הייתי בן ארבע־עשרה. הייתי נמנה עם סֶגֶל־החבוּרה של ספסרי־הכרטיסים העשויים־לבלי־חת. מַעֲבִידי היה נוכל, שעינו מצומצמת תמיד, ושׂפמו שפם של משי כביר־מידות, שמו היה קוֹליאַ שוואַרץ. נזדמנתי אליו באותה שנה רָעַת־מזל, כשבאודיסה פשטה את הרגל האוֹפירה האיטאלקית. שמע האימפרסאריו בקול הרצנזנטים של העתון ולא הזמין להופעת־אוּשפיזין את אַנסֵלְמִי וטיטוֹ רוּפוֹ, אלא גמר בדעתו להסתפק באַנסאַמבל טוב. הוא נענש על כך, הוא פשט את הרגל, ועמו גם אנחנו. לתיקון העסקים הובטח לנו שאליאפין. אך שאליאפין הפריז על המידה ודרש שלושת אלפים בשכר כל הופעה. במקומו הגיע הטראגיקון הסיצילי די גראַססו עם להקתו. הביאוּם לאכסניא בעגלות, הגדושות ילדים, חתולים, כלובים, שבהם ניתרו ציפורים איטאלקיות. ראה קוֹליא שוואַרץ את מחנה־הצוענים הזה ואמר:
– חֶברֶה, אין זו סחורה…
כיוון שהגיע הטראגיקון לאכסניא, מיד לקח סל והלך לשוק. בערב – וסל אחר בידו – בא לתיאטרון. להצגה הראשונה נתכנסו בקושי חמישים איש. הוֹזלנו את מחיר־הכרטיסים והיינו מוכרים בחצי־חינם, ובעלנים לא נמצאו.
בערב ההוא הוּצגה דראמה סיציליאנית עממית, סיפור פשוט, כחליפות הבוקר והערב. בִּתו של כפרי גביר נתארסה לרועה־צאן. היא היתה נאמנת לו, עד שיום אחד הגיע מן העיר בן־גבירים באפודה של קטיפה. בשיחתה עם האורח היתה העלמה מצחקקת שלא לעניין. והרועה שומע את שיחת־השניים ומטרף בראשו, כעוף שנחרד. כל המערכה הראשונה היה הלה נלחץ אל הכתלים, פורש למקום שפורש, ומיכנסיו מתנפנפים, ובחזירתו מביט מאחריו.
– חָשוּב־כמת, – אמר קוליא שווארץ בעת ההפסקה, – זוהי סחורה בשביל קרֶמֶנצ’וּג…1
ההפסקה באה כדי לתת לעלמה שהוּת להיות בְשֵׁלָה לבגידה. לא היכרנוה במערכה השניה – היא היתה קיצרת־רוּח, פזורת־נפש, ובחופזה החזירה לרועה את טבעת־האירוסין. או־אז הקריבה הרועה אל פסלהּ הדל והמצובע של הבתולה הקדושה ובניבו הסיציליאני אמר:
– סיניוֹרה, – אמר בקולו הנמוך והסב פניו ממנה, – הבתולה הקדושה רוצה, שתשמעי את דברי… לג’ובאַני, שבא מן העיר, תתן הבתולה הקדושה נשים ככל אוות־נפשו; ואולם אני אין לי חפץ אלא בך בלבד, סיניורה… הבתולה מאריה, בעלת־חסוּתנו הזכּה, אף היא תאמר לך כדברים האלה, אם תשאליה, סיניורה…
העלמה עמדה, וגבה אל פסל־העץ המצובע. לשמע דברי הרועה, רקעה ברגלה מקוצר־רוח. עלי אדמות – אויה לנו! – אין לך אשה שאין דעתה מיטרפת עליה ברגעים שבּהם נחתך גורלה… היא נשארת לבדה ברגעים האלה, לבדה, בלי הבתוּלה מִרְיָם, ואינה שואלת בעצתה כלל…
במערכה השלישית נִקְרָה לפני ג’ובאני, שבא מן העיר, גוֹרלו המזוּמן לו. הוא נתגלח אצל הספר הכפרי, בפשקו על קַדמַת־הבמה את רגליו הגבריות, החסוּנות; בחמה של סיציליה הבהיקו קפלי אפודתו. על הבמה היה מראה יריד בכפר. בירכתיים עמד הרועה. הוא עמד מחריש בתוך קהל שאננים. ראשו היה מושפל, אחר־כך הוא הגביהוֹ, ומכּוֹבד מבטו, היוקד, הבדקני, נתנועע ג’ובאני, החל להַרְטיעַ בתוך הכורסה, ובהדפו את הסַפָּר, קפץ ממקומו. בקול מתקטע דרש מן השוטר, שיסלק מן הכיכר את האנשים החשוּכּים והחשודים. הרועה (שיחק אותו די גראססו) עמד תפוּשׂ־הרהורים, אחר־כך נתחייך, המריא, עבר ביעף את במת התיאטרון העירוני, ירד על כתפי ג’וֹבאַני, ולאחר שפיצח בשיניו את גרגרתו של זה, היה מרטן ומפזל ומוצץ הדם מן הפצע. ג’ובאני צנח, והמסך, – ששני אגפיו היו מתקרבים זה אל זה בחשאי ובהילוך־אימה, – הסתיר מעינינו את הרצוּחַ ואת רוצחו. כיוון שלא פיללנו עוד לשום דבר, חשנו לסימטת־התיאטרון, אל הקופה, שהוצרכה להיפתח למחרת היום. לפני כולם נישא קוליא שווארץ. בהשכמת־הבוקר הודיע “אודֶסְקִיָה נוֹבוֹסְטִי”2 לאותם המעטים, שהיו בתיאטרון, כי הם ראו את הדגוּל בשחקני הדור.
בביקורו זה שיחק אצלנו די גראססו את “המלך ליר”, “אוֹטילו”, “מות אזרחים”, “אוכל לחם־חסד” של טורגיינייב, ובכל דיבור ובכל תנועה שלו הוכיח, כי בטירוף התשוּקה האצילית יש צדק ותקווה יותר מאשר בחוקות העולם שאין בהם שמחה.
להצגות הללו נמכרו הכרטיסים במחיר כפוּל־חמישה משָׁוְיָם. ברדפם אחרי ספסריהם, היו הלקוחות מוצאים אותם בבית־המרזח – צורחים, סמוּקי־פנים, פולטי ניבול־פה שאין פגיעתו רעה.
קילוח של שרב וורוֹד ומאוּבּק הוכנס לסימטת־התיאטרון. חנוונים במַסוּלַיִם של לֵבֶד הוציאו החוצה בקבוקי־יין ירוּקים וחביונות של זיתים. בתוך עביטי־מתכת, לפני החנויות, היו מאקארונים משתּלקים במיים מקציפים, והבל שעלה מהם היה נמוג בגובהי־שחקים. נשים במינעלי־גברים גבוהים מכרו קונכיות וסוּבֶנִירים ובצווחה קולנית השיגו את הלקוחות המהססים. יהודים גבירים, שזקנם חצוּי ומסוֹרק, היו מגיעים במרכבות אל בית־המלון “הצפוני” ומתדפקים בחשאי על דלתי חדריהן של בעלות־הבשרים, ששפמפם להן, ושערן שחור, – השחקניות של להקת די גראַססו. הכל היו מאושרים בסימטת־התיאטרון, חוץ מאדם אחד, ואותו אדם הייתי אני. עלי היתה הפורענות מתרגשת ובאה בימים ההם. בכל רגע יכול היה אבא להרגיש פתאום בהעדר שעונו, שנלקח ממנו בלא רשות וניתן משכּוֹן לקוליא שווארץ. קוליא, כיוון שהספּיק להתרגל לשעון־הזהב, וכיוון שהיה מן השותים בבקרים יין ביסאַראַבּי תחת תה, הנה אף־על־פי שכסף־חובו כבר סוּלק לו, בכל זאת לא נתנו לנו להחזיר לי את השעון. כך היה טיבו. ולא נשתנה ממנו כהוא־זה טיבו של אבא. ואני, הנתון במיצר, בין שניים אלה, ראיתי, היאך חולפים על פָנַי גלגלי האושר של זולתי. לא היתה לי ברירה אלא לברוֹח לקושטא. כבר הוסכם על הכל עם סגן־המכוֹנן של האניה “Duke of Kent”,3 אך בטרם אפליג לים, החלטתי להיפרד מדי־גראססוֹ. הוא שיחק בפעם האחרונה את הרועה, שכוח טמיר־ונעלם מנתקוֹ מן האדמה. לתיאטרון באה הקולוניה האיטאלקית, ובראשם הקונסול הקֵרֵח וזקוּף־הקומה, יוונים מתקפדים, אכסטרנים מזוּקנים, שנעצוּ מבט של קנאוּת בנקודה הסמויה מעיני־כל, ואוּטוֹצ’קין אֶרך־הידיים. ואפילו קוֹליא שווארץ הביא עמו את זוגתו ברדיץ' סגוֹל עם מפרחת, – אשה הראוּיה להיות גרינאדיר, הארוכה כתוֹרֶן, ובקצהו פרצופון מעוּך ונמנמני. הפרצוף היה מלוּחלָח מדמעות, כשירד המסך.
– בּוֹסיאַק, – אמרה האשה לקוֹליא, בשעת יציאתם מן התיאטרון, – עכשיו אתה רואה, מה זה אהבה…
בפסיעות כבידוֹת הלכה מאדאם שווארץ ברחוב לאַנזֶ’רוֹן; עיני־הדג שלה זלגו דמעות, על כתפיה השמנות נזדעזע הרדיד עם המפרחת. בגָשְׁשָׁה בצעדי־גבר, בזעזעה את ראשה, מפרטת היתה בקול מחריש־אוזניים, ההולך מסוף הרחוב ועד סופו, את שמות הנשים, השרוּיוֹת בטוֹב עם בעליהן.
– צִילֶנקִה – מכנים הבעלים הללו את נשותיהן, חוֹמֵד’ל, מוֹתֵּק’ל…
קוליא שנתנמכה רוחו, הלך בצד אשתו ובחשאי היה מנפח בשפם המשי שלו. מתוך הרגל הלכתי אחריהם ונתיפחתי. עם שנתשתתקה לכהרף־עין, שמעה מאדאם את בכייתי והחזירה פניה.
– בּוֹסיאַק, – אמרה לבעלה בלטישת עיני־הדג שלה, – שלא אזכה לשעה של טוֹבה, אם לא תחזיר לילד את השעון…
קוליא קפא תחתיו, פער פיו, לאחר מכן נתאושש, ובצבטו אותי צביטה שיש בה כדי להכאיב, תקע לי את השעון במצוּדד.
– מה יש לי ממנו, – קוֹנֵן קָנוֹן והתרחק, קולה הגס והבוכה של מאדם שווארץ שמיאנה להתנחם, – היום מעשי־בהמה, מחר מעשי־בהמה… אני שואלת אותך, בּוֹסיאַק, כמה יכולה אשה לחכות?..
הם הגיעו עד קרן־הרחוב ופנו לרחוב פושקין. נשארתי לבדי, והשעוֹן לָחוּץ בכפי, ופתאום, במהירות יתירה, שדוגמתה לא ידעתי עד אותה שעה, ראיתי את עמודי הדוּמא,4 שהפליגו כלפי־מעלה, את העלווה המוּארת בבּוּלוואַר, את ראש־האָרָד של פושקין וזיוו עמום של אור־הירח עליו, ראיתי לראשונה את הסובב אותי כהווייתו האמיתית, – מפוּיס ויפה עד אין להביע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.