס. בהתירו את חיתולי הילד, ראה בעליל את שִׁברוֹ.

כמה שאלות שאל התובע הכללי. הסניגוריה הודיעה, כי לה אין שאלות. קצין בית־הדין הכניס את העדה פולינה ביילוצרקובסקה. היא ניגשה אל המעקה בפיק־ברכיים. עווית תכלילית של אמהוּת שמקרוב עיקמה את פניה, במצחה הענוג עמדו אגלי זיעה. היא סקרה במבטה את הנפח קטן־הקומה, שהיה מקושט כלכבוד יום־טוב – עניבה ומגפיים חדשים, ואת פני אמא הנחושים, שהשפם מכסיף בהם. העדה ביילוצרקובסקה אל השיבה על השאלה, מה היא יודעת בעניין הנידון. היא אמרה, כי אביה היה איש עני, ארבעים שנה עבד בבית־המפחה שליד דרך־באלטה. אמא ילדה ששה ילדים, מהם שלושה מתו, אחד הוא מפקד בצבא אדום, והשני פועל בבית־החרושת של גֶן…

אמא אדוקה מאד, הדבר גלוי לעין כל, כל ימיה נצטערה על בניה, שהם אפיקורסים, ונפשה נידכדכה מפני המחשבה, שנכדיה לא יהיו יהודים. יש לשים אל לב את המשפחה, שבה גדלה האם… מז’יבוּש עיירה מפורסמת היא, הנשים חובשות שם פאה נכרית עד היום…

– הגידי נא, העדה, – שיסע אותה קול חריף. פולינה נשתתקה, אגלי הזיעה הסמיקו על מצחה, נדמה היה, כי הדם מפכפך דרך העור הדק. –

הגידי נא, העדה, – כָּפַל הקול, שהיה קולו של הפרקליט־לשעבר שמואל לינינג…

אילו היתה הסנהדרין קיימת בימינו, – היה לינינג נשיאה. אבל הסנהדרין איננה, ולינינג, שלמד קרוא־וכתוב בשנת הכ"ה לחייו, התחיל, בהגיעו לשנות הארבעים, לכתוב לסינאט כתבי־ערעוּר, שלא נבדלו במאומה מפלפולי סוגיות התלמוד…

הזקן נימנם משך כל מהלך המשפט. מקטורונו היה מאוּפּר באפר. הוא הקיץ למראה פוליה ביילוצרקובסקה.

– הגידי נא, העדה, – טור שיניו, כשיני הדגים, הכחולות והנושרות תמיד, נשתקשק, – הידעת את החלטת בעלך לקרוא את הבן בשם קארל?

– כן.

– מה שם קראה לו אמך?

– יענקל.

– ואת, העדה, איך היית קוראת לבנך?

– אני הייתי קוראת לו “מוֹתֶק”.

– מדוע דווקא מותק?

– את כל הילדים אני קוראת בשם מותק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, שיניו שמטו, הוא חטפן בשפתו התחתונה וחזר ותקען אל בין לסתותיו, – הבה נמשיך… בערב, כשהתינוק נלקח אל הנאשם הרצ’יק, לא היית בביתך, היית בבית־החולים… אני מדייק בניסוח דברי?

– הייתי בבית־החולים.

– באיזה בית־חולים טיפלו בך?

– ברחוב נייז’ינסקי, אצל הרופא דריזוֹ…

– טיפלו אצל הרופא דריזו…

– כן.

– את זוכרת זאת היטב?

– וכי איך אפשר שלא לזכור?

– יש בידי להגיש לפני בית־הדין תעודה, – פניו נטולי־החיים של לינינג הגביהו מעל לשולחן, – מן התעודה הזאת יווכח בית־הדין לדעת, כי בפרק הנדון לא היה ד"ר דריזוֹ בעיר והשתתף בוועדת הפֶּדיאַטוֹרים בחארקוב…

התובע לא התנגד לצירוף התעודה אל התיק.

– הבה נמשיך, – אמר לינינג, בקשקשו בשיניו.

העדה הטילה את כל כובד גופה על המעקה. לחשה נשמע בקושי.

– אפשר שלא היה זה ד"ר דריזו, – אמרה, ברבצה על המעקה, – לא אוכל לזכור את הכל, אני עייפה ורצוצה…

לינינג גירד בעפרונו בתוך זקנו הצהוב, חיכך בספסל את גבו הגבנוני והניע את שיניו התותבות.

על בקשתו להראות את פתק קופת־החולים השיבה ביילוצרקובסקה, כי היא איבדה אותו.

– הבה נמשיך, – אמר הזקן.

פולינה הוליכה את כף־ידה על מצחה. בעלה ישב בקצה הספסל, מופרש משאר העדים. הוא ישב בזקיפת־קומה, באספו תחתיו את רגליו הארוכות במגפי־הפרשים… השמש הטילה את אורה על פניו, הממוּלאים עצמות קטנות ומרוּשעות.

אני אמצא את הפתק, — לחשה פולינה, וידיה גלשו מן המעקה.

בכי תינוק נשמע באותה שעה. מאחורי הדלת פעה ונאנק ילד.

– על מה את חושבת, – נצטעקה הזקנה בקול מעוּבּה, – הילד לא ינק מאז הבוקר, התינוק נתלעלע מרוב צווחה…

החיילים האדומים נזדעזעו והחזיקו ברוביהם. פולינה גלשה מטה־מטה, ראשה הופשל לאחור וצנח לארץ. הידיים נזקרו, נתנועעו באוויר וצנחו.

– הפסקה, – נצטעק אב בית־הדין.

שאול נתפוצץ בחלל האולם. בהבהיקו במשקעי־פניו הירוקים, הפסיע ביילוצרקובסקי פסיעות של עָגוּר וניגש אל אשתו.

– להניק את הילד, – קרא מישהו מן השורות האחרונות, בהשיקו כפותיו אל פיו כמין מגבּיר־קול.

– ייניקו, – השיב מרחוק קול אשה, – אכן, לך מצפים היו…

– סיבכוה לה לבת, – אמר פועל שישב על ידי, – הבת יד לה בדבר…

– עסקי משפחה, אחא, – פסק שכנו, – מעשה לילה הוא, מעשה של חושך… אשר יסוּבַּך בלילה לא יוּתַּר ביום…

השמש פלחה את האולם בקרניים אלכסוניות. הקהל זע בכבידות, פלט הבל של להט ושל זיעה. ביגיעת מרפקיים הבקעתי לי דרך אל המסדרון. דלת “המועדון”² היתה פתוחה קמעא. משם הגיע קול אנקותיו וקול מצמוץ־שפתיו של קארל־יענקל. ב“מועדון” היתה תלויה תמונתו של לנין, הנואם מעל מכונית משוריינת בכיכר בית־הנתיבות הפיני: את התמונה עטרו דיאגראמות צבעוניות על תוצרת בית־החרושת ע"ש פטרובסקי. לאורך הקיר עמדו דגלים ורובים בתוך כַּנית של עץ. פועלת, שפניה פני קירגיזיה, היניקה את קארל־יענקל בהרכנת־ראש. היה זה בר־נש תפוּחַ, בן חמישה ירחים, לרגליו גַרִבִּיוֹת סרוגות, ולראשו כיפה לבנה. שפתיו נצמדו אל הקירגיזיה, והוא מנהם ניהומים ובאגרופונו הקמוץ מטפח על שדי המינקת…

– איזה רעש הקימו, – אמרה הקירגיזיה, – מצוא תימצא מינקת…

ועוד נסתובבה בחדר נערה, כבת שבע־עשרה, מטפחת אדומה לראשה, ולחייה משתרבבות כשתי פיקות. היא קינחה עד יבוֹשת את השעוונית של קארל־יענקל.

– איש־צבא יהיה, – אמרה הנערה, – ראו נא, איך מרביץ…

במשיכה קלה שלפה הקירגיזיה את הפיטמה מפיו של קארל־יענקל. הוא הרטין וביאושו הפשיל ראשו, החבוש כיפה לבנה. האשה חלצה לתינוק שד שני. הוא תלה בפיטמה עיניים קטנות ועכוּרות. משהו נתנוצץ בהן. הקירגיזיה נסתכלה בקארל־יענקל מלמעלה למטה בפזילת עינה השחורה.

– על שום מה איש־צבא דווקא, – אמרה ותיקנה את הכיפה על ראש התינוק. – טייס יהיה אצלנו, בשמיים יעופף…

באולם נתחדשה ישיבת בית־הדין.

עכשיו ניטשה המערכה בין התובע לבין המומחים, שמסרו חוות־דעת מתחמקת. הקטיגור הציבורי קם והיה דופק באגרופו על העמוד. ראיתי גם את השורות הראשונות של הקהל – צדיקים מגאליציה, שהניחו על ברכיהם את השטריימלין שלהם. הם באו ממרחקים למשפט זה, שלדברי עתוני וורשא, עמדו לדון בו את הדת הישראלית. פני האדמו"רים, שישבו בשורה הראשונה, נתלו בזיו־החמה המאובק והמסוער.

– הלאה! – קרא קומסמולאי, שהבקיע לו דרך עד הבמה.

המלחמה התלקחה ביתר להט.

קארל־יענקל תלה בי מבט, שאינו אומר כלום, וינק את שדה של הקירגיזיה. מבעד לחלון נישאו ביעף רחובות מיושרים, שימי ילדותי ונעורי צעדו בהם. רחוב פושקינסקאיה נמשך אל בית־הנתיבות, מאלוֹ־ארנאוטסקאיה הבקיע אל הפּאַרק שבקירבת הים.

גדלתי ברחובות הללו, עכשיו הגיע תורו של קארל־יענקל, אך על נפשי לא נלחמו כדרך שנלחמים על נפשו, איש לא התעניין בי.

– לא ייתכן, – לחשתי ביני לבין עצמי, – כי לא תהיה מאושר, קארל־יענקל… לא ייתכן, כי לא תהיה מאושר ממני…

הייתי ילד בַּדַאי. זה בא לי מריבּוּי הקריאה. דמיוני היה משולהב תמיד. הייתי קורא בעת השעורים, בהפסקות, בדרכי הביתה, בלילה — תחת השולחן, מוסתר בכנפי המפה, שנשתלשלו וירדו אל הרצפה. מחמת הגיון-בספרים החמצתי את כל הוויות העולם הזה — הבריחה מן השיעורים אל הנמל, ראשית מישחק הביליארד בבתי-הקפה שברחוב היוונים, שׂחייה בלאַנגֶ׳רוֹן. לא היו לי חברים. וכי למי היה חשק להתחבר עם בר-נש שכזה?

יום אחד ראיתי בידיו של התלמיד הראשון שלנו, מארק בּוֹרגמאַן, ספר על שפינוזה. אך זה סיים לקוראו, ורוחו הציקתו להגיד לנערים שסבבוּהו את עניין האינקוויזיציה שבספרד. כל מה שסיפר, לא היה אלא סתם מילמוּל למדני. בדברי בּוֹרגמאן לא היתה שירה. לא כבשתי יצרי ונכנסתי לתוך דבריו. לאותם שנאוֹתוּ לשמעני, סיפרתי על אמשׂטרדאם העתיקה, על אפילת הגיטו, על הפילוסופים לוטשי היהלומים. לַכַּתוּב בספרים נוסף נופך גדול משלי. פטור בלא זה לא יכולתי. דמיונַי הגבירו את המאורעות הדראמאטיים, שינו את סופי המעשים, ביתר מסתורין קשרו את קשרי ההתחלות. מותו של שפינוזה, מות איש גלמוּד ובן-חורין, נצטייר בדמיוני כמין קרב. הסנהדרין ביקשה לכפות את הגוֹוע שיחזור בתשובה, אך רוחו לא נשברה. סיבכתי בעניין גם את רובנס, מדמה הייתי, שרוּבּנס עמד מראשות שפינוזה ונסך מסכה של פני המת.

חברי ללימודים היו שומעים בפעירת-הפה את הסיפור הדמיוני הזה. הוא סוּפּר בהתפעמות-הנפש. בלי חפץ נתפרדנו לקול צילצול הפעמון. בהפסקה שלאחר מכן ניגש אלי בוּרגמאן, שילב זרועו בזרועי, והיינו משוטטים בצוותא. לא עברה שעה מועטת — ואנו קשרנו חיבה זה לזה. בורגמאן לא היה מן הסוג הגרוע של תלמיד-ראשון. בשביל שכלו העז לא היתה חכמת הגימנאסיה אלא בחינת קשקושים שבשולי הספר האמיתי. את הספר הזה מבקש היה באַוות-נפש. אף־על-פי שנערים מעוּטי-דעת היינו, בני י״ב, מכל מקום כבר ידענו, כי חיים מופלאים, חיים של איש-מדע נכונו לו. הוא גם לא היה מכין את השיעורים, אלא שומעם בלבד. נער מפוכח ומיושב זה נקשר בי מפני סגוּלתי לגזם את כל הדברים שבעולם, מיני דברים שאי אתה מוצא פשוטים מהם.

בשנה ההיא עברנו לכיתה השלישית, תעודתי היתה גדושה “מספיקים־בקושי”. כל־כך משונה הייתי בדברי-ההזיות שלי, שהמורים חככו בדעתם, ולבם לא מלאם ליתן לי ״לא-מספיקים״. בתחילת הקייץ הזמינני בורגמאן אליו, אל נווה-הקייץ שלהם. אביו היה מנהל הבאנק הרוסי לסחר-חוץ. היה זה אחד מאותם האנשים, שהפכו את אודיסה למאַרסיי, או לניאפולי. היה בעיסתו מן השׂאור של אילי-המיסחר נוּסח אודיסה הישנה. הוא היה מִכַּת ההוללים הספקנים ומסבּירי-הפנים. אבא של בורגמאן נמנע מלדבר רוסית; הוא השיח בשפתם הגסה, המקוטעת של הקבּרניטים הליברפוליים. כשבחודש אפריל הגיעה אלינו האופירה האיטלקית, נערכה בביתו של בורגמאן סעודה לכבוד הלהקה. הבנקאי בעל-הפימה, אחרון אילי-המסחר של אודיסה, קשר במשך שני חודשים קשרי אהבהבים עם הפרימאדונה הדַדָנית. היא הוליכה עמה זכרונות, שלא העיקו על מצפונה, וענק, שנבחר בטוּב-טעם ולא עלה בדמים מרובים יתר על המידה.

הזקן שימש קונסול של ארגנטינה ונשיא ועד הבורסה. ואכן לביתו של זה הוזמנתי. דודתי — בּוֹבּקה שמה — פרסמה את הדבר בכל החצר כולה. היא הלבישתני בגדי־חמוּדות ככל שהשיגה ידה. נסעתי בקיטוֹרית¹ אל התחנה ה־16 של הפונטאן הגדול. הקייטנה שכנה בראש שנוּנית יפת־נוף ונמוכת-קומה בקרבת החוף. על פני השנונית נערגו ערוגות של פוּקֵסיוֹת ושל כדורי תוּיָה גזוזים.

הייתי בן למשפחה ענייה ומבולבלת. סביבתה של קייטנת בורגמאן הדהימתני. בשדרות, שחוּפּת ירק פרוסה עליהן, הלבינו כורסות קלועות. השולחן לארוחת-הצוהריים היה מכוסה פרחים, החלונות מעוטרים בליזבז ירוק. לפני הבית עמד בהרחבה סטיו של עמודי-עץ נמוכים.

לעת ערב הגיע מנהל-הבאנק. לאחר הסעודה הוא העמיד כורסה קלועה על עברי פי השנונית, אל מול המישור הנע של הים, הזקיר את רגליו השומות במכנסיים לבנים, הצית סיגאַר והחל קורא ב“מאַנצ׳סטר גארדיין”. האורחות, מטרוניות של אודיסה, שיחקו על המרפסת בפּוֹקָר. בקרן השולחן המה מיחם צר, שידותיו של שנהב.

הנשים — קלפניות ולקקניות, טרזניות מרושלות ופרוצות בסתר, שלבניהן מבושמים, וירכיהן גדולות, — היו טופחות במניפות שחורות ומניחות על השולחן מטבעות-של-זהב. מבעד למשׂוּכּת גפן־הבר פילשה אליהן החמה. גלגל האש שלה היה כביר-מידות. נצנוצי נחושת הכבידו את שערותיהן השחורות של הנשים. גיצי השקיעה נכנסו לתוך היהלומים, התלויים בכל מקום, בשקעים שבין השדיים שנתפשקו, באוזניים המפורכסות קמעא ועל האצבעות התכליליות, התפוחות מעט, של הנקבות.

בא הערב. עטלף נתרשרש וחלף. ביתר שחוֹר נתגלגל הים ועלה על הסלע יפה-הנוף. לבי בן הי״ב רחב משמחה ומקלות העושר של הזולת. אני וידידי אחזנו איש ביד רעהו ושוטטנו בשדרה הרחוקה. בורגמאן אמר לי, כי הוא עתיד להיות מהנדס או טייס. השמועה אומרת, כי אביו עומד להתמנות נציג הבאנק הרוסי לסחר-חוץ בלונדון, — מארק יוכל לקנות השכלה באנגליה.

בביתנו, ביתה של דודה בּוֹבּקה, לא היה איש מסיח בעניינים מעין אלה. לא היה עמדי לגמול גמול כלשהו על תפארת זו שאין לה שיעור. אזי אמרתי למארק, כי אף־על-פי שבביתנו הכל אחר, הנה סבי לווי-יצחק ודודי שלי ערכו מסעות מסוף העולם ועד סופו ונתנסו באלפי הרפתקאות. תיארתי את כל ההרפתקאות הללו אחת לאחת. הכרת גדר-הנמנע נסתלקה ממני כהרף־עין, טלטלתי את דודי וולף על-פני מלחמת רוסיה-טוּרקיה — לאלכסנדריה, למצריים…

הלילה זקף קומתו בין עצי הצפצפה, הכוכבים נרבצו על הענפים שנרכנו. אני דיברתי ונפנפתי בידי. אצבעותיו של מהנדס-הטַיִס לעתיד-לבוא ריתתו בכף־ידי. בהתנערו בקושי מן ההזיות, הבטיחני לבוא אצלי ביום הראשון הבא. מצויד בהבטחה זו נסעתי בקיטורית הביתה, אל בובקה.

כל השבוע שלאחר ביקורי זה הייתי מדמה בנפשי, כי הנני מנהל-באנק. עשיתי עסקות של מיליונים עם סינגאַפּוּר ופּוֹרט-סעיד. רכשתי לי יאכטה וערכתי בה מסעות ביחידות. ביום השבת הגיעה השעה להקיץ. למחר עתיד היה לבקרני בורגמאן הצעיר. שום דבר מכל מה שסיפרתי לו — לא היה ולא נברא. היה משהו אחר, הרבה יותר מפליא מן הבדותות שבדיתי, אך בשנת הי״ב לחיי עדיין לא ידעתי כלל, איך להסתגל אל אמיתם של דברים בעולם הזה. סבא לווי-יצחק, רב, שגורש מעיירתו על שזייף על גבי שטר את חתימתו של גראף בראַניצקי, היה, לדעת שכנינו וזאטוטי הסביבה, משוגע. את הדוד שמעון־וולף לא סבלתי על תמהוֹנוּתוֹ הרעשנית, המלאה להט וצווחה והתעמרות שאין להם שחר. רק עם בובקה אפשר היה להסכין. בובקה התגאתה, שבנו של מנהל-באנק מתיידד עמי. סבורה היתה, שהיכרות זו היא אתחלתא של קאריירה, ואפתה לכבוד האורח “שטרוּדל” עם ריבה ועוגה של פרג. כל לבם-ומאודם של אנשי השבט שלנו, זה הלב המיטיב כל־כך לעמוד בקרב, נצטמצם בעוגות הממולאות הללו. את סבא, עם הצילינדר הקרוע שלו והבלואים שלרגליו הנפוחות, הסתרנו אצל שכנינו, משפחת אַפַּלחוֹט, והפצרתי בו, שלא יופיע עד שיסתלק האורח. גם עניינו של שמעון־וולף בא על תיקונו. הוא הלך עם ידידיו-הסרסורים לשתות תה בבית-המרזח “הדוב”. בבית-מרזח זה היו חוטפים גם לגימת יי״ש יחד עם התה, ואפשר היה לשער ששמעון־וולף יתמהמה שם. כאן המקום לומר, כי המשפחה, שהנני מבניה, לא דמתה לשאר משפחות יהודיות. אצלנו במשפחה היו גם שיכורים, אצלנו פיתו בנותיהן של גיניראלים, ובטרם יביאון אל הגבול, השליכון לאנחות, אצלנו היה סבא המזייף חתימות ומחבר מכתבי-סחיטה לנשים שנעזבו.

בכל דרך של השתדלות השתדלתי לסלק את שמעון־וולף לכל היום כולו. נתתי לו את שלושת הרובלים שחסכתי. סך של שלושה רובלים — לא במהרה אתה מוציאו, שמעון־וולף יאחר לשוב, ובנו של מנהל-הבאנק לא יֵדַע לעולם, שהסיפור על טוּב-לבו וגודל-כוחו של דודי — סיפור של שקר הוא. לעצמו של דבר, אם אתה מבינו הבנה שבלב, היתה בו אמת ולא שקר, אך בהשקפה ראשונה על שמעון־וולף זה, המזוהם והצרחני, אי-אפשר היה לעמוד על אמת בלתי-מובנת זו.

בבוקרו של אחד-בשבת נתקשטה בובקה בשמלת אריג קנומה. שדיה, הדשנים והשופעים, פשטו לכל עבר. היא חבשה מטפחת-שַׁליש, המצוייצת בציצי־פֶּלֶט שחורים, שנשים נוהגות לחובשה בלכתן לבית-הכנסת בראש-השנה וביום־הכיפורים. בובקה ערכה על גבי השולחן תופינים, מרקחת, כַּעֲכוֹנִיות והיתה מצפה ועומדת. התגוררנו במרתף. בורגמאן זקף גבּוֹת עיניו, כשהפסיע על רצפתו הגבנונית של הפרוזדור. בפָּלוּש עמדה חבית מלאה מיים. לא הספיק בורגמאן להיכנס, ומיד התחלתי להעסיקו בכל מיני דברים של פליאה, הראיתי לו שעון־מעורר, שעד האחרון שבברגיו הוא מעשה ידי סבי. אל השעון חוּבּרה מנורה, כשהשעון היה מקשקש למחצית-השעה או למניינן השלם של שעות היום, היתה המנורה נדלקת. וכן הראיתי לו חביוֹנת של משחת-נעליים שחורה. המתכּוֹן של מישחת-הנעליים הזאת היה אמצאתו של לווי-יצחק: הוא לא גילה סוד זה לאיש. אחר-כך קראנו עם בורגמאן כמה דפים מכּתב-היד של סבי. הוא כתב באותיות עבריות, על גליונות צהובים, מרובעים, כבירי-מידות, כמפּוֹת גיאוגראפיות. החיבור נקרא בשם “אדם בלא ראש”. תוֹארוּ בו כל שכניו של לווי־יצחק במשך שבעים שנות חייו — תחילה בסקווירה ושדה-לבן, אחר-כך באודיסה. קברנים, חזנים, שיכורים יהודים, טבחות בסעודות מצווה של ברית-מילה, נוכלים, שעסקו באומנות של מוהלים, — הם גם גיבוריו של לווי-יצחק. כל אלה היו אנשים ריקים, עלגי-לשון, שחוטמיהם גבשושיים, שתלתולים להם בקודקודם, ואחוריהם מעוקמים.

בשעת הקריאה הופיעה בובקה בשמלתה הקנוּמה. היא היתה צפה והולכת, המיחם על הטס בידה, ועל סביבותיה שדיה הדשנים והשופעים. עשיתי היכרות ביניהם. בובקה אמרה: ״נעים מאד״, — הושיטה את אצבעותיה כבדות־התנועה שנתייזעו וגָשִׁשָׁה בשתי רגליה. הכל הלך למישרין, על צד היותר טוב. אנשי בית אַפַּלחוֹט לא הניחו לסבא ללכת. אני הייתי גורר ממטמונים את אוצרותיו בזה אחר זה: ספרי-דקדוק בכל שבעים לשון, ושבעים מסכתות של הבבלי והירושלמי. מארק הוכה בסנוורים למראה החביונת של מישחת-הנעליים, השעון המעורר התחבלני, והר התלמוד, כל אותם דברים שאי אתה מוצאה בשום בית אחר.

שתינו איש איש שתי כוסות תה עם ״שטרודל״, — בובקה, תוך נענועי ראש ורתיעה לאחור, נתעלמה מן העין. רוחי נתעלצה עלי, התיצבתי בפוזה והתחלתי לדקלם פסוקי-שיר, שלא היה בחיי דבר שאהבתיו יותר מהם. אנטוניוס נרכן על גווייתו של קיסר ופונה אל בני רומי:

רֵעַי, בְּנֵי רוֹמִי, בְּנֵי אַרְצִי, שִׁמְעוּ לִי.

עֵת קְבֹר הִיא לְקֵיסָר, לֹא עֵת הַלֵל.

כך פותח אנטוניוס את המישחק. נתחנקתי ואַמצתי ידי אל לבי:

רֵעִי הָיָה, יָשָׁר וְנֶאֱמָן לִי,

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

שְׁבוּיִים הֵבִיא הוּא בְּהָמוֹן לְרוֹמִי וּדְמֵי כָּפְרָם מִלְאוּ אֶת

אוֹצָרֶיהָ,

הַאִם סִימָן הוּא לִשְׁאִיפַת שִׁלְטוֹן?

לְקוֹל שַׁוְעַת דַּלִים בָּכָה קֵיסָר.

שׁוֹאֵף שִׁלְטוֹן — טִיבוֹ נֻקְשֶׁה מִזֶּה.

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וּבְרוּטוּס אִישׁ כָּבוֹד הוּא כַּנוֹדָע.

כֻּלְּכֶם עֵדִים — בְּחַג הַלֻּפֶּרְקָל

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הוֹשַׁטְתִי לוֹ הַכֶּתֶר,

וְהוּא שָׁלֹש סֵרַב. תְּשׁוּקַת שִׁלְטוֹן הִיא?

אֲבָל שִׁלְטוֹן שָׁאַף הוּא, אָמַר בְּרוּטוּס,

וְהֵן מוּדַעַת זֹאת כִּי אישׁ כָּבוֹד הוּא…

לעיני בתימרות העשן של תבל ומלואה היו תלויות פניו של ברוטוס, הן הלבינו כסיד. קהל בני רומי הרוטנים היה זע ובא עלי. הרימותי ידי, — עיני בורגמאן נעו אחריה בהכנעה, — אגרופי המכווץ רעד, הרימותי ידי… וראיתי בחלון את הדוד שמעון־וולף, שהתהלך בחצר בלווית לייקח הסרסר. הם נשאו עליהם קולב, העשוי קרני־איילים, ותרכוס אדום עם כומזיות בדמות לועות של אריות. גם בובקה השגיחה בהם מבעד לחלון. בשכחה את האורח, פרצה ביעף החדרה ואחזתני בידיה הקטנות והרועדות.

— רחימאי שלי, הוא שוב קנה רהיטים…

בורגמאן קם בירכּית-השרד הזוּטית שלו ובמבוכה השתחווה לפני בובקה. מבחוץ היו פורצים את הדלת. בפרוזדור נשמע קול שאון של מגפיים, קול רעש של תרכוס מוזז. קולותיהם של שמעון-וולף ולייקח האדמוני רעמו והחרישו אוזניים. שניהם היו בגילופין.

— בובקה, — הצריח שמעון־וולף, — נחשי נא, כמה שילמתי במחיר הקרניים הללו?!

הוא צרח כחצוצרה, אך בקולו היה אי-הבטחון. בכל שיכרותו ידע שמעון־וולף, מה עזה השנאה שאנו שונאים את לייקח האדמוני, המסיתו לכל הקניות, המציפנו ברהיטים ללא שום טעם וצורך.

בובקה החרישה. לייקח צייץ משהו לשמעון־וולף. כדי להחריש את לחישת השרף שלו, כדי להחריש את חרדתי, נצטעקתי בדברי אנטוניוס:

אַךְ תְּמוֹל הָיָה מוֹצָא שִׂפְתֵי קֵיסָר

חֹק לְתֵבֵל, הַיּוֹם הִנֵּה מֻטָּל הוּא,

וּמִי כֹּה דַל כְּדֵי לָתֵת כָּבוֹד לוֹ?

הָהּ, נִכְבָּדִי, לוּ בָּאתִי לְהָפִיחַ

חֵמָה וָמֶרֶד בְּלִבְּכֶם. הֲלֹא

אֶחְטָא לִבְרוּטוּס וְאֶחֱטָא לְקַסְיוּס

אֲשֶׁר כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים — אַנְשֵׁי כָּבוֹד הֵם…

כאן נשמע קול-חבטה. זו נפלה בובקה, שמכת בעלה הפילתה ארצה. מן־הסתם העירה איזו הערה עוקצנית בעניין קרני-האיילים. החל המחזה שהוא מעשה בכל יום. קולו הנחושתי של שמעון־וולף סיתם את כל ההורים והסדקים של תבל ומלואה.

— אתם מוצצים ממני את לשד עצמותי, — צווח דודי בקול רועם, —

את לשד עצמותי אתם מוצצים ממני, כדי למלא פיותיכם, שַׁפִּיוֹת של כלבים הם… העבודה שמטה נשמתי מקרבי. אין לי במה לעבוד, אין לי ידיים, אין לי רגליים… ריחיים נתתם על צווארי, אבן־ריחיים תלויה לי על צווארי…

בקללו אותי ואת בובקה קללות יהודיות, איחל לנו, שעינינו תימקנה, שעוד במעי-אמותיהם יהיו בנינו מרקיבים, ואבריהם נושרים, שלא נספיק לקבור איש את רעהו, ושבציציות-ראשינו ימשכונו לקבר־אחים.

בורגמאן הקטן קם ממקומו. הוא היה חיוור והביט בפחד על סביבותיו. הוא לא הבין את מערכי הלשון של הניבּול-פה היהודי, אך את גידופי-הזימה של הרוסים ידוֹע ידע. שמעון־וולף לא מאס גם בהם. בנו של מנהל-הבאנק מעך בידו את כובעון־המיצחה שלו. עיני ראו את דמותו מכופלת, התאמצתי להחריש בצעקתי את צעקת כל הרע שבעולם. יאושי, יאוש של קרוב-למיתה, ומותו של קיסר, שכבר קם ונהיה, היו לאחדים. הייתי מת, והייתי זועק. קול נחרה עלה ממעמקי ישותי.

אִם יֵשׁ בָּכֶם דְּמַעוֹת, הִכּוֹנוּ נָא

לִשְׁפֹּךְ אוֹתָן עַכְשָׁו. כֻּלְּכֶם יוֹדְעִים

אֶת זֶה הַמְּעִיל. עוֹדִי זוֹכֵר, כֵּיַצד

לָבַשׁ אוֹתוֹ קֵיסָר לָרִאשׁוֹנָה,

הָיָה זֶה עֶרֶב קַיִץ, בְּאָהֱלוֹ,

בְּיוֹם נַצְּחוֹ אֶת חֵיל הַנֶּרְוִיִּים.

רְאוּ נָא, כָּאן חָלְפָה חַרְבּוֹ שֶׁל קַסְיוּס.

אֵיזֶה חֲתָךְ הִרְחִיבָה קִנְאַת קַסְקָה!

בְּכָאן דָּקְרָה יַד בְּרוּטוּס אֲהוּב־נֶפֶשׁ.

וְעֵת עָקַר חַרְבּוֹ הָאֲרוּרָה,

לֵב שִׂימוּ, אֵיךְ רִדְּפוּהָ דְמֵי קֵיסָר…

איש לא היה מסוגל להחריש קולו של שמעון־וולף. בובקה, שישבה על הרצפה, היתה מתיַבּבת וגורפת חוטמה. לייקח השאנן טרח להזיז את התרכוס מאחורי המחיצה. כאן ביקש סבי המטורף לבוא לעזרי. הוא נחלץ מבין כותלי בית אפֶּלחוֹט, הגיע בזחילה אל החלון והחל לנסר בכינור, מן־הסתם לבל ישמעו הבריות את גידופיו של שמעון־וולף.

בורגמאן השקיף בחלון, שהיה קרוע בגובה הקרקע, ובאימה-ופחד נרתע לאחוריו.

סבי העלוב עשה עוויות בפיו הכחול, הנקשח. הוא חבש לראשו צילינדר מעוקם, עטף גופו בסרבל שחור, המרופד במוך וכפתוריו של עצם, ולרגליו השנהביות בלואי-נעליים. זקנו, המצהיב מרוב עישון, היה מדולדל אניצים-אניצים וניטלטל בחלון. מארק נמלט.

— זה לא־כלום, — מלמל, בהתמלטו לחופשי, — זה, באמת, לא כלום..

בחצר נתנצנצו ירכּית-השרד הזוּטית שלו וכובעון־המיצחה, ששוליו נתגבהו.

משנסתלק מארק, שככה סערת-נפשי. ציפיתי לבוא הערב. משהעלה סבא על גליונו המרובע את סלסולי האותיות של הכתב העברי (הוא תיאר את האפלחוטים, שאצלם בילה בזכותי יום תמים), שכב על גבי המיטה ונרדם. יצאתי לפרוזדור. הריצפה היתה שם של עפר. ניזוז הייתי בחשכה, יחף, בכותונת ארוכה ומטולאה. דרך סדקי הקרשים היו אבני המרצפת מהבהבות בחדודין של אור. בקרן־זווית, כתמיד, עמדה חבית מלאה מיים. ירדתי לתוכה. המיים חצו אותי. שיקעתי את ראשי, נתחנקתי, חזרתי וזקרתי ראשי. מגבוה, מעל גבי מדף, הביט החתול בנמנום. בפעם השנייה עצרתי כוח לשהות יותר, המיים נתבעבעו סביבי, אנחתי שקעה בתוכם. פקחתי את עיני וראיתי בתחתית החבית מיפרש של כותונת ורגליים הצמודות זו לזו. שוב לא הספיקו כוחותי, זקרתי ראשי. ליד החבית עמד סבא לבוש לסוטה, שִׁנוֹ היחידית הוריקה.

— נכדי שלי, — הוא הגה מלים אלו בבוז ובחיתוך-הדיבור, — אני הולך לשתות שמן־קיק, כדי שיהא לי מה להביא לקברך".

צעקה נתמלטה מפי, ובלי דעת נפשי צנחתי המימה בתנופה. מַשַׁתְנִי ידו התשושה של סבא. אז פרצתי בבכייה, לראשונה ביום הזה, — ועולם הדמעות היה כביר ונפלא כל-כך, שהכל, חוץ מן הדמעות, נסתלק מעיני.

התעוררתי במיטה, מעוטף בשמיכות. סבא התהלך על־פני החדר ושרק. בובקה השמנה חיממה את ידי על חַזָה.

— היאך הוא רועד, פתי זה שלנו, — אמרה בובקה, — והיכן מוצא ילד כוחות לרעוד כל-כך…

סבא משך בזקנו, השריק וחזר להפסיע. מעבר לכותל היה שמעון־וולף מנחר בנשיפה שבעינוּיים. לאחר המלחמות, שהיה עושה די-שָׂבעוֹ במשך היום, לא היה מקיץ מעודו בלילה.

כל אנשי מעמדנו — סרסרים, חנוונים, פקידי באנקים וסוכני-אוניות — לימדו את בניהם נגינה. אבותינו, שלא ראו דרך־עליה לעצמם, המציאו את ההגרלה הזאת. הם כֹּוֹננוּה על עצמוֹתיהם של האנשים הקטנים. אודיסה היתה אחוזת דיבוק זה יותר משאר ערים. ואכן — במשך עשרות בשנים היתה עירנו מספקת “ווּנדֶרקינדים” לבמות־הקונצרטים של העולם. מאודיסה יצאו מישא אֶלמאַן, צימבּאַליסט, גבּרילוֹביץ׳, אצלנו התחיל יאשה חפץ.

כיוון שמלאו לילד ארבע או חמש שנים — היתה האם מוליכה יצור פעוט וחלוש זה אל מר זאַגוּרסקי. זאגורסקי היה בעל בית-חרושת ל״ווּנדרקינדים", בית-חרושת לגמדים יהודים בצווארוני-סלסלה ונַעֲלוּלי לכּה. הוא היה מפשפש ומוצאם במשכנות-העוני של מוֹלדאַוואַנקה, בחצרות העיפוש של השוק הישן, זאַגוּרסקי היה מכונן את פסיעותיהם הראשונות, אחר-כך היו הילדים משתלחים אל פרופיסור אַאוּאֶר בפטרבורג. בנשמתם של החֲלַשְׁלוּשִׁים הללו, בעלי הראשים הכחולים והמנוּפחים, שָׁכנה הרמוֹניה אדירה. הם היו לווירטואוזים נודעים־לתהילה. והנה — אבי החליט לתַחֲרוֹת עמהם. אף־על-פי שכבר יצאתי מגיל ילדי-הפלא (הייתי בשנת הי״ד לחיי), הרי לפי קומתי וחלישותי יכולתי להיחשב כבן ח׳. על כך השליך אבי את כל יהבו.

הביאוני אצל זאגוּרסקי. מפני כבוד סבא הסכים הלה לקבל רוּבל לשיעור — שׂכר מועט. סבי לווי-יצחק היה ללעג העיר ולתפארתה. הוא היה מהלך בחוצות העיר בצילינדר ובבלוֹיי-נעליים ומאיר את כל הסתומות אפילו בעניינים של חושך. היו שואלים אותו, מה פירוש גוֹבֶּלָן, מה טעם בַּגדו היעקוֹבּינים ברוֹבּספּייר, כיצד עושים משי מלאכותי, מה עניינו של הניתוח הקיסרי. סבי ידע לתרץ את הקושיות הללו. מפני כבוד למדנותו וטירופו היה זאגוּרסקי מקבל אצלנו רובל לשיעור. וכל טירחתו שהיה טורח בי כל עיקרה לא באה אלא מיראת סבא, שהרי טירחה לבטלה היתה זו. הצלילים נזדחלו מכינורי כגרוֹדֶת של ברזל. אני עצמי לבּי נצרם בצלילים הללו, אך אבי נתעקש. בבית לא היו מסיחים אלא במישא אֶלמאַן, שהקיסר עצמו פטרו מעבוֹדת-הצבא. צימבּאַליסט, לפי הידוע לאבי, נתייצב לפני המלך האנגלי וניגן בארמון בוּקינגהאם; הורי גאבּרילוביץ׳ קנו שני בתים בפטרבורג. הווּנדרקינדים הביאו עוֹשר לאבותיהם. אבי היה מוכן להשלים עם העוני, אך לוותר על התהילה לא היה יכול.

— לא ייתכן, — ליחשו האנשים אשר סעדו לבם על חשבונו, — לא ייתכן, שנכדו של סבא כזה…

ואלו לבי הלך אחרי דברים אחרים. בשעת תרגילי הנגינה בכינור הייתי מציג על עמוד-התווים מספרי טוּרגיינייב או דיוּמא, — ואגב ניסור-המיתרים בולע דף אחרי דף. בימים הייתי מספר סיפורי־בדים לילדי השכנים, ובלילות מעלם על הכתב. אומנותם של בעלי-מחברים היתה לנו מוֹרשה במשפחתנו. לווי-יצחק, שדעתו נשתבשה עליו לעת זיקנה, כתב כל ימיו סיפור בשם “אדם בלא ראש”. אני הייתי דוֹמה לו.

טעון נרתיק־של־כינור ותווים הייתי משרך דרכי ג׳ פעמים בשבוע לרחוב וויטָה, לשעבר רחוב־האצילים, אל זאגוּרסקי. שם, לאורך הכתלים, ישבו נשים יהודיות, שחיכו לתוֹרן בהתלהבות היסטרית. הן אימצו אל ברכיהן הרפות את הכינורות, שעלו בשיעור-גודלם על אותם שנתעתדו לנגן בהם בארמון בוקינגהאם.

דלת קודש-הקדשים היתה נפתחת פעם בפעם. מחדר־עבודתו של זאגוּרסקי היו יוצאים־מתנודדים ילדים ראשַׁנִיים, מנוּמשים, שצוואריהם דקים כגבעולי פרחים, ואודם של נכפּים בלחייהם. הדלת היתה נסגרת בטריקה, בבלעה את הגמד שהגיע תורו. מאחורי הכותל היה המורה, שקישור לו על צווארו, תלתליו אדמונים, ורגליו רוֹפסות, שר ומנצח עד כלות כוחותיו. אֲמַרְכַּל ההגרלה הנוראה — הוא איכלס את מוֹלדאוואנקה ואת אפילת המבואות הסתומים של השוק הישן בצללי-רפאים של פִּיצִ׳יקאַטוֹ וקאַנטילֶנָה. את הניגון הזה היה משכלל אחר-כך עד היות לו ברק-שטנים הפרופיסור אַאוּאֶר.

בין אנשי הכת הזאת לא היה לי מה לעשות. עם כל גמדוּתי, כמוני כמותם, הבחנתי בקול אבות-אבותי השראה אחרת.

קשתה עלי ההתחלה. יום אחד יצאתי מן הבית טעון נרתיק, כינור, תווים ושנים־עשר רובל כסף — שכר-לימוד של חודש ימים. הלכתי ברחוב נייז׳ינסקי, הוצרכתי לפנות לרחוב-האצילים, כדי להגיע אל זאגורסקי, תחת זאת עליתי במעלה הרחוב טיראַספּוֹלסקאיה ונקלעתי אל הנמל. שלוש השעות שהוקצבו לי חלפו בנמל המסחרי. כך החלה גאולתי. כותלי חדר-ההמתנה של בית זאגוּרסקי לא ראוני עוד. עניינים חשובים מזה כבשו את כל הרהורי-לבי. בצוותא עם חברי-לכּיתה ניימאַנוֹב הייתי מריץ רגלי לאוניה “קִנסינגטוֹן”, אל פלוני מלח זקן, מיסטר טרוֹטיבֶּרן שמו. ניימאנוב היה צעיר ממני שנה אחת, משנת השמונה לחייו עסק במיסחר המפולפל מכל המיסחרים שבעולם. הוא היה גאון בעסקי-מיסחר, וכל סיכוייו נתקיימו בו. עכשיו הוא מיליונר בניו-יורק, מנהל.General Motors Co, חברה שהיא כבירת-כוח ממש כ“פוֹרד”. ניימאנוב היה מספחני אליו, לפי שהייתי מציית לו בלי טענות. הוא היה קונה אצל מיסטר טרוֹטיבּרן מקטורות שהוברחו מן המכס. מקטורות אלו חָרַט בלינקוֹלן אחיו של המלח הזקן.

— ג׳נטלמנים, — היה אומר לנו טרוטיבּרן, — זכרו דברי: ילדים יהא אדם עושה בידי עצמו.. המעשן במקטרת של בית-חרושת — הרי זה כתוקע חוֹקן לפיו… הידעתם, מי היה בֶּנוֶנוּטוֹ צֶ׳ליני?.. היה זה רב-אוּמן. אחי שבלינקולן יכול היה לספר לכם עליו. אחי אינו מפריע לשום אדם לחיות, אלא שֶׁבָּרי לו, כי ילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו, ולא על ידי שליח… אי אפשר לנו שלא להסכים לדעתו, ג׳נטלמנים…

ניימאנוב היה מוכר את המקטורות של טרוטיברן למנהלי באנקים, לקונסולים של מדינות, ליוונים אמידים. הוא היה מרוויח בהן ריווח של מאה כנגד מאה.

המקטורות של רב-האומן מלינקולן רוח של שירה נוססה בהן. בכל אחת מהן הוּשקעה מחשבה, קורטוב של נצח. בפִיָתַן הבהיקה עין צהובה, הנרתיקים היו מרופדים אטלס. השתדלתי לשער בנפשי, היאך חי באנגליה הישנה מֶתיוּ טרוֹטיבּרן, רב-אומן אחרון של מקטורות, המתקומם על מרוּצת-הזמנים.

— לא נוכל, ג׳נטלמנים, שלא להסכים, שילדים חייב אדם לעשות בידי עצמו…

הגלים הכבדים שליד הסוללה הרחיקוני ריחוק אחר ריחוק מביתנו, הספוג ריחם של בצלים ושל גורל ישראל. מן הנמל המסחרי עקרתי אל שובר-הגלים. שם, על פיסת שרטון־של-חול, שכנו הזאטוטים מרחוב החוף. מבוקר עד ערב לא היו לובשים מכנסיים, היו מְֻטַמְשִׁים אל תחת האַסדיות, גונבים אגוזי-הודו לארוחת-הצוהריים ומצפים לימים שמחָרסוֹן ומקאַמינקה יפליגו הבּוּרְנִיות הטעונות אבטיחים, ואת האבטיחים הללו אפשר יהיה לרטש על כבלי העגינה שבנמל.

משאת־נפשי היתה מעתה אומנות השחיה. בושתי להודות בפני זאטוטים אֲרוִּדים אלה, שאף־על-פי שנולדתי באודיסה, לא ראיתי את הים עד שהייתי בן עשר, ובשנת הארבע-עשרה לחיי לא ידעתי לשחות.

עד מה איחרתי ללמוד את הדברים ההכרחיים! בילדותי, אסור אל גווילי הגמרא, חייתי חיי תלמיד־חכם, כשגדלתי — התחלתי לטפס על העצים.

נמצא, שאומנות-השחייה נבצרת מלהשיגה. פחד-המיים של כל אבותי ואבות-אבותי — רבני ספרד וחלפַני פראנקפוּרט — משכני אל המצולות. המיים לא נשאוני על גביהם. צלוף ומוצלף, בקרביים מלאים מיים מלוחים, הייתי חוזר אל החוף — אל הכינור ואל התווים. קשור הייתי בִּכְלֵי פשעי וחטאתי וטענתים עלי. נפתולי הרבנים עם הים נמשכו, עד שנתגלגלו עלי רחמיו של אל-המיים אשר לאותם המקומות — המגיה של “אוֹדֵסִקִיַה נוֹבוֹסטי”¹ ייפים ניקיטיץ׳ סמוֹליץ׳. בחזהו האתלטי של האיש הזה שכנו רחמים על נערי ישראל. הוא משל בגדודי החלושים הראחיטיים הללו. ניקיטיץ׳ היה מקבּצם ממאורות-הפשפשים במולדאוואנקה, מוליכם אל הים, טומנם בחול, עושה עמהם תרגילי-התעמלות, צולל עמהם, מלמדם זמירות ונִצְלֶה בקרני החמה האֲנָכִיוֹת, מספר להם סיפורי־מעשיות על דייגים ועל בעלי-חיים. לקשישים שבהם היה ניקיטיץ׳ מסביר, שהוא נאַטוּר-פילוסוף. ילדי ישראל נתפקעו ממש מצחוק לשמע סיפורי-המעשיות של ניקיטיץ׳, הם נתייבבו ונתרפקו עליו ככלבלבים. השמש היתה נוקדת אותם בנמשים זחלניים, נמשים שצבעם כצבע הלטאה.

את הדוּקרב שלי עם הגלים היה הזקן צופה דומם מן הצד. כיוון שראה, כי אין סבר ואין סיכוי, וכי לעולם לא אלמד את אומנות השחיה, — צירפני למניין השוכנים בחדרי לבי. הוא היה כולו עמנו כאן — זה לבו העליז, לא נתנשא שום התנשאות, לא חמד חימוּדים ולא לבש חֲרָדוֹת… בכתפיו הנחושתיות, בראשו ראש של גלאַדיאטור שנזדקן, ברגליו האֵרוּדוֹת, העקומות משהו, — היה שוכב בתוכנו מאחורי שובר-הגלים, כשליט המיים הללו, מי-האבטיחים־והנפט. אהבתי את האיש הזה כאשר יאהב את האתלט רק ילד הלוקה בהיסטריה ובמיחושי־הראש. לא זזתי מאצלו והשתדלתי לשמשו.

הוא אמר לי:

— אל תהא בהוּל… חזק את עצביך. השחייה תבוא מאליה… מה שייך — המיים אינם נושאים אותך… וכי למה לא ישאוּך?

בראותו, היאך אני דבוק בו, — נהג עמי ניקיטיץ׳ לפנים־משורת-הדין, ואותי בלבד מכל תלמידיו הזמין לבקר אצלו בעליית-הגג שלו, הנקייה והמרוּוחת, המרופדת מחצלאות, הראה לי את כלביו, את הקיפוד, הצב והיונים. בשכר הנאה מאוצרות-היקר הללו הבאתי לו טראגדיה שלי שכתבתי אמש.

___________

— אכן, שיערתי, כי חוטא אתה במלאכת־הכתיבה, — אמר ניקיטיץ׳ גם ממבּט עיניך ניכר אתה." על-פי-הרוב אינך מביט לשום מקום…

הוא קרא את חיבורי, טירף בכתפו, החליק בידו את תלתלי שיבתו הקשוּחים, התהלך על פני עלית־הגג.

— יש לשער, — הגה בהמשכת-הקול ונשתתק לאחר כל דיבור, — כי יש לך ניצוֹץ-של-מעלה…

יצאנו החוצה. הזקן נעצר, הקיש במקלו הקשות נמרצות על המדרכה וזקף עיניו בי.

— מה אתה חסר?.״ הנעורים אינם אסון, עם השנים סופם שיחלפו." אתה חסר את הרגשת הטבע.

הוא הורה לי במקלו כלפי אילן, שגזעו אדמדם, וצמרתו נמוכה.

— מה העץ הזה?

לא ידעתי.

— מה גדל בשיח זה ז

גם זאת לא ידעתי. הלכנו על פני גנוּנית שבפּרוֹספֵּקט האלכּסנדרי. הזקן היה משרבב מקלו כלפי כל האילנות, תופסני בכתפי, כל אמת שציפור עוברת ביעף, ומכריחני להבחין בין הקולות.

— איזוהי הציפור השרה עכשיו?

לא ידעתי להשיב כלום. שמות אילנות וציפורים, חלוקתם למיניהם, להיכן עפות הציפורים, באיזה צד זורחת השמש, מתי הטל משופע ביותר — את כל אלה לא ידעתי.

— ואתה מעיז לכתוב?… אדם, שאינו חי בטבע, כדרך שחיה בה האבן, או הבהמה, לא יכתוב כל ימיו אפילו שתי שורות הראויות לשמן… מראות־הנוף שלך דומים לתיאורה של תפאורה. ייקחני האופל, — על מה חשבו הוריך ארבע-עשרה שנה?…

על מה חשבו?… על שטרות שלא נפדו, על חווילוֹתיו של מישא אֶלמן… לא אמרתי זאת לניקיטיץ׳, החרשתי מלהשיב.

בבית — בשעת ארוחת-הצוהריים — לא בא דבר-מאכל לפי. הוא לא נכנס לבית-בליעתי.

״הרגשת הטבע, — הרהרתי ביני לבין עצמי. — ריבון־העולם, למה לא עלה הדבר על לבי… היכן אמצא אדם, שיסבר אוזני לשמוע קולותיהם של עופות ושמותיהם של אילנות? מה אני יודע עליהם? יכולתי להכיר את הלילך, ואף זאת בשעת פריחתו בלבד. את הלילך ואת השיטה. הרחוב דֶריבּאַסוֹבסקאיה והרחוב היווני נטועים עצי־שיטים…"

בשעת ארוחת-הצוהריים סיפר אבא מעשה חדש ביאשא חפץ. סמוך לבית רוֹבּין נזדמן לו מנדלסון, דודו של יאשא. נמצא, שהנער מקבל שמונה-מאות רובל בשכר הופעה. צא וחשב — כמה זה בסך־הכל, כשעורכים חמישה-עשר קונצרטים בחודש.

חישבתי ומצאתי: בסך הכל שנים־עשר אלף לחודש. בשעת מעשה-הכפל, בהשאירי 4 בזכּרון, השקפתי בחלון. על-פני החצר הקטנה, הרצופה מלט, בשכמייתו המרופרפת ברוח חרישית, בתלתליו האדמוניים, המבצבצים משולי מגבעתו הרכה, שָׁעון על מקל-טיולים הפסיע מר זאגוּרסקי, מורי לנגינה. אין לומר, כי הוא הקדים להשגיח בדבר. כבר עברו יותר משלושה חודשים מיום שכינורי צנח על החול שליד שובר-הגלים…

זאגורסקי נתקרב אל השער הקדומני. נשאתי רגלי אל השער האחורני — אמש אטמוהו בקרשים מפני הגנבים. כיוון שכך, נסגרתי בבית־הכיסא. לא עברה מחצית-השעה, וליד דלתי נתקבצה כל המשפחה כולה. הנשים בכו. בובקה חיככה בדלת את כתפה השמנה ונשתפכה בבכיות גדולות. אבא שתק. אחר־כך, כשפתח לדבר, היה דיבורו חֲתוּך־הברות וחרישי, כאשר לא היה מעודו.

— אני קצין, — אמר אבי, — אחוזת־נחלה יש לי. אני יוצא לערוך ציד. כפריים משלמים לי דמי-חכירה. את בני מסרתי לקוֹרְפּוּס-של-קאַדֵטים. אין לי צורך לדאוג לבני…

הוא נשתתק. הנשים נשפו. אחר-כך ניחתה מהלוּמה נוראה על דלת בית-הכּיסא, אבי היה מחבט בה בכל גופו, הוא היה מסתער עליה במרוצה.

— אני קצין, — זעק בקול, — אני יוצא לצַיד… אני אהרוג אותו… הסוף… הוָו ניתר מן הדלת, היה שם עוד בריח, הוא נאחז במסמר אחד. הנשים נתגוללו על הריצפה, הן היו תופסות ברגלי אבא; והוא בחמת-טירופו נחלץ מהן. לקול השאון נזדרזה ובאה הזקנה — אמו של אבא.

— בני, — אמרה לו בלשון יהודית, — רבו צרותינו ואין להן שיעור. אין אנו חסרים בביתנו אלא שפיכות-דמים בלבד. איני רוצה לראות דם בביתנו…

אבא נתאנח. שמעתי את קול פסיעותיו המתרחקות. הבריח היה מדולדל במסמר אחרון.

במצוּדתי ישבתי עד רדת הלילה. כשכל אנשי-הבית שכבו לישון, הובילתני הדודה בּוֹבּקה אל סבתא. הדרך לשם היתה רחוקה. אור הלבנה קפא על השיחים האלמונים, על עצים בני־בלי-שם… ציפור סמויה מן העין השמיעה קול ציוץ ונפוֹגה, אולי, נרדמה… איזו ציפור היא? מה שמה? היורד הטל בערבים?.. היכן מקומם של כוכבי העַיִש? מאיזה צד זורחת השמש?-

הלכנו ברחוב הדוֹאר. בובקה החזיקה היטב בידי, כדי שלא אברח. היא צדקה. חשבתי על בריחה.

סרגיי וואסילייביץ׳ מאַלישוֹב, שהיה אחר-כך ליו״ר ועד היריד של ניז׳גוֹרוֹד, כונן בקיץ 1918 משלחת כלכלית ראשונה בארצנו. בהסכמת לנין טען כמה רכבות מיטען של סחורות מתשמישי האיכרים והוליכן לחבל הוֹולגה, כדי להחליפן שם בתבואה.

למשלחת זוֹ נספחתי בתורת פנקסן. למקום הפעולה בחרנו את מחוז נוֹבוֹניקוֹלאַייבסק אשר לפלך סאַמאַרה. לפי חישוביהם של אנשי-המדע, עשוי מחוז זה, אם יכוּלכל משקו כראוי, לפרנס את כל גלילות מוסקבה.

לא הרחק מסאראטוב, בתחנת החוף אוּבֵק, נפרקו הסחורות ונטענו על אַרְבַּה. סַפִנָתַה של האַרבּה נהפכה למעין חנות־כל-בו ארעית. בין צלעיו הקעורות של המחסן השט קבענו את דיוקנותיהם של מארקס ולנין, עיטרנום בשיבולים, על האיצטבות ערכנו גלילי סִיטָץ, מַגלים, מסמרות, עורות; לא נעדרו גם מפוחיות ובאַלאַלאיקות.

ושם, באוּבֵק, צירפו לנו אוניית-גרר — “איוואַן טוּפּיצין”, שנקראה על שם פלוני מסוחרי הוֹולגה, בעַליה לשעבר. באונייה נשתכן ״המַטֶה״ — מאַלישוֹב ועמו עוזריו וגזבּריו. המישמר והזַבָּנִים נסתדרו באַרבּה, מתחת לדוכנים.

העברת-המיטען נמשכה שבוע ימים. בבוקר של יולי היתה “טוּפּיצין” פולטת תימרות־עשן דשנות וגוררת אותנו במעלה הוולגה, אל באַרוֹנסק. הגרמנים היו מכנים אותה מושבה בשם “קאַטאַרינֵנשטאַדט”. זוהי עכשיו המטרופולין של חבל הגרמנים שבגלילות-הוולגה, חבל-ארץ יפה להפליא, המאוכלס אנשים מַרבי־גבורה וממעטי-דיבור.

הערבה, הסמוכה לבּארוֹנסק, מכוסה זהב כבד של חיטה, שדוגמתו אי אתה מוצא אלא בקאנאדה בלבד. היא מגודשת עטרות של חמניות ורגבים דשנים של אדמה שחורית. מפטרבורג, המלוחכת באש השחם, עקרנו לקאליפורניה רוסית, שמתוך כך היא מופלאה שבעתיים. ליטרת לחם היתה עולה בקאליפורניה שלנו ששים קופיקות, ולא עשרה רובל כבצפון. עטנו אל הגלוּסקה בחמת-טרף, שבימינו אין לתארה במלים; ברכרוכית כשל קורי-עכביש ננעצות היו שינֵי כלב שנשחזו. כשבועיים מיום בואנו הציקנו הבגילופין של הפרעת-העיכּוּל המבורכת. הדם, שנזרם בעורקים, היו לו — כך נדמה לי — הטעם והצבע של ריבּת-פטל…

מאלישוֹב השכיל באוֹמד-דעתו; הקופצים על הסחורות היו מרובים. מכל קצווי הערבה נהרו אל החוף נהרי-עגלות, שהלכו לאיטם. על גבותיהם של הסוסים השבעים זעה השמש. השמש זרחה על ראשי גבעות-החיטים. כאלפי נקודות ירדו העגלות אל הוולגה. בצידן של העגלות פסעו ענֲקָמוֹנים בפקרסי צמר, צאצאיהם של חוואים הוֹלאנדיים, שהיגרו בימי ייקאטרינה אל חלקות האדמה של חבל-הוולגה, פניהם לא נשתנו מימי סאַאַרדאַם והאַאַרלַם. מתחת לאזוב הפאטריארכאלי של גבות-העיניים, בתוך רשת קמטי העור, הבהיקו נטפי טַרְקִיָה שדהתה. עשן מקטרות נמוג בברקי התכלת, שנתמשכו מעל לערבה. הקולוניסטים היו עולים לאיטם בכֵבֵש האַרבּה; מנעלי-העץ שלהם הקישו, כפעמוני החוסן והשלווה. את הסחורה ביררו נשים זקנות בשביסים מעומלנים וטַלמָאוֹת קנומות. המַקָחוֹת הוּצאוּ ונישאו אל הכרכרות. ציירים הדיוטות פיזרו לאורך העגלות הללו צרורות צרורות של פרחי־בר וזַרבּוּבֵי פרים וורודים. חיצוֹנן של הכירכרות היה צבוע על-פי-הרוב בגון כחול עמוק. להטו בו תפוחים כעין השעווה, ושזיפים שפגעה בהם קרן החמה.

ממקומות מרוחקים היו באים בגמלים. הבהמות היו בורכות על החוף ומשרטטות את האופק בדבשות צונחות. מיסחרנו היה מסתיים עם ערב. החנות היתה נסגרת; אנשי המשמר, שהיה מורכב מנָכים, והזבנים היו מתפשטים וקופצים מעל הסיפוּנים לתוך הוולגה, שהוצתה באש השקיעה. בערבה הרחוקה היתה הקמה מגלגלת רַצֵי-גלים אדומים, בשמיים היו מתמוטטות חומות השקיעה. רַחָצַתָם של עובדי המשלחת הכלכלית לפלך סאמארה (זה היה שמנו בתעודות הרשמיות) היתה כמין מחזה מופלא. בעלי־מומים היו זורקים במיים מזרקות טין וורוּדים. אנשי-המישמר היו קטוּעי רגל, השאר חסרי יד, או שמוּטי עין. הם היו נרתמים צמדים לצוֹרך השחיה. לשני אנשים היו שתי רגליים, הם חיבטו בגדמיהם על-פני המיים, זרמי טין נדחקו כעַרבּוֹלת אל בין גופותיהם. בנהימות ונַחֲרוּרים היו בעלי-המומים פורצים לחוף; מתוך התלהבות משוּבתם, היו מנופפים בגַרדוּמיהם כלפי השמיים המגמאים מרחקים, רוגמים עצמם בחול ומתגוששים ומועכים איש את גפי רעהו הקטועים. לאחר הרחצה היינו הולכים לאכול פת-ערבית בפונדקו של קארל בּידַרמאַייר. סעודה זו היתה משלימה את ימינו. שתי בתולות, שידיהן אֲדַמִחוּמוֹת כצבע הדם והלבֵנים, — אבגוּסטה ואַננה, — היו שמות לפנינו קציצות, אבני־גוויל אדמוֹניות, שזעו בפלגי השמן הרותח, ועליהן תלי-תלים של תפוחי-אדמה מטוגנים, לשם נתינת-טעם היו מוסיפים להור־ההר הזה של המאכל הכפרי תוספות בצלים ושוּם. היו מציבים לפנינו צנצנות מלאות מלפפונים חמוצים. מן החרכּים העגולים, הקרועים בהגבהה, בסמוך לתיקרה, קלח ובא מכיכר השוּק עשן השקיעה. המלפפונים נתקטרו בעשן הארגמני, וריחם כּריחו של חוֹף־הים. היינו מקנחים את הבשר בלגימת יין־תפוחים. אנו, אוכלסי פַּסִקי ואוֹחִטַה, תושבי הפרברים, שמי-רגליים צהובים קפאו בהם, הרגשנו עצמנו, כל ערב מחדש, ככוֹבשים. החרכּים, הקרועים בקירות השחורים בני מאות השנים, דומים היו לאֶשִׁקָפִים. מבעד להם נשקפה חצר קטנה, הנקיה נקיון של מעלה, חצר גרמנית קטנה, עם שיחי וורדים וּוִיסִטַרִיוֹת, עם לוע-התהום הסגוֹלי של האורווה, הפתוחה לרווחה. זקנות בטַלִמַאוֹת ישבו על סִפֵּי הבתים וסרגו פוזמקאות של גוּליבר. משדות-המירעה חזרו עדרים. אַבגוּסטה ואַננה היו יושבות על שרפרפים ליד הפרות. בדמדומים הבהבו עיני הפרות בצבעי-הקשת. המלחמה, לכאורה, לא היתה ולא נבראה. ואף־על-פי-כן קו החזית של קאזאקי אוּראַל עבר במרחק עשרים פרסה מבּאַרוֹנסק. קארל בידרמאייר לא פילל, שמלחמת האזרחים מתגלגלת וקרֵבה אל סף ביתו.

בלילה חזרתי אל סַפִנָתֵנוּ עם סֶלֶצקי, פנקסן ממש כמוני. הוא היה פוצח שיר בדרך. מן החלונות דמוּיי-החץ היו משתרבבים ראשים חבושי מִגְבַּעים. אור הירח היה גולש בתעלות האדומות של הרעפים. נביחה עמומה של כלבים היתה עולה ומנסרת בחללה של סאארדאם הרוסית. אַבגוּסטות ואַננות היו קופאות תחתיהן ומקשיבות אל שירתו של סלצקי. הבאס שלו היה מנשאנו עד הערבה, אל גדר-הכלונסאות הגוטית של ממגורות התבואה. מַשקוֹפֵי ירח ריטטו על־פני הנהר, האפלה היתה קלה; היא נסוגה אל חולות החוף; במכמורת הקרועה נתפתלו גחליליות.

קולו של סלצקי היה בעל כוח שמחוץ־לגדר-הטבע. בחור גברתן וענקמוני זה היה אחד מאותם שאליאפינים פרוֹבינציאליים, שלמזלנו הם נפוצים בשפע על־פני אדמת רוסיה. היה לו קלסתר-פנים ממש כשל שאליאפין — ספק של עגלון סקוטי, ספק של שוֹע משוֹעי ייקאטרינה. הוא היה טפשוני, שלא כאב-דמותו האלוהי, אך קולו, בהתרחבו ללא גבול, היה ממלא את הנפש מתיקות של ביטול-היש ועלפון צועני. את “שירי-הנחוּשתיים” היה מעדיף על האריות האיטאלקיות. מפי סלצקי שמעתי לראשונה את “המוות” של גרייצ׳אַנינוֹב. באימה, בבלי-רחמים, בלהט נשתפך בלילות מעל למיים האפלים:

…הוּא לֹא יִשְׁכַּח, הוּא יָבוֹא, יְלַטְּפֵנִי,

יַחְבּוֹק. וְלָעַד יֹאהֲבֵנִי,

וְזֵר־הַכְּלוּלוֹת הַכָּבֵד יַעֲנוֹד!»

בתוך הקליפה בת-הרגע, הקרויה בן־אדם, זורמת השירה, כפלגי-נצחים. היא שוטפת הכל ויולדת הכל.

קו-החזית עבר במרחק עשרים פרסה. קאזאקי אוּראל, שנתחברו אל הגדוד הצ׳כי של המאיור וֹוזָ׳נִילִיק, ניסו להדוף מניקוֹלאַייבסק את גדודי האדומים המפורדים. צפונית מזה — מסאמארה — התקיפו החיילות של " קוֹמאוּץ' " (נוטריקון של ועד חברי האסיפה המכוננת). יחידותינו המפורקות והבלתי-מאומנות שידדו מחדש את מערכותיהן על הגדה השמאלית. אך זה בגד מוּראַביוֹב. כמצביא סובייטי נתמנה וואַצֵטיס.

נשק לחזית היו מביאים מסאראטוֹב. אחת לשבוע, ולעיתים גם שתים, היתה עוגנת בנמל בּאַרוֹנסק אוניית-הקיטור הלבנה-הוורודה “אמנון-ותמר”. היא היתה מביאה רוֹבים ותחמושת. על סיפון האוניה עמדו צפופים ארגזים, ועליהם משורטטות דרך־שיגרה גולגלות, ומתחת לגולגלות כתובת: “סכנת-מוות”.

מפקד האוניה היה קוֹרוֹסטייליוֹב, איש סכוּף, בעל שיער פשתני ומדולדל. קורוסטייליוב היה מן המתרוצצים, נשמה אוזלת-ערטילאית, נע-ונד. הוא שוטט במִפרָשׂיוֹת על-פני הים הלבן, ברגל עבר את רוסיה לאורכה ולרוחבה, היה חבוש בבית-סוהר ובבית-מינזר למריקת עוונות.

בחזירתנו מבידרמאַייר היינו נוהגים להיכנס אצלו, כל אימת שראינו בקירבת הנמל את אורותיה של “אמנון ותמר”. לילה אחד, כשהגענו עד ממגורות התבואה, על שורת-הקסמים הזאת של מנעוליהן הירוקים והקנומים, ראינו אבוקה הדולקת בּרוּמוֹ של רקיע. חוזרים היינו עם סלצקי הביתה באותה רוח מפויסת ונלהבה, שעשויים להשרות עליך חבל-ארץ מופלא זה, הנעוּרים, הלילה, טבעות-האש, הנמוגות על-פני הנהר.

מי הוולגה הלכו בחשאי. אורות לא היו ב“אמנון ותמר”, גוף האוניה האפיל כברמינן, ורק האבוקה הגביהה לשונותיה מעליו. האש נתרוצצה מעל לתורן והעלתה עשן. סלצקי שר בחוורון־פנים והפשלת-הראש. הוא ניגש אל המיים ונשתתק פתאום. עלינו בכבש שלא שמרוֹ איש. על הסיפון נתגוללו ארגזים וגלגלי תותחים. דחפתי את דלת תא-הקברניט, היא נפתחה. על גבי השולחן, המלוכלך בתשפוכת של נחלים, דלקה מנורת-פח ללא זכוכית. ברזלו של בית-הפתילה היה מתהתך והולך. החלונות היו מאוּטמים בקרשים גבנוניים. מן הקנקנים, שנתגוללו מתחת לשולחן, עלה ריח גפריתני של סאמוגון. קורוסטייליוב בכותונת של בד-פשתן ישב על הריצפה בשלוליותיו הירוקות של הקיא. שער-הנזירים שלו נתלבּד ועמד מסביב לפניו. קורוסטייליוב לא המיש עיניו מן הקומיסאר שלו, הלַטי לאַרסוֹן, והביט אליו ממושבו על הריצפה. הלה, שהציב לפניו את הקארטון הצהוב של ה“פראבדה”, קראו באורה של מדורת־הנפט המתהתכת.

— בכן, כזה אתה, — אמר לו קורוסטייליוב מעל הריצפה, — המשך דבריך שדיברת… דַקְדקֵנו ביסורים, אם רצונך בכך…

— מדוע אהיה מדבר, — נענה לארסון, בפנותו אליו את גבו, והתגדר ממנו בקארטון שלו, — מוטב שאקשיב לדבריך שלך…

על גבי סַפַּת הקטיפה, בשלשול רגליו, ישב כפרי אדמוני.

— ליסיי, — אמר לו קורוסטייליוב, _ יי״ש.

— אזל, — השיב ליסיי, — ואין מקום להשיגו…

לארסון המיש את הקארטון וגעה פתאום בצחוק, כביכול החל לתופף תפיפה רצופה.

— האיש הרוסי לגימה מתבקשת לו, — הלטי דיבר במיבטא מיוחד, — האיש הרוסי נשמתו יצאה מעט-מעט מכליה, ופתאום אין מקום להשיג… בכן, השם וֹולגה למה הוא?"

צווארו של קורוסטייליוב, הצנום כצוואר הילד, נתמתח, רגליו במכנסי בד-הפשתן נתפשקו על גבי הריצפה. תמיהה של צער נשתקפה בעיניו, אחר־כך הן התחילו להתנוצץ.

— דִקְדקֵנו ביסורים, — אמר בקול חרישי ומתח את צווארו, — הציקנוּ, קארל…

ליסיי שילב את ידיו התפוחות וצידד מבט כלפי הלַטי:

— ראו-נא, בוולגה מתקלס הוא… לא, חבר. בוולגה שלנו אל תתקלס, אל תטיל דופי… הידעת, היאך אומר אצלנו פסוקו-של-זמר: “אמא-וולגה, גברת הנהרות”."

אני וסלצקי לא זזנו מאצל הפתח. נמלכתי בלבי לסגת.

— הָבֵן לא אוכל בשום צד ואופן, — פנה אלינו לארסון, בהמשיכו, כנראה, מחלוקת ישנה, — אולי יסבירו לי החברים, היאך תמצא לומר, שברזל-בטוֹן גרוע מעצי הַלִבְנֶה והָאַסְפָּה, והדיריז׳אבּלים גרועים מן הטינופת של קאַלוּגה?

ליסיי סובב את ראשו, העונק צווארון־של־מוך. רגליו לא הגיעו לריצפה, באצבעות תפוחות, מאומצות אל בטנו, היה שוזר רשת סמויה מן העין.

— מה אתה יודע, ידידי, על קאלוגה, — אמר ליסיי בנעימה המשכּכת את הדעת, — בקאלוגה, להווי ידוע לך, שוכן עם נודע-לתהילה: עַם סגולה, אם רצונך לדעת…

— יי״ש, — הגה קורוסטייליוב מעל הריצפה.

לארסון חזר והפשיל את ראשו החזרזירי וגעה בצחוק בוטח.

— כָּהֵנָה וכָּהֵנָה, — למלם הלטי, בהקריבו אליו את הקארטון, — הֲגַם וּבִשַגָם…¹

זיעה עזה היתה מפכּה במצחו, כמעין המתגבר, בתוך לְבַד שערותיו נטולות-הצבע צפו זרמי־אש שמנוניים.

— הגם וּבשגם, — חזר ונחרר בצחוק, — כּהנה ולהנה…

קורוסטייליוב גישש באצבעותיו על סביביו. ניזוז והיה זוחל והולך בחתרו קדימה באַרבוֹת ידיו, בגררו אחריו את השלד הלבוש כותונת של בד־פשתן.

— חלילה לך לדקדק את רוּסיה ביסורים, קארל, — הפטיר בלחישה, בהגיעו בזחילה אל הלָטי, סטַרוֹ בכף־ידו הקטנה והמעוּותת והחל לחבטו ביבבה.

הלה נתנפח וסקר את כולנו מעל למשקפיו שגלשו למטה. אחר-כך כרך על אצבעותיו את נהר־המשי של שערות קוֹרוֹסטייליוֹב והכפּיש פניו בריצפה. הרימו וחזר והנחיתו.

— קיבּלת, — אמר לארסון אמירה מקוטעת ובחוזקה הטיל ממנו את הגוף הגרמי, — ותקבל עוד…

קורוסטייליוב נסמך בפיסות־ידיו ונתרומם מעל הריצפה כדרך הכלבים. הדם זב מנחיריו. עיניו פזלו. הוא השִׁיטָן, אחר־כך זקר וביבבה דיחק עצמו אל תחת השולחן.

— רוסיה, — הגה מתחה לשולחן, ואבריו מפרכסים, — רוסיה…

האִתּים של פיסות רגליו היחפות נשתרבבו וחזרו ואוּספו. רק מלה אחת — אגב שריקה וגניחה — אפשר היה להבחין ביבבתו.

— רוסיה, — ילל בפישוט ידיו והטיח ראשו בריצפה.

ליסיי האדמוני ישב על ספּת הקטיפה.

— למן הצוהריים נתנצחו, — פנה אלי ואל סַלַצִקִי, — בלי הרף על ראַסייה מתכתשים, על ראַסייה דאוּגים הם בלי הרף…

— יי״ש, — אמר בתוקף קורוסטייליוב מתחת לשולחן. הוא הגיח ועמד על רגליו. שערותיו, שהטפיחו בשלולית הדם, צנחו על לחיו.

— היכן היי״ש, ליסיי?

— היי״ש, ידידי, בווֹזנייסיינסקוֹיַה, ארבעים פרסה, אם במיים ארבעים פרסה, ואם ביבשה ארבעים פרסה… שם היום היכל-הקודש, בהכרח שיהא היי״ש מצוי שם… הגרמנים, אין עצה כנגדם, שאצלם אינו בנמצא…

קורוסטייליוב הפך פניו ויצא ברגליו הישרות, העֲגוּריוֹת.

— אנו קאַלוּגָאִים, — נצטעק לארסון במפתיע.

— אינו מחבב את קאלוגה, — נאנח ליסיי, — ואין עצה כנגדו… ואני הייתי בה, בקאלוגה… עַם בעל מידות שוכן בתוכה, נודע-לתהילה…

מאחורי הקיר קרא מישהו קריאת פקודה, נשמע קול טרטור של עוֹגן, העוגן הוּגבה למעלה. גבותיו של ליסיי נזדקפו.

— ניכרים הדברים שלווֹזנייסנסקוֹיָה אנו מפליגים?…

לארסון הפשיל ראשו לאחוריו וגעה בצחוק. אני יצאתי במרוצה מן התא. קורוסטייליוב היחף עמד על גשר-הקברניט. ברק הנחושת של הירח נח על פניו המחוּצים. היַרְדָה צנחה אל החוף. המלחים סובבו ולִפִּפוּ את העבוֹתוֹת.

— דמיטרי אלקסייביץ׳, — קרא סַלָצקי כלפי מעלה, — לנו, על-כל-פנים, הנח לרדת, וכי מה לנו ולצרה הזאת?..

המכונות שנתפרצו פתאום נשתבשו והיו מטרטרות בערבוביא. הגלגל חִפַּר במיים. במעגן נפשח רכּוֹת קרש שהרקיב. “אמנון ותמר” היתה מִחַרְטֶמֶת וסובבת.

— מפליגים, — אמר ליסיי, שיצא אל הסיפון, — מפליגים לווזנייסנסקוֹיה לקחת סאמוגון…

בסיבוב הגלגל היתה “אמנון ותמר” מגבירה מהירותה. במכונה נתגברה והלכה דְחוֹסַת השמן, האיוושה, השרֵקה, הרוח. אנו נישאנו בעלטה, בלי נטוֹת לצדדין, מיגרנו את המצוֹפים, את מצופי-התורן ואת האוּרים האדומים. המיים, שהקציפו תחת הגלגלים, עפו אחורנית, ככנף־עוף מוזהבת. הירח נתחפר בערבוֹלוֹת השחורות. “נתיב־השיט של הווֹלגה הולך עקלקלוֹת, — זכרתי פסוק מספר-לימוד, — הוא משוּבש בשרטונים למכביר”… קורוסטייליוב היה מדשדש תחתיו על גשר-הקברניט. עור של תכלת המפיק אור היה חוֹפֶה את לסתותיו.

— קדימה-מלא! — אמר לתוך המגבירקול.

— יהיה מלא, — השיב קול עמוּם וסמוי.

— הגבֵּר עוד…

בתחתיות האוניה היתה שתיקה.

— אפוצץ המכונה, — השיב הקול לאחר השתיקה.

האבוקה נעקרה מן התורן ונגררה על גבי הגל המתערבל. האוניה נתנודדה, ההתפּרצות זעזעתה וחלפה את גופה. אנו נישאנו בעלטה ולא פנינו ימינה או שמאלה. מן החוף המריאה זיקוּקית, ירו בנו מתותח. הפגז עבר בשריקה בין התרנים. נער-הטבחים, שנשא מיחם על הסיפון, זקף ראשו. המיחם נשמט מידיו, נתגלגל בסולם, נתבקע, וקילוח מתנוצץ ניתך במדרגות המזוהמות. נער-הטבחים חשף שיניו, צנח אל הסולם ונרדם. מפיו נדף ריח-המוות של הסאמוֹגון. למטה, בין הגלילים המוכתמים בשמן, היו המסיקים, העירומים ממותניהם ומעלה, שואגים, מנפנפים בידיהם, נופלים ארצה. בהזדהרות הפנינית של האצטוונות נשתקפו בבואות פניהם המעוּותות. אנשי הצוות של האוניה “אמנון ותמר” היו שיכורים. ההַגַאי לבדו הניע ביד חזקה את גלגלו. הוא ראני והחזיר פניו.

— ז׳יד, — אמר לי ההגאי, — הילדים מה תהא עליהם?..

— איזה ילדים?

— והילדים אינם לומדים, — אמר ההגאי, בסבבו את גלגל-ההגה, — הילדים יהיו גנבים…

הוא קירב אלי את לסתות העופרת הכחולות והחריק בשיניו. לסתותיו חרקו, כאבני-ריחיים. נדמה היה, כי שיניו נטחנות לאבק.

— אטרוף…

נרתעתי מפניו. על-פני הסיפון עבר ליסיי.

— מה יהיה, ליסיי?

— יביאֵנו ויהי-מה, — אמר האיכר האדמוני וישב על הספסל לנוח. הורדנוהו בווֹזנייסנסקוֹיָה. “היכל-קודש” לא נמצא שם, לא אוּרים, לא קאַרוּסלה. החוף המשופע היה אפל, מכוסה בשמיים נמוכים. ליסיי טבע בחשיכה. הוא נעדר למעלה משעה ובצבץ ועלה סמוך למיים מעוּמס קנקנים. ליוותו אשה חטוטת-פנים, הדורת-קומה כסוסה. לסוּטית-ילדה, שלא לפי מידתה, היתה מתוחה על שדי האשה. איזה גמד בכובע מחוּדד, מרופד-מוך, ובמגפיים זערוריים, עמד על ידם בפעירת-הפה והסתכל במעשה טעינתנו.

— שזיפוני, — אמר ליסיי, בהעמידו את הקנקנים על השולחן, — סאמוֹגוֹן שזיפוני מאין כמוהו.

ומרוצתה של אוניית-הרפאים שלנו נתחדשה. הגענו לבארונסק עם שחר. הנהר נשתרע עד אין גבול. המיים היו ניגרים מן החוף ומניחים אחריהם צל כחול של אַטלס. קרן־אור וורודה הטיחה בערפל, שנתלה על דבלולי השיחים. קירות האַמבּרים האטוּמים והצבועים, מנופי-מַשָׂאָם הדקים פנו לאטם והחלו לשוט, שוט והגיע אלינו. היינו מתקרבים אל בארונסק לקול רעמי השיר. סלצקי מירק את גרונו בבקבוק של "השזיפוני מאין כמוהו״ והפליג בזמרה. היה כאן הכל — הפשפש של מוסורגסקי, צחוקו של מפיסטו ואַרִיָה של הטוחן, שנטרפה דעתו: “עורב אני ולא טוחן”…

קורוסטייליוב היחף, שנתכופף לאחוריו, נתפרקד על מעֲקִיתוֹ של גשר-הקברניט. ראשו עצום־העפעפיים ניטלטל, פניו המחוצות מופשלות כלפי שמיא, בת-צחוק עמומה, ילדותית רפרפה בהן. קורוסטייליוב ננער, כשהֵאַטנוּ את הילוך האוניה.

— אליושא, — אמר לתוך המגבירקול, — מֵלִא-שבמֵלִא.

ואנו נתקענו במעגן תוך הילוך מלא. הקרש, שמיעכנוהו בפעם הקודמת, נתרסק. את המכונה עצרו בעוד מועד.

— והנה הגיעֵנוּ — אמר ליסיי, שנמצא עומד על ידי, — ואתה, ידידי, חששת…

בחוף כבר נערכו בשורה הטאַצ׳אֵנקות של צ׳אַפּאַייב. רצועות כצבעי־הקשת היו מאפילות ונקרשות בחוף, שאך זה נטשוהו המיים. סמוך למעגן נתגוללו ארגזי-התחמושת, שהושארו בנסיעות הקודמות. על אחד הארגזים, חבוש מצנפת-שער ולבוש כותונת בלתי־חגורה, ישב מאַקִיֶב, גונדר בחילו של צ׳אפאייב. קורוסטייליוב שם פעמיו אליו בפישוק־ידיים.

— שוב הפעם, קוסטיא, עשיתי מעשה-תעתועים, — אמר בחיוכו הילדותי, — את כל השָׂרָף בזבזתי…

מאַקייב ישב על הארגז ישיבה מצוּדדת, דבלולי מצנפתו נשתלשלו וירדו על קשתוֹת-עיניו הצהובות, חסרות-הגבּוֹת. מאוּזר, שקתּוֹ צבוע, היה מונח על ברכיו. הוא ירה, בלי הסב פניו, והחטיא.

— אי לך, מה לך, — מלמל קורוסטייליוב, ופניו אורו, — והנה באת לכלל כעס… — הוא הרחיב את פישוק ידיו הצנומות. — אי לך, מה לך…

מאקייב קפץ ממקומו והיה מסתובב ויורה את כל כדורי המאחר. היריות נתקשקשו בחפיזה. קורוסטייליוב ביקש לאמור עוד משהו, אך לא הספיק. נאנח ונפל על ברכיו. הוא צנח אל החישוקים, אל גלגלי הטא-צ׳אנקה, פניו נמחצו. פסים חלבלביים של הגולגולת דובקו אל החישוקים. מאקייב, שנרכן קמעא, היה עוקר מן המחסנית את הכדור האחרון, שנתקע בה.

— שְׂכַר ליצנות, — אמר, בסוקרו במבט-עיניו את החיילים האדומים ואת כולנו, שנצטופפנו ליד הַיַרְדָה.

בכריעת-ברכיים. כרוֹע והזדקף, רִצְרֵץ ליסיי, שהחזיק אבּרזין בידיו וכיסה בו את קורוסטייליוב, הארוך כתורן. באוניה נורו יריות בודדות. אנשי־צ׳אַפּאַייב נתרוצצו על-פני הסיפון ואסרו את אנשי-הצוות. האשה האהילה בכף־ידה על פניה החטוטות ובעיניים מצומצמות, מביטות־ואינן-רואות, השקיפה מעל סיפון־האוניה אל החוף.

— הנה תשקיפי אצלי, — אמר לה מאקייב, — הנה אלמדך לזקוק שרף…

את המלחים הוציאו אחד-אחד. מאחורי האמבּרים הקבילו פניהם הגרמנים, שנהרו ויצאו מבתיהם. קארל בידרמאייר עמד בין אנשי-מקומו. המלחמה הגיעה עד סף ביתו.

ביום ההוא היו ידינו מלאות עבודה. אנשי הכפר הגדול פְרִיָדנטאַל באו לקנות סחורה. אורחת-גמלים רבצה ליד המיים. במרחקים, בריקוע־הפחים נטול-הצבע של האופק, החלו להסתובב כנפיהן של טחנות-רוח.

עד הצוהריים שפכנו לָאַרבָּה את התבואה של פרידנטאל, עם ערב קראני אליו מאַלישוב. הוא נתרחץ על סיפונה של “טוּפּיצין”. אחד נכה, ששרוולו פרוף, יצק לו מיים מן הכד. מאלישוב היה מנחרר, גונח מגרונו, מושיט לחייו. כשנסתפג באלונטית, אמר לעוזרו, בהמשיכו, כפי הנראה, את שיחתם, שגלגלו קודם לכן:

— ונכון… ואפילו צדיק-תמים אתה בכפל־כפליים — גם במשכנות-הנזירים היית, גם בים הלבן הפלגת, וגם איש עיזוז-ונורא אתה, — על־ כל-פנים, את השרף, אנא בטובך, אל תזקק…

הלכנו עם מאלישוב לתא. שם הקפתי עצמי בדו״חות והתחלתי לכתוב מפיו טלגראמה לאיליץ׳.

— מוסקבה. קרמלין, ללנין.

בטלגראמה הודענו על משלוחים ראשונים של חיטה לפרוליטארים של פטרבורג ומוסקבה, שתי רכבות, הטעונות כל אחת עשרים אלף פוד תבואה.

בחורף שנת 1916 נקלעתי לפטרבורג בפאספורט מזוּיף ובלא פרוטה בכיסי. מצאתי מחסה בבית המורה לספרות הרוסית — אַלכסיי קאַזאַנצב.

הוא נתגורר בשכונת פייסקי, ברחוב קופא מקור, צהוב למראה, מעלה-סירחון. תוספת-פרנסה למשכוּרתו הדלה מצא לו בתרגומים מספרדית; בימים ההם התחיל להתפרסם אורו של בּלאַסקו איבּאַנייס.

קאזאנצב לא היה בספרד אפילו אגב אורחא, אך אהבת הארץ הזאת מילאה את ישותו — הוא ידע בספרד כל טירה, כל גן, כל נהר. מלבדי נסתופפו בצלו של קאזאנצב עוד רבים מאלה שהוֹגוּ ממסילת-החיים הישרה. חיינו חיים של רעבוֹן. לעתים רחוקות היו העתונים הקלוקלים מדפיסים באותיות-פטיט את הידיעות, שהבאנו להם על מקרי היום.

בבקרים מחזר הייתי על חדרי-המתים ותחנות-המשטרה.

בסופו של דבר, המאושר מכולנו היה קאזאנצב. היתד, לו מולדת — ספרד.

בנובמבר נזדמנה לי משרת פקיד בבית-החרושת של אוֹבּוּחוֹב, משרה משובחת למדי, שפוטרת את בעליה מחובת-הצבא.

סירבתי להיות לפקיד.

כבר בעת ההיא — בשנת העשרים לחיי — אמרתי לנפשי: בּרוֹר לך חרפת-רעב, חיי נע-ונד, חבישת-כלא, — ולא חבישת משרד עשר שעות ביום. הוד שבגבורה יתירה אין בנדר הזה, אף־על-פי-כן לא הפירותיו, ולא אפירנו. חכמת אבות-אבותי שכנה בלבי: נוצרנו לתענוגות בעבודה, בתיגרה, באהבה, — לכך נוצרנו, ולא לשום דבר זולת כך.

לשמע הדרשות שלי היה קאזאנצב פורע את הפלומה האדמונית הקצרה שלראשו. אימה והתפעלות שמשו במבט־עיניו בערבוביה.

בערב חג-המולד נתמזל מזלנו. העורך־דין בַּנדֶרסקי, בעל הוצאת-הספרים “אַלקִיוֹנָה”, עלה במחשבתו להוציא לאור מהדורה חדשה של כתבי מופאסאן. את מלאכת-התרגום קיבלה על עצמה אשתו של העורך־דין — רַאִיסה. חֶפצת־הנפש הגבירית עלתה בתוהו.

קאזאנצב, שהיה מתרגם מספרדית, נשאל, שמא יודע הוא אדם העשוי לסייע לראיסה מיכאילוֹבנה. קאזאנצב המליץ עלי.

למחר, לבוש מקטורן לא-לי, שמתי פעמי למשפחת בּנדרסקי. הם נתגוררו בקרן נייבסקי מוֹיֹקה, בבית, שהיה בנוי שחם פיני ומוקף בני-עמודים וורודים, חרכּי-יריה, שלטי-אבירים עשויים אבן. בנקאים בני-בלי־שם-ובלי-יחוס, משומדים, שעשו הון בעסקי הספקה לצבא, בנו לפני המלחמה בפטרבורג טִירֵי-טירוֹת כאלה, שנצטיינו בחוסר־טעם ובהדרת רוממות מזויפת.

המדרגות רוּפדו במרבד אדום. במישטחים שבין קומה לקומה עמדו דוּבּי-פלוסין, זקופים על רגליהם האחוריות.

בלועותיהם הפעורים דלקו כוֹבַעוֹת של בדולח.

משפחת בנדרסקי נתגוררה בדיוטה השלישית. את הדלת פתחה חדרנית רָמַת-חָזֶה, וצניף לראשה. היא הכניסתני לטרקלין, המקושט בסגנון סלאווי-עתיק. על הכתלים היו תלויות תמונותיו הכחולות של רַרִיךְ — סלעי-בראשית ומפלצות-קדומים. בפינות ההדר — על גבי מדפים — מוצגות היו איקוניות נוסח ישן. החדרנית רמת-החזה נעה על-פני החדר בהדרת־רוממות. היא היתה זקופת-קומה, קצרת־ראי, יהירה. בעיניה האפורות, הפקוחות לרווחה, נתאבנה הפריצות. הנערה נעה לאיטה. הרהרתי בלבי, כי במשכב-דוֹדים היא זעה, בוודאי, בזריזות-זלעפות. מסך של משי טַרְסִי, שהיה תלוי על הדלת, נִתְנַדֵד, בנשיאַת חזה השופע נכנסה לטרקלין אשה שחורת־שער, שעיניה זמוֹרַנִיוֹת. על נקלה אתה מכיר בה, בגברת בנדרסקי, אותו גזע נפלא של נשים יהודיות, שבאו אלינו מקיוב ומפולטאבה, מערי השובע של הערבה, המעוטרות עצי ערמונים ושיטים. את ממונם של בעליהן הממוּלחים הן מהתכות לפימות וורודות על בטנן, על עורפן, על כתפיהן העגולות. בת־צחוקן הנמנמנית, המעודנת, מטריפה דעתם של קציני חיל-המצב.

— מוֹפאסאן — תאוות-חיי היחידה, — אמרה לי ראיסה.

בהתאמצה לכבוש את נענועי ירכיה הגדולות, יצאה מן החדר, ובחזירתה הביאה עמה את תרגומה ל“מיס האַרייט”. בתרגומה לא נשאר סימן-וזכר לפסוק המופאסאני, — החופשי, השוטף, שנשימת-תאווה ארוכה לו. גברת בנדרסקי כתבה כתיבה דקדוקית עד כדי לייגע, בלי רוּח חיים, ובהגסת־הדעת — כדרך שהיו היהודים כותבים רוסית בימים עָבַרוּ.

לקחתי עמי את כתב-היד ובבית, בעליית-הגג של קאזאנצב, — כששוכניה ישנים סביבי, — שקדתי כל הלילה להבקיע לי שבילים בסבך זה של תרגום לא־לי. אין זו מלאכה רעה ככל הנדמה. הפסוק בא לעולם נאה וכעור כאחת. הסוד הוא בהטייה הבלתי-מורגשת כמעט. המנוף צריך להיות מונח בכף ולהתחמם. להטותו צריך פעם אחת, ולא פעמיים.

למחר בבוקר החזרתי את כתב-היד המתוקן. ראיסה לא שיקרה, כשדיברה על תאוות מופאסאן שלה. היא ישבה בלי נוע כל שעת הקריאה, וידיה חבוקות: ידי אטלס אלו היו זורמות כלפי מטה, מצחה החוויר והלך, הסלסלה שבין השדיים המלוחצים היתה ניסוטה ורוטטת.

— איך עשית זאת?

אזי הרחבתי את הדיבור על סגנון, על צבא-המלים, זה הצבא, שבו נעים כל סוגי הנשק. אין לך חרב, שעשויה להיתקע בלבו של אדם ולהפיגו דום, כנקודה שהוּצבה בּעִתַּה. היא הקשיבה בהרכנת-הראש, בפתחה קימעא את שפתיה הצבועות. קרן שחורה הבהיקה בשערות הַלַכָּה שלה, שהיו כבושות, חלקלקות ומפוסקות בשביל. רגליה היצוקות בגרביהן, שסובכיהן חסונים וענוגים, נתפשקו על גבי השטיח.

החדרנית, שהשיאה הצדה את עיניה המאובנות, הפרוצות, הביאה פת-שחרית על גבי טס.

שמש-הזגוגית של פטרבורג נינוחה על השטיח המחוספס, הדהוי. עשרים־ותשעת הכרכים של כתבי מופאסאן עמדו על המדף שמעל השולחן. באצבעות נמוגות נגעה השמש בכריכות עור-התחש של הספרים — הקבר המפואר של הלב האנושי.

הקריבו לנו קפה בספלונים כחולים והתחלנו לתרגם את “אידיליה”. הכל זוכרים את המעשה באחד מפרחי-הנגרים, שבהציקו הרעב, הוציא במציצה משדיה של מינקת שמנה את חלבה, אשר היה לה למוּעקה מאין יונק. המעשה אירע ברכבת, שהלכה מניצה למארסיי, בצוהרי יום שחון בארץ הוורדים, במולדת הוורדים, ששדות של פרחים גולשים שם אל חוף־הים…

יצאתי מבית בנדרסקי, ובכיסי עשרים־וחמישה רובל דמי-קדימה. הקומונה שלנו בפייסקי נשתכרה בערב ההוא, כסיעת אווזים ששתו לשכרה. בכפות-המרק גרפנו ביצי-דגים שחורות וקינחנו בנקניקים־של־כבד. בשיכרותי התחלתי להטיח דברים כלפי טולסטוי.

— הוא נפחד, הגראף שלכם, הוא נבהל… הדת שלו היא פחד… כיוון שנפלה עליו אימת הקור, הזיקנה, קם הגראף ותפר לו פקרס מן האמונה…

— ומה הלאה? — שאלני קאזאנצב, בנענעו בראשו כראש-הציפור. נרדמנו איש לרגלי מיטתו. ראיתי בחלומי את קאטיה, הכובסת בת־הארבעים, שנתגוררה בדיוטה התחתונה. בבקרים היינו לוקחים אצלה רותחין. אפילו את פניה לא הספקתי לראות היטב, אך בחלומי עשינו, אני וקאטיה, מעשים אשר לא ייעשו. התנשקנו עד אפיסת-הכוחות. לא כבשתי יצרי ולמחרת הבוקר נכנסתי אצלה לקחת רותחין.

הקבילה את פני אשה בלה, שסודר קשור לה שתי-וערב על חזה, שתלתליה אפורי-השיבה נתפרעו, וידיה הטפיחו.

מכאן ואילך אכלתי יום־יום פת-שחרית בבית בנדרסקי. בעליית-הגג שלנו היו מעתה תנור חדש, דג מלוח, שוקולאדה. שתי פעמים הסיעתני ראיסה אל האיים. לא כבשתי את יצרי וסיפרתי לה על ילדותי. הסיפור, לתמהוני, יצא קודר ביותר. מתחת לכיפת-החוֹלֵד הביטו אלי עיניים נוצצות, פוחדות. פרוות הריסים האדמונית ריטטה ברחמים.

התוודעתי אל בעלה של ראיסה — יהודי שפניו צהובות, ראשו קרוח, וגופו, השטוח והחסון, נטוי במלוכסן כמתכוון לעוף. היו שמועות על קירבתו לראַספוטין. הרווחים הגדולים, שבאו לו מעסקי הסַפַּקוּת הצבאית, שיוו לו מראה של אחוז-דיבוק. עיניו שוטטו, כביכול ראה את ריקמת-החיים, והנה היא קרועה לפניו. ראיסה היתה באה לידי מבוכה, כל אימת שהציגה את בעלה בפני אנשים חדשים. מפני צעירותי לא השגחתי בכך אלא לאחר שבוע ימים.

אחרי תחילת השנה החדשה באו אל ראיסה מקיוב שתי אחיותיה. יום אחד הבאתי את כתב-היד של “הווידוי”, וכיוון שלא מצאתי את ראיסה בביתה, חזרתי ובאתי לעת ערב. בחדר־האוכל סעדו. הגיעה משם צהלת-כסף של סוסות, והמולת קולות של גברים, הגועים בעליצות מופרזת. בבתי גבירים, שאין להם מסורת, מרעישים בסעודה. הרעש היה יהודי — כרעם בגלגל, וסיומיו מתרוננים ראיסה יצאה אלי בשמלת-נשף, וגַבָּה חשוף. רגליה בנַעֲלוִּלֵי-לכּה מתנודדים פסעו גולמנית.

— אני שיכורה, יקירי, — והיא הושיטה לי ידיים, ששרשרות של פלאטינה וכוכבי איזמרגדים חרוזים עליהן למכביר.

גופה נתנודד, כגופו של נחש, הזוקף לקול נגינה ומגביה כלפי התקרה. היא טלטלה בראשה המסולסל וקשקשה בטבעות, ופתאום צנחה על הכורסה, המגולפת גליפים רוסיים עתיקים. על גבה המפוּדר עממו צלקות.

מעבר לכותל נתפוצץ שוב קול צחוק של נשים. מחדר-האוכל יצאו האחיות חֲתוּמוֹת-השפם, ששדיהן שופעים, וקומתן גבוהה כשל ראיסה. שדיהן היו מזוקרים, שערותיהן השחורות נתנופפו. שתיהן היו נשואות, כל אחת לבנדרסקי הפרטי שלה. החדר נתמלא עליצות-נשים שבאה בערבוביא. עליצותן של נשים בשלות. הבעלים עטפו את האחיות במעילים של פרוות דוב-הים, במטפחות אוֹרַנִבּוּרג, רָגִלוּ אותן בערדליים גבוהים, שחורים; תחת סנוורות-השלג של מטפחות-הראש לא נשתיירו אלא לחיים מפורכסות ולוהטות, חוטמי שיש, ועיניים המתנוצצות בברק שֵׁמִי, קצר-ראי. לאחר שהרעישו קמעא, נסעו לאופירה, שבה הוצגה “יהודית” בהשתתפות שאליאפין.

— אני רוצה לעבוד, — מלמלה ראיסה, בהושיטה את זרועותיה החשופות, — החמצנו שבוע ימים…

היא הביאה מחדר-האוכל בקבוק ושני גביעים. שדיה נחו בחופשיות בתוך שק-המשי של שמלתה; הפטמות נזדקפו, המשי כיסה אותן.

— יין המשומר, — אמרה ראיסה אגב מזיגה, — מוּסקאַט של שנת שמונים-ושלוש. בעלי יהרגני, כשיוודע לו…

מעודי לא נתנסיתי במוסקאט שנת 83 ובלא שום נדנוד-היסוס שתיתי שלושה גביעים בזה אחר זה. הם נשאוני מיד אל סימטאות, שבהן נשפה שלהבת מצוּלְהֶבֶת והריעו כלי-זמר.

— אני שיכורה, יקירי… מה יש לנו היום?

— היום יש לנו ״L’aveu״…

— ובכן, ״ווידוי״. השמש — הוא גיבור הסיפור הזה, —¹Le soleil de France …. נטפי שמש שהותכו, כיוון שנשרו על סָלֶסְטָה האדמונית, מיד נהפכו לבהרות-קיץ. בקרניה המאונכות ביין ובתמד-תפוחים מירקה השמש את פרצופו של העגלון פּוֹלִיט. שתי פעמים בשבוע היתה סלסטה מביאה העירה שמנת, ביצים ותרנגולות למכירה. היא היתה משלמת לפוליט עשרה סוּ דמי נסיעתה וארבעה סוּ דמי הובלת הסל. ובכל נסיעה ונסיעה היה פוליט קורץ עין לסלסטה האדמונית ושואלה: "ומתי נשתעשע מעט, ma belle?״² — ״מה פירוש הדבר, מסיה פוליט ?״ הרתיע העגלון על דוכנו ופירש: “להשתעשע משמע להשתעשע, לכל השדים והרוחות… בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר”…

— איני אוהבת הלצות כאלה, מסיה פוליט, — השיבה סלסטה וריחקה מן הבחור את שמלותיה, שנשתלשלו על סובכי-רגליה האדירים, החבושים גרביים אדומים.

אך בכוֹר-שטן זה פוליט לא פסק פיו מלצחוק ומלהשתעל, — באחד הימים עתידים אנו להשתעשע מעט, ma belle… — ודמעות של עליצות נתגלגלו על פניו, שצבען אדום כאודם הלבנה והיין.

שתיתי עוד גביע מן המוסקאט המשומר. ראיסה השיקה גביעה בגביעי. החדרנית מאובנת-העיניים עברה בחדר ונתעלמה.

Ce diable de Polyte³… במשך שתי שנים שילמה לו סלסטה 48 פראנק למעלה מן המיקח השווה, הרי זה קיימא־לן של חמישים פראנק חסר שניים. בשלהי השנה השניה, בהיותם יחידים בדיליז׳אנס, ופוליט, שלגם לפני הנסיעה לגימה גסה מתמד-התפוחים, שאל כהרגלו: "ואפשר נשתעשע היום, מאמזל סלסטה?״ — היא השיבה לו בהשפלת־עיניים: “הנני לשרותך, מסיה פוליט…”

ראיסה געתה בצחוק וצנחה על השולחן. Ce diable de Polyte… הדיליז׳אַנס היה רתום לסוסית לבנה. הסוסית הלבנה, ששפתיה וורודות מחמת הזיקנה, התנהלה במפסיע. שמשה העליזה של צרפת הקיפה את הכרכרה הנושנה, שהיתה מכוסה מן העולם בחפיפה שהצהיבה. בחור ובתולה אינם צריכים כלי-זמר…

ראיסה הושיטה לי גביע. זה היה החמישי.

,Mon vieux — ⁴ לכבוד מופאסאן…

ואפשר נשתעשע היום, ma belle?….

נמשכתי אל ראיסה ונשקתיה על שפתיה. הן נרטטו ותפחו.

— אתה משעשע, — מלמלה ראיסה מבעד לשניה ונרתעה לאחור.

היא נלחצה אל הקיר ופישקה את זרועותיה החשופות. בזרועותיה ובכתפיה נדלקו כתמים. מכל האלים, שהוקעו על צלב, היה זה המפתה ביותר.

— הואיל נא לשבת, מסיה פוליט…

היא הורתה לי על כורסה כחולה, אלכסונית, העשויה בנוסח סלאבי. מסעד-הגב שלה היה מעשה מיקלעת, מגולף בעץ ומקושט בציורי זנבות, נשתרכתי לשם ברגל כושלת.

הלילה הניח מתחת לעלומי הרעבים בקבוק מוּסקאט משנת 83 ועשרים-ותשעה כרכים, עשרים ותשע תיבות של חומר-נפץ, הטעונות רחמים, גאון, תאווה… קפצתי ממקומי, הפכתי את הכסא, נתקלתי במדף, עשרים-ותשעת הכרכים נתמגרו על השטיח, דפיהם נתפרחו, הם ניצבו במצודד… והסוסית הלבנה של גורלי התנהלה במפסיע.

— אתה משעשע, — נשתאגה ראיסה.

יצאתי מבית-השחם שבמויקה בשעה השתים־עשרה, לפני שהאחיות והבעל חזרו מן האופירה. הייתי מפוכח ויכולתי להישיר פסיעותי על קרש אחד, אך טוב שבעתיים היה להתנודד, ואני נתערסלתי מצד אל צד והייתי מזמר והולך בלשון שבדיתי מלבי באותה שעה. במנהרותיהם של הרחובות, המעוטרים בשרשרת של פנסים, נתאבכו אדי-הערפל גלים־גלים. מפלצות שאגו מאחרי החומות הרותחות. הדרכים המרוצפות קיצצו את רגלי המהלכים בהן.

בבית ישן קאזאנצב. הוא ישן בישיבה, בפישוט רגליו הצנומות באנפילאות-של-לבד. פלומת הקנרית שבראשו סמרה. הוא נרדם ליד התנור, רכון על ״דון קיחוט" ממהדורת 1624. בשער הספר היתה הקדשה לדוכּס דֶה בְּרוֹליוֹ. שכבתי בחשאי, שלא להעיר את קאזאנצב, קירבתי אלי את המנורה והתחלתי לקרוא את ספרו של אדוארד מייניאַל “על חייו ויצירתו של גי דה-מופאסאן”.

שפתיו של קאזאנצב נעו, ראשו היה צונח והולך.

ובלילה ההוא נודע לי מאֶדוּארד מייניאל, כי מופאסאן נולד בשנת 1850 לאביו האציל מנורמאנדיה ולאמו לֶאוֹרָה לֶה-פּוּאַטוֶן, בת-דודתו של פלוֹבֶּר. בשנת העשרים־וחמש לחייו אֵירעוֹ ההתקף הראשון של העגבת התורשתית. כוחות הפריון והשמחה, הגלומים בו, נאבקו עם המחלה. תחילה היה לוקה במיחושי-ראש ובהתקפים של מרה שחורה. אחר-כך ניצב לפניו צל-הבלהות של העיוורון. עיניו כהו והלכו. אחזוהו שגעון החשדנות, הבּוֹדדָנות, תאוות-המדנים. הוא נאבק בחמת־כוחו, טלטל עצמו בספינת-טיולים על-פני ים התיכון, ברח לתוניס, למארוקו, לאפריקה המרכזית, — וכתב בלי הרף. משהגיע לתהילה, שחט עצמו בשנת הארבעים לחייו, איבד דמים מרובים, אך לא מת. חבשוהו בבית-המשוגעים. הוא היה זוחל שם על ארבעתיו ובולע את גלליו. הכתוב האחרון ברשימת קורות-מחלתו אומר:

“Monsieur de Maupassant va s’animaliser” (“מר מופאסאן מתְבַּהֵם והולך”).

בן 42 היה במותו. אמו האריכה ימים אחריו.

קראתי את הספר עד תומו וקמתי מעל מיטתי. הערפל ניגש אל החלון והסתיר את העולם ומלואו. לבי נתכווץ. בשורת האמת נגעה בי.

“…החדשות רבות, כתמיד… שאַבּסוֹביץ׳ קיבל פרס בעד הקרֶקינג¹, מהלך כולו “חוץ־לארץ”, ההנהלה קיבלה עילוי-בדרגה. משנודע עניין המינוי, נפקחו כל העיניים: הבחור נתגדל… לרגל זה חדלתי להיפגש עמו. “משנתגדל”, הרגיש הבחור, כי גלוּיה לפניו איזו אמת, שֶׁמֵאִתנו, בני-התמותה הפשוטים, היא מכוסה, והעמיד פנים של מאה-אַחוּזיוּת ואורתודוכּסליות (אוֹרתוֹבּוֹכּס, כפי שאומר חאַרצֵ׳נקוֹ), שלא תזיזהו ממקומו… נפגשנו לפני כיומיים, הוא שאל, מדוע איני מברכת. עניתי: — את מי לברך — אותו, או את השלטון הסובייטי?.. הוא הבין, התחמק, אמר: “צלצלי…” את הדבר רחרחה תיכף־ומיד זוגתו. אתמול— צלצול: “קלאוודיושה, הננו צמודים עכשיו ל״גוֹרט”,² אם נחוץ לך משהו מן הלבַנים…” עניתי, שאני מקווה להגיע למהפכה העולמית בפנקסי הפרטי שלי…

עכשיו — על עצמי. להווי ידוע לָךְ — הנני מנהלת-העניינים בסינדיקאט-הנפט. הציעוני זה כבר, אני סירבתי. נימוקִי — חוסר-כשרון לעבודה משרדית, וכן רצוני להיכנס לפּרוֹמאקדמיה… העניין עמד שלוש פעמים לבירוּר בלישכה, היה הכרח להסכים, ועכשיו איני מתחרטת… מכאן תמונה ברורה על המיפעל, משהו הצלחתי לעשות, ארגנתי משלחת לחלקנו בסאַחאַלין, הגברתי את פעולות הסֶקְר, מַרבָּה לעסוק במכון לנפט. זינאידה על ידי. היא בריאה, עומדת ללדת בקרוב, התהפוכות היו רבות… על הריונה סיפרה זינאידה למאכּס אלכּסנדרוֹביץ' שלה (אני מכנה אותו בשם מאכס-ומוריץ) באיחור-זמן, כבר התחיל החודש הרביעי. הוא העמיד פנים של התלהבות, הטביע על מצחה של זינאידה נשיקה של כפור, ואחר-כך רמז, כי הוא עומד לפני תגלית מדעית חשובה, כי מחשבותיו רחוקות מחיי יום־יום, אין לשער כלל משהו בלתי-מסוגל לחיי משפחה יותר ממנו, ממאכּס אלכסנדרוביץ׳ שוֹלוֹמוֹביץ׳, אך, כמובן, הוא לא יהסס מלוותר על

הכל וכולי וכולי וכולי… זינאידה, כיוון שאשה מן המאה-העשרים היא, פרצה בבכייה, אך הוכיחה, כי בעלת-אופי היא…. בלילה נדדה שנתה, והיתה מתחנקת, פושטת צווארה. מיד עם שחר קפצה, ובלתי-מסורקת, איומה, בחצאית ישנה, חשה ל״גִיפִּרוֹמָז“,³ שפכה עליו קיתון של דברים, שהיא מבקשת לשכוח כל מה שהיה אתמול. את הוולד היא תשמיד, אך לעולם לא תסלח דבר זה לבני-האדם… כל זה מתרחש בפרוזדור של ה״גִיפִּרוֹמֶז” בתוך הדחק. מאכס-ומוריץ מסמיק ומחוויר, ממלמל:

— יש להצטלצל, להיפגש…

זינאידה לא הקשיבה עד הסוף, באה אלי במרוצה והכריזה:

— מחר לא אצא לעבודה!

נרתחתי, להבליג לא ראיתי צורך ושפכתי על ראשה את כל חמתי — כהלכה… הגיעי בנפשך — הבתולה בשנות העשור הרביעי, בּנוֹי אינה מצטיינת הרבה, גבר של ממש לא יכבדנה ברקיקת פיו, נזדמן מאכס-ומוריץ זה (ולא עליה, אלא על גזע לא-לו, על אבות־אריסטוקראטים קפץ), תפסת חתיכה ממנו, החזיקי בה, גדלי אותה… בני-התערובת מזרע היהודים יוצאים טובים מאד, אנו יודעים זאת — הביטי, איזה אכזמפלאר יש לְאַנִי, — ומלבד זאת, מתי ללדת, אם לא עכשיו, כששרירי הבטן עודם בכושר-פעולתם, כשעוד אפשר לגדל פרי-בטן זה?! תשובה אחת בפיה: “אי אפשר לי, שלילדתי לא יהיה אב”, כלומר המאה התשע-עשרה נמשכת, מר-אבּא הגיניראל יֵצֵא מחדר-משכיתו, והאיקונין בידו, ויקלל (או בלי איקונין — איני יודעת, איך היו מקללים שם), הבתולות יגניבו את הרך-הנולד לבית-האסוּפים או למינקת בכפר…

— שטויות, זינאידה, — אני אומרת לה, — עתים אחרות, זמירות אחרות, נסתדר בלי מאכס־ומוריץ…

לא הספקתי לגמור את דברי, קראוני לאסיפה. בעת ההיא החריף עניינו של וויקטור אנדרייביץ׳. כאן באה בעוד מועד החלטת הצ.ק. לבטל את הנוסח הקודם של תוכנית-החומש ולהביא את תפוקת הנפט ב- 1932 עד 40 מיליון טון. את עיבוד החומר הטילו על התַּכֵּנִים, כלומר על וויקטור אנדרייביץ׳. הוא נסתגר בחדרו, אחר-כך קורא אותי אליו ומראה לי מכתב. הכתובת — נשיאות הוו.ס.נ.ח.⁴. התוכן: הנני מסיר מעלי את האחריות למחלקת התיכנוּן. את המיספר ארבעים־מיליון טון אני חושב לשרירותי. יותר משליש יוקח לפי האומדן ממחוזות שלא נחקרו, והרי זה לחַלֵק את עור הדוב, שלא זו בלבד שלא הרגוהו, אלא גם את עקבותיו לא גילו…

ועוד זאת, משלושה מִתְקְנֵי-הקרקינג, הפועלים היום, אנו קופצים, לפי התוכנית החדשה, למאה-וחמישים בשנה האחרונה של החוֹמש. וכל זה בשעה שיש מחסור במתכת, ובשעה שעל ביצוע-הקרקינגים המורכב עד מאד עדיין לא נשתלטנו… סופו של המכתב היה כך: ככל בני-התמותה, מעדיף אני לצדד בזכות הטֶמִפִּים הגבוהים, אך הכרת החובה… וכולי וכולי. קראתי. הוא שואל:

— לשלוח או לא?

אני אומרת:

— וויקטור אנדרייביץ׳, נימוקיך וכל המגמה מעיקרה אינם מתקבלים על דעתי, אך איני רואה זכות לעצמי ליעצך, שתסתיר את השקפותיך…

את המכתב שלח. וו.ס.נ.ח. — אש להבה. הועידו אסיפה. מטעם וו.ס.נ.ח. הגיע באַגרינוֹבסקי. על הקיר קבעו את מפת ברית-המועצות, ועליה מִרבּצֵי הנפט החדשים, מיתקני-הדיסטאלאציה, צנורות הנפט הגולמי והמזוקק; כפי שאמר באגרינובסקי:

— ארץ עם מחזור-דם חדש…

באסיפה דרשו מהנדסים צעירים מסוג “אוכלי-הכֹּל” להכריע את וויקטור אנדרייביץ׳ על הבּרכּיים. ביקשתי רשות־הדיבור, דיברתי ארבעים-וחמישה רגע. "אומנם, אין אנו מטילים ספק בבקיאותו של הפרופיסור קלוֹסוֹבסקי ובכוונתו הטובה, ויתירה מזו, אנו אף מעריצים אותו, אלא שאנו פוסלים את פולחן המיספרים, שהוא שבוי בידיו״, — הנה הרעיון שפיתחתי.

— נדחה את לוח־הכפל ככלל גדול בחכמה הממלכתית… על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שאנו נבצע את חומש הנפט מבחינת ההפקה במשך שנתיים וחצי ?.. על סמך המיספרים הערטילאים כלום אפשר היה לומר, שמשנת 1931 אנו נגדיל את היצוא פי-תשעה ונעלה למקום השני לאחר ארצות-הברית?

אחרי דיבר מוּראַדיאַן ומתח ביקורת על כיווּן צינור-הנפט הַכַּסְפִּי — מוסקבה. וויקטור אנדרייביץ׳ היה רושם רשימות בשתיקה. בלחייו בצבץ אודם של זיקנה, אודם של דם־וורידים… ריחמתי עליו, לא הקשבתי עד הסוף, הלכתי לחדר-עבודתי. זינאידה עודה יושבת במישרד, וידיה מפוכרות.

— תלדי, — שואלת אני, — או לא?

היא מביטה ואינה רואה, ראשה מתנודד, היא מדברת, ולדבריה אין צליל.

— הננו שניים, קלאַבדיוּשה, — אומרת היא לי: — אני וצערי, כאילו חטוטרת הדביקו לי… ומה מהר משתכח הכל, הנה איני זוכרת כבר, איך חיים בני-אדם בלי צער…

היא אומרת זאת, חוטמה נתארך עוד יותר, הסמיק, הלסתות המוּז׳יקיות (אצל אנשי מעמד-האצילים ישנן לפעמים לסתות כאלה) נתבלטו… מאכס־ומוריץ, חושבת אני, לא היה מתלהב הרבה, אילו ראה אותך בדמות זו… נתגוללתי עליה בצעקות, סילקתי אותה למיטבח לקלף תפוחי-אדמה… אל תצחקי, תבואי — גם אותך נכריח. לתיכנוּן בית-החרושת בְּאוֹרִסק הקציבו זמן כזה, שוועדת-התֵּכָּנִים והשַׂרְטָטִים יושבים יומם ולילה, לארוחת-הצוהריים קולפת להם וואַסָנָה תפוחי-אדמה עם דג-מלוח, מטגנת להם חביתה, ושוב טוֹחֲרִים… היא יצאה למיטבח. לאחר רגע אני שומעת צעקה. באה במרוצה — זינאידה שלי על הריצפה, דופק אָין, העיניים מגולגלות… נתייגענו עמה, פשוט, אין לתאר כלל: וויקטור אנדרייביץ׳, וואסינה ואני. הבהלנו רופא. הכרתה שבה אליה בלילה, היא נגעה בידי, — הלא ידעת את זינה, את עדינותה הבלתי-רגילה… אני רואה: הכל נשרף בה במשך השעות האלה, והכל נולד מחדש… לאבד זמן אסור היה.

— זִינוּשָׁה, — אני אומרת לה, — אנו נצלצל לרוֹזָה מיכאילובנה (היא אצלנו כקודם מאנשי-החצר בעניינים הללו), כי את חזרת בך, כי את לא תבואי… המותר לי לצלצל?

היא עשתה סימן, שמותר, לכי. על הספה בקירבתה ישב ויקטור אנדרייביץ׳, לא חדל למשש את הדופק. התרחקתי, שומעת אני — הוא אומר:

— הנני בן 65, זינוּשה, צִלִי עלי אדמות מצטמצם והולך. הנני איש מלומד, זקן, והנה רצה האלוהים (תמיד — האלוהים!), וחמש שנות-חיי האחרונות חלוֹת בעת ועונה אחת עם זה, — נו, יודעת את עם מה — עם תוכנית-החוֹמש… מעכשיו לא תהיה לי עוד שהות עד יום מותי לא לנוח, לא לחשוב על עצמי." ואילולא בתי, שבאה בערבים וטופחת על שכמי, אילולא בָּנַי, שכותבים לי מכתבים, הייתי עצוב כל-כך, שאין לתאר כלל." יִלְדִי, זינוּשה, אני וקלאבדיה פּאבלובנה נקבל עלינו את האפטרופסות.

הזקן ממלמל, אני מצלצלת לרוזה מיכאילובנה, כי הנה, משמע, יקירתי רוזה מיכאילובנה, מוּראַשוֹבה הבטיחה לבוא מחר, ובכן היא חוזרת בה… בטלפון קול של בן־חיל:

— נפלא, שחזרה בה, פשוט פאנטאסטי…

אשת-החצר שלנו — כמו תמיד: לסוּטית משי וורודה, חצאית אנגלית, מסולסלת, מִקְלַחַת, התעמלות, מאהבים…

הסענו את זינאידה הביתה, הצעתי לה מישכב חם ככל האפשר, חלטתי תה. ישנוֹת היינו יחד, — כאן גם בכינו קצת, זכרנו מעשים שטוב היה שלא נעשו משנעשו, שקלנו וטַרְנוּ, וכך בערבּוּב הדמעות, נרדמנו… “השד” שלי ישב לו בחשאי, עבד, תרגם מגרמנית ספר בטכניקה. לא היית מכירה, דאשָׂה, את ״השד״ — הוא נרגע, נתכווץ, נִשְׁקַט. זה מדכדך אותי.. יום שלם מכופף את גבו בגוֹספּלאן, בערב — תרגומים.

— זינאידה תלד, — אני אומרת לו. — איזה שם לתת לילד? (על ילדה אין איש חושב כלל). — הוחלט — איוואן, — היוּרים והליאוֹנידים נמאסו… ודאי יהיה זה חֶבְרְמָן מנוּול קצת, בעל שיניים חדות, שיניים — בשביל ששים איש. דלק הכינונו לו, עתיד הוא להסיע בחורות אי-שם ליאַלטה, לבּאַטוּם, — לא כמו שהסיעו אותנו להרי ווֹרובּיוב… שלום לך, דאשה. “השד” יכתוב לחוד. איך העניינים אצלך?

קלאבדיה.

.p.s. —…אני מטקטקת במשרדי, מעל לראשי — קולות נפץ, מן התיקרה נופל הטיח. נמצא, שביתנו עודו חזק, לארבע הקומות שהיו אנו מוסיפים עוד ארבע. מוסקבה כולה מחוּתרת, כולה חפירות, מגובבת צינורות, לבֵנים, מסילות החשמליות מסוכסכות, מכונות שהובאו מחוץ־לארץ מטלטלות את חִדְקֵיהֶן, מבַטשוֹת, מטרטרוֹת, ריח זפת עולה, עשן מתמר, כבמקום של דליקה… אתמול בכיכר ווארוואַרסקאַיה ראיתי בחור אחד… הפרצוף רחב, אדום, הראש המגוּלח מבהיק, החוּלצה בלי חגורה, הרגליים היחפות בסנדלים. דילגנו עמו מגבשושית לגבשושית, מהר להר, זחלנו ויצאנו ושוב נפלנו…

— הנהי, מערכת-הקרב שניטשה, — אומר לי הבחור. — עכשיו, עַלְמָתי, במוסקבה עצם החזית, עצם המלחמה…

הפרצוף סֵבֶר טוב לו, מחייך כילד. אני, ממש, רואה אותו לנגד עיני…"

מחמש עד שש היה בית-המלון שלנו ״ Hotel Danton" מועף באוויר מרוב אנחוֹת-האהבה. בחדרים עסקו במלאכה מומחים מופלגים. כיוון שבאתי לצרפת באמונה שלימה, כי העם היושב בה תש-כוחו, נפלאתי הרבה על טיבה של אותה מלאכה. אצלנו אין מביאים נשים לידי תבערה שכזאת, לחלוטין לא. שכני, ז׳אַן בִּיֶנאַל, אמר לי פעם אחת: Mon vieux, במשך אלף שנות ההיסטוריה שלנו עשינו את האשה, את הסעוּדה ואת הסֵפר… איש לא יכחישנו בדבר הזה…

בעניין דעת-צרפת הירבּה ז׳אן ביינאל, הסוחר במכוניות משומשות, להועיל לי יותר מן הספרים שקראתי ומן הערים שראיתי. בתחילת היכּרותנו שאלני על הריסטוֹראן שלי, על בית-הקפה שלי, על בית-הבוֹשת שאני מבקר בו. תשובתי זעזעתו.

¹ —… On va refaire votr ואנו שינינו אותם. את ארוחת-הצוהריים התחלנו לאכול בבית-התמחוי של סוחרי-הבהמות ותגרי-היין — מוּל Halles aux vins²

בתולות כפריות בדרדסים היו שמות לפנינו סרטני־ים ברוֹטב אדום, צלי ארנבת ממולאה בשומים ובכמֵהוֹת, ויין, שאי אתה משיגו במקום אחר. המזמין היה ביינאל, המשלם — אני, אלא ששילמתי במיקח שמשלמים הצרפתים. זה לא היה בזוֹל, אך היה זה המיקח השווה. ומיקח זה הייתי משלם גם בבית־הבושת, שפירנסוהו כמה סינאטורים, ומקום מישכנו סמוך ל-.³Gare st. Lazare ביינאל טרח טירחה מרובה להציגני לפני שוכנות הבית הזה, יותר מכפי שהוצרך לטרוח, אילו ביקשתי להיות נוכח בישיבת בית-הנבחרים בשעת הפלת מיניסטריון. את הערב היינו מסיימים ליד Porte Maillot, בבית-קפה, שבו מתכנסים עורכי תחרויות-של-בוֹכּס ומשתתפי מירוצי-המכוניות. מורי-ורבי היה שייך לאותה מחצית האומה, שסוחרת במכוניות; המחצית השניה מחליפה אותן. הוא היה סוֹכן רָנוֹ ועשה מִסחַרים

עם ארצות הבאלקאן, המפוקפקות שבארצות-תבל, ובעיקר עם בעלי-עסקים רוּמניים, הנאלחים שבבעלי-העסקים שבעולם. בעיתוֹת-הפנאי היה ביינאל מלמדני פרק בהילכות קנייתה של מכוֹנית משוּמשה. לשם כך, לדבריו, דין היה לנסוע לריביירה בשלהי העונה, כשהאנגלים חוזרים איש לביתו ונוטשים במוסכים את המכוניות, ששימשו שניים או שלושה חדשים. ביינאל עצמו היה נוסע ב“רֵנוֹ” מרופט, שהיה נוהג בו, כדרך שסאַמוֹיָד⁴ נוהג בכלבים. בכל אחד-בשבת היינו יוצאים ברכב כַּרִכְּרָנִי זה ועושים דרך של מאה-ועשרים קילומטר לרוּאַן לאכול ברווז, ששם מטגנים אותו בדמֵי עצמו. נצטרפה אלינו זֶ׳רמֶן, זבנית של כסיות בחנות שב- rue Royale. ימי-המועד שלה עם ביינאל היו יום ד, ואחד-בשבת. היא היתה באה בשעה החמישית. כהרף־עין היה חלל חדרם מתמלא קול המיה, קול חיבוט גופים בצניחתם, קול פחד, ולאחר מכן היתה מתחילה גוויעת-עדנים של אשה: — Oh, ȷean …

הייתי מחשב ביני לבין עצמי: נו, הנה נכנסה ז׳רמן, היא סגרה את הדלת בעדה, הם נשקו זה לזה, הנערה הסירה את מגבעתה, את כסיותיה והניחתם על השולחן, ולפי חשבוני לא היתה להם שהות עוד. לא היתה להם שהות להתפשט. בלי הוציא דיבור אחד מפיהם, היו השניים מפזזים בסדיניהם, כארנבות. כתום גניחותיהם, היו מתפקעים מצחוק ומלהגים על עסקיהם. ידעתי על כך כל מה שיכול לדעת שכן, השרוי מאחורי מחיצה של קרשים. לז׳רמן היו מריבות עם מוסיה אַנְרִיש, מנהל החנוּת. אבותיה נתגוררו בטוּר, היא היתה נוסעת לבקרם. שבת אחת קנתה לעצמה סוּדר-של-פרווה, שבת אחרת שמעה את “לה-בּוהים” בגראנד-אוֹפירה. מוסיה אנריש היה כופה את זבניותיו ללבוש בגדים חלקים נוסח ⁵tailleur מוסיה אנריש אִנְגֵל את ז׳רמן, היא היתה כאחת מאותן הנשים המעשיות, שטוחות-החזה, רבות-התנועה, מסולסלות-השער, הצבועות בצבע החוּם הלוהט, — ואולם הקרסוֹל השמן של רגלה, צחוקה הרהוּט ושפל-הקול, מבט עיניה המתבוננות והנוצצות, ואותו קול אנחה שבגוויעה —!Oh ȷean — כל אלה הושארו לרשותו של ביינאל.

בדוֹק העשן והזהב של הערב הפאריזאי נע לפנינו גופה החסון והדק של ז׳רמן; בצחקה, היתה מפשילה ראשה ומאמצת אל חזה אצבעות וורודות וזריזות. לבי היה מתחמם בשעות אלו. אין לך בדידות ללא-מיפלט יותר מן הבדידות בפאריז.

לכל הבאים ממרחקים עיר זו היא מעין גלוּת, ועלתה מחשבת בדעתי, שז׳רמן נחוצה לנו יותר מאשר לביינאל. במחשבתי זו נסעתי למארסיי.

לאחר שישבתי חודש-ימים במארסיי, חזרתי לפאריס. חיכיתי לרביעי־בשבת, כדי לשמוע את קולה של ז׳רמן.

הרביעי-בשבת עבר, איש לא השבית את הדומיה מעבר לכותל. ביינאל החליף את יום־המועד שלו. קולה של אשה נשמע בחמישי-בשבת, בשעה החמישית, כתמיד. ביינאל נתן לאורחתו שהות להסיר את המגבעת והכסיות. ז׳רמן החליפה את יומה, אך היא החליפה גם את קולה. שוב לא היתה זו קריאת־תחנונים מקוטעת: ״…Oh, Jean״ ואחריה דומיה, הדומיה מהלכת־האימים של אושר הזולת. היא נתחלפה זאת הפעם בטַרְחוּת ביתית, צרודה, בפליטת צוויחוֹת גרוניות. ז׳רמן החדשה היה מחריקה בשיניה, צונחת בתנופה אל הספה ובהפסקות מסיחה בקול מעוּבּה ומשוּך. היא לא הגידה דבר על מוסיה אנריש, ולאחר שניהמה את ניהומיה עד השעה השביעית, התקינה עצמה ללכת. פתחתי קמעא את דלת חדרי, כדי להקביל פניה, וראיתי מוּלאַטיה, ההולכת במסדרון בזקיפת הכרבולת של שערות-הסוסים, בשרבוב השדיים הגדולים והמדולדלים. בגָששה בנעליה ללא עקביים, שנתרחבו מרוב דשדוש, עברה המוּלאטיה על-פני המסדרון. דפקתי על דלת חדרו של ביינאל. הוא היה סרוּח על המיטה בלא מקטוֹרן, מעוך, מאפיר, בגרביים מהוּהים מרוב כביסה.

— Mon vieux, נתת ספר-כריתות לז׳רמן?…

—,Cette femme est folle⁶ — השיב הלה והיה מתקפד והולך, — כי יש חורף וקיץ בעולם. תחילה וסוף, כי לאחר החורף בא הקיץ, ולהיפך, — כל זה לא איכפת לה למאַדמוּאַזל ז׳רמן, כל אלה הם מזמור-שיר לא־לה… היא טוענת ריחיים על צווארך ודורשת שתהא נוֹשאם… לאן? אין איש יודע זאת, חוץ ממאדמוּאַזל ז׳רמן…

ביינאל ישב על המיטה, המכנסיים נתקמטו מסביב לרגליו הצנומות, עור-ראשו החיוור בצבץ מבעד לשערותיו שנתלבדו, משולש השפם היה מרטיט. מאַקוֹן במחיר ד׳ פראנקים הליטר החזיר את ידידי לאיתנו הראשון. בשעת קינוח-הסעודה טירף בכתפיו ואמר, כמתרץ את הרהורי-לבו:

—…מלבד האהבה הנצחית ישנם בעולם גם רומינים, שטרות, פשיטות-רגל, מכוניות שמסגרותיהן פקעו….⁷Oh, j’en ai plein le dos

הוא נתעלץ בקאפה דֶה-פּאַרי עם לגימת כוסית של קוניאק. ישבנו על המרפסת מתחת לגנוגנת-הבד הלבנה. פסים רחבים נתמשכו עליה. בערבוביא עם כוכבי החשמל נהר הקהל על גבי המדרכה. כנגד פנינו נעצרה מכונית מוארכת כמוֹקש. יצאו מתוכה אנגלי ואשה בשכמיה של צֵבֵל. היא צפה ועברה על פנינו בענן מחוּמם של בוֹשם ופרווה, ארוכּה אריכות בלתי־אנושית, עם ראש חרסינה קטן ומאיר. ביינאל פרץ למראיה קדימה, פשט רגל, הלבושה מיכנס ממורטט, וקרץ לה עין, כדרך שקורצים לבתולות Rue tie la ⁸gâİtè האשה נתחייכה בזווית שפתותי-הַשָׁנִי, הרכינה את ראשה הוורוד, המעוטף עטיפה נראית-ולא-נראית, וברתיעת גופה הנחשיי נתעלמה מן העין. אחריה, בקול רציצה, עבר האנגלי הזקוף כמקל.

—![²⁰]Ah, canaille — הפטיר ביינאל אחריהם. — לפני שנתיים מסתפקת היתה בכוס אַפֶּרִיטִיב…

נתפרדנו בשעה מאוחרת. גמרתי בלבי ללכת בשבת אל ז׳רמן, להזמינה לתיאטרון, לנסוע עמה לשאַרטֶר, אם תרצה בכך, אך נסתבבו הדברים, ואני ראיתים — את ביינאל ואת ידידתו לשעבר — לפני המועד

הזה. למחרת הערב כבשו השוטרים את הכניסות לבית-המלון “דאנטון”, שולי שכמיותיהם הכחולות נתפשקו בפרוזדורנו. הניחוני להיכנס, לאחר שבדקו ומצאו, כי הנני מדיירי מאדאם טריוּפו, בעלת האכסניה שלנו. מצאתי ז׳אנדארמים על סף חדרי. דלת חדרו של ביינאל היתה פתוחה לרווחה. הוא היה מוטל על הרצפה בתוך שלולית של דם, ועיניו נעכרות ועצומות למחצה. יגון של מיתה-בראש-חוצות היה קָפוי מעליו. הוא היה שחוט, ידידי ביינאל, ושחוט כדבעי. ז׳רמן בחליפת tailleur ובכובעית, המלוּחצת בצִדֶיָה, ישבה ליד השולחן. בהחזירה לי שלום, הרכינה את ראשה, ועמו נרכנה גם הנוצה שעל כובעיתה…

כל זה אירע בשעה השישית בערב, בשעת האהבה; בכל חדר היתה אשה. לפני הסתלקותן — לבושות-למחצה, בגרביים עד יריכיהן, כנערי-החצר, — נחפזו לפרכס פניהן בסרק ולעטר פיותיהן בצבע שחור. הדלתות היו פתוחות-לרווחה, גברים במינעלים, שהותרו שרוכיהם, נערכו במסדרון. בחדרו של איטלקי מקומט-פנים, אמן של מירוצי-אופניים, בכתה על גבי הכר ילדה יחפה. ירדתי למַטה, כדי להזהיר את מאדאם טריוּפוֹ. אמה של ילדה זו מכרה עתונים ברחוב סָן־מִישֶׁל. בלישכת בית-המלון כבר נתלקטו הזקנות שברחובנו, רחוב דאנטה: ירקניות וקוֹנסיירז׳יות, תגרניות של ערמונים ושל תפוחי-אדמה מטוגנים, גושי בשר מזוּפּק ומעוּות, משופמות, כבדות־נשימה, בתבלולים ובהרות סמוקות.

— Voilà qui n’est pas gai, — אמרתי בכניסתי, —![²¹]quel malheur

—… C’est l‘amour, monsieur… El’aimait⁹

מתחת לתחרים שמטו שדיה הלילכיים של מאדאם טריוּפוֹ, רגלי הפיל נתפשקו בטבור החדר, עיניה נוצצו.

— e L’amor — נענתה אחריה כבת־קול סיניורה רוֹקָה, בעלת המסעדה שברחוב דאנטה. —¹⁰Dio cartiga q הזקנות נתגודדו ומלמלו כולן בבת־אחת. יִקוֹד של אבעבועות הצית את לחייהן. העיניים יצאו מארובותיהן.

L’amour —,כפלה מאדאם טריוּפוֹ את אמירתה והיתה תוקפת עלי, —…¹¹ C’est une grosse affaire, l’amour

בחוץ תקע צופר. ידיים מיוּמנות גררו את ההרוג למטה, אל מרכבת בית־החולים. הוא נהפך למיספר, ידידי ביינאל, ושמו אבד בנחשולה של פאריז. סיניורה רוֹקָה ניגשה אל החלון וראתה את הגוויה. הסיניורה היתה מעוברת, כרסה נשתרבבה והיתה מהלכת-אימים, על ירכיה המשורבטות נח המשי, השמש חלפה על פניה הצהובות, הצבויות, על שערותיה הצהובות, הרכות.

Dio —, קראה סיניורה רוקה, — tu non perdoni quelli,chi non ama… non ama¹²

על רשתו המטוּשטשת של הרובע הלאטיני ירדה האפלה, בשקעיו נפוץ קהל של שפלי-קומה, נֵשֶׁם חם של שוּם נפלט מן החצרות. הדמדומים כיסו את ביתה של מאדאם טריפוֹ, את חזיתם הגוטית על שני חלונותיה, את שרידי המגדליוֹת והחלזוניות, זה הקיסוס שנתאבן.

כאן גר דאַנטון לפני שלושה יובלות-שנים. מבעד לחלונו הוא ראה את טירת קוֹנסיירזֶ׳רִי, גשרים, הנטויים בקלוּת על-פני הסֵנֶה, שורת בתים קטנים וסומים, הלחוּצים אל הנהר, נֵשֶׁם כיוצא בזה נדף אז ובא לקראתו. הדוּפי רוח החריקו קירותיהן ושלטיהן החלודים של האכסניות.

יש לי מכּרה — מאדאם קֶבְּצִ׳יק שמה. לשעבר — טוענת מאדאם קבצ׳יק — פחות מחמישה רובל לא היתה מקבלת “בעד שוּם הון שבעולם”. עכשיו יש לה דירה משפחתית, ובדירה המשפחתית שתי בתולות — מאַרוּסיה ותָמַרָה. הקופצים על מארוסיה מרובים יוֹתר מעל תמרה.

חלון אחד מחדרן של העלמות משקיף החוצה, השני — צוהר תחת התיקרה — לחדר-האמבּטיה. ראיתי זאת ואמרתי לפאני אוֹסיפובנה קָבְּצִ׳יק:

— בערבים תציגי סולם אל האשנב שבחדר האמבטיה. אני עולה בסולם ומציץ לחדרה של מאַרוּסיה. בשכר זה — חמישה רובל.

פאני אוסיפובנה אמרה: — "אַח, איזה גבר מפוּנק!״ — והסכימה. את הסך חמישה רובל מקבלת היתה לעתים קרובות. באותו אשנב משתמש הייתי בשעה שאֵצל מארוּסיה היו אורחים. הכל הלך למישרים, אך פעם אחת אירע מקרה ביש.

עמדתי על הסולם. את החשמל, למזלי, לא כיבתה מארוסיה. האורח הפעם היה בחוּר נעים, צנוע ועליז, בעל מין שפם שקט וארוך. מתפשט היה בנחת מעשה בעל-בית: מסיר את הצווארון, מציץ בראי, מוֹצא מוּרסית תחת שפמו, בודקה ומפיסה במימחטה; חולץ נעל וחוזר ובודק — שמא יש פגימה בסוּליָה.

הם נתנשקו, נתפשטו ועישנו סיגריה. וכבר ביקשתי לרדת. אלא שבאוֹתו רגע ממש הרגשתי, שהסולם מחליק ומיטלטל תחתי. אני נאחז בחלון ומנפץ את השמשה שבאשנב. הסוּלם נופל בקול־שאון. אני תלוי תחת התיקרה בכל חללה של הדירה קול המוּלה של בהלה. במרוצה נזעקים ובאים פאני אוסיפובנה, תמרה ואיזה פקיד אלמוני בבגדי־שרד של המיניסטריון לענייני הפינאנסים. מורידים אותי. מצבי עלוב. לחדר־האמבּטיה נכנסת מארוסיה עם האורח הכיפח. הבתולה מתבוננת בי, נדהמת ואומרת בהשתוממות ובקול חרישי:

— מנוּול, אח, איזה מנוּול…

היא משתתקת, משיטה מבט בּוֹהה על פני כולנו, ניגשת אל הכיפח, מנשקת משום־מה את ידו ובוכה. בוכה ואומרת אגב נשיקה:

— יקירי, אל־אלוהים, יקירי…

הכיפח עומד כטיפש מטופש. לבי דופק בבלי מעצור. אני שוֹרט את פיסות ידי ומסתלק אל פאני אוסיפובנה.

מקץ רגעים מעטים יודעת מארוסיה את הכל. הכל ידוע, והכל נשכח. אך אני תוהה בלבי: מה טעם נשקה העלמה את הכיפח?

— מאדאם קָבְּצִ׳יק, — אומר אני, — הציגי את הסולם פעם אחרונה. אתן לך עשרה רובל.

— דעתך מטוּלטלת עליך, כסוּלם זה שלך, — משיבה עקרת-הבית ומסכּימה.

והנה אני עומד שוב ליד האשנב, שוב מציץ ורואה: מארוסיה מגפפת את אורחה בזרועותיה הדקות, מנשקתו נשיקות אטיות, ועיניה משגרות דמעות.

— יקירי, — לוחשת היא, — אל-אלוהים, יקירי, — ומתמסרת בלהט-נפש של אהוּבה. וארשת פניה כאילו אין לה מגן בעולם אלא הוא — הכיפח.

והכיפח מתענג על רב טוֹבה מעשה בעל-בית.

ראיתי בשוּלי הדרך פָּר יפה־מראה להפליא. והיה נער גחון עליו ובוכה.

— זהו בּאַגראַט-אוֹגלי, — אמר לי לוחש־הנחשים, שאַכל פן הצד את לחמו הצר, באַגראַט־אוֹגלִי בן קאסם.

אמרתי:

— הוא יפה-להפליא כשנים־עשר אגני־הסהר.

אמר לוחש-הנחשים:

— אדרתו הירוקה של הנביא לא תעטה לעולם על זקנו העִקֵש של קאסם. הוא היח איש־ריב והניח לבנו סוכּת-עוני, נשים בעלות-בּשרים ועגל שלא היה לו בּן־צֶמֶד. אך גדול הוא אַללה…

— אַללה אִיל אללה, — אמרתי.

— גדול הוא אללה, — כָּפל הזקן אמירתו וסילק מעל פניו את סל-הנחשים. — נתגדל העגל והיה לאבּיר הפרים באנאטוליה. מֶמֶד-חאן, השכן שאחזתו הקנאה, סירסו הלילה. איש לא יביא עוד אל באַגראַט־אוֹגלי פרה שנתיחמה. איש לא ישלם לבאגראט-אוגלי את מְאַת הפיאסטרים מחיר האהבים של פּרוֹ. הוא עני-ואביון — באגראט־אוגלי. הוא בוכה בשוּלי הדרך.

דוּמִיַת הרים פרסה את דגלי הסְגוֹל מעלינו. השלגים הבהיקו בפּסגות. דם היה שותת על רגלי הפּר, שהוטל בוֹ מום, ומפעפע על-גבי העשב. ולשֵׁמע אנקתו של הפּר, הצצתי לתוך עיניו וראיתי את מוֹת הפּר ואת מותי שלי — ונפלתי ארצה ביסורים קשים.

— עובר-אורח, — קרא אז הנער, שפניו וורודות כשחר, — אתה מתפתל, והקצף שוצף בזוויות שפתיך, חולי-הנופלים אוסרך בחבלי עֲוויתִיךָ.

— באגראט-אוגלי, — עניתי באפיסת-הכוח, — בעיני פָּרְךָ מצאתי בבואה למשטמת איֵן־הרף אשר בלב שכנינו אנשי ממד-חאן. במעמקיהן הלחים ראיתי אספקלריות, שבהן מתלקחות המדורות הירוקות אשר לבגידת שכנינו אנשי ממד-חאן. את עלומי הרצוּחים והעקרים ראיתי באישוני הפר, שהוטל בו המום, ואת בגרותי הבוקעת מבעד למשׂוּכּת-החדק של האדישות. את נתיבי סוּריה, ערב וכורדיסטאן, ששלוש פעמים מדדתים בִּשְׁעָלַי, מוצא אני בעיני פַּרך, הוֹ באגראט־אוֹגלי, וחולותיהם השטוחים השוּנִי כּל תקווה. שנאת עולם זוחלת ובאה לתוך ארובות העיניים הקרועות-לרווחה אשר לפָּרךָ. לך ברח, איפוא, מפני משטמת שכנינו אנשי ממד-חאן, הו באגראט־אוֹגלי, ויתן לוחש-הנחשים הזקן את סל נחשיו על שכמו וינוס גם הוא עמך…

ובהתמלא הגיא מקול אנחתִי, קמתי על רגלי. בּוֹשׂמָם של אקליפּטים עלה באפי, ואני נשאתי רגלי משם. שחר מרוּבּהֵ־ראשים המריא מעל להרים כאלף ברבורים. מיפרץ טראפיזוּנד נצנץ מרחוק בפלדת מימיו. ואני ראיתי ים וצוֹהַב דופנותיהן של סירות-המשוט. רעננות העשבים התהפכה בגווניה על הריסותיה של חומה ביצאנטית. שוּק של טראפּיזוּנד ושטיחים של טראפּיזוּנד הופיעו לעיני. אברך הֲרָרִי נזדמן לי עם מפנה-הדרך העירה. על ידו הפשוטה ישב בן־נץ שכַּפּתוֹ כבוּלה. הילוכו של ההררי היה קל. חמה צפה ועלתה מעל לראשינו, ושלוות-פתאום ירדה לשכּון בנפשי, נפש הנע־ונד.

/מתוך פנקס־של־כיס/

מאדאם בליאַנשאַר, אשה כבת ששים ואחת, נזדמנה בבית־הקפה בּ-Boulevard des Italiens עם סגן־האלוף לשעבר איוואן ניידאַצ׳ין. הם נתאהבו זה בזה. אהבתם יותר משהיה בה שׂכל-הישר, היתה בה תאוות-בשרים. מקץ שלושה ירחים ברח סגן־האלוף, ועמו המניות והתכשיטים, שמאדאם בליאנשאר מילאה את ידו לאמוד את שוויים אצל התכשיטאי שב־paix e la.

— Accès de folie passagèRe¹— הגדיר הרופא את ההתקף, שאירע למאדאם בליאנשאר. כשנתישבה עליה נפשה, התוודתה הזקנה לפני כלתה. כלתה הודיעה למישטרה. ניידאצ׳ין נאסר במונפארנאס במיסבּאה, שבה שרו צוענים ממוֹסקבה. בבית-הסוהר נתכּרכּם ניידאצ׳ין ונתבּטבּט. שפטוהו בחדר הי״ד של בית-המשפט הפלילי. תחילה נתבּרר מעשה במכונית, לאחר מכן נתיצב בפני הדיינים ריימוֹנד לַפִּיק בן הט״ז, שירה באהובתו והרגה מקנאה. אחרי הנער בא סגן־האלוף. הז׳אנדארמים דחפוהו לָאוֹר, כדרך שלפנים היו דוחפים את אוּרס² אל זירת הקירקס. בּאוּלם-המשפט היו צרפתים, במקטורנים תפורים דרך־רישוּל, מצווחים בקול זה על זה, נשים מפורכסות בהכנעה נופפו במניפות על פניהן הבכוּיוֹת. לפניהם — על גבי דוכן, מתחת לסמל-השיש של הריפובליקה, — ישב גבר אדום-לחיים, בעל שפם גאלי, באיצטלה ובכיפה.

— ³Eh bien, Nedatchine — אמר הלה למראה הנתבע, —,Eh bien mon ami⁴ — ובהתזת הרי״שין ניתכו רהטי-לשון על סגן־האלוף שנתחלחל.

— בהיות מוצאך מבית האצילים Nedatchine, — דיבר אב-בית-הדין בקול צלול, — נִכִתַבְתָּ, ידידי, בספרי שלטי-האצילים של האיפרכיה הטאמבּוֹבית." קצין הצבא הקיסרי — אתה היגרת יחד עם ווראנגל והיית לשוטר בזאַגריבּ… מחלוקת הגבולין שבין קניין הפרט וקניין הממלכה, — המשיך אב-בית-הדין בקול צלול והיה משרבב מתחת לשולי האיצטלה את חרטומו של מנעל-הלכּה וחוזר וכונסו פנימה, — מחלוקת זו, mon ami, אילצתך לוותר על מלכות יוגוסלאביה, המצוינת בהכנסת-אורחים, ולשים מגמת פניך לפאריס… בפאריס… — כאן סקר אב-בית-הדין במרוּצת-עיניים את גליון־הנייר המוּנח לפניו, — בפאריס, ידידי, היתה לך הבחינה לנהגוּת-של-טאכסי משׂגב-עוז, שנבצר ממך לכובשו… או-אז נתת את שארית חילך שלא נתבזבז למאדאם בליאַנשאר, הנעדרת ממוֹשב זה…

לשון עם זר ניתכה על ראש ניידאצ׳ין כגשם של קיץ. חדל-ישע, כביר-מידות, מדולדל-ידיים — נתנשא הוא על ראשי הקהל, כחיה עצובה מעולם אחר.

— ⁵Voyons, — אמר אב-בית-הדין בפתע, — אני רואה ממקום מושבי את כלתה של מאדאם בליאנשאר הכבודה.

בהטיית הראש ובטלטול בשרים עברה במרוצה אל דוכן־העדים אשה שמנה שמוּטת-צוואר, הדומה לדג שתקעוהו לתוך זיג. בדיבור מתנשף, במועל ידיים קצרצרות החלה האשה למנות אחד לאחד את שמות המניות, שנחמסו מידי מאדאם בליאנשאר.

— אני מודה לך, מאדאם, — שיסעה אב-בית-הדין ורמז בניד-ראש לאיש הצנוּם, שישב לימין שולחן-הדיינים, ופניו יחסניות ונפולות. הקטיגור נתרומם קמעא, סינן כמה מלים וחזר וישב בשליבת ידיו בשרווּליות עגולות. במקומו עמד עורך־דין, יהודי מקיוב שנתאזרח. בקול של נעלב, כעושה מריבה עם מישהו, נצטרח הלה על הגולגלתא של הקצונה הרוסית. המלים הצרפתיות, שהוֹגוּ במגומגם, נתפוררו, נידרדרו בחלל פיו, ובסוף נאומו נתדמו למלים יהודיות. רגעים מיספר היה אב-בית-הדין מביט בלא ארשת-פנים בעוֹרך־הדין ופתאום נטה לימינו — אל זקן מצומק באיצטלה ובכיפה, אחר-כך נטה לעבר השני — אל זקן ממש כנ״ל, שישב משמאלו.

— עשר שנים, ידידי — אמר אב-בית-הדין בקצרה, בהנידו ראשו כלפי ניידאצ׳ין, וקלט מן האוויר את התיק החדש, שהטיל אליו סופר בית-הדין.

ניידאצ׳ין, שעמד במתחוֹן-הגוף, לא נע ולא זע. עיניו הזערוריות. נטולות-הצבע, עפעפו, במצחו הקטן בצבצה הזיעה.

— T’a encaise dix ans⁶ — אמר הז׳אנדראם מאחורי גבו, — c‘est fini, mon vieux⁷ — ובשקידת-אגרופים חשאית החל הז׳אנדארם להדחיף את הנדון ולזרזו אל היציאה.

הייתי בן ארבע־עשרה. הייתי נמנה עם סֶגֶל־החבוּרה של ספסרי־הכרטיסים העשויים־לבלי־חת. מַעֲבִידי היה נוכל, שעינו מצומצמת תמיד, ושׂפמו שפם של משי כביר־מידות, שמו היה קוֹליאַ שוואַרץ. נזדמנתי אליו באותה שנה רָעַת־מזל, כשבאודיסה פשטה את הרגל האוֹפירה האיטאלקית. שמע האימפרסאריו בקול הרצנזנטים של העתון ולא הזמין להופעת־אוּשפיזין את אַנסֵלְמִי וטיטוֹ רוּפוֹ, אלא גמר בדעתו להסתפק באַנסאַמבל טוב. הוא נענש על כך, הוא פשט את הרגל, ועמו גם אנחנו. לתיקון העסקים הובטח לנו שאליאפין. אך שאליאפין הפריז על המידה ודרש שלושת אלפים בשכר כל הופעה. במקומו הגיע הטראגיקון הסיצילי די גראַססו עם להקתו. הביאוּם לאכסניא בעגלות, הגדושות ילדים, חתולים, כלובים, שבהם ניתרו ציפורים איטאלקיות. ראה קוֹליא שוואַרץ את מחנה־הצוענים הזה ואמר:

– חֶברֶה, אין זו סחורה…

כיוון שהגיע הטראגיקון לאכסניא, מיד לקח סל והלך לשוק. בערב – וסל אחר בידו – בא לתיאטרון. להצגה הראשונה נתכנסו בקושי חמישים איש. הוֹזלנו את מחיר־הכרטיסים והיינו מוכרים בחצי־חינם, ובעלנים לא נמצאו.

בערב ההוא הוּצגה דראמה סיציליאנית עממית, סיפור פשוט, כחליפות הבוקר והערב. בִּתו של כפרי גביר נתארסה לרועה־צאן. היא היתה נאמנת לו, עד שיום אחד הגיע מן העיר בן־גבירים באפודה של קטיפה. בשיחתה עם האורח היתה העלמה מצחקקת שלא לעניין. והרועה שומע את שיחת־השניים ומטרף בראשו, כעוף שנחרד. כל המערכה הראשונה היה הלה נלחץ אל הכתלים, פורש למקום שפורש, ומיכנסיו מתנפנפים, ובחזירתו מביט מאחריו.

– חָשוּב־כמת, – אמר קוליא שווארץ בעת ההפסקה, – זוהי סחורה בשביל קרֶמֶנצ’וּג…¹

ההפסקה באה כדי לתת לעלמה שהוּת להיות בְשֵׁלָה לבגידה. לא היכרנוה במערכה השניה – היא היתה קיצרת־רוּח, פזורת־נפש, ובחופזה החזירה לרועה את טבעת־האירוסין. או־אז הקריבה הרועה אל פסלהּ הדל והמצובע של הבתולה הקדושה ובניבו הסיציליאני אמר:

– סיניוֹרה, – אמר בקולו הנמוך והסב פניו ממנה, – הבתולה הקדושה רוצה, שתשמעי את דברי… לג’ובאַני, שבא מן העיר, תתן הבתולה הקדושה נשים ככל אוות־נפשו; ואולם אני אין לי חפץ אלא בך בלבד, סיניורה… הבתולה מאריה, בעלת־חסוּתנו הזכּה, אף היא תאמר לך כדברים האלה, אם תשאליה, סיניורה…

העלמה עמדה, וגבה אל פסל־העץ המצובע. לשמע דברי הרועה, רקעה ברגלה מקוצר־רוח. עלי אדמות – אויה לנו! – אין לך אשה שאין דעתה מיטרפת עליה ברגעים שבּהם נחתך גורלה… היא נשארת לבדה ברגעים האלה, לבדה, בלי הבתוּלה מִרְיָם, ואינה שואלת בעצתה כלל…

במערכה השלישית נִקְרָה לפני ג’ובאני, שבא מן העיר, גוֹרלו המזוּמן לו. הוא נתגלח אצל הספר הכפרי, בפשקו על קַדמַת־הבמה את רגליו הגבריות, החסוּנות; בחמה של סיציליה הבהיקו קפלי אפודתו. על הבמה היה מראה יריד בכפר. בירכתיים עמד הרועה. הוא עמד מחריש בתוך קהל שאננים. ראשו היה מושפל, אחר־כך הוא הגביהוֹ, ומכּוֹבד מבטו, היוקד, הבדקני, נתנועע ג’ובאני, החל להַרְטיעַ בתוך הכורסה, ובהדפו את הסַפָּר, קפץ ממקומו. בקול מתקטע דרש מן השוטר, שיסלק מן הכיכר את האנשים החשוּכּים והחשודים. הרועה (שיחק אותו די גראססו) עמד תפוּשׂ־הרהורים, אחר־כך נתחייך, המריא, עבר ביעף את במת התיאטרון העירוני, ירד על כתפי ג’וֹבאַני, ולאחר שפיצח בשיניו את גרגרתו של זה, היה מרטן ומפזל ומוצץ הדם מן הפצע. ג’ובאני צנח, והמסך, – ששני אגפיו היו מתקרבים זה אל זה בחשאי ובהילוך־אימה, – הסתיר מעינינו את הרצוּחַ ואת רוצחו. כיוון שלא פיללנו עוד לשום דבר, חשנו לסימטת־התיאטרון, אל הקופה, שהוצרכה להיפתח למחרת היום. לפני כולם נישא קוליא שווארץ. בהשכמת־הבוקר הודיע “אודֶסְקִיָה נוֹבוֹסְטִי”² לאותם המעטים, שהיו בתיאטרון, כי הם ראו את הדגוּל בשחקני הדור.

בביקורו זה שיחק אצלנו די גראססו את “המלך ליר”, “אוֹטילו”, “מות אזרחים”, “אוכל לחם־חסד” של טורגיינייב, ובכל דיבור ובכל תנועה שלו הוכיח, כי בטירוף התשוּקה האצילית יש צדק ותקווה יותר מאשר בחוקות העולם שאין בהם שמחה.

להצגות הללו נמכרו הכרטיסים במחיר כפוּל־חמישה משָׁוְיָם. ברדפם אחרי ספסריהם, היו הלקוחות מוצאים אותם בבית־המרזח – צורחים, סמוּקי־פנים, פולטי ניבול־פה שאין פגיעתו רעה.

קילוח של שרב וורוֹד ומאוּבּק הוכנס לסימטת־התיאטרון. חנוונים במַסוּלַיִם של לֵבֶד הוציאו החוצה בקבוקי־יין ירוּקים וחביונות של זיתים. בתוך עביטי־מתכת, לפני החנויות, היו מאקארונים משתּלקים במיים מקציפים, והבל שעלה מהם היה נמוג בגובהי־שחקים. נשים במינעלי־גברים גבוהים מכרו קונכיות וסוּבֶנִירים ובצווחה קולנית השיגו את הלקוחות המהססים. יהודים גבירים, שזקנם חצוּי ומסוֹרק, היו מגיעים במרכבות אל בית־המלון “הצפוני” ומתדפקים בחשאי על דלתי חדריהן של בעלות־הבשרים, ששפמפם להן, ושערן שחור, – השחקניות של להקת די גראַססו. הכל היו מאושרים בסימטת־התיאטרון, חוץ מאדם אחד, ואותו אדם הייתי אני. עלי היתה הפורענות מתרגשת ובאה בימים ההם. בכל רגע יכול היה אבא להרגיש פתאום בהעדר שעונו, שנלקח ממנו בלא רשות וניתן משכּוֹן לקוליא שווארץ. קוליא, כיוון שהספּיק להתרגל לשעון־הזהב, וכיוון שהיה מן השותים בבקרים יין ביסאַראַבּי תחת תה, הנה אף־על־פי שכסף־חובו כבר סוּלק לו, בכל זאת לא נתנו לנו להחזיר לי את השעון. כך היה טיבו. ולא נשתנה ממנו כהוא־זה טיבו של אבא. ואני, הנתון במיצר, בין שניים אלה, ראיתי, היאך חולפים על פָנַי גלגלי האושר של זולתי. לא היתה לי ברירה אלא לברוֹח לקושטא. כבר הוסכם על הכל עם סגן־המכוֹנן של האניה “Duke of Kent”,³ אך בטרם אפליג לים, החלטתי להיפרד מדי־גראססוֹ. הוא שיחק בפעם האחרונה את הרועה, שכוח טמיר־ונעלם מנתקוֹ מן האדמה. לתיאטרון באה הקולוניה האיטאלקית, ובראשם הקונסול הקֵרֵח וזקוּף־הקומה, יוונים מתקפדים, אכסטרנים מזוּקנים, שנעצוּ מבט של קנאוּת בנקודה הסמויה מעיני־כל, ואוּטוֹצ’קין אֶרך־הידיים. ואפילו קוֹליא שווארץ הביא עמו את זוגתו ברדיץ' סגוֹל עם מפרחת, – אשה הראוּיה להיות גרינאדיר, הארוכה כתוֹרֶן, ובקצהו פרצופון מעוּך ונמנמני. הפרצוף היה מלוּחלָח מדמעות, כשירד המסך.

– בּוֹסיאַק, – אמרה האשה לקוֹליא, בשעת יציאתם מן התיאטרון, – עכשיו אתה רואה, מה זה אהבה…

בפסיעות כבידוֹת הלכה מאדאם שווארץ ברחוב לאַנזֶ’רוֹן; עיני־הדג שלה זלגו דמעות, על כתפיה השמנות נזדעזע הרדיד עם המפרחת. בגָשְׁשָׁה בצעדי־גבר, בזעזעה את ראשה, מפרטת היתה בקול מחריש־אוזניים, ההולך מסוף הרחוב ועד סופו, את שמות הנשים, השרוּיוֹת בטוֹב עם בעליהן.

– צִילֶנקִה – מכנים הבעלים הללו את נשותיהן, חוֹמֵד’ל, מוֹתֵּק’ל…

קוליא שנתנמכה רוחו, הלך בצד אשתו ובחשאי היה מנפח בשפם המשי שלו. מתוך הרגל הלכתי אחריהם ונתיפחתי. עם שנתשתתקה לכהרף־עין, שמעה מאדאם את בכייתי והחזירה פניה.

– בּוֹסיאַק, – אמרה לבעלה בלטישת עיני־הדג שלה, – שלא אזכה לשעה של טוֹבה, אם לא תחזיר לילד את השעון…

קוליא קפא תחתיו, פער פיו, לאחר מכן נתאושש, ובצבטו אותי צביטה שיש בה כדי להכאיב, תקע לי את השעון במצוּדד.

– מה יש לי ממנו, – קוֹנֵן קָנוֹן והתרחק, קולה הגס והבוכה של מאדם שווארץ שמיאנה להתנחם, – היום מעשי־בהמה, מחר מעשי־בהמה… אני שואלת אותך, בּוֹסיאַק, כמה יכולה אשה לחכות?..

הם הגיעו עד קרן־הרחוב ופנו לרחוב פושקין. נשארתי לבדי, והשעוֹן לָחוּץ בכפי, ופתאום, במהירות יתירה, שדוגמתה לא ידעתי עד אותה שעה, ראיתי את עמודי הדוּמא,⁴ שהפליגו כלפי־מעלה, את העלווה המוּארת בבּוּלוואַר, את ראש־האָרָד של פושקין וזיוו עמום של אור־הירח עליו, ראיתי לראשונה את הסובב אותי כהווייתו האמיתית, – מפוּיס ויפה עד אין להביע.

בראשית אבגוסט שליחַנו מטה החַיִל לשׂידוד־מערכות בּבּוּדיאַטיצ’י. עיירה זו נכבשה בידי הפולנים בראשית המלחמה – אך עד מהרה הוצאנוה מידם. החטיבה נכנסה בשערי העיירה עם שחר; אני הגעתי בצוהריים. הטוֹבות שבדירות היו תפוסות, בחלקי עלה מורה של בית־ספר. בחדר נמוך, שבּוֹ עמדו עביטי־עץ, ובהם עצי־לימון נושאי־פרי, ישב בכורסה זקן משוּתּק. לראשו היתה מגבעת טירוֹלית עם נוצה דקה; זקן אפור ירד על חזהו, הזרוּע אפר. הוא מצמץ בעיניו ומלמל איזו בקשה. לאחר שנתרחצתי, הלכתי למטֶה וחזרתי בלילה. מישקא סוּרוֹבצֵב, שַמַש־המַטֶה, קאזאק מגליל אוֹרֶנְבּוּרג, העמידני על נסיבות המקום: מלבד הזקן המשותק, נמצאו כאן בעין בתו, טוֹמִילִינָה ייליזאבייטה אַלכסייבנה, ובנה, ילד כבן חמש, מישאַ, בן־שמו של סוּרוֹבצב; הבת, אלמנתו של קצין, שנפל במלחמה עם הגרמנים, נוהגת בכשרוּת, אך לאיש מהוּגן, כפי הידוע לסורובצב, עשויה היא להתמסר/

– ניַשֵׁב את העניין, – אמר, הסתלק למיטבח והחל לקשקש שם בכלים; בת המורה סייעה לו במלאכתו. אגב מעשה־הטבּחוּת סח לה סורובצב תוקף עלילות־גבורתי, מעשה שמיגרתי בקרָב שני קצינים פולנים, וגודל הכבוד־והיקר, שחולק לי השלטון הסובייטי. נענה לו קולה המאוּפק, החרישי של טוֹמילינה.

– היכן מקום מנוּחתך? – שאלה סורובצב בעת הפרידה. – אַת הקריבי מישכּבך אלינו כפי האפשר, שבשר־ודם אנחנו…

הוא הביא החדרה חביתה בתוך מחבת־אדירים והציגה על גבי השולחן.

– מִתְרַצָה, – אמר אגב ישיבתו, – אלא שלבּה לפיה לא יגלה…

וכהרף־עין קול לחישה כבושה, וקול רשרוש, וקול רגליים רצות בכבידוּת ובזהירות מילאו את חלל־הבית. עוד אנו אוכלים את לחם־החירוּם הקצוב לנו, והביתה החלו נוהרים זקנים בקבּיהם, זקנוֹת, שראשיהן מכורבלים ברדידים. מיטתו של מישא הקטן הועתקה בגרירה לחדר־האוכל, לחוֹרשת הלימונים, בצד כורסתו של סבא. האורחים החלושים, שהתקינו עצמם להגן על ייליזאבייטה אלכּסייבנה מפני חילוִּל־כבודה, נצטופפו ונתגודדו, ככבשׂים לעת סוּפה, ולאחר שהתריסוּ את הדלת, היו משחקים חֶרֶש בקלפים כל הלילה, נוקבים שיעורי “הַחָסֶר” ועוצרים נשימתם עם כל רשרוש קל. מאחורי הדלת הזאת נטרדה שנתי מתוך אי־הנוֹחוּת ומתוך המבוכה, ובכליון־עיניים חיכיתי לאוֹר הבוקר.

– להווי ידוע לך, – אמרתי לטומילינה, כשפגשתיה בפרוזדור, – להווי ידוע לך, שגמרתי את הפאקוּלטה למישפטים והנני נמנה עם אותם המכוּנים אנשים משכּילים…

היא עמדה דהוּמה, צנוּחת־ידיים, בשיכמיה ארוכּה נוּסח־ישן, שכאילו נוֹצקה על גיזרתה הדקה. בלא ניד־עפעף הישירו מבטן אלי עיני־תכלת, שנתרווחו ונתנוצצו בדמעותיהן.

לאחר יומיים היינו לידידים. הפחדים וחסרון־הידיעה, שבהם שרויה היתה משפחת המורה, משפחת אנשים טובים וחלשים, רבו עד אין שיעור. פקידים פולנים נטעו בלבּם את האמוּנה, כי בבאַרבּאַריות ותימרות־עשן נחרבה רוסיה, כחורבּן רומא בשעתו. שמחת־ילדים רְהוּיָה אחזתם, כשסיפרתי על לנין, על מוֹסקבה, שבה מתחולל העתיד בסערה, על התיאטרון האמנוּתי. בערבים היו נכנסים אצלנו גיניראלים בולשביסטיים בני כ"ב, שזקניהם צהצהבּים וסבוכים. מעשנים היינו סיגריות של מוסקבה, אוכלים את ארוחת־הערב, שהיתה מכינה ייליזאבייטה אלכסייבנה מצורכי־המזונות הצבאיים, ושרים שירי סטודנטים. מכוּפף בכורסתו היה אחוז־השיתוק מקשיב באוות־נפש, והמיגבעת הטירולית נתנועעה לפי קצב זימרתנו. כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם.

לאחר שינוצחו הפולנים – כך הוסכם במועצת המשפחה – יעקרו אנשי בית טומילין למוסקבה: את הזקן נרפא אצל פרופיסור מפורסם, ייליזאבייטה אלכסייבנה תלמד בקוּרסים, ואת מישקא נכניס לאותו בית־ספר ב“בריכות הפאטריארך”, שלפנים למדה בו אמו.העתיד נראה כקנייננו הפרטי שאין עליו עוררין, המלחמה — תכוּנה סוערת לאוֹשר, והאושר עצמו – טבע בּרייתנוּ. פרטיו – הם לבדם לא נתלבנו כל צורכם, ובדיונים עליהם עברו הלילות, לילות אדירים, כְשֶׁבְּדַל־נר נשתקף בבקבוק הגדול והכהוּי של הסאַמוֹגוֹן. ייליזאבייטה אלכּסייבנה שעלתה כפורחת היתה מַאֲזִינָתֵנוּ האילמת. מעודי לא ראיתי יצוּר רגשני, דרוֹרָני והססני יותר ממנה. בערבים היה סורובצב הערמוּמי מַסיעֵנו בדוּפַנית מעשה־מיקלעת, שהופקעה עוד בקוּבּאן, אל הגבעה, שבו הואר באש השקיעה ביתם הנטוש של הנסיכים גוֹנְסִיוֹרוֹבסקי. הסוסים הכחוּשים, אך ארוכים וגזעיים, רצו שכם אחד נהוגים במושכות אדומות; עָגיל שאנן נתנודד באוזנו של סורובצב, מיגדלים עגולים צצו מן התעלה, שנתכסתה במפת פרחים כתומה. חומות מנותצות שׂרטטו בשמיים קו עקום, שנתבּטבּט מדם כעין אבני־האודם, שיח של וורד־הכּלב הצניע את גרגיריו, ומַדרֵגָה של תכלת, שריד של גֶרֶם־המעלות, שבו עלו לפנים מלכי פולין, הבהיקה בשיח. יום אחד, בשבתי עליה, משכתי אלי את ראשה של ייליזאבייטה אלכסייבנה ונשקתיה. היא נתרחקה לאִיטה, נזדקפה, ובאחוז ידיה בחוֹמה, נשענה אליה. היא עמדה בלי נוע, מסביב לראשה שנסתמא רַחש חֶרֶג של אור ושל אבק, לאחר מכן, בהקשיבה כביכול למשהו, נרעדה טומילינה והרימה ראשה; אצבעותיה נעתקו מן החומה; במבוכה ובהרחבת־הצעד היא ירדה במרוצה. קראתיה, ולא נעניתי. למטה, סרוח בדוֹפַנית הקלועה, ישן סורובצב אדום־הלחיים. בלילה כשהכל נרדמו, התגנבתי לחדרה של ייליזאבייטה אלכסייבנה. היא קראה, והספר שבידה מופלג ממנה: היד, שצנחה על השוּלחן, נדמתה כלא־חיה. לקול הדפיקה הפכה ייליזאבייטה אלכסייבנה פניה וקמה ממקומה.

– לא, – אמרה, ועיניה נעוצות בי, – לא, יקירי, – ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים. טרטוּר הטלפון בחדר הסמוך הדפנו זה מזה. הקורא היה שליש המַטֶה.

– אני יוצאים למסע, – אמר בטלפון, – פקודה לבוא אל מפקד החטיבה…

אצתי בגילוי־ראש, רוּץ ותקוֹע את הניירות אילך ואילך. מן החצרות הוצאו הסוסים, בקול צווחה דהרו הפרשים בתוך האפלה. מפי מפקד־החטיבה, שהיה חוֹגר את חמילתו במעוּמד, שמענו, כי הפולנים הבקיעו את החזית בשערי לוּבּלין, וכי הוטל עלינו לעשות מעשה איגוּף. שני הגדודים עמדו לצאת למסע כעבור שעה אחת. הזקן שהקיץ עקב אחרַי בחרדה מתחת לעלוותו של עץ־הלימון.

– הבטיחה־נא, שתשוב, – כפל אמירתו, וראשו מרעיד עליו.

ייליזאבייטה אלכסייבנה, שכיתפה פרוונית על גבי לסוטה של לילה העשויה מלמלה, יצאה החוצה ללוותנו. בעלטה עבר בדהרת־פראים אסכדרון סמוי מן העין. ליד מִפְנֵה־הדרך אל השדה החזרתי פני לאחורי – ברכינת־גופה היתה טומילינה מיטיבה את ירכיתו של הילד, שעמד לפניה, ואורה המתקטע של המנורה, שהיתה דולקת על אדן־החלון, ניגר על צווארה הגרמי והענוג…

משעשינו מאה קילומטר בלא סילוּק־מסעוֹת, נתחברנו עם דיביזית הפרשים ה־14, ואגב הדיפת האויב התחלנו להסתלק. היינו ישנים איש באוכפו. בשעת החניות היינו צונחים לארץ, סחוּפי־שינה, ובמתיחת הרסן היו הסוסים גוררים אותנו, את הישנים, על פני אדמת־השלף. היו ימים של תחילת הסתיו ושל גשמי גאליציה, הניתכים בבלי קול. דחוסים ומצוּפּפים כמין גוף מדובלל ודומם, היינו הולכים עקַלקַלוֹת ועגַלגַלוֹת, מטמשים לתוך כיס־האש, שקשרו הפולנים, ונחלצים ממנו. תחושת־הזמן נסתלקה מאתנו. כשחנינו ללינת־לילה בכנסיית טוֹלשצ’ינסק, לא העליתי על דעתי כלל, שאנו שרויים בריחוק עשר פרסאות מבּוּדיאַטיצ’י. העמידני על כך סוּרוֹבצב, הֶחטַפנוּ מבט זה לזה.

– הצרה היא, שהסוסים תש כוחם, – אמר בעליצות, – שאילמלי כן, אנו סרים לשם…

– אי אפשר, – עניתי לו, – ירגישו בהעדרנו בלילה…

ואנו נסענו. אל אחורי אוּכפנו נקשרו ברצועות המתנות: נְצִיב סוכר, רוֹטוֹנדה, שפרוותה אדמונית, וּגדי חי, בן שבועיים. הדרך עברה בתוך יער מלוחלח ומתנענע, כוכב של פלדה נידח בין צמרות האלונים. בפחות משעה אחת הגענו ברכיבה אל העיירה, השרופה בטבּוּרה, המגוּדשת מכוניות־משא שהלבינו מאבק־קמח, כלי־ריתמה של תותחים ושברי יצוּלים. בלי לרדת מעל סוסי, דפקתי על החלון המוּדע – עננה צחורה נישאה על־פני החדר. כדרכה תמיד, – בלסוטית־של־מלמלה, שתחרימה מדולדל, – יצאה טומילינה במרוצה אל האכסדרה. בידה החמה אחזה בידי והביאתני הביתה. בחדר הגדול היו כְּבָסים של גבר מתייבשים על עצי־הלימון השבורים, אנשים שלא ידעתים שכבו על גבי מיטות, שהוצבו צפופים בלא רווחים כבבית־חולים. בשרבוב פיסות־רגליהם המזוהמות, בפיותיהם, שנתאבנו בעקמימות, צועקים היו מתוך שנתם ונושמים בשקיקה וברעש גדול. את הבית תפשה וַעֲדַת־השָׁלָל שלנו, בני משפחת טומילין צוּמצמו בחדר אחד.

מתי תסיענו מכאן? – שאלה ייליזאבייטה פטרוֹבנה, שהיתה לוחצת את ידי.

הזקן שהקיץ היה מרעיד בראשו. מישא הקטן אימץ אליו את הגדי והשתפך בצחוק־של־אושר בבלי קול. מעליו, בהתרברבות, עמד סורובצב, והיה מנער מתוך כיסי הסַרְבָּלַיִם הקאזקאקיים שלו דרבונות, מטבעות מנוּקבים, משרוֹקית קשורה בפתיל צהוב שזור. בבית זה, שכבשתו לעצמה ועדת־השלל, לא היה מקום להסתתר, ואנו פרשנו עם טומילינה אל מוּסַף־הקרָשים, שלעת חורף היו אוצרים בו תפוחי־אדמה ומסגרות של כוורות. שם, במטמוֹרת, ראיתי, כמה קטלנית, כמה בלתי־נמנעת היתה דרך הנשיקה, שתחילתה ליד טירת הנסיכים לבית גונסיורובסקי…

סמוך לעלות השחר התדפק על דלתנו סורובצב.

– מתי תסיענו מכאן? – אמרה ייליזאבייטה אלכסייבנה, ועיניה מצוּדדות.

החרשתי מלהשיב ושמתי פני הביתה, כדי להיפרד מן הזקן.

– הצרה היא, שאין פנאי, – גדר סורובצב הדרך בעדי, – שֵׁב, נִסַע…

הוא דחפני החוצה והקריב את הסוס. טומילינה הושיטה לי את ידה שהוּצנה. כדרכה תמיד היה ראשה זקוף. הסוסים, שהחליפו כוח במשך הלילה, פרצו ברהיטה, בתוך הסבך השחור של האלונים עלתה החמה הנאפדת־אש. חדוות הבוקר מילאה את ישוּתי על גדותיה.

ביער נחשפה קרחת, הדהרתי את סוסי, ובהפכי את פני לאחורי, קראתי אל סורובצב בקול:

– יכולתי לשהות עוד מעט… הקדמת להבהילני…

– ולא הקדמתי כלל, – השיב והיה מתקרב אצלי ומפשר בידו את הענפים הרטובּים, המשירים ניצוצות, – אילולא הזקן, הריני מבהילך קודם לכן… אלא שנשטף הזקן בשיחה, נתעצבּן, גנח מגרונו והחל צונח הצידה… קפצתי אליו, מביט – מת, נפח נפשו…

היער בא אל קיצוֹ. יצאנו לשדה חרוש שאין בו דרך. נתרומם סוּרוֹבצב קמעה והיה מביט לצדדין, משָׁרקֵק ומרחרח מגמת־פנינו הנכונה, ובשאפו אותה עם האוויר, נתכופף ופרץ בדהירה.

כיוונו את השעה. באסכדרון היו מעירים את האנשים. השמש חיממה והבטיחה יום שחוּן. בבוקר ההוא עברה חטיבתנו את גבולה הממלכתי של מלכות־פולין לשעבר.

פרק ראשון מן הספר “קריניצה הגדולה”

בחג־החמאה של שנת השלוֹשים נערכו בקריניצה הגדולה שש חתונות. חגגו אותן בהילולא וחינגא, שמשכּבר הימים לא היתה דוּגמתן. מנהגי המקום חזרו ליוֹשנם. אחד המחותנים, כיוון שנשתכר, דיחק עצמו לבדוק את הכּלה – והוא מינהג קדמונים, שלפני כעשרים שנה ביטלוהו בקריניצה הגדולה. המחותן הספיק להתיר אבנטו והשליכוֹ ארצה. הכלה, שתש כוחה מרוב צחוק, טירפה בזקנו של הישיש. הוא היה תוקפה פנים־אל־פנים, גועה בצחוק וּמְבַטֵש במגפיו הגמלוֹניים. לעצמוֹ של דבר, לא הוצרך הזקן לרגוֹש הרבה. מששת העִדִים, שהוּנפו מעל לביקתאות, לא היו אלא שניים בלבד עקוּבּים מדמי־הבתולים, שאר הכלות לא יצאו בשלוֹם מן הָאַשְׁמוּרִיות.¹ עֵד אחד השיג חייל אדום, שבא לחופשה־של־ארעי, להשגת השני טיפסה גאַפּה גוּז’בָה. בחיבּוט ראשיהם של הגברים קפצה לגג והיתה מטפסת ועולה במוֹט. הוא היה נכפף ומתנוֹדד מכּוֹבד גופה. גאפה תלשה את המטלית האדוּמה וגלשה למטה מרוּמוֹ של המוֹט. על דבּשת הגג עמדו שולחן ושרפרף, ועל השולחן חצי־ליטר ובשר קר נתחים־נתחים. גאפה הגיחה את הבּקבּוּק לפיה: ידה הפנויה נפנפה בעֵד. למטה היה הקהל מהַמה ומרקד. והיה הכיסא מחליק תחת רגלי גאפה, משמיע קול רציצה, מתפרק. הבֶּהָמים מן הסטאניצה הביירייזאנית, שהוליכו שוורים לקיוב, תלו עיניהם באשה, השותה יי"ש במרומים, בגובהי־שחקים ממש.

– וכי אִשה היא זו, – נענו להם המחותנים, – שד־משחת היא, האלמנה שלנו…

גאפה היתה מטילה מעל הגג לחם, זרדים יבשים, צלחות. כיוון שסיימה את לגימת היי"ש, שיבּרה את הבקבוק בזיז הארובה. הכפריים, שנתלקטו למטה, נענו לה בקול שאגה. האלמנה קפצה ארצה, התירה את הסוסה שׂעירת־הכרס, שהיתה רדוּמה ליד גדר־הכלונסאות, ודהרה להביא משקה. היא חזרה מחוּגרת בצלוחיות, כצֶ’רקֶס בחגוֹרת־כדורים. הסוסה היתה נושמת בכבידות וזוקרת את זרבּוּבה; כרסה המעוּבּרת היתה נשקעת ומתנפחת, בעיניה חלחל הטירוף הסוסי.

והיה המינהג בחתונות לרקד אגב־סוּדר, בהשפלת עיניים ובדשדוש רגליים במקום אחד. גאפה לבדה זנקה בהתרופפות כדרך הכרכיים. היא רקדה טנדוּ עם מאהבה גרישקא סאַווצֵ’נקו. הם היו נאבקים זה בזה, כביכול בשעת התגוֹששות; בריגוז שבסרבּנות שומטים איש את כתפי רעהו; כמתמגרים נופלים ארצה אגב תיפוּף מגפיהם.

אותו יום יום שלישי היה למזמוטי החתונות של קריניצה הגדולה. שוּשבינים, שפרצופותיהם מפויחים ופרווֹתיהם מסורסות, הקישו בצמידי־התנורים ונתרוצצו על־פני הכפר. בחוצות הודלקו מדורות. מעליהן קפצו אנשים בקרניים מצוירות. סוסים רוּתמו בגיגיות: הן נתחבּטו בגבשושיות ונישאו מעל להדלקוֹת. האיכרים נפלו הלוּמי שינה. עקרות־הבית השליכו לירכתי החצר את שברי הכלים. החתנים והכלות רחצו רגליהם ועלו על יצועיהם הרמים, וגאפה היא לבדה השלימה ריקודיה בדיר הריק. היא נסתובבה פרועת־ראש, ומוט אַנקוֹלי בידיה. בּוּל־העץ שלה המשוח בעיטרן ניחת על הכתלים. המהלומות זעזעו את הבניין ופצעוהו פצעים שחורים, צמוּגים.

– עזה כמוות נפשנו, – לחשה גאפה והיתה מטרטפת במוט האנקולי.

הקש והקרשים נידרדרו על האשה, קירות נתמוטטו. היא רקדה פרוּעת־ראש בין תִּלֵי החרבות בתוך שאון־הנפץ ואבק המשׂוּכּוֹת המידרדרות, הַמַק הפורח והקרשים המשתברים. בתוך השברים היו מגפגַפֵּיה, שחֶפְתֵיהֶם אדומים, סובבים־הולכים בנקישת הקצב.

הלילה מִשמש ובא. בבורות שהפשירו דעכו המדורות. הדיר, כמין ערימה מדוּבללת, היה מושלך על התּלוּלית. מעֶבֶר לדרך, במועצת־הכפר, העלתה פיח מנורה שפתילתה פגוּמה. גאפה השליכה מידיה את המוט האנקולי ורצה על־פני הרחוב.

– איוואַשקוֹ, – נצטעקה, עם שנתפרצה לתוך מועצת־הכפר, – בואה לחוֹלל עמנו, לכַלות חיינוּ בשיכּרות…

איוואַשקוֹ היה המוּרשה של הוועד־הפועל המחוזי לענייני הקוֹלקטיביזאציה. שני חדשים עברו מתחילת משאוֹ־ומתנוֹ עם קריניצה הגדולה. בשימת ידיו על־גבי השולחן ישב איוואשקו לפני ערימה של נייר ממוֹעך ומכוּרסם, עוֹרוֹ בסמוך לצדעיו היה מקוּמט, אישונים של חתול חולה תלויים היו בארובות־העיניים. מעליו נשתרבבו קשתות וורוּדות, ערטילאיות.

– אל תהא מוֹאס בכַפרוּתנוּ, – נצטרחה גאפה ודוֹששה ברגלה.

– איני מואס, – אמר איוואשקו בנפש עגומה, – אלא שגנאי הוא לי לרקד עמכם.

בדשישת־רגליים ופשיטת־ידיים הילכה גאפה על פניו.

– בואה עמנו לחלק את לחם־הכּלוּלוֹת – אמרה האשה, כולנו נהיה פקוּדיך, המוּרשה, ואולם מחר ולא היום…

– גנאי הוא לי לחלק את לחם־הכלולות עמכם, – אמר הלה, – וכי בני־אדם אתם?.. הרי על כלבים אתם נובחים, שמוֹנה קִילִים קיפחתי אצלכם בשיעור מישקלי…

הוא לעס בשפתיו ועיצם עפעפיו. ידיו הושטו, גָששו ומצאו על השולחן תיק־של־בד. הוא קם, הסיע חזהו כנגד פניו ובגרירת רגליים, כאחוז־שינה, פנה אל הפתח.

– אזרח זה – זהב מזוּקק הוא, – אמר אחריו המזכיר חאַרצֶ’נקוֹ, – גדולה מידת היוֹשר ששורה בתוך מעיו, אלא שמינהג של גסוּת יתירה נהגה בו קריניצה הגדולה…

מעל האבעבּוּעים וכפתור חוטמו עשויה היתה ציצת־שער אפרורית. הוא קרא עיתון, ורגליו מזוּקרוֹת לו על גבי הספסל.

– הנה יזכו הבריות לביאת הדיין מווֹרוֹנקוֹב, – אמר חארצ’נקו, בהפכו את דף העתון, – אוֹ־אז זכוֹר יזכרו. גאפה חלצה מתחת לשמלתה כיס מלא גרעיני־חמניות.

– למה תזכור את כהונתך, אישי המזכיר, – אמרה האשה, – למה תירא מפני המוות?.. הנשמעה כזאת, שיהא גבר מונע עצמו מן המוות?..

בחוץ, מסביב למיגדל־הפעמונים, רחשו שמיים שחוֹרים שנתבטבטו, ביקתאוֹת רטוּבּוֹת נתעקמו וגלשו. מעליהן נחצבו בקושי הכוכבים, הרוח נתפרסה מלמטה.

בפלוּש ביקתתה שמעה גאפה קול רֶטֶן קצוב, קול נכרי וניחר. עוברת־אוֹרח, שנקלעה ללינת־לילה, ישבה על גבי התנור, ורגליה אסופות תחתיה. נימי הפטל של הלַמפָּדוֹת ליפפו את קרן־הזווית. בביקתה המנוּקה נפרסה הדומיה; ריח כוֹהל של תפוחים הדיפו הקירות והמחיצות. בנותיה בלומות־השפתיים של גאפה עמדו למטה בהפשלת ראשיהן ותלו עיניהן בקבּצנית. שערן השופע של הנערות היה קצר, סוּסִיִי, שפתותיהן היו מופשלות, מצחותיהן הצרים הבהיקו בזיוו שמנוּני ללא רוח־חיים.

– הפיחי כזבים, סבתא ראַחיבנָה, – אמרה גאפה ונסמכה אל הקיר, – בעלנית אני לשמוע כּזְבוֹנוֹת…

תחת התיקרה קלעה ראחיבנה צַמצַמוֹת לעצמה, טורים־טורים הניחתן על ראשה הקטן. בשולי התנור נתפשקו פיסות־רגליה, שמושחתות־מראה היו ומרוּחצות.

– שלושה שׂרי־קודש שרויים בעולם, – אמרה הזקנה, ופניה המעוכות נרכּנו, – את שׂר־הקודש המוסקבאי חבשו השלטונים שלנו בתפיסה, הירושלמי שוכן אצל התוגר, בכל ארצות הנָצְרִים פרוסה מצוֹדתו של הפּאטריארך דאנטיוֹכיה… הוא שיגר לאוקראינה ארבעים כּמרים יוונים לקלל את בּתי־היראה, שבהם הסירה המלכות את הפעמונים… הכמרים היוונים עברו בּעֵמֶק־הצינים, העם ראו אותם באוֹסטרוֹגראַדסק, ביום־המחילה שבערב הצוֹם הגדול עתידים הללו לבוא אצלכם, לקריניצה הגדולה…

ראַחיבנה עצמה עפעפיה ונשתתקה. אוֹר הלַמְפַּדָה נח במשקעי פיסות רגליה.

– הדיין הוורונקובי, – ננערה הזקנה ואמרה, – במעת־לעת אחד חולל בוורונקוב סובחוז, תשעה אדונים חבש בתפיסה… לבוקר נחרץ גורלם לילך לסאַחאַלין. רְחוּמָתי שלי, בכל אתר שרויים בני־אדם, בכל אתר מתקדש שֵׁם ישוּ המשיח… היו האדונים שרויים בתפיסה, ובאו אנשי־המישמר – לקחתם… פותחים אנשי־המישמר שערי הכלא, והבוקר בעיצומו, ותשעת האדונים תלויים ברפיון תחת קורות־הגג איש איש באבנטו…

שעה ארוכה נתעסקה ראחיבנה בטרם תשכב לישון. אגב חיטוט בסמרטוטיה היתה מסיחה עם האלוהים, מפה לאוזן, כביכול הוא בן־זוגה הזקן, השוכב כאן בצדה על גבי התנור, ומיד נתרווחה נשימתה. בעל נכרי, גרישקא סאַווצ’נקו, שכב למטה על גבי ספסל. הוא נתקפל כּמָעוּך בקצה השוליים וכופף את גבו; חזייתו נזדקרה עליו, ראשו היה תקוע בכר.

– אֲהָבִים של בּעלים, – ניערתו גאפה וטלטלתו, – הַכֵּר היטב מכירה אני אהבים אלה של בּעלים… הפכוּ פניהם זה מזה, הבעל מזוגתו, ודשים המדוּשה… לא לביתך באת, לא אל אוֹדַרְקָה…

חצי לילה היו מתגלגלים על גבי הספסל, בחשיכה, בשפתיים קמוצות, בידיים פשוטות מבעד לחשיכה. צַמתה של גאפה היתה מתעופפת אל מעבר לכר. עם שחר נתפרפר גרישקא, נתגנח בחִשְׂפוֹן־שיניים. גאפה ראתה את כתפיהן הקנוּמות של הבנות, שפלוֹת־המצח, בלומות־השפתיים, שחורות־השדיים.

– גמלים שכאלו, – הרהרה בלבה, – מניין הן לי?..

במיסגרת־האַלונים של החלון זעה האפילה. השחר חשף בעננים רצועה סגוּלה. גאפה יצאה לחצר. הרוח כיווצהּ, כמיים הצוננים בנהר. היא רתמה מגררת־משא, הטילה עליה שקי־חיטים – במשך החגים היה הקמח אוֹזל מכל בתי־הכפר. בערפל, באדי השחר, נזדחלה הדרך.

בבית־הריחיים לא נסתייע הדבר אלא למחרת הערב. כל היום ירד השלג. בשערי־הכפר בצבץ לקראת גאפה יוּשקוֹ טרופים קצר־הרגליים במצנפת־שָׁליש שהטפּיחה. כתפיו, המכוסות אוקינוס של שלג, נתרחבו ונשתפלו.

– נתקטפו אוזנינו, – הרטין הלה, בקרבו אל המגררת, וזקף את פניו השחורות, הגרמיות.

– וכי מה העניינים?.. – גאפה דרכה את המושכות.

– בלילה כל ראשי־המדבּרים הגיעו, – אמר טרופים, את הַישִישית שלך חבשו… ראש הוועד־הפועל־הגלילי בא, מזכיר־הוועד־המחוזי. את איוושקו טאטאו מכאן, במקומו – הדיין מוורונקוב…

שפמו של טרופים נזדקף כשל סוס־הים, השלג זע בו.

גאפה דפקה בסוס וחזרה ודרכה המושכות.

– טרופים, את הישישית על שום מה?

יוּשקוֹ נעצר ותקע בקול גדול מרחוק, מבעד לשלג המתנופף, הפורח.

– אומרים, תעמוּלוֹת עשׂתה בעניין קץ הימין….

קרבה גאפה לביקתתה ובשוֹט שבידה הקישה על החלון. בנותיה עמדו נטועות ליד השולחן, ברדידים ובמינעלים, כבעת האַשמוֹרִיוֹת.

– אמא, – אמרה הבכירה אגב פריקת השקים, – בהעדרך באה אוֹדאַרקה, לקחה את גרישקא הביתה…

הבנות ערכו את השולחן, שפתו המיחם. לאחר אכילת פת־ערבית הלכה גאפה למועצת־הכפר. שם, ישוּבים על גבי הספסלים שלאורך הקירות, החרישו זקני הכפר קריניצה הגדולה. את החלון, שזגוגיותיו נופצו בעת המחלוֹקת האחרונה, סתמוּ בדף של לָביד, הזכוכית של המנורה היתה עמוּמה, בקיר הפגום נקבעה כְּרָזָה: “נא לא לעשן”. הדיין מוורונקוב ישב בהגבהת כתפיים ליד השולחן וקרא. הוא קרא את ספר־הפרוטוקולים של מועצת הכפר קריניצה הגדולה; צווארון מעילונו, העשוי אֶרג עבה, היה מזוּקף. על ידו היה המזכיר חאַרצֶ’נקו כותב כתב־אשמה לכפרו. הוא רשם בגליונות, המשורטטים טורים־טורים, את כל העבירות, הפּגְרוֹנוֹת והקנסות, כל הפצעים המגוּלים והמכוּסים. בבואו לכפר, מיאֵן אוֹסמוֹלוֹבסקי, הדיין מוורונקוב, להקהיל קהילות, האסיפה הכללית של אזרחי המקום, כדרך שעשו המוּרשים שקדמו לו, הוא לא נאם נאומים, ורק ציווה לערוך רשימת בעלי־הפגרונות, הסוחרים לשעבר, רשימת נכסיהם, מיזרעיהם ונחלאותיהם.

קריניצה הגדולה ישבה על הספסלים והחרישה. קול השרֵקה והחרֵקה של העט שביד חאַרצ’נקו פיזז בתוך הדומיה. קול רחש קם ונפוג, כשלמועצת־הכפר נכנסה גאפה. ראש־המועצה ייבדוקים נאַזאַרֶנקוֹ ננער למַראֶיה.

– דהיינו, סֶגֶל כל חבורת האַקטיב שלנו, חבר דיין, – ייבדוקים געה בצחוק ושפשף כפות־ידיו, – אלמנתו, את כל בּחוּרינו הוציאה לתרבות רעה…

גאפה עמדה בפתח, ועיניה מצומצמות. עוויה חלפה על שפתי אוסמולובסקי, חוטמו הצר נתקמט. היא הרכינה ראשה ואמרה: “שלום”.

– ראשונה נכתבה לסובחוז, – נתאמץ ייבדוקים להפיץ את העננים שנתקשרו והיה מכביר מלים, – לאחר מכן הסיתוה הבריות, ופָרשה…

גאפה לא זעה ולא נעה. אוֹדם חוּם פשט בפניה.

–… וסחים הבריות, – אמרה בקולה הצלוּל, הנמוך, – סחים, שבסובחוז עתידים כל הקהל לשכּב תחת שמיכה אחת…

עיניה צחקו בפניה הקפואות.

– ואנוכי למורת־רוח הוא לי להיות הבריות שוכבים עדרים־עדרים, אנו שכיבת־שניים חביבה עלינו, והיי"ש, ייכנס הרוח באבי־אבינו, חביב עלינו…

הכפריים געו בצחוק ושיסעוהו. גאפה צמצמה עיניה. הדיין זקף עיניו הדלוקות ורמז לה בניד־ראש. הוא נתכווץ יותר מקודם, צמצם ראשו בין כפות ידיו, הצרות, האדמוניות, וחזר ונשקע בספר הפרוטוקולים של קריניצה הגדולה. גאפה הפכה פניה, גבה הדוּר־המראה נשתלהב לעיני הנשארים.

בחצר, על גבי קרשים רטובים, ישב בפישוק בירכיים סבא אַבְּרָם, שכּוּלו סַפָּחוֹת של בשר חי. קווצות צהובות גלשו על כתפיו.

– מה לך, סבא? – שאלה גאפה.

– שרוי בצער, – אמר סבא.

בביתה כבר היו בנותיה שוכבות במיטה. באישון ־לילה, במלוכסן ממנו, בביקתתו של הקומסומולאי נֶסטוֹר טיאַגאַי, נשתרבב אור נדלק כלשון של כסף חי. – אוסמולובסקי בא לדירה שהוקצתה לו. על הספסל הושלכה הפרווה, פת־ערבית מוכנת היתה לדיין – פינכה של קוּם ופרוסת לחם עם ראש בצל. הוא הסיר המשקפיים ובכפותיו הליט את עיניו החולניות – זה הדיין, שאנשי המחוז כינוהו בשם “מאתיים־וששה־עשר אחוז”. לכלל מיספר זה שקד והגיע במיבצעי אגירת־התבואה בכפר הסורר ווֹרוֹנקוֹב. פזמונות של חשאין, אגדות־עם אפפו לאותם האחוזים של אוסמולובסקי.

הוא לעס את הלחם והבצל ופרשׂ לפניו את גליון ה“פראבדה”, הוראות הוועד המחוזי והדו"חות של הנאַרקוֹמזֶם על הקולקטיביזציה. השעה היתה מאוחרת, שעה שתיים לאחר חצות, כשנפתחה הדלת, ואשה מכורבלת ברדיד בשתי־וערב על חזה עברה את הסף.

– הדיין, – אמרה גאפה, – והַנַפְקָנִיוֹת מה תהא עליהן?

אוסמוֹלובסקי זקף פניו, המחוּפים באור ברוד.

– יעברו מן העולם.

– יהיה קיום לנפקניות, או לא?

– יהיה, אמר הדיין, – אבל אחר, טוב יותר.

האשה נעצה בקרן־זווית עיניים מביטות־ואינן־רואות. היא נגעה במחרוֹזת שעל חזה.

– חן־חן על דִבְרָתְך…

המחרוזת נשתקשקה. גאפה יצאה וסגרה הדלת בעדה.

לילה של רוח תזזית, ליל־פּיפיוֹת, השׂתער עליה, רוּכסי־עננים, גושי־קרח גבנוניים, וזיוו שחור בהם. עבים נזדהרו והשפילו טוס. דומית אֵלם פשטה בקריניצה הגדולה, בישימון השׂרוּע, העוטה־קרח וחָשוב־כמת, ישימון הלילה הכפרי.