למ. גורקי
בילדותי נשתוֹקקתי מאוד לשובך־של־יונים. כל ימי לא היתה בלבי תשוקה גדולה מזו. הייתי בן תשע, כשהבטיחני אבי לתת לי מעות לקניית נסָרים ושלוֹשה צמדי יונים. היתה אז שנת אלף־תשע־מאות־וארבע. התקנתי עצמי ל“מכינה” של הגימנאזיה שבניקוֹלאייב. בני־משפחתי נתגוררו בעיר ניקולאייב אשר בפלך חרסון. פלך זה נתבטל קיומו, ועירנו נסתפחה אל מחוז אודיסה.
הייתי בך־הכול בן תשע ויראתי מפני הבחינות. בשני לימודים – לימודי הרוסית והחשבון – אסור היה לי לקבל ציון פחות מ־5.1 זירת “הנורמה הפרוֹצֶנטית” היתה חמוּרה בגימנאסיה שלנו, בסך־הכול חמישה למאה. בתוך ארבעים הנערים לא יכלו להתקבל ל“מכינה” אלא שני יהודים בלבד. המורים היו שואלים את הנערים הללו שאלות של עָרמה והכשלה; שום נער לא נשאל שאלות מפולפלות כמונו. אשר על כן, בהבטיחו לקנות לי יונים, דרש אבי שתי “חמישיות עם צלבים”. הוא ירד עמי לחיי, התחלתי לחלום בהקיץ חלום שאין לו סוף, חלום ארוך של ייאוּש ילדותי, והלכתי לבחינות אחוז חלום זה, ואף־על־פי־כן היטבתי לעמוד בהן יותר מן השאר.
הייתי מוכשר ללימוּדים. המורים, בכל חכמתם־להכשיל, לא יכלו ליטוֹל ממני את כוח בינתי וזכרוני המשתוקק. הייתי מוכשר ללימודים וקיבלתי שתי “חמישיות”. אך לאחר־מכן נתהפך הכול על פיהו. חאַריטוֹן אפרוּתי, סוחר־תבואה שהיה משגר חיטים למארסיי, נתן בעבור בנו מתן שוֹחד סך חמש־מאות רובל, לי הציבו “חמש מינוּס” תחת חמש, ובמקומי נתקבל לגימנאסיה אפרוּתי הקטן. אבי נצטער צער מרובה. למן השנה השישית לחיי שקד להקנות לי את כל המדעים שהיו בגדר האפשרי.
פרשת ה“מינוּס” העבירתו על דעתו. הוא ביקש להכות את אפרוּתי, או לשחד שני סוורים, שיכו את אפרותי. אך אמא הניאתו מכך, ואני התחלתי להתקין עצמי לבחינות החדשות בשנה הבאה, אל הכיתה־אָלף. בהסתר ממני הסיתו הורי את המור, שיגמור עמי בשנה אחת את חוק־לימודי המכינה והכיתה־אָלף גם יחד, וכיוון שבכל עניין היינו נוטים אל צד ההפלגה, למדתי על־פה שלושה ספרים. אותם ספרים היו: דקדוק שפת רוסיה של סמירנוֹבסקי, קובץ שאלות־בחשבון של ייבטוּשבסקי וספר של ראשית דברי־ימי רוסיה של פּוּציקוֹביץ'. בספרים אלה אין הילדים נוהגים ללמוד עוד, וַאֵלוּ אני למדתים על־פה, מתחילה ועד סוף, ולשנה האחרת קיבלתי בבחינות הלשון הרוסית אצל המורה קאַראַוואַיֶב את ה“חמש־עם־צלב”, הנבצר מלהשיגו.
קאראוואייב זה היה מן הסטודנטים המוסקבאים, איש נוח־לרגוז ואדום־ לחיים. תמיהני, אם הוציא את שנת השלושים. בלחייו הגבריות פרח האודם, כבלחייהם של האברכים הכפריים, שוּמה היתה לו בלחיו האחת, ממנה ביצבצה אגודת שערות אפרוריות כשערות החתול. מלבד קאראוואייב היה בשעת הבחינה גם סגן־המפקח פּיאַטניצקי, שהוחזק איש־המעלה בגימנאסיה ובכל הפלך כולו. סגן־המפקח שאלני על אודות פטר הראשון. מיד תקפני רגש של הֶסַע־הדעת, רגש של קירבת הקץ והתהום, תהום חרבה, רצופה התלהבות ופחי־נפש.
על פטר הגדול ידעתי על־פה מספרו של פּוּציקוביץ' ומשירי פוּשקין. אמרתי בהתייפחות את פסוקי השיר. פרצופי־אנשים נתגלגלו פתאום לתוך עינַי ונתערבבו שם, כקלפים מֵחֲבִישָׁה חדשה. הם נטרפו בקרקעית עיני, וברעדה, בזקיפת־קומה, ברהיטת־לשון הייתי מצווח אותה שעה בכל מאמצי־כוחי את פסוקי שירו של פושקין. צווחתים שעה ארוכה. איש לא שיסע את מלמולי המטורף. מבעד לעיוורון הארגווני, מבעד להרגשת־הדרור שאחזתני, לא ראיתי את פניו הזקנות, המורכנות של פיאטניצקי ואת זקנו המכסיף. הוא לא שיסעני ורק אמר לקאראוואייב, ששמח בשמחתי ובשמחת פושקין:
– איזו אוּמה, – לחש הזקן, – היהודונים שלכם, השד שוכן בקרבם.
וכשנשתתקתי, אמר:
– טוב, לך־נא חביבי…
יצאתי מן הכיתה לפרוזדור ושם, נשען אל הקיר שלא סוּיד, התחלתי להתנער מעווית חלומותי. ילדי הגויים שיחקו מסביבי, פעמון הגימנאסיה היה תלוי לא הרחק במיפלש חדר־המדרגות, השוער נימנם על הכיסא, שמושבו ממוֹעך. הייתי מביט אל השוער ומתעורר. ילדים היו מתגנבים אלי מכל העברים. הם ביקשו לסנוֹט בי, או סתם לשחק עמי, אך בפרוזדור הופיע פתאום פיאטניצקי. משחלף על פני, נשתהה כהרף־עין וכגל כבד ואטי היה מעיל־השרד שלו זע והולך על גבו. ראיתי מבוּכה ריב־אדונים זה, הרווּח והבּשׂרני, וקרבתי אל הזקן.
– ילדים,– אמר לגימנאזיסטים, – אל תגעו בנער הזה. – והניח את ידו השמנה, הרכה על כתפי.
– חביבי, – הסב פיאטניצקי את פניו אלי, – הגד לאביך שנתקבלת לכיתה־אָלף.
“כוכב” מרהיב־עיניים נתנוצץ על חזהו, אותות־הצטיינות נצטלתלו ליד דש בגדו, גופו הגדול, שחוֹר־השְׂרָד, החל להסתלק ברגליים ישרות. סגרו עליו כתלים קוֹדרניים. הוא נע ביניהם, כנוע אַרְבָּה בתעלה עמוקה, ונתעלם בפתחה של לשכת המנהל. שַמָש קטן־קומה נשא אליו תה ברעש חגיגי, ואני רצתי הביתה, אל החנות.
בחנותנו ישב כפרי־לקוֹח, שהיה חוכך בדעתו ומתקרצף. כיוון שראני אבי, נטש לו לאותו כפרי ובלא נדנוד־ספק האמין לדברים שסיפרתי. מיד קרא בקול אל עוזרו, שיסגור את החנות על מנעול, ואץ לרחוב סוֹבּוֹרנאיה לקנות לי כובע עם “תג”. אמי עלוּבת־הנפש חילצתני בקושי מידי האיש הזה, שדעתו ניטלטלה עליו. אמא היתה חיוורת באותה שעה וחששה לפתוח פה לשטן. היא ליטפתני ומיד דחאתני מעל פניה בשאָט־נפש. היא אמרה, שעל כל אלה שנתקבלו לגימנאסיה נוהגים לפרסם מודעה בעתונים, ושהאלוהים יענשנו, והבריות ישימונו ללעג, אם נחפז ונקנה מדים בטרם עת. אמא היתה חיוורת, היא תהתה על מְרי־הגורל בתוך עיני והביטה עלי במרירות שבחמלה, כדרך שמביטים על בעל־מום, לפי שרק נפשה ידעה מאוד, עד מה רָעת־מזל היא משפחתנו.
כל הגברים שבמשפחתנו היו נוחים להאמין לבני־אדם ונמהרים לעשות מעשים בלי יישוּב־הדעת. בשום דבר לא היה לנו מזל. סבי ישב בשעתו על כיסא הרבנות בשדה־לבן, משם גירשוהו על חילול־השם, והוא חי חיי מהוּמה ודחקוּת עוד ארבעים שנה, למד שפות לועזיות, ודעתו החלה להיטרף עליו בשנת השמונים לחייו. דודי לייב, אחי אבי, למד בשיבת וולוז’ין. בשנת 1892 ברח מעבודת־הצבא וחטף את בתּו של ראש האפסניא, ששימש בגליל הצבאי של קיוב. דודי לייב הוליך עמו אותה אשה לקאליפורניה, ללוֹס־אנג’לס, עזבה שם לאנחות ומת בבית־קלון, בין כושים ומאלאים. המשטרה האמריקנית שלחה לנו אחרי מותו את הירוּשה אשר הניח אחריו בלוס־אנג’לס – תַּרכּוֹס גדול, המחושק בחישוקי־בזל קנוּמים. באותו תרכּוֹ היו משקולות־של־התעמלות, קווּצות של שערות נשים, טליתו של סבא, פרגוֹלים, שגולותיהם מוזהבות, ותה־של־פרחים בתוך קופסות מקושטות בפנינים זולות. מכל המשפחה לא נותרו בחיים אלא הדוד המטורף שמעון, שנתגורר באודיסה, אבי ואני. אך אבי היה נוח להאמין לבריות, נפשם סלדה מגילויי ההתלהבות שבאהבתו מניה־וביה. האנשים לא סלחו לו דבר זה והיו מרמים אותו. על־כן האמין אבי, כי חייו נתונים בידי איזה מזל בּיש, איזה יצור טמיר־ונעלם, הרודפו על צוואר ואינו דומה לו מכּול־וכול. והנה אני לבדי מכל משפחתנו נותרתי לאמי. ככל היהודים, הייתי קטן־קומה, חלוּש־כּוֹח ובעל מיחושי־ראש מרוב לימודים. את כל אלה ראתה אמי, שעיניה לא נתעוורו מעולם בגאוות־הקבצנים של בעלה ובאמונתו הבלתי מתקבלת על הדעת, שבאחד הימים עתידה משפחתנו להיות תקיפה ועשירה יותר משאר כל בני־אדם שבעולם. היא לא ציפתה שנזכה למזל־של־ברכה, חששה לקנות ברום עת חוּלצה־של־שׂרד, ולא הרשתה לי אלא לבוא לבית־הצַלָם ולהצטלם בתמונה גדולה.
בעשרים בספטמבר שנת אלף־תשע־מאות־וחמש תלו בגימנאסיה את רשימת שמותיהם של הילדים, שנתקבלו לכיתאָלף. ברשימה פוֹרַט גם שמי. כל קרובי־משפחתנו הלכו לראות פיסת־נייר זו, ואפילו שאוּל, סבי השני־בשלישי, בא לגימנאסיה. אהבתי את הזקן הלגלגני הזה על שסחר בדגים בשוק. ידיו הגסות היו מפוּלמות, מכוסות קשקשים של דגים והצחינו מריחם של עולמות קרים, נפלאים. שאול נשתנה מסתם בני־אדם גם בסיפורי־הבּדים, שהיה מספר על מרד הפולנים בשנת
- בשכבר הימים היה שאול בעל בי־מזיגה בסקווירי; הוא ראה איך חיילותיו של ניקולאי הראשון הוציאו להורג את גראף גוֹדלֵבסקי ושאר מורדים־במלכות מבני פולין. אפשר שלא ראה זאת כלל. עכשיו יודע אני, כי לעצם הדבר לא היה שאול אלא עם־הארץ זקן וכזבן לפי תומו, אך סיפור־המעשיות שלו לא נשתכחו מלבי. הם היו יפים. והנה אפילו שאול השוטה בא לגימנאסיה לקרוא את הרשימה, שבה נקוּב שמי, ובערבו של אותו יום ריקד ופיזז בסעודת הקבצנים שערכנו.
אבי ערך משתה בגילת־נפשו והזמין את חבריו – סוחרי־תבואה, סרסורים למימכר אחוזות וסוכנים־נוסעים, שהיו מוכרים בגלילתנו מכונות חקלאיות. סוכנים־נוסעים אלה מכרו מכונות לכל אדם, יהיה אשר יהיה. האיכרים ובעלי־האחוזות נתייראו מפניהם, אי־אפשר היה להיפטר מהם בלא קנייה של כלום! מכל היהודים – הסוכנים־הנוסעם הם האנשים מלומדי־הנסיון והעליזים ביותר. בסעודה זו שלנו הם שרו שירי חסידים, שלא היו בהם אלא שלוש מלים בלבד, אך הוּשרו שעה ארוכה מאוד, בהטעמות מצחיקות למכביר. את גודל חִנָן של אותן הטעמות לא ידע אלא מי שזכה להיות בין המסובים לסדר־של־פסח בביתם של חסידים, או מי שהיה בווהלין בבתי־כנסיותיהם ההומים. מלבד הסוכנים־הנוסעים בא אצלנו ליבּרמאן הזקן, שלימדני תנ“ך ושפת־עבר. בביתנו כינוהו בשם “מוֹסיה ליבּרמאן”. הוא הפריז על המידה הראויה לו בלגימת היין הבסאראבי, ציציות המשי נשתרבבו מתחת לחזייתו האדומה, והוא נשא כוס־של־ברכה לכבודי בלשון־הקודש. בנאומו זה בירך הזקן ברכת מזל־טוב את אבי ואמי ואמר, כי בבחינות האלה ניצחתי את כל אויבי, ניצחתי את נערי הגויים צָבֵי־הלחיים ואת בניהם של הגבירים המגושמים שלנו. כך ניצח בימי־קדם דוד, מלך ישראל, את גלית הפלישתי, וכשם שגָברתי על גלית, כך יזכה עמנו, בכוח חכמתו כי רבה, לנצח את כל שונאי־ישראל שצרים עלינו ושוחרים את דמינו. מוסי ליברמאן געה בבכייה באמרו את הדברים האלה. אגב בכייה הוסיף תוספת לגימה וקרא בקול גדול: “וויוואט”. האוֹרחים כיתרוהו במעגל והיו מחוללים עמו קאדריל ישן, כבחתונה בעיירה יהודית. הכול שמחו בשמחתנו, אפילו אמא לגמה כדי לכלוך־הפה, אף־על־פי שלא אהבה יי”ש ולא הבינה איך אפשר לאהבו; כל הגויים היו משום כך משוגעים בעיניה, ונלאתה להבין, היאך שרויות הנשים עם בעלים גויים.
אך ימי אושרנו באו לאחר מכן. הם באו לאמי, כשבוקר־בוקר, קודם לכתי לגימנאסיה, שוקדת היתה להתקין לי פת־בחמאה, כשמחזרים היינו על החנויות וקונים את משק־הזוּטות שלי – קלמר, קופסת־חיסכון, ילקוט, ספרים חדשים בכריכות־קארטון ומחברות במעטפות נוצצות. אין איש בעולם המרגיש טעמם של חפצים חדשים הרגשה עזה יותר מן הילדים. הילדים רעדה אוחזתם לריח הזה, ככלב לריח עקבי הארנבת, והם חשים אותו שגיון־שבלב, שֶׁלִיָמִים עם התבגרותנו, הוא מכוּנה בשם עליית־הנשמה. ורגש ילדותי טהור זה של הבּעָלוּת על חפצים חדשים דבק באמא. חודש ימים מתרגלים היינו אל הקלמר ואל דמדומי־הבוקר, כשהייתי שותה תה בקצה השולחן הגדול והמוּאר וכוֹנס את הספרים לתוך הילקוט; חודש ימים מתרגלים היינו אל חיינו המאושרים, ורק לאחר השליש הראשון זכרתי את היונים.
כל הנדרש לעניינם היה מוכן ומזומן עמי – רובּל וחמישים קופיקות ושובך, שסבא התקינו מארגז. השובך נמשח בצבע קנוֹם. היו בו קינים לשנים־עשר זוגות יונים, מיני רפָפוֹת על הגג, וסבכה מיוחדת, שהמצאתי כדי שייקל יותר לפתות יונים נכריות. הכול היה מוכן. באחד־בשבת, בעשרים באוקטובר, התקנתי עצמי ללכת לשוק הציפורים, אך בדרכי קמו מכשולים שלא שוֹערו מראש.
המעשה שאני מספר בזה, כלומר עניין כניסתי לכיתה־אָלף של הגימנאסיה, אירע בימות הסתיו של שנת אלף־תשע־מאות־וחמש. הצאר ניקוֹלאי נתן בימים ההם את הקונסטיטוציה לעם הרוסי. נואמים במעילים בלויים היו עולים על עמוּדיוֹת־האבן שליד בניינה של מועצת־העיר ונושאים מדבּרותיהם לעם. בחוצות לעת לילה נשמע פעם בפעם קול יריות, ואמא סירבה להניחני ללכת לשוק הציפורים. למן השכמת בוקרו של יום העשרים באוקטובר היו ילדי השכנים מפריחים עפיפון בדיוק מול תחנת המשטרה, ושואב־המיים שלנו, שנטש את מלאכתו, היה משוטט לו ברחוב מדוּהן־שערות, סמוּק־פנים. אחר־כך ראינו איך בניו של הנחתום קאַליסטוֹב גררו החוצה “חמוֹר” מרופד־עור והחלו מתעמלים באמצע המרצפת. איש לא הפריעם, אדרבא, השוטר סיימיירניקוב היה מלהיבם ומעוררם להגביה קפיצותיהם. סימיירניקוב היה חגור חגורִית־משי מִרְקַם־בית, ומגפיו היו מצוחצחים ביום ההוא ברוב ברק, כאשר לא צוחצחו עד כה. שוטר זה, שהיה מהלך בלא מדים, הפחיד את אמא יותר מכול. בגללו הניאתני מללכת, אך אני התגנבתי החוצה מאחורי החצר והגעתי במרוצה עד כיכר־הציידים, שהיתה אצלנו מאחורי בית־הקברות.
בכיכר, במקומו הקבוע, ישב איוואן ניקוֹדימיץ‘, היוֹנאי. מלבד יונים היו עימו למכירה גם שפנים וטווס. הטווס ישב בפישוּט זנבו על גבי מוט דק והֵשיט אילך ואילך את ראשו הקטן והאדיש. כַּפָּתוֹ היתה קשורה בחבל פתול, קצהו השני של החבל היה דרוס ברגל כיסאו הקלוע של אִיוואַן ניקודימיץ’. עם שהגעתי אל הזקן, קניתי אצלו זוג יונים דובדבניים, שזנבותיהם ההדוּרים מרופטים, וכן זוג של בעלי־ציצה, נתתים בשק וטמנתים בחיקי. לאחר הקנייה נשתיירו בידי ארבעים קופיקות, אלא שבדמים אלה סירב הזקן ליתן לי את היוֹן והיונה מן הגזע הקריוּקובי. ביונֵי קריוּקוב אהבתי את מקוריהן בעלי־הגוּלות, הקצרים הגבשוּשיים, החביבים. ארבעם קופיקות היה מיקחם השווה, אך הצייד נתעקש ביקרנותו והסב ממני את פניו המכורכמות, החרוכות ביצרי־הפרא של צייד־עופות. לסוף העמידה על המיקח, כיוון שראה שאין קופצים על יוניו זולתי, קראני איוואן ניקודימיץ' אליו. הכל היה כרצוני. והכול היה לרעה.
בשעה השתי־עשרה בצוהריים, או משהו לאחר מכן, עבר על־פני הכיכר אדם במגפי־לבד. הוא הפסיע פסיעות קלות ברגליו הצבוּיות, בפניו האסימוניות דלקו עיניים עירניות.
– איוואן ניקודימיץ', – אמר, בעוברו על־פני הצייד, – אסוף כליך. בעיר מקבלים יקירי־ירושלים את הקונסטיטוציה. ברחוב ריבּאניה נטלו בנשיקה נשמתו של סבא לבית בּאבּל.
הוא פסק את פסוקו והפסיע לו פסיעות קלות בין הכלובים, כחורש יחף, המהלך במָצֶר שבשדות.
– חבל, – מילמל אחריו אוייאן ניקודימיץ‘. – חבל, – נצטעק ביתר קפדה והחל לאסוֹף את השפנים ואת הטווס ותקע לידי את יוני קריוקוב במחיר ארבעים קופיקות. הטמנתים בחיקי, ועיני ראו איך הבריות מתמלטים מכיכר־הציידים איש לעברו. הטווס על כתפו של איוואן ניקודימיץ’ נסתלק והלך אחרון. הוא ישב כגלגל־של־חמה בשמי סתיו אפורים, הו ישב כשֵׁבֵת יָרח יולי על גדתו הוורודה של הנהר, ירח יולי מלוּבּן, שעשביו ארוכים וקרים. כבר כלתה רגל מן השוק, והיריות רעמו בקירוב־מקום. או־אז רצתי אל בית־הנתיבות, חציתי את הגן הציבּורי, שבּין־רגע נתהפך בעיני על פיהו, ופרצתי ביעף לתוך הסימטה השוממת, המדושדשת בעפר אדמה צהוּבּה. בקצה הסימטה, בתוך כורסית בעלת־גלגלים, ישב מאקארנקו הקיטע משתי רגליו, שהיה נוסע בכורסיתו על־פני העיר ומוכר סיגריות מקופת־הרוכלים שלו. נערי רחובנו היו קונים אצלו סיגריות, הילדים אהבוהו. חשתי אליו לתוך הסימטה.
– מאקארנקו, – אמרתי, בהתנשמי מחמת המרוּצה, והחלקתי על כפתו של הקיטע, – לא ראית את שאוּל?
הקיטע לא נענה, פניו הגסות, שהיו מעשה־מרכבה של שוּמן אדמוני, של אגרופים, של ברזל, אוֹרוּ. בגודל ריגושו היה מרטיע תחתיו בתוך הכורסית. אשתו קאטיוּשה, שהפכה אלי את אחוריה המרופדים במוך, היתה בוררת את החפצים, המושלכים על הארץ.
– מה מניינם? – שאל הקיטע והסיע מן האשה את כל גופו כאילו נלאה מראש לשאת את תשובתה.
– גְמָשוֹת ארבע־עשרה חתיכות, – אמרה קאטיושה ולא זקפה קומתה, – חיפוּיי־שמיכות שישה. ועכשיו מספרם של שביסים אני מונה…
– שביסים, – נצטווח מאקארנקו, נִשתַּנֵק והפיק מפיו צליל כעין געיית־בכי, – ניכרים הדברים, קאטֶרינה, שבי בחר האלוהים לשפיכת חמתו, שלכפר עוון כולם אני אנוּס… הבריות נושאים יריעות־בד גלילי־גלילים, הבריות יש להם הכול כדרך הבריות, ואצלנו שביסים…
ואכן, על־פני הסימטה עברה במרוצה אשה, שפניה היפות משולהבות היו. היא החזיקה קוּפה של תרבּושים בידה האחת וּגְזָר של אריג בשניה. בקולי־קולות מרוב אושר היתה מזעיקה את ילדיה שאבדו; שמלת משי ולסוטת תכלת נגררו אחרי גופה הנישא ביעף, והיא לא נתנה דעתה על מאקארנקו, שהיה מגלגל אחריה בכורסיתו. הקיטע לא הצליח להדביקה, גלגליו רעמו, הוא סובב את היָדות בכל מאמצי־כוחו.
– מטרוֹניטא, – קרא בקול מחריש־אוזניים, – היכן לקחת את ארג־הפשתן, מטרוניתא?
אך האשה בעלת השמלה המתעופפת כבר נתעלמה מן העין. לקראתה, מאחורי קרן־הרחוב, הגיחה עגלה מתערסלת. בחור כפרי ניצב בעגלה על רגליו.
– אנה רצו הבריות? – שאל הבחור והניף מושכה אדומה מעל הסוסים, שדהרו בסמלוניהם.
– כל הבריות בכיכר סוֹבּוֹרנאיה, – אמר מאקארנקו תחנונים. – שם כל הבריות כולם, נִלְבָּבִי שלי. כל אשר תחטוף – הכול שא־נא אלי, הכול קונה אני…
הבחור נתכופף מעל קַדְמַת־העגלה, הצליף על הסוסות הדלות, הטלואות. הסוסים, כעגלים, הקפיצו אחוריהם המרופשים ופרצו בדהירה. הסימטה הצהובה חזרה לצהיבוּתה ושִׁממוּתה; אז השיא אלי הקיטע את עיניו שכבו.
– שמא בי בחר האלוהים לשאת העוונות, – אמר אמירה שאין בה חיוּת. – שמא כפרתכם אני…
ומאקראנקו שלח אלי את ידו, הכתומה בבהרות של צרעת.
– מה ילך בתּרמילך? – אמר ונטל את השק, שחימם את לבי.
ביד גסה שגש הקיטע בזקרניות2 והוציא לאור־היום יונה דובדבנית. בהפשלת כפותיה שכבה הציפור על פיסת־ידו.
– יונים, – אמר מאקארנקו ובחירוק גלגלים קרב אלי. – יונים, – כפל אמירתו והיכּני על לחיי.
הוא היכני בהֶנֶף־כפו, שחפנה את העוף. אחורי־המוך של קאטרינה נתהפכו בבבות־עיני, ואני נפלתי ארצה בסגיני החדש.
– להכרית את זרעם צריך, – אמרה אז קאטיושה וזקפה קומתה הרכוּנה על השביסים, – את זרעם לא אוכל שאת ואת כל זִכוּרָם, שמבאישים הם…
היא אמרה עוד משהו על זרע־ישראל, אך שוב לא שמעתי דבר. שכבתי על הארץ, וקרביה של הציפור הרטושה מיגרו מעל רקתי. הם ניגרו לאורך לחיי והיו מתפתלים, מתיזים ומסמאים את עיני. מְעי יונה דק זחל על מצחי, ואני הייתי עוצם את עיני האחרונה של טחה, כדי שלא אראה את העולם השרוי לפני. עולם זה היה קטן ואיום. אבן קטנה היתה מושלכת לנגד עיני, אבן קטנה, חטוּטה, כפניה של זקנה שְֶלִסְתָּהּ גדולה, קרע של חוט־משיחה נתגולל בקירוב־מקום, ואגודת נוצות שנשמו עדיין. עולמי היה קטן ונורא. עצמתי את עיני, כדי שלא אראהו, ונלחצתי אל האדמה, שרבצה תחתי באֵלם מרגיע. אדמה מכוּבשת זו לא היה בה אפילו אבק־דמיון לחיינו ולציפיית הבחינות בחיינו. אי־שם הרחק מזה נסע על פניה האסון רכוב על סוס גדול, אך שעטת פרסות־הברזל היתה מתרופפת וגוועת, ודומיה, דומיה מרה, כזו שמדהימה לפעמים תינוקות, בבוא עליהם הצרה, שׂמה פתאום לאַל את הגבול שבין גופי לבין האדמה, שלא נעה לשוּם מקום. מן האדמה עלה ריח של מעמקים טחובים, של קבר, של פרחים. ריחה עלה באפי, ואני געיתי בבכיה ללא שום פחד. הלכתי ברחוב זר, הבּלוּם בתיבות לבנות, הלכתי מקושט בנוצות מגואלות בדם, יחידי באמצעיתן של המדרכות, המטואטאות למשעי, כבאחד־בשבת, ובכיתי תמרוּרים, בלבב שלם וברוב אושר, כאשר לא הוספתי עוד לבכות כל ימי חיי. חוטי־התַּיל שהלבינו המו על לראשי, כלב חצרוֹני רץ לפני, בסימטה הצדדית היה כפרי צעיר לבוש חזייה מנפץ חלון בביתו של חאריטון אפרוּתי. הוא היה מנפצו בפטיש של עץ, מניף תנופות בכל גופו, ואגב התאנחות מחייך לכל צד ועבר חיוך טוב של שיכרון, של זיעה, של כוח נפשי. כל הרחוב היה מלא קולות רציצה, נתיצה ורינה של שבבים, שניתזו ונתפרחו. לא שקד הכפרי על הניתוץ אלא כדי שיתכופף לאחוריו, יתייזע ויצריח מלים משונות בלשון לא־נודעת, לא־רוסית. הוא הצריחן ושר, קרע מבפנים את עיניו התכולות, עד שהופיעה ברחוב תהלוכת־הצלבים, שבאה מאצל מועצת־העיר. זקַנים, שפאת־זקָנָם מצובעת, נשאו בידיהם את דיוקנו של הצאר המסורק; דגלי־הקודש, ועליהם קדושים נוֹחי־נפש, פירפרו מעל לתהלוכות־הצלבים; זקנות משולהבות עטו־קפצו בראש. הכפרי לבוש־החזייה, כיוון שראה את תהלוכת־הצלבים, מיד אימץ את הפטיש אל חזהו ונשא רגליו לרוץ אחרי דגלי־הקודש, ואני המתנתי עד תום התהלוכה והגעתי בהתגנב אל ביתנו. הוא היה שומם. דלתיו הלבנות היו פתוחות לרווחה, העשב שליד השובך רמוס. קוּזמא לבדו לא נסתלק מן החצר. קוזמא, החצרן, ישב בדיר־העצים ונתעסק בשאוּל המת.
־ הרוח נושאת אותך כמין קוץ מוּנָד, – אמר הזקן, בראותו אותי. – נסתלק לו לזמנֵי־זמנים… כאן הבריות את סבא שלנו, שוּר־נא, היאך קיפחו…
קוזמא נתנשף, הסב פניו ממני והחל לשלוף דג גדול מִמִפְתַח מכנסיו של סבא. שניים היו הדגים התחובים בסבא: אחד במיפתח מכנסיו, אחד במיפתח פיו, ואף־על־פי שסבא היה מת, הנה אחד הדגים עדיין חי היה ומפרכס.
– את סבא שלנו קיפחו, ולא איש מלבדו, – אמר קוזמא, בהטילו את הדגים לחתול, – הוא את כל העם גידף בְאִמֵי־אִמָהוֹת, גידופי־גידופים הטיח בהם שוֹק על יָרך, בן־חיל שכמותו… בדין היה שתניח מטבעות על עיניו…
אך אז, בשנה העשירית לחיי, לא ידעתי, מה צורך להם למתים במטבעות של כסף.
– קוּזמא, – אמרתי בלחש, – הצילנו…
ואני ניגשתי אל החצרן, חיבקתי את גבו הזקן, העקום, שכתפו האחת מוגבהת, וראיתי את סבא מאחורי הגב הזה. שאול היה מוטל בתוך נסוֹרת, מעוּך־חזה, זקוּר־זקן, במנעלים גסים, הנעולים לרגליו היחפות. רגליו, המפוּשקות אילך ואילך, היו מגואלות, לילכיות, מתות. קוזמא טרח ונתעסק בהן. הוא היה חובש את הלסתות ולא זז מלשית עצות בלבו, מה עוד יעשה במנוח. הוא טרח ונתעסק, כאילו היה מביא חפץ של חידוש לביתו, ולא נתקררה עליו דעתו עד שעמד וסירק את זקנו של המת.
– בכולם הטיח גידופי־גידופים, – אמר בחייכו וסקר את הגווייה באהבה, – אילו תוגרים מזדמנים לו, הריהו מניס להם לתוגרים, אלא שאנשים רוסים הם שתקפו עליו, ונשים בתוכם, קאצאפּיות; הקאצאפים אין לבם נותנם לחונן את הבריות. מכיר אני את קאצאפים…
החצרן זרה נסוֹרת על המנוח, הסיר את סינר־הנגרים שלו ואחז בידי.
– נלך אל אבא, – מלמל, באמצו אותי ביתר עוז, – מבעוד בוקר מחפש אותך אביך, חס־ושלום שתצא נשמתו…
ויחד עם קוּזמא הלכנו אל ביתו של המפקח־על־המסים, מקום מחבואי הורי, שברחו מחמת הפרעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.