רקע
איסאק באבל
אצל באטקו שלנו מאכנו
איסאק באבל
תרגום: אברהם שלונסקי (מרוסית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: רוסית

ששה מאנשי מאַכנוֹ אָנסו אמש את המשרתת. משהגיעתני בבוקר השמועה על כך, גמרתי בלבי לראות, מה דמות לה לאשה לאחר אוֹנס, שנעשה בה שש פעמים. מצאתיה במיטבח. היא עמדה רכוּנה על גיגית וכבסה. היתה זו בעלת־בשרים אדומת־לחיים. רק חיים המתנהלים לאיטם על אדמת תנובוֹת עשויים למלא יהודיה דשן כזה של פרה, לשווֹת לפניה זיו שמנוני כזה. רגלי הנערה, השמנות, האֲדַמִחוּמוּת, התפוחות ככדורים, העלו סרחון מבחיל, כאוּמצת בשר שזה עתה חתכוּה. ונדמה לי, שמבתוּליוּתה מיום־אתמול לא נשתיירו בה אלא לחייה, המלוהטות יותר מכפי הרגיל, ועיניה המושפלות.

מלבד המשרתת ישב במיטבח גם הפירחח קיקין, הצעיר הַמִשְׁתַּלֵחַ של מטה הבאטקוֹ1 שלנו מאַכנוֹ. הוא הוּחזק במַטה שוֹטה, ואך מלאכה קלה היתה לו להלך בהיפוּך הראש בשעה הבלתי־כשרה ביותר. לא פעם אחת בלבד נזדמן לי למוצאו עומד כנגד הראי. בכפיפת הרגל, שמִכְנָסָהּ קרוּע, היה קורץ עין לעצמו, טופח על כרסו הזאטוטי החשוף, מזמר זמירות־של־מלחמה, עושה עוויות של בעל־גבוּרוֹת, שלמראיהן היה הוא עצמו מתפקע מצחוק. כוח־ההמצאה שבלב הנער היה פועל בערנות מופלגת. היום מצאתיו שוב עושה מעשה מיוּחד במינו, – הוא היה מדביק על גבי קסדה גרמנית פסים של נייר מוזהב.

– כמה טָעַנְתּ אמש רוּחִיליָה? – אמר, ובצמצמו עין אחת, סקר את קסדתו המקושטת.

הנערה החרישה.

– טָענת ששה, – המשיך הנער, – ויש מן הנשים, שעשויות לטעון עד עשרים בזה אחר זה. החבריא שלנו היו חורשים וחורשים בעלת־בית אחת בקראַפּיבני, עד שלסוף יצאה מאפם, נו, ההיא שמֵנה ממך היתה…

– הָבֵא מיים, – אמרה הנערה.

קיקין הביא דלי מיים מן החצר. בגשישת רגליים יחפות ניגש אחר־כך אל הראי, חִבֵּש עד לעיניו את הקסדה עם סרטי הזהב ובשימת־עין בחן את בבואותו. מראה הבבואה משך את לבו. בתקיעת אצבעות בנחיריו עקב הנער באוות־נפש אחרי התמורות המתחוללות בצורת חוטמו בכוח הלחיצה מבפנים.

– אני אסתלק מן האֶכּספּדיציה, – הפך פניו אל היהודיה, – אַל תספרי לאיש, רוּחיליה. סְטֶצֵנקוֹ לוקח אותי לאסכּדרון. שם, על־כל־פנים, בגדי־שׂרד, והכבוד מזוּמן לי, וגם חברים אמצא לי בחוּרים של ממש, שלא כהללו שבכאן, מין חבורה גרוּטית… אמש, כשתפסוך, ואני בראשך החזקתי, אמרתי לו, למאַטוויי וואַסיליץ‘, – מה העניינים, אוֹמרני, מאטוויי וואסיליץ’, הנה כבר הרביעי דוֹלג, ואני עודי מחזיק ומחזיק. אתה כבר פעם שניה, מאטוויי וואסיליץ‘, דָלַגְתָ, ואם נער דרדק אני, ולא מבני־החבוּרה, הרי שכל הרוֹצה יכול לקפחני… את, רוּחליה, בעצמך, מן־הסתם, שמעת אותם דברים שלוֹ, – אנו, אומר הוא, קיקין, לא נקפחך בשום צד ואופן, הנה יעלו כל התּוֹרַנים כולם, ולאחר מכן תעלה־ותבוא גם אתה… ואמת־נכון, הניחוני ליקרב, אלא מה!… אכן, בשעה שכבר גררוּך לחורשה, עמד מאטוויי וואסיליץ’ ואמר לי, – עלה, קיקין, אם רצונך בכך. לא, אומרני, מאטוויי וואסיליץ', אי אפשי לבוא אחרי וואסקא, לבכּות תמרוּרים עד סוף ימי…

קיקין נתנשף בכעס ונשתתק. הוא שכב על הריצפה ונעץ עיניו במרחקים, יחף, ארוך, עגום־נפש, בטנוֹ חשוּפה, וקסדה מבהיקה לו מעל לשערותיו שצבען כצבע הקש.

– הנה מספרים הבריות באנשי מאכנוֹ, במעשי־גבורותיהם, – אמר קדורנית, – ואך תתנסה עמהם מעט־קט, וראו עיניך בעליל, שכל אחד ואחד אבן טמוּנה לוֹ בחיקו…

היהודיה זקפה מעל לגיגית את פניה המלאות דם, הֶחטיפה מבט כלפי הנער והפסיעה לה מן המיטבח אותן פסיעות כבדות, שאתה מוצא אצל איש חיל־הפרשים, כשלאחר מסע ארוך הוא מציג על הארץ את רגליו הקהות. משנותר הנער לבדו, השיט על־פני המטבח מבט משתעמם, השעין כפות־ידיו בריצפה, הזקיר את רגליו, ובלי הניד את עקביו המשורבבים, החל להלך חיש־מהר על כפות ידיו.



  1. באַטקו – אבא (באוקראינית), כינוי לראש כנופיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות