אמש הייתי במינזר איפַּאטי, והנזיר אילאַריוֹן, אחרון הנזירים החונים שם, הראני את מעון הבּוֹיאַרים לבית רוֹמאַנוֹב.
אנשי־מוסקבה באו לכאן ב־1613 לבקש את מיכאיל פיודורוביץ' שימלוך עליהם.
ראיתי את הפינה המדּשדשת, שבה התפללה הנזירה מאַרפה, אמו של הצאַר, את חדר־מישכּבה הקדורני, ואת העלייה שממנה השקיפה על מִרְדַף הזאבים ביערות קוֹסטרוֹמה.
עברנו עם אילאריון על־פני בני־הגשרים הנושנים, שערימות־שלג מגוּבּבות עליהם, הברחנו את העורבים, שנִתִקַנְנו במיגדל־המגוּרים של הבויארים, ויצאנו אל כנסיה יפה־להפליא.
עטורה עטרה של שלגים, מצוּבּעת בצבעי שָני ותכלת, היא נחה בשמי הצפון העוטים דוֹק אפרורי, כמטפחת־צבעונין של כפרית, מצויצת בציצים רוסיים.
קווי כיפותיה שאין בהן הידור נצטיינו במידת הצניעוּת, מוּספי אגפיה הקטנים היו בטנוּניים, ומַלבּני חלונותיה המעוטרים הבהיקו בחמה זיוו לבטלה.
בכנסיה השוממת הזאת מצאתי שערי־ברזל, מתנת איוואן האיום, וחזרתי על כל האיקוניות עתיקוֹת־הימים, על כל מערכת־הכּוּכים והריקבון של המיקדש הזה שאין בו רחמים.
הקדושים – מוּז’יקים ערטילאים ואחוזי־דיבּוּק, שצלעותיהם נתבַּלוּ, – נתעוותו על גבי הכתלים המקולפים, ועל ידם מצוירת היתה בתולתא קדישתא דרוּסיה: כפרית צנומה, שברכיה מפושקות, ושדיה מדולדלים ודומים לשתי זרועות ירוקות, מיותרות.
איקוניות עתיקות צרו על לבי השאנן בצינת תאוותיהם המתות, ובקושי הצלתי נפשי מהם, מקדושי־הקברות האלה.
אלוהים היה מוטל בבית־הכנסיה, נוּקשה ומצוחצח, כבר־מינן לאחר שטיהרוהו בביתו, אלא שהניחוהו בלא קבורה.
אבא אילאריון לבדו שוטט מסביב למתיו. הוא היה צולע ברגלו השמאלית, מתנמנם, מגרד בזקנו המזוֹהם, ועד־מהרה נמאס עלי.
אזי פתחתי לרווחה את שערי יוֹהאן הרביעי, רצתי תחת הקמרונות השחורים ויצאתי אל הרחבה, ושם הבהיקה כנגדי הווֹלגה, המשורינת בקרח.
עשנה של קוסטרומה היה מבקיע את השלגים ומתמר כלפי מעלה; כפריים, המעטרים בהילוֹת צהובות של צינה, הוליכו קמח בעגלות־חורף, וסוסיהם טבעו בקרח את פרסות־הברזל.
סוסי־משא אדמונים המלוּפפים בִּכְפוֹרֶת ובהבל אַפיהם, נשמו נֶשֶׁם קולני על־פני הנהר, ברקי הצפון1 הוורודים נתעופפו באורנים, והמוניות, המוניות של אלמונים זחלו במעלה המדרוֹנוֹת, העוטים קרח.
רוח מלהבת נשבה כנגד פניהם מן הווֹלגה, שפעת כפריות היו שוקעות בערימות השלג, אך הכפריות הוסיפו להעפּיל והיו מתכנסות ועולות לבית־המינזר, כחיילות לעת שִׂימַת מָצוֹר.
צחוֹק של נשים רעם מעל ההר, ארובות של מיחמים וגיגיות עלו במעלה הדרך, מחליקיים של זאטוטים נאנקו בשעת מיפנה.
זקנות מופלגות גררו משאות אל ההר הרם – הר איפאטי הקדוש, – תינוקות נמנמו במגררות־היד שלהן, ועיזים לבנות נמשכו בחבלים שבידי הזקנות.
– שֵׁדים, – נצטעקתי למראיהן ונרתעתי לאחורי מפני שטף זה שאין לו אח ודוגמא. – שמא אל הנזירה מארפה אתן הולכות, לבקש את בנה, את מיכאיל רוֹמאַנוֹב, שיבוא למלוך?
– יקחך בְּכוֹר־לֵצִים! – השיבה לי אחת הכפריות וחלצה לפני. מה לך מצחק עמנו בדרך? שמא וולדות אנו מעמידות ממך?
מיד נרתמה במיזחלת, גררתה והכניסתה לתוך חצר־המינזר וכמעט הפילה ארצה את אבא אילאריון, שנתבלבלה עליו דעתו. בגרירת מיזחלתה טלטלה הכפרית למקום הוֹרתם־ולידתם של מלכי רוסיה את גיגיותיה, את אווזיה, את הגאמוֹפוֹן שלה שניטל שוֹפָרוֹ, ובהודיעה את שמה – סאַוויצֶ’בָה, תבעה לעצמה את הדירה ה־19 שבמעון ההגמון.
ולתמהוני, ניתן לסאוויצ’בה מבוקשה, וכן לשאר כל הבאים אחריה. והסבירו לי שם, כי אגודת פועלי־האריגה בנתה באגף שנשרף 40 דירות בשביל פועלי חרושת בד־הפישתן המאוחדת של קוסטרומה, וכי היום הם עוקרים למינזר.
אבא אילאריון, שעמד בשער, מנה את כל העיזים והמשתּכּנים; לאחר־מכן הזמינני לשתות תה ובשתיקה העמיד על השולחן ספלים, שגנב בחצר בשעה שלקחו למוּזיאון את כלי־תשמישם של הבּוֹיאַרים לבית רומאנוב.
שתינו תה בספלים אלה עד פליטת־הזיעה, רגלי נשים יחפות דשדשו לפנינו על אדני־החלונות; הנשים שטפו את השמשות בבית־מגוּריהן החדש.
אחר־כך נתאבך העשן מכל הארובות בבת אחת, כביכול על־פי הסכם, תרנגול אלמוני עלה ביעף אל קברו של ההגמון אבא סְיוֹני והצריח בגרון, מפוחית של פלוני, שנתייגעה שעה קלה באינטרוֹדוּקציות, פצחה בזמר־עדנים, וישישונת זרה הלבושה חמילה שרבבה ראשה לתוך קַלְעַתוֹ של אבא אילאריון וביקשתו להשאיל לה קמצוּץ מלח לחמיצה־של־כרוב.
כבר ירד ערב, כשבאה אלינו הישישוֹנת; ענני ארגמן נִצְטַבּוּ מעל לווֹלגה, המדחום שעל הקיר החיצון הורה 40 מעלות כפור, מדורות־ענקים, שתש כוחן, ניטלטלו על־פני הנהר, – אף־על־פי־כן נתעקש בחור פלוני, שרוחו איתנה, והיה מטפס בסולם המקוּפּא אל משקוף השער – מטפס ועולה, כדי לתלות שם פנסוֹן־של־כלום ושלט, שצוירו בו אותיות למכביר: סססר ורספסר, וסימנה של אגודת פועלי האריגה, וחרמש־ופטיש, ואשה, העומדת ליד הנוּל, שקרניים מפצילות ממנו לכל העברים.
-
“ברקי דצפון” במקור המודפס, צ"ל: ברקי הצפון — הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.